ינון בן חיים נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8421/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8421/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערער: ינון בן חיים נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.10.2012 בת"פ 46866-02-10 שניתן על ידי כבוד השופט א' כהן תאריך הישיבה: כ"ד בשבט תשע"ג (4.2.13) בשם המערער: עו"ד י' נהוראי בשם המשיבה: עו"ד א' טישלר פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' כהן) בת"פ 46866-02-10 מיום 11.10.12, שהרשיע את המערער בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, נהיגה ללא רישיון נהיגה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ודן אותו לעונש של 16 חודשי מאסר, מאסר על תנאי וקנס. רקע 1. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 9.10.07, בשעת ערב, נהג המערער ברכב מנועי אף שלא היה מורשה לכך. יחד עם המערער ישבו ברכב שני חברים – דוד פלבני ויאיר רביבו, שהוא גם בעל הרכב. בשלב כלשהו ביצע המערער פניית פרסה כשאור אדום דולק ברמזור בכיוון נסיעתו, ובעקבות זאת נדרש לעצור על ידי שוטרות שהבחינו במעשיו. המערער לא ציית להוראתן והחל נמלט כשהשוטרות דולקות אחריו. במהלך נסיעתו ביצע המערער עבירות תנועה רבות, וביניהן חציית צמתים ברמזור אדום ונסיעה בכיוון הנגדי לכיוון התנועה, דבר שהיה כרוך בסיכון נהגים אחרים והולכי רגל שנקלעו בדרכו. לבסוף עצר הרכב, המערער וחבריו ניסו להימלט ממנו רגלית אך נתפסו על ידי השוטרות. 2. המערער נעצר מיד בתום המרדף ביום האירוע והוחזק במעצר מספר ימים. אף שביום 11.10.07 הוגשה הצהרת תובע, כתב האישום נגד המערער הוגש בסופו של דבר למעלה משנתיים לאחר מכן, ביום 28.2.10. המערער כפר במיוחס לו והתיק נקבע להוכחות. ביום 26.12.10, במועד שנקבע לדיון הוכחות, לא התייצב פרקליט מטעם המשיבה בשל שביתת הפרקליטים ועל רקע זה נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת בא כוח המערער והורה על ביטול כתב האישום. על פסק דין זה ערערה המשיבה לבית המשפט העליון, שקיבל את הערעור והורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לקיים את ההליך מראשיתו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. טענתו העיקרית של המערער בבית המשפט המחוזי הייתה כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי הוא זה אשר נהג את הרכב בשעת המרדף. לא היה חולק כי פלבני ורביבו היו ברכב בשעת המרדף, וכן כי המערער שהה במקום עצירת הרכב בתום המרדף. הדיון התמקד אפוא בשאלת זיהויו של המערער כמי שנהג ברכב בזמן המרדף. בעניין זה קיבל בית המשפט את עדויותיהן של השוטרות שהיו מעורבות באירוע, אשר טענו כי קיימו קשר עין עם הרכב ועם הנהג בזמן המרדף וזיהו את המערער כנהג. בית המשפט התרשם מעדויותיהן לחיוב וציין כי הן תיארו את מהלך המרדף ויציאת הנוסעים מהרכב באופן קוהרנטי, ברור וחד-משמעי. עדויותיהן נתמכו בהודעות ודו"חות פעולה שנערכו בסמוך למועד האירוע. מנגד, גרסתו של המערער נמצאה רצופה בסתירות, עוררה תמיהות רבות ואף גיחוך, כך בית המשפט המחוזי. עדויותיהם של חבריו – פלבני ורביבו, שאין חולק כי היו ברכב בשעת המרדף, נמצאו מגמתיות ונועדו להגן על חברם המערער, אשר נהג ללא רישיון (אף הומלץ לשקול הגשת כתב אישום נגד פלבני בגין מתן עדות שקר או שיבוש מהלכי משפט). בעיקר תמה בית המשפט כיצד רביבו, בעל הרכב, הרשה לנהג אלמוני שאינו מכיר לנהוג ברכבו, כך לגרסתו, וכן הודגש כי המערער וחבריו לא סיפקו כל פיסת מידע לגבי אותו נהג אלמוני שנהג לכאורה ברכב. נתון נוסף שהעלה תמיהה היה הימצאותו של המערער בזירת סיום המרדף, לכאורה ללא כל קשר לאירועים מושא כתב האישום. גם ביחס למהות ההיכרות בין השלושה נמצאו סתירות רבות. על יסוד האמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. 4. היות שהמערער היה בן 19.5 בעת ביצוע העבירות, הוגש בעניינו תסקיר מטעם שירות המבחן. שירות המבחן ציין כי המערער נטל אחריות למעשיו והביע חרטה "באופן קונקרטי ומצומצם". כן צוין כי במהלך הקשר עם שירות המבחן, גילה המערער יחס מזלזל וחוסר אחריות בכך שלא הגיע או איחר לפגישות. עוד צוין כי המערער אינו סבור כי הוא זקוק לסיוע מקצועי, כי הוא מתקשה בהתמדה ובקבלת סמכות, ועל רקע זה נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית. 5. בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. עוד ציין כי חרף גילו הצעיר של המערער, הלה צבר לחובתו הרשעות קודמות בעבירות של פריצה לבניין, גניבת רכב, נהיגת רכב מנועי ללא רישיון, היזק לרכוש במזיד ואיומים. אף בזמן שהתנהל הדיון בבית המשפט המחוזי, הורשע המערער בעבירות של החזקת סכין ואיומים, שבגינן נדון, בין היתר, למאסר בעבודות שירות. לצד זאת, התייחס בית המשפט להשתלשלות העניינים החריגה בתיק זה וקבע כי יש להתחשב לקולה בזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ומהתמשכות ההליך בעניינו של המערער. על סמך שיקולים אלה, דן בית המשפט המחוזי את המערער לעונש של 16 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור בתוך שנתיים עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, 6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור בתוך שנתיים עבירה של נהיגה תחת פסילה, ללא רישיון נהיגה או הפרעה לשוטר. כן נפסל המערער מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 4 שנים. בשים לב לזמן הרב שחלף, נמנע בית המשפט מהטלת קנס על המערער. הערעור 6. המערער משיג בערעורו על הרשעתו ונגד העונש שנגזר עליו. לטענתו, לא ניתן היה לסמוך על עדויותיהן של השוטרות, אשר נמסרו למעלה מארבע שנים לאחר האירוע. לדבריו, השוטרות לא זכרו את פרטי האירוע ולא מסרו מאפיינים ייחודיים של הנהג לעומת הנוסעים האחרים ברכב. לפיכך כל מה שקשר את המערער לביצוע העבירות היו דו"חות פעולה שנערכו לאחר האירוע, בהם צוין כי לשוטרות היה קשר עין עם הנהג, נתון שלא ניתן לבסס או לחקור עליו נגדית. עוד נטען למחדלי חקירה המחייבים את זיכויו של המערער, וביניהם העובדה שהשוטרים לא לקחו טביעות אצבעות מההגה ומסביבת הנהג ברכב; לא תיעדו את מצב התאורה במקום בסמוך למועד האירוע; לא צילמו את המערער וחבריו בעת הרלוונטית כדי להציג את ההבדלים ביניהם; והעובדה שהמערער נחקר ללא מתן זכות היוועצות בעורך דין. לבסוף נטען כי סוגיית חלוף הזמן והתמשכות ההליכים בעניינו של המערער צריכה הייתה לבוא לידי ביטוי במישור ההרשעה ולא רק במישור העונש. על פי הטענה, ההשתהות שחלה בהגשת כתב האישום, של שנתיים ומחצה, הביאה הן לעינוי דין למערער והן לפגיעה ראייתית בו. המערער טוען כי אם היה מוגש כתב האישום בשנת 2007, בסמוך לאירוע, הייתה עומדת לו האפשרות לאתר ראיות מזכות שאין ביכולתו לאתר ולהציג כעת. אשר לעונש, הטענה היא כי לא היה מקום לגזור על המערער מאסר מאחורי סורג ובריח. בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל הולם לנסיבותיו החריגות של התיק הנוכחי, כמו-גם למחדלי החקירה שנפלו. נטען כי במקרה שבו חל עיכוב כה משמעותי, כאשר המערער זוכה פעם אחת מהמיוחס לו בשל אי התייצבות המשיבה לדיון, ולאחר כשנה הוחזר לספסל הנאשמים, אין מקום להטיל עונש כל כך חמור. עוד קובל המערער על כך שכפירתו בעבירות המיוחסות לו נזקפו לחובתו על ידי שירות המבחן בתסקיר המשלים שהוגש בעניינו. הוא מבקש להקיש לעניינו מהחלטה של בית משפט זה, שניתנה על ידי כבוד השופטת חיות, לפיה כאשר מדובר בתסקיר מעצר טרם משפט, אין לצפות כי נאשם יוותר לחלוטין על טענות ההגנה שבפיו, משום שגישה זו חותרת תחת חזקת החפות (בש"פ 6826/10 סמואל נ' מדינת ישראל, סעיף 5 (29.9.10). להלן: עניין סמואל). לטענת המערער, רציונל זה חל גם כאשר נאשם הורשע בערכאה הדיונית אך הוא ממשיך וכופר באשמתו ומערער על הרשעתו. 7. המשיבה טוענת מנגד כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט, בהיר ומנומק. בית המשפט קבע באופן חד-משמעי כי המערער הוא זה שנהג ברכב וביצע את העבירות המיוחסות לו. זאת נקבע תוך אימוץ עדויות השוטרות שנתמכו בהודעות שערכו השוטרות זמן לא רב לאחר האירוע. בעיקר ניתן משקל לעדותה של השוטרת סלינס ולהודעתה שכללה פרטים רבים ומדויקים שאומתו לאחר שהמערער נתפס. חיזוק להודעתה נמצא גם בהודעת השוטרת תורג'מן אשר בתיאורה גיבתה את דברי השוטרת סלינס. עוד נטען כי עדות המערער "עוררה גיחוך". לשיטת המשיבה שינוי גרסאותיו של המערער באשר לקשר בינו לבין פלבני ורביבו הוא בבחינת התנהגות מפלילה אשר פוגמת משמעותית באמינות עדותו. לעניין מחדלי החקירה נטען כי למערער הייתה גישה לכל המידע המבוקש ויכול היה לבצע את הבדיקות הנדרשות, לרבות בירור זהות האדם שלטענתו נהג ברכב, כבר כאשר הוגשה הצהרת התובע באשר לכוונה להגיש כתב אישום ביום 11.7.07. אשר לזכות ההיוועצות נטען כי טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת הערעור ומטעם זה יש לדחותה. אף לגופו של עניין אין בכך כדי לפגוע בתשתית הראייתית הקיימת, המבססת את המסקנה כי המערער הוא הנהג. אשר לעונש, טוענת המשיבה כי מדובר בהתנהגות חמורה אשר נמשכה דקות ארוכות. מתסקיר המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי ניתן ללמוד על התנהלות מזלזלת מצד המערער אשר יש בה, כמו גם בעברו הפלילי, כדי להעיד על אופיו. כמו כן, נטען כי העונש שנגזר על המערער נמוך ביחס לעבירה בה הורשע, וכי השיקול בדבר חלוף הזמן נלקח בחשבון בגזר הדין. 8. בתסקיר משלים שהוגש לבית משפט זה החליט שירות המבחן בשנית שלא לתת המלצה לטיפול בעניינו של המערער בפרט בשל חוסר שיתוף הפעולה מצידו, סירובו לקחת אחריות על מעשיו והמסקנה כי המערער יתקשה להפיק תועלת מהליך טיפול במסגרת שירות המבחן. כאמור, המערער טוען נגד הפררוגטיבה של שירות המבחן להתייחס לשאלת ההודאה באשמה וכן מתנגד לזקיפת כפירתו במעשים המיוחסים לו לחובתו, בנסיבות שבהן הגיש ערעור על הרשעתו. דיון והכרעה הערעור על הכרעת הדין 9. אקדים ואומר כי לא מצאתי מקום להתערב בפסיקתו של בית המשפט המחוזי. ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים כאשר נמצאו סתירות היורדות לשורש העניין או טעויות מהותיות שנפלו בהכרעת הדין (ראו ע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2012); ע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012); ע"פ 206/12 לויגזלץ נ' מדינת ישראל (30.7.2012); וכן ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (2) 690, 696 (1993); ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (10.03.08)). המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. הכרעת הדין בענייננו בוססה כדבעי על הממצאים שנידונו באופן מפורט. 10. המחלוקת בין המערער למשיבה מתמצה, כאמור, בשאלת זהות נהג הרכב. בפני בית המשפט המחוזי הוצגו שתי גרסאות שונות, ועיקר הדיון עסק בשאלת מהימנותן. אין בידי לקבל את טענת המערער כי הרשעתו מבוססת על עדים אשר בשל חלוף הזמן, לא זוכרים את פרטי האירוע. כאמור, בית המשפט קבע כי עדויותיהן של השוטרות מהימנות ומתארות את המרדף אחר הרכב מושא הערעור באופן קוהרנטי, ברור וחד-משמעי. בעיקר הסתמך בית המשפט על עדותה של השוטרת סלינס אשר אמרה מפורשות כי שמרה על קשר עין עם המערער, שנהג ברכב, לאורך כל המרדף וכי זיהתה אותו כמי שיצא מהרכב, ניסה להימלט והתחבא מאחורי מכולת האשפה. על כך העידה גם השוטרת תורג'מן. עדות השוטרת סלינס נתמכת בראיות נוספות, כגון הודעתה הכתובה ודו"חות הפעולה שנכתבו בסמוך לאירוע, תיאור לבושו של המערער – ובפרט צווארון בצבע תכלת שבקע מתחת לחולצה – אשר אומת על ידי השוטר שזו, בוחן התאונות. גם עדותו של השוטר שזו, שגבה את הודעת השוטרת סלינס והעיד על אמינותה, מחזקת את האמור. כמו כן כאשר נשאלה השוטרת סלינס על פרט שלא זכרה ציינה זאת במפורש, נתון שמחזק את אמינותה. 11. לכך יש להוסיף את העובדה שעדויותיהם של המערער וחבריו נמצאו בלתי אמינות בלשון המעטה. הן בעדויות עצמן והן בין האחת לשנייה נמצאו סתירות רבות באשר לקשר בין השלושה; להימצאותו של המערער ברכב; ולמספר האנשים שהיו ברכב במהלך האירוע. סתירות אלו ושינויי הגרסאות של השלושה מפלילים את המערער, מחלישים את עדויות חבריו ובכך מחזקים משמעותית את התשתית הראייתית הקיימת נגד המערער. הגרסה שהוצגה על ידי המערער וחבריו, לפיה פלבני ורביבו הסכימו לאפשר לבחור שאינם מכירים לנהוג ברכב ובאופן מקרי לחלוטין פגשו את המערער בדיוק במקום ובזמן בו יצאו מהרכב ונתפסו על ידי השוטרות, תמוהה למדיי. לכך מתווספת העובדה שהמערער התחבא מפני השוטרות מבלי שניתן לכך הסבר המניח את הדעת. אשר לנהג האלמוני, נטען כי זהותו לא ידועה להם וכי הוא הספיק לברוח, בעוד שהשוטרות העידו, במסגרת חקירה נגדית, כי הגיעו לרכב כמה שניות לאחר עצירתו ולרגע לא איבדו קשר עין עימו. ברי אפוא כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שהעדיף את גרסת השוטרות ודחה מכל וכל את גרסתם המופרכת של המערער וחבריו. 12. לעניין הטענה בדבר מחדלי החקירה, אין מחלוקת באשר לחובתן של הרשויות לניהול תקין של הליכי חקירה הנגזרת מזכות הנאשם למשפט הוגן. אולם נפקותו של מחדל חקירתי תלויה בנסיבות המקרה הקונקרטי, בהתאם לתשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט לעומת הספקות שמעורר המחדל לו טוען הנאשם. במקרה דנן, מחדלי החקירה הנטענים אינם נוגעים לתשתית שהוכחה אלא לפעולות חקירה שבחרה המשטרה שלא לבצע. לאור חוזקה של התשתית הראייתית שהוכחה אין לומר כי נפל פגם בבחירתה זו של המשטרה שלא להוסיף ולחקור. די היה בנסיבות העניין בראיות שהובאו כדי להרשיע את המערער (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' פ"ד נט(6) 776, 848-850 (2005); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, פסקה ז' (2006)). בחינה נפרדת יש להקדיש לטענת המערער בדבר שלילת זכותו להיוועצות עם עורך דין בעת חקירתו במשטרה. אכן, מדובר בזכות אשר הכרחיותה וחשיבותה אינן מוטלות בספק (ראו ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא (1) 461 (2006)). אולם במקרה הנדון, גם אם היינו מתעלמים מהודעתו של המערער, היה מקום להגיע לתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. עדויותיהן של השוטרות והקשיים הרבים והמובהקים שעלו מעדויות חבריו של המערער מגבשים תשתית ראייתית מספקת להרשעתו של המערער בעבירות המיוחסות לו. יצוין כי לטענת המשיבים עניין זה הועלה לראשונה במסגרת הערעור, טענה שלא הוכחשה. אם כך, הרי שגם מסיבה זו ראוי לדחות טענה זו. 13. לקראת סיום נקודה זו אציין כי התמשכות ההליכים ואף האיחור הניכר בהגשת כתב האישום, אליו אתייחס בהרחבה במסגרת הדיון בערעור על גזר הדין, לא גרמו לפגיעה ראייתית במערער במידה אשר מצדיקה את זיכויו. זאת נוכח התשתית הראייתית החזקה שתומכת בהרשעתו אשר צלחה אף את מבחן הזמן. דומה כי גם אם המערער היה מבצע את הפעולות שנמנע ממנו כביכול לבצע בשל חלוף הזמן, כגון צילום שלו ושל חבריו בסמוך לאירוע לשם הדגשת ההבדלים ביניהם, לא היה בכך כדי לקעקע תשתית חזקה זו. על כן, המלצתי היא שלא להיעתר לערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 14. במוקד הערעור על גזר הדין עומד השיהוי הניכר בהגשת כתב האישום נגד המערער. אין חולק כי התמשכותם של הליכים במשפט פלילי עלולה לגרום נזק רב לכלל הצדדים בהליך, ובפרט לנאשם (ראו: בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נא(2) 757, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן (1997); ע"פ 6501/02 רולאנד נ' מדינת ישראל (30.12.2002)). ראשית, התפיסה הרווחת היא כי ככל שמתארך הזמן ממועד ביצוע העבירה ועד שהעבריין הורשע בה, נחלש כוח ההרתעה של העונש (ראו ע"פ 125/74 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד ל(1) 57, 70 (1976) (להלן: עניין מירום); ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, עמ' 234 (31.12.2008) (להלן: עניין הורוביץ)). שנית, יש להתייחס בכובד ראש לסבל הנפשי הכרוך בעינוי הדין שנגרם כתוצאה מהתמשכות ההליך הפלילי. התמשכות בלתי סבירה מותירה את הנאשם באי ודאות באשר לגורל הצפוי לו כאשר עננת ההרשעה הפלילית עומדת מעל ראשו ועלולה אף למנוע אפשרות שיקום (עניין הורוביץ, עמ' 234). הפסיקה נוטה לראות את הנאשם כמי שהחל "לרצות את עונשו" בתקופת המתנה זו (ע"פ 2848/90 אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 837, 840 (1990)). על אף הקשיים האמורים, נקבע לא אחת על ידי בית משפט זה כי אין בהתמשכות הליכים עילה לביטולו של עונש אשר ראוי היה להשית על הנאשם לולא העיכוב בהליכים נגדו, אלא שיש להתחשב בכך, במסגרת גזר הדין, כשיקול להקלה בעונש. המשקל שיינתן לשיקול השיהוי ייקבע בהתאם לנסיבות המקרה, לשיקולי הענישה האחרים ולקריטריונים שנקבעו בפסיקה (עניין מירום, עמ' 63 ו-67; עניין הורוביץ, עמ' 233 ; ע"פ 4735/03 צברי נ' מדינת ישראל, עמ' 7 (30.6.2003)). 15. במקרה דנן, לא ניתנה כל הצדקה לאיחור הניכר בהגשת כתב האישום ואף יותר מכך, בהצהרת התובע נאמר מפורשות כי דרושים ארבעה ימים בלבד לשם הגשתו. יש גם לתת משקל לעובדה כי המערער זוכה פעם אחת בשל שביתת הפרקליטים ואי התייצבות המאשימה לדיון, ולאחר כשנה הוחזר לספסל הנאשמים. כמו כן, שיקול ההרתעה, שהינו גורם משמעותי להחמרת הענישה בעבירה הנדונה בשל שכיחותה, נחלש בחלוף הזמן, כאמור (ראו ע"פ 7255/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 4 לפסק דינו של השופט לוי (27.10.2008); ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (11.11.2004) (להלן: עניין אבולקיעאן) ורבים אחרים). 16. מאידך, עומדים לחובת המערער עברו הפלילי והתערבותי העשיר, תסקיר המבחן שניתן בעניינו וכן חומרת העבירה שביצע והנסיבות בהן ביצע אותה – נהיגה פראית אשר נמשכה זמן ומרחק לא מועטים, במרכז העיר ירושלים בשעת ערב, כשרישיונו אינו תקף עקב פסילה קודמת ותוך התעלמות מהוראות אנשי המשטרה. לצורך השוואה, בעניין מירום, אליו הפנה המערער, ניתנה הקלה בעונש תוך מתן משקל משמעותי לעובדה שלא מדובר בעבירה בעלת פוטנציאל לסיכון חיי אדם, בניגוד גמור למקרה שלפנינו (ראו עניין מירום, עמ' 69-71; ראו גם עניין הורוביץ, עמ' 236). עוד בניגוד למקרה דנן, בעניין מירום הושם דגש על נסיבות חייהם האישיות של הנאשמים, היעדר עבר פלילי, מסוגלות גבוהה להשתקם ואפקטיביות נמוכה לאלמנט ההרתעה בשל כך. בענייננו, מעבר לעברו הפלילי והתערבותי הבלתי מבוטל של המערער, הוא הורשע בעבירה נוספת אותה ביצע בשנת 2010 תוך כדי ניהול ההליכים בתיק דנן. אשר לאפקט ההרתעתי, על אף שנחלש בחלוף הזמן, הוא אינו מתבטל לחלוטין ועודנו בעל חשיבות רבה בעבירה שבה עסקינן. 17. בגזר הדין לקח בית המשפט המחוזי בחשבון את מכלול השיקולים שנזכרו לעיל, איזן ביניהם כראוי והשית על המערער עונש מתון ביחס למקובל במקרים דומים. הפסיקה מייחסת חומרה רבה לעבירה העיקרית בה הורשע המערער – סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה – אשר מעבר לסכנה שמעמידה לחייהם של עוברי אורח, מעידה על זלזול בחוק ובגורמים האמונים על אכיפתו. כמו כן, עבירה זו הפכה שכיחה ביותר במדינתנו ובתי המשפט פועלים כדי למגרה. על רקע זה נקבע בפסיקה רף ענישה גבוה לעבירה זו, אשר עומד על ארבע שנות מאסר בפועל, ובתי המשפט ממשיכים לדבוק בו בשאיפה למגר תופעה מדאיגה זו (עניין אבולקיעאן; ראו גם ע"פ 5778/11 מדינת ישראל נ' ביטון, פס' 5 (13.9.2011) והפסיקה המוזכרת שם). אין ספק כי עונשו של המערער, שעומד על 16 חודשי מאסר בפועל, הוקל משמעותית לעומת הרף המקובל, וזאת בשל חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה והתמשכות ההליכים בעניינו. דעתי היא כי ההקלה שניתנה הולמת את נסיבות המקרה ואין מקום להקלה נוספת בשל שיקול זה. 18. לקראת סיום, יש מקום להתייחס לטענת המערער בעניין הלגיטימציה של שירות המבחן לזקוף לחובתו את כפירתו באשמה. למותר לומר כי כפירה באשמה מצד הנאשם כוללת בחובה אי לקיחת אחריות למעשים המיוחסים לו, וממילא גם לא ניתן לצפות לחרטה מצד נאשם שטוען לחפותו. המערער התייחס בטענתו לתסקיר שערך שירות המבחן, אשר נועד לשמש את בית המשפט בבואו לקבוע עונש. אולם, טענת המערער, מעצם טיבה, חורגת ממסגרת צרה זו ומעוררת התנגדות לעצם ההתחשבות של בית המשפט בשיקול הכפירה באשמה, על כל המשתמע ממנו, כשיקול לחומרה בגזירת הדין. לפי טענת המערער, כיוון שכפירה באשמה מהווה שיקול להחמרת העונש בגזר הדין, הוא ניצב בפני דילמה בלתי אפשרית מבחינתו: אם ימשיך לכפור באשמה בשלב גזר הדין בערכאה הדיונית, יוכל הוא לערער על הרשעתו בפני ערכאת הערעור, אולם הוא צפוי לעונש חמור יותר בערכאה הדיונית וייתכן שאף בערכאת הערעור, אם תיוותר ההרשעה על כנה. לעומת זאת, אם ייקח אחריות על המעשים, לא ייזקף שיקול זה לחובתו אולם תמנע ממנו האפשרות לערער על הרשעתו בפני ערכאת הערעור. המערער מבקש להקיש לענייננו מעניין סמואל, בו נקבע כי במסגרת ההחלטה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, בטרם הוכרע דינו, אין לזקוף לחובתו של הנאשם את כפירתו במעשים. 19. טענת המערער מעלה קושי שמא נאשם שהורשע אך עומד על חפותו עלול לשלם "מחיר" על כך במישור העונש, שכן כפירתו עשויה להיזקף לחובתו בגזר הדין. לפי טענתו, לקושי זה אין תקנה בערכאת הערעור, שכן אם החליט הנאשם לערער על הרשעתו ולחילופין על עונשו, והערעור על ההרשעה נדחה, אין באפשרותו "לחזור בו" ולקחת אחריות על המעשים, כך שכפירתו עדיין עשויה להיזקף לחובתו (בשונה מהערכאה הדיונית, שם באפשרותו לחזור בו ולקחת אחריות בשלב הטיעונים לעונש אך לרוב במחיר של חסימת האפשרות לערער על ההרשעה, כאמור). והרי, לנאשם שהורשע עדיין עומדת הזכות לכפור במעשיו ולערער על הרשעתו בפני ערכאת הערעור (סעיפים 41(א) ו-52(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). לעמדתי, כפירתו של נאשם בהרשעתו לעולם אינה יכולה להוביל להחמרה בעונשו, אולם בוודאי שאין היא מזכה את הנאשם או המערער באותה הקלה לה זכאים אלו שהודו במעשיהם, לקחו אחריות ואולי אף הביעו חרטה. אף שאין כל פסול בהחלטתו של נאשם לכפור באשמתו ולממש את זכותו שבדין לערער על הרשעתו, הרי שלהחלטה זו יש משמעות עקיפה במובן זה שהיא אינה מאפשרת לו ליהנות מהיתרונות שעשויים לצמוח לו אם יודה וייטול אחריות למעשיו. 20. אינני סבורה כי בשלב גזירת הדין ניתן להתעלם מהשאלה אם הנאשם נטל אחריות למעשיו או אם הוא מוסיף וכופר בהם. שיקולים בדבר לקיחת אחריות והבעת חרטה נוגעים לליבת מלאכת הענישה וקשורים בקשר הדוק למרבית שיקולי הענישה – סיכויי השיקום, הרתעת היחיד והגנה על שלום הציבור. השאלה אם הנאשם, לאחר שנמצא אשם, נוטל אחריות למעשים שבהם הורשע עומדת במרכזו של שיקול השיקום, שכן לקיחת אחריות והבעת חרטה הם קריטריונים חיוניים שבהם נעזרים בתי המשפט וקציני שירות המבחן לצורך הערכת פוטנציאל השיקום של הנאשם שלפניהם. שיקולים אלו מהווים גם אינדיקציה חשובה לצורך בהרתעת הנאשם, שהרי אי לקיחת אחריות מצידו עשויה להעיד על צורך בהרתעה קשה יותר באמצעות השתת עונש כבד יותר. כמו כן הם נוגעים לצורך בהגנה על הציבור, שכן היעדר חרטה ואי נטילת אחריות על המעשים מעידים ברוב המקרים על מסוכנות וחשש מוגבר לחזרה על המעשים בעתיד. 21. דומה, אם כן, כי יהיה זה בלתי אפשרי לקבוע עונש בלי להתחשב בשאלה אם הנאשם, לאחר שנמצא אשם, לקח אחריות על המעשים – שאלה המהווה בסיס למרבית שיקולי הענישה, כאמור. יחד עם זאת, אדגיש כי כפירתו של נאשם שהורשע אינה צריכה לשמש שיקול עצמאי להחמרה בעונש, כשם שבחירתו של נאשם לנהל הוכחות לא תיזקף לחובתו (רע"פ 5423/11 סוואחרה נ' מדינת ישראל (26.7.11); ע"פ 7721/11 זובידאת נ' מדינת ישראל, עמ' 5 (16.7.2012); ע"פ 534/04 פלוני נ' מדינת ישראל, עמ' 14 (20.1.2005); ע"פ 1289/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 158, 175 (1994)). אמנם קיים הבדל מהותי בין שלבים אלה: נאשם שבחר לנהל הוכחות וטרם הורשע בדין מוחזק עדיין כחף מפשע (ומכאן הקביעה בעניין סמואל); לעומת זאת, נאשם שהורשע בדין לאחר ניהול הוכחות כבר אינו נתפס כחף מפשע וחזקת החפות שוב אינה עומדת לזכותו. שוני זה מטה לכאורה את הכף לטובת האפשרות להחמיר בעונש בשלב שלאחר ההרשעה, לאחר דבקותו של הנאשם בכפירה וחוסר אפשרות לזקוף לזכותו הודאה וחרטה. אולם לא ניתן להתעלם מכך שגם בשלב זה עומדת לנאשם זכות שבדין לערער על ההרשעה, שמשמעה על פי רוב היא לדבוק בחפותו. כדי להבטיח את זכותו של הנאשם לערער על הרשעתו, לא ניתן לזקוף לחובתו את כפירתו במעשים ולהחמיר בשל כך את העונש. זאת, כאמור, בניגוד לנטילת אחריות מצד נאשם, בין אם מיד לאחר הקראת כתב האישום ובין אם לאחר ניהול הוכחות, שיכולה תמיד יכולה להילקח בחשבון – כשיקול עצמאי – להקלה בעונש. 22. בענייננו, בית המשפט לא התחשב בשיקול האמור כשיקול להחמרת עונשו של המערער אלא כאינדיקציה לקיומם של שיקולים אחרים וחשובים. העובדה שהמערער עומד על כפירתו בביצוע העבירות בהן הורשע נלקחה בחשבון אך ורק על ידי שירות המבחן, בבואו להעריך את הפוטנציאל השיקומי של המערער. על כן, לא ניתן לקבל את הטענה כי שיקול זה נזקף לחובת המערער באופן שהביא לפגיעה בזכותו למצות את זכות הערעור העומדת לרשותו. גם מטעם זה אין להתערב בעונש שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. לסיכום, בנסיבות החמורות בהן התבצעה העבירה ובהיעדר כל שיקול לקולת העונש זולת השיהוי בהגשת כתב אישום והזמן שחלף מיום ביצוע העבירה, מסקנתי היא כי אין מקום להיעתר לבקשת המערער להקלה נוספת בעונשו. על כן, אמליץ על דחיית הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. המערער יתייצב לריצוי עונשו בימ"ר ניצן, ביום 15.10.2013 לא יאוחר מהשעה 10:00, כשבידו תעודת זהות. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס. ניתן היום, כ"ה בתשרי תשע"ד (29.9.13). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12084210_B02.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il