מולו טרונך אבבה נ. רשות האוכלוסין וההגירה

פסק-דין בתיק בג"ץ 842/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 842/16 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרים: 1. מולו טרונך אבבה 2. גטצאו ברי וולדהיס 3. פלוני 4. פלוני 5. דרג'ה טרנוך אבבה 6. וובעלם טספה 7. פלוני 8. כיפלייה טרונך אבבה 9. יימסרץ זנייה דמקה 10. פלוני 11. פלוני 12. צהיי טרונך אבבה 13. מספין טרונך אבבה 14. אבבש טרנך אבבה 15. אלמנש טרונך אבבה 16. סלומון קסה אבבה 17. פלוני 18. פלוני 19. הירות הבטו טגניה 20. גתנט טרפה אמברבר 21. פלוני 22. פלוני 23. מנגיסטו טרמפה אמברבר 24. אבייאנש טרמפה אמברבר נ ג ד המשיבים: 1. רשות האוכלוסין וההגירה 2. שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"א באייר תשע"ח (26.4.18) בשם העותרים: עו"ד דורית לופו בשם המשיבים: עו"ד רן רוזנברג פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: 1. עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרים כי תינתן להם אשרת עולה מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות, התש"י-1950, המקנה זכות זו "גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". 2. העותרים, אזרחים אתיופים, העתיקו במהלך שנת 2014 את מגוריהם לעיר גונדר שבאתיופיה, לצורך ביצוע הבדיקות הנדרשות לקראת עלייה לארץ. הסוכנות היהודית המליצה על העלאתם ארצה, אך המשיבה 1, רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים (להלן: "רשות האוכלוסין וההגירה"), סירבה להעלותם מן הטעם כי זכאותם לעלייה לא הוכחה. בעקבות זאת הוגשה ביום 1.2.2016 העתירה שלפנינו, במסגרתה הוצא ביום 3.7.2016 צו על תנאי, בהסכמת המשיבות. 3. ביום 27.7.2017 התקיים דיון ראשון בעתירה, במהלכו הסכימה רשות האוכלוסין וההגירה, בהמלצת בית המשפט, לקיים בירורים וראיונות נוספים בעניינם של העותרים. בעקבות זאת, קיבלה המשיבה ביום 17.4.2018 החלטה עדכנית בעניינם (להלן: "ההחלטה העדכנית"), הדוחה אף היא את בקשתם לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות. הטעם שניתן להחלטה העדכנית היה שהעותרים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת זכאות לפי סעיף 4א(א) לחוק השבות, דהיינו לא הוכיחו כי הם צאצאים מדרגה ראשונה או שניה של יהודי. החלטה זו היא שעומדת כעת לבחינתנו. רקע עובדתי וטענות הצדדים 4. העתירה כורכת יחדיו את עניינם של כלל העותרים, 24 נשים וגברים, אשר המשותף להם הוא זיקתם לאדם בשם מר אמברבר בן גולמה (להלן: "מר אמברבר"), אשר נפטר זה מכבר. אף על פי כן, קיימת שונות משמעותית בין עניינם של העותרים 18-1, שאינם קשורים אל מר אמברבר בקשר דם, אלא הם צאצאיה של אשתו הראשונה (גב' אלמיטו המכונה גם גב' טדפלץ'; להלן: "גב' אלמיטו") מנישואיה המאוחרים לגבר אחר (מר כנפו) ובני זוגם (להלן: "עותרי הקבוצה הראשונה"), לבין העותרים 19-24, שהם נכדיו של מר אמברבר מאשתו השלישית (גב' דסטיה), ובני זוגם (להלן: "עותרי הקבוצה השנייה"). עניינה של כל אחת מהקבוצות יוצג ויידון לפיכך להלן בנפרד. על מנת להקל על הקורא, להלן תרשים של העץ המשפחתי (בני משפחה שאינם רלוונטיים לעתירה אינם מופיעים בתרשים). 5. עותרי הקבוצה הראשונה טוענים לזכאות מכוח היותם צאצאיה של גב' אייטה, שהיא בתם של גב' אלמיטו ומר כנפו. כאמור, אותה גב' אלמיטו, הייתה נשואה למר אמברבר טרם נישואיה למר כנפו, ובכך מתבטא הקשר שבין שתי קבוצות העותרים. ויובהר: מנישואיהם של מר אמברבר וגב' אלמיטו נולד ילד אחד, מר יובנך (אליו נחזור בהמשך). בהמשך נישאה גב' אלמיטו למר כנפו, ומנישואים אלה נולדה הגב' אייטה, אחותו למחצה של מר יובנך. מכוח יהדותה הנטענת של גב' אייטה מבקשים העותרים לעלות ארצה. בין הצדדים אין מחלוקת כי עותרי הקבוצה הראשונה הם אכן צאצאיה של הגב' אייטה, בתה של גב' אלמיטו. פירוט של הקשר המשפחתי בין כל אחד מן העותרים לבין הגב' אייטה לא הוצג בפני בית המשפט, אולם מחומר שצורף לעתירה ניתן להבין כי מדובר בנכדיה של הגב' אייטה, בבני או בנות זוגם, ובילדיהם הקטינים. עוד יצוין, כי מר יובנך (אחיה למחצה של הגב' אייטה) נישא לאשה יהודיה בשם גב' ספנש וופה, והוא ומשפחתו עלו ארצה מכוח חוק השבות. אין מחלוקת בין הצדדים כי מר יובנך (שאף הוא אינו עוד בין החיים) היה יהודי. אלא שהמדינה גורסת כי הפך ליהודי לאחר שנישא והתגייר; בעוד שלגרסת העותרים יהדותו מקורה בכך שנולד לאם יהודיה (גב' אלמיטו). צאצאיו של מר יובנך מתגוררים בארץ. החלטתה העדכנית של רשות האוכלוסין וההגירה בעניינם של עותרי הקבוצה הראשונה, לפיה הם אינם זכאי שבות, נומקה בכך ש- "עולה מהנתונים כי גב' אייטה חיה כנוצריה, וכך גם אמא, [גב' אלמיטו]". 6. עותרי הקבוצה השנייה טוענים לזכאות מכוח קשר משפחתי למר טרפה, בנו של מר אמברבר. ויובהר: מר אמברבר נישא במהלך חייו לשלוש נשים שונות. מנישואיו של מר אמברבר לאשתו השלישית, גב' דסטיה, נולד מר טרפה, אשר נישא ברבות הימים לגב' סמנש. העותרים 20 ,23 ו-24 הם ילדיהם של מר טרפה וגב' סמנש, קרי, נכדיו של מר אמברבר. העותרים 22-21 הם ילדיו הקטינים של העותר 20, העותרת 19 היא בת זוגו של העותר 20 (יוער, כי בתגובת המשיבה שויכה העותרת 19 לעותרי הקבוצה הראשונה, אך דומה כי מדובר בטעות, וכי בקשתה היא מכוח היותה אשתו של העותר 20). רשות האוכלוסין וההגירה גורסת כי זכאותם של עותרי הקבוצה השנייה לעלות ארצה לא הוכחה. על פי ההחלטה העדכנית, "מהנתונים שרוכזו ברשות האוכלוסין עולה כי מר טרפה הינו בן לאם נוצרייה ולאב שהנו מ"זרע ישראל" לכל היותר, וכי אשתו של מר טרפה, גב' סמנש, היא נוצריה", על כן, עותרי הקבוצה השנייה "אינם זכאי שבות, ודאי שאינם יהודים". ויובהר, אדם שהוא מ"זרע ישראל" אינו יהודי על פי ההלכה, אלא צאצא של יהודי. ככל שאינו בן או נכד של יהודי, וככל שמצד אמו הוא צאצא ליהודי, סוגיית עלייתו לישראל מוסדרת בשורה של החלטות ממשלה העוסקות בפונים שהם מ"זרע ישראל", אשר קבעו כי צאצאיהם של יהודי אתיופיה מצד אמותיהם, המבקשים לשוב ליהדותם יוכלו להיכנס לישראל על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (ראו החלטת הממשלה מס' 716 מסוף שנת 2015, שעניינה בהבאתם לישראל של אחרוני בני קהילות הממתינים באדיס אבבה ובגונדר, וכן: בג"ץ 5345/13 קסהון נ' משרד הפנים, פסקאות ט"ו-י"ח (27.3.2017)). 7. הערה: בחומר המצוי לפנינו קיימת חוסר אחידות, היוצרת חוסר בהירות, ביחס לתעתיקי השמות. כך למשל, לאשתו הראשונה של מר אמברבר יש המתייחסים כ"אילמטו", יש המתייחסים כ"אלימטו" ויש המתייחסים כ"אלמיטו"; לבתה יש המתייחסים כ"אייטה" ויש המתייחסים כ"אטייה" או "אתייה"; אחיה למחצה של אייטה כונה לעתים "יובנך" ולעתים "וובנך". משיקולי אחידות, נעשה לאורך כל פסק הדין שימוש בתעתיק אחד, שאנו תקווה כי הוא התעתיק הנכון. דיון והכרעה 8. הסעיף הראשון לחוק השבות קובע כי כל יהודי זכאי לעלות ארצה. סעיף 4א לחוק, שנוסף במסגרת תיקון מס' 2 (התש"ל-1970) לחוק (להלן: "תיקון מס' 2"), מרחיב את היקף הזכאים לעלות ארצה גם לבני משפחתו של יהודי – ילדיו, נכדיו, וכן בני זוגם (בהתקיים תנאי הסעיף). התיקון חוקק על רקע התופעה של נישואי-תערובת, והרצון לתת מענה לחשש כי שלילת זכויות מבן-משפחה שאינו יהודי עלולה להניא יהודים מעלות ארצה, מחשש לפיצול משפחתם (לסקירה היסטורית של חוק השבות ותיקון מס' 2 ראו אמנון רובינשטיין "מיהו יהודי – 2016?" 662, 670-665 ספר נילי כהן – משפט, תרבות וספר (עופר גרוסקופף ושי לביא עורכים, 2017)). מכוח סעיף זה (שכותרתו: "זכויות בני משפחה") מבקשים העותרים שלפנינו לאפשר את עלייתם ארצה. 9. וכך קובע סעיף 4א לחוק השבות: 4א. (א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון. (ב) אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א) עודו בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו. (ג) הסייגים והתנאים הקבועים לגבי יהודי או עולה בחוק זה או על פיו או בחיקוקים כאמור בסעיף קטן (א), יחולו גם על מי שתובע זכות לפי סעיף קטן (א). סעיף 4(ב) לחוק השבות מגדיר יהודי לעניין חוק השבות כ"מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". צירוף הסעיפים 4א(א) ו-4(ב) מלמדנו כי זכאות לעלות מכוח סעיף 4א(א) תוכל לקום כאשר האדם מכוחו נתבעת הזכות נולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת, וכאשר תובע הזכות אינו אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון. 10. לעניין נטל ההוכחה, נקבע בפסיקה כי הנטל הראשוני להבאת ראיות מינהליות להוכחות זכאות מכוח שבות רובץ על כתפי מבקש המעמד בישראל. לצורך הרמת נטל זה נדרשות ראיות אשר רשות סבירה הייתה מסתמכת עליהן ורואה בהן ראיות בעלות משקל וערך הוכחתי, בהתאם לנסיבות המקרה (בג"ץ 8047/11 סובול נ' משרד הפנים, פסקה י' (17.2.2013)). מקום בו עמד המבקש בנטל הראשוני והביא ראיות מינהליות מספיקות, תקום לו "חזקת זכאות". חזקה זו אינה מחייבת את משרד הפנים לקבל את הבקשה, אך כאשר אין בנמצא ראיות לסתור, תוכל החזקה להתגבש לכדי זכות (בג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(1) 919 (2003); בג"ץ 265/07 עבו נ' השר לבטחון פנים (16.6.2011); בג"ץ 5493/11 ביזואיהו נ' שר הפנים (6.8.2014)). התשתית הראייתית לעניין עותרי הקבוצה הראשונה 11. בעת קבלת ההחלטה העדכנית בעניינם של העותרים, התשתית הראייתית שעמדה בפני רשות האוכלוסין וההגירה כללה שלושה נדבכים: המידע שעמד לנגד עיניה עת ניתנה החלטתה הראשונית; המידע שנאסף על ידה בעקבות הגשת העתירה; ומידע שאספה בעקבות הסכמתה להצעת בית המשפט לקיים בירור נוסף. נסקור להלן את מכלול התשתית הראייתית שנאספה ביחס לעותרי הקבוצה הראשונה. 12. העותרים צירפו לעתירתם תצהיר של הקייס אביהו עזריה (להלן: "הקייס עזריה"), במסגרתו הצהיר, לאחר שבחן לדבריו את הדברים, כי כל התובעים הם יהודים ואף מרבית משפחתם עלתה כבר ארצה. בכתב התשובה שהגישו המשיבים ביום 3.1.2017, נטען כי בירור טלפוני שנערך מול הקייס עזריה לאחר הגשת העתירה, העלה כי הוא אינו מכיר היטב את אילן היוחסין של העותרים, וכי אין בידו לספק הסברים לשאלות אודות יהדותם הנטענת (צילום פרוטוקול בכתב יד של השיחה שנערכה עם הקייס עזריה ביום 13.12.2016 צורף לתגובת המשיבים מש/14). בדיון שנערך לפנינו ביום 27.7.2017 הלינו העותרים על כך שהבירור שנערך מול הקייס עזריה התבצע באופן לקוי (בשיחה טלפונית בעת שהקייס נהג ברכב, כאשר הקו היה קטוע ומבלי שהובהר לקייס עזריה באיזה עניין מדובר). לאור זאת, נענתה הרשות להצעת בית המשפט בעת הדיון, כי תקיים עם הקייס עזריה ראיון נוסף. העתק הריאיון שהתקיים עם הקייס עזריה ביום 14.12.2017 צורף כנספח להודעה המעדכנת מטעם המשיבים, שהוגשה ביום 18.4.2018. 13. בראיון הנוסף מסר הקייס עזריה לרשות האוכלוסין וההגירה, כי הוא לא הכיר באופן אישי את מר אמברבר, אך שמע עליו. מר אמברבר ואשתו הראשונה, גב' אלמיטו, חותנו על פי הידוע לו על ידי קייס. נולד להם ילד אחד, מר יובנך, ולאחר מכן הם התגרשו. מר אמברבר נקבר בבית קברות יהודי. כך גם גב' אלמיטו ושתי נשותיו האחרות. לגבי גב' אייטה, ציין הקייס עזריה, כי על פי הידוע לו היא בתם של גב' אלמיטו ובעלה השני, מר כנפו. גב' אייטה הייתה נשואה למר אבבה גנה (להלן: "מר אבבה"). "כמה שידוע" הם יהודים, כי אבא של מר אבבה, מר גנה, רצח נוצרי, ולכן הם עברו מבלסה לאזזאו מחשש של נקמת דם. לגב' אייטה ולמר אבבה היו "בערך" שלושה ילדים, שהוא בטוח שנשואים לנוצרים. גב' אייטה נקברה בבית קברות יהודי "באבא אנטונס"; לשאלה "באיזה דת הם חיים?", השיב: "אני לא חושב שהם נכנסו לנצרות אבל להיות בעיר זה מאוד קשה לשמור על היהדות ולכן יכול להיות שהם חיו כמו נוצרים אבל לא בהכרח התנצרו"; לשאלה "אומרים שאייטה הייתה נוצריה והיא נקברה בבית קברות של נוצרים", השיב: "אני לא יודע". 14. לאחר הגשת תגובת המדינה לעתירה, ביקשו העותרים לצרף התייחסות כתובה מטעם הרב יוסף הדנה, אשר שימש עד סוף שנת 2017 כרב הראשי ליהדות אתיופיה (להלן: "הרב הדנה"). התייחסות כתובה זו, המתוארכת ליום 22.8.2017, כוללת את אילן היוחסין של מר יובנך (בנו של מר אמברבר), כפי שנקבעה על ידי הרב הדנה על סמך ראיונות שקיים עם 10 עדים שתחקר בנפרד בלשכתו. בסיום מכתבו מציין הרב הדנה כי "עד כמה שאני מכיר את הדורות האחרונים של משפחת הנדון הם הינם שומרי תורה ומצוות כמו כל היהודים. לאור כל האמור לעיל ולפי דברי העדים ולפי חלק מבני המשפחה שאני מכיר הגעתי למסקנה כי משפחת מר וובנך בן אמברבר הם יהודים". אלא שכאמור, ממילא אין חולק כי צאצאיו של מר יובנך הם יהודים, ולא ברור מן המכתב לבדו, האם באמירה זו מתכוון הרב גם לשאר ענפי המשפחה, הרחוקים יותר, שפורטו במכתבו. כך או כך, בעקבות הצעת בית המשפט קיימה רשות האוכלוסין וההגירה ראיון עם הרב הדנה, ונראה כי הוא זה שצריך לקבל את עיקר המשקל בעת בחינת ההחלטה. 15. בראיון זה, שהתקיים ביום 11.12.2017, מסר הרב הדנה לרשות האוכלוסין וההגירה כי על פי הידוע לו למר אמברבר היו שלוש נשים מבית ישראל, ביניהן גב' אלמיטו (אשתו הראשונה), וכי גב' אייטה היא בתה של אלמיטו מנישואיה המאוחרים למר כנפו, אשר "אומרים שהיה יהודי". הרב הדנה לא ידע למי הייתה גב' אייטה נשואה, ומיהם ילדיה, אך מסר כי היא "הייתה חיה כנוצריה לאחר שבעלה נרצח". 16. בעקבות הגשת העתירה ערכה המשיבה גם בירורים טלפוניים מול בני משפחה המתגוררים בארץ. מר בלצ'או אמברבר (בנו של מר יובנך), מסר לה כי גב' אייטה היא דודתו (אחות אביו), כי היא יהודייה, וכי הייתה נשואה לאבבה, שאף הוא יהודי. כשנשאל האם גב' אייטה שמרה על יהדותה עד מותה, השיב: "לא. היא היתה חיה כמו נוצרים לפחות 50 שנה". כשנשאל האם כוונתו שהתנצרה, השיב "אני לא חושב, רק הם היו כמו נוצרים בלי להתנצר". עוד ציין כי לא ידוע לו שאביו עבר גיור באתיופיה כשהתחתן עם אמו. כמו כן תושאל על ידי רשות האוכלוסין וההגירה מר אדגו יובנך, שאף הוא בנו של מר יובנך ואחיינה של גב' אייטה. כשנשאל מדוע גב' אייטה לא עלתה עם שאר יהודי אתיופיה או עם קהילת בני הפלשמורה, השיב כי "היא הייתה בנצרות לכן לא באה". 17. במסגרת התחקור הנוסף שערכה רשות האוכלוסין וההגירה לאחר הדיון הראשון בעתירה, היא תשאלה בני משפחה נוספים של מר יובנך, הנמצאים בארץ. מר דגו דניאל מסר כי המשפחות שנמצאות באתיופיה הן ילדיה ונכדיה של גב' אייטה כנפו. לדבריו אינו בקיא בנושא דתה של גב' אייטה מאחר שהוא מתגורר בישראל מעל ל-30 שנה, אך הוא יודע שהם מבית ישראל, ולפי מה ששמע מאנשים אחרים מקום קבורתה הוא "אבא אטוניס". מר סיסאי זוודו מסר כי שמע את שמה של גב' אייטה בסיפורים של הוריו, אך אינו יודע מהי דתה, והיכן נקברו היא ובעלה. מר דגו מהרי מסר כי גב' אייטה היא אחות של מר יובנך מצד האם. כשנשאל לדתה, לא סיפק תשובה רלוונטית (ציין כי הייתה "בלה אג'" (עוסקת בעבודות מלאכה) כמו כל אנשי הכפר). 18. בתגובתה לעתירה טענה המדינה כאמור כי אחיה למחצה של גב' אייטה, מר יובנך, התגייר, עובדה התומכת באפשרות כי הוא וגב' אייטה (אחותו מצד האם), לא נולדו כיהודים. אלא שהמדינה לא הבהירה על מה נסמכת עמדתה בעניין זה, וכל שצוין בתגובתה לעתירה הוא כי בשנת 1998 נערך בירור מול מכר של המשפחה (טרונך סימעון), אשר מסר כי "מר יובנך עשה השבה על ידי הקסים והתחתן לאישה יהודיה". על פניו, מנוסח המשפט ניתן להגיע גם למסקנה ההפוכה, ולפיה מר יובנך היה יהודי ששב ליהדותו לאחר שהתרחק ממנה. בהיעדר מידע נוסף קשה להגיע למסקנה ברורה בעניין. נזכיר כי מר יובנך עלה לארץ עם אשתו היהודייה וילדיהם, ועל כן ממילא לא נדרשה בחינה מדוקדקת של יהדותו, לאור זכאותו לעלייה מכוח אשתו. הכרעה בעניין עותרי הקבוצה הראשונה לנוכח התשתית הראייתית בעניינם 19. החלטתה העדכנית של רשות האוכלוסין וההגירה לדחות את בקשתם של עותרי הקבוצה הראשונה, מבוססת על המסקנה כי חומר הראיות תומך לכאורה באפשרות לפיה "גב' אייטה חיה כנוצריה, וכך גם אמה [גב' אלמיטו]". לפיכך עותרי הקבוצה הראשונה אינם זכאי שבות, וזאת גם אם נניח כי גב' אלמיטו ובתה, גב' אייטה, היו יהודיות בעבר. נימוק זה מעורר קושי, שכן השאלה האם חיים כנוצריה פוסלים את זכאותם של צאצאיה של אייטה לעלייה אינה שאלה פשוטה כלל ועיקר. 20. סעיף 4ב לחוק השבות מגדיר "יהודי" כמי שנולד לאם יהודיה והוא אינו בן דת אחרת. הגדרה זו באה לעולם במסגרת תיקון מס' 2, אשר נולד כתגובה לפסקי דין שניתנו על ידי בית משפט זה, אשר עסקו בשאלה האם המונח "יהודי" לעניין חוק השבות מוגדר על פי מבחן אובייקטיבי או סובייקטיבי (בג"ץ 72/62 רופאיזן נ' שר הפנים, פ"ד טז 2428 (1962); בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים ופקיד הרישום, מחוז חיפה, פ"ד כג 47 (1970)). 21. השאלה מיהו "בן דת אחרת" לעניין תיקון מס' 2 זכתה לדיון נרחב בפסיקת בית משפט זה. בבג"ץ 265/87 ברספורד נ' משרד הפנים, פ"ד מג (4) 793 (1989) (להלן: "עניין ברספורד") נדון הנושא באריכות, כאשר השופט אהרן ברק והמשנה לנשיא מנחם אלון פרסו כל אחד את משנתו השונה בסוגיה. המשנה לנשיא אלון אימץ את מבחן עולמה של היהדות, על מרכיביה הרוחניים וההיסטוריים, והשופט ברק את המבחן החילוני הליברלי. התוצאה, על פי שני המבחנים, הייתה באותו מקרה אחת, ולפיה "יהודים משיחיים" הם בני דת אחרת. גם המשנה לנשיא אלון וגם השופט ברק דחו את הגישה שהוצגה קודם לכן (בבג"ץ 563/77 דורפלינגר נ' שר הפנים, פ"ד לג (2) 97)), אשר לפיה יש לבחון את המונח "בן דת אחרת" בהתאם לאמות המידה של הדת האחרת (באותו עניין, הנצרות). 22. בבג"ץ 10226/08 זבידובסקי נ' שר הפנים (2.8.2010) (להלן: "עניין זבידובסקי") התווה השופט ניל הנדל מבחן מעשי יישומי לבדיקת מיהו "בן דת אחרת" – מבחן שיש בו לשיטתו כדי לייתר את הצורך בהכרעה בין הגישות השונות שהותוו בעניין ברספורד. לפי מבחן זה – כדי שיהודי ייחשב מומר לדת אחרת עליו לנקוט צעדים קיצוניים. עליו להיכנס לליבה של הדת האחרת. קביעה שמאן דהוא 'משומד' דורשת הזדהות עם הדת האחרת והתנהגות בהתאם. משמע, הבדיקה מתבצעת על פי מכלול של גורמים: התנהגות, כוונה, מודעות, הצהרה ונכונות להיכנס לתוככי הדת האחרת ולאמץ את סמליה. העניין נבחן תוך התבוננות בתמונה הכוללת. [...] כדי שיהודי ייחשב 'משומד' או 'בן דת אחרת', עליו ליצור זיקה חזקה בינו לבין הדת האחרת. [...]. נדמה כי המבחן, כפי שהוצג, תואם לא רק את התכלית הסובייקטיבית של החוק אלא גם את התכלית האובייקטיבית. החריג יוחל רק במקרה קיצוני. לא בנקל תילקח מיהודי הזכות המוענקת לו מכוח חוק השבות. עם זאת, מצב בו יהודי בוחר לצעוד בנתיביה של דת אחרת – תישלל זכותו להמשיך ולחסות תחת כנפי חוק השבות. 23. מלאכת יישומו של מבחן זה על נסיבות המקרה שלפנינו אינה פשוטה. גב' אייטה אינה עוד בין החיים. התשתית הראייתית שהונחה בעניינה דלה למדי, ומבוססת רובה ככולה על אמירותיהם של מי שלא זכו להכירה באופן אישי. על פיה, גב' אייטה היתה יהודיה, אך חיה כנוצריה פרק זמן משמעותי מאד מחייה. 24. הנטל להוכיח כי גב' אייטה נולדה לאם יהודיה והיא אינה בת דת אחרת מוטל כאמור על העותרים. לטעמי, הראיות שנסקרו אין בהן די להרמת נטל זה: את צפונות לבה וכוונותיה של גב' אייטה אין עוד אפשרות לבחון, ואילו המידע המוגבל שנמסר לגבי אורחות חייה, מעיד על "זיקה חזקה", לכאורה, בינה לבין הנצרות, בוודאי בממד הזמן. בנסיבות אלה, איני סבור כי עותרי הקבוצה הראשונה הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת זכאותם. ויובהר: אמנם, כפי שציין השופט הנדל בעניין זבידובסקי, לא בנקל תילקח מיהודי הזכות המוענקת לו מכוח חוק השבות. ואולם, שלא כמו בעניין זבידובסקי, שבו לא היה ספק כי העותרת נולדה להורים יהודים, והמחלוקת התמצתה בשאלה האם יש לראותה כבת דת אחרת, בענייננו, התשתית הראייתית בדבר יהדותה הנטענת של גב' אייטה ובדבר אורח חייה הנוצרי, אחת היא – ידיעותיהם של מי שלא זכו להכירה באופן אישי, ממה שסופר להם על ידי אחרים – והיא כאמור דלה ורעועה מכדי להקים חזקת זכאות. בהקשר זה יוזכר, כי, העותרים עברו להתגורר בגונדר לצורך ביצוע בדיקות הזכאות בשנת 2014, שנים רבות לאחר שמשפחתו של יובנך עלתה ארצה, ובשלב שבו גב' אייטה, אמה, בעלה ואחיה למחצה יובנך אינם עוד בין החיים. 25. לאור האמור, הגעתי למסקנה כי החלטת הרשות לדחות את בקשת עותרי הקבוצה הראשונה מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות מן הטעם כי לא הוכחה זכאותם, היא החלטה העולה בקנה אחד עם הכללים שהותוו בפסיקה, והנופלת למתחם הסבירות. לפיכך אין הצדקה להתערב בה. התשתית הראייתית לעניין עותרי הקבוצה השנייה 26. על פי רשות האוכלוסין וההגירה, ביום 5.12.2000 (למעלה מ-15 שנה טרם הגשת העתירה שלפנינו), נערך תחקיר ראשוני למר טרפה, בנו של מר אמברבר. בתחקיר צוין כי מר טרפה הוא מ"זרע ישראל" משני הצדדים, וכי בת זוגו, הגב' סמנש, היא נוצריה משני הצדדים, על פי הצהרתה. כשנה לאחר מכן, ביום 16.10.2001 נערך תחקיר מעמיק למר טרפה, במסגרתו מסר מר טרפה כי במהלך השנים נישא אביו לשלוש נשים שונות: הראשונה, גב' אלמיטו, אמו של מר יובנך, אשר אין הוא יודע האם היא נוצריה או מ"זרע ישראל". השניה, גב' זנביץ, שגם לגביה אינו יודע אם היא נוצריה או מ"זרע ישראל". השלישית היא גב' דסטיה, אמו, שהיא מ"זרע ישראל" מצד האב, ונוצריה מצד האם. הוא עצמו נישא לאשה נוצריה. ביום 27.8.2001 מר בלייה קסם, מכר של המשפחה, מסר עדות ממנה עולה כי מר טרפה התנצר ונשא אישה נוצריה. בתום בירור זה, הוחלט לסרב לבקשתו של מר טרפה לקבל מעמד בישראל מכוח חוק השבות (על פי כתב העתירה, ההחלטה התקבלה ככל הנראה במהלך שנת 2001, וביום 24.10.2006 נשלח מכתב סירוב. פער השנים שבין מועד הבירור וההחלטה, למועד משלוח המכתב, לא הוסבר). 27. ביום 13.12.2000 נערך תחקיר ראשוני של הגב' יאלמרוק פייסה, נכדתו של מר טרפה מצד בתו, גב' אסרס. במסגרתו ציינה כי נולדה לאם מ"זרע ישראל". תחקיר מעמיק יותר נערך ביום 17.1.2006 ובו מסרה כי נולדה להורים נוצרים. ביום 26.2.2006 נשלח מכתב סירוב לבקשתה, מן הטעם כי נולדה להורים נוצרים. כמו כן, ביום 15.8.2006 נשלח מכתב בעניינה של אמה, הגב' אסרס, ולפיו בקשתה מסורבת מן הטעם כי נולדה להורים נוצרים (הרקע למשלוח מכתב זה לא הובהר). 28. שנים מאוחר יותר, בשנת 2014, נערכו תחקירים ראשוניים לילדיו של מר טרפה. בתחקיר הראשוני שנערך לעותר 23, מר מנגיסטו טרמפה אמברבר (בנו של טרפה. להלן: "מנגיסטו") ביום 9.7.2014, הוא מסר כי נולד לאבא מ"ביתא ישראל" ולאם נוצריה. כן צוין בתחקיר כי מר טרפה התנצר. בתחקיר הראשוני שנערך לאסרס (בתו של טרפה) ביום 22.9.2014, היא מסרה כי נולדה לאב מ"ביתא ישראל" ולאם נוצריה. ביום 4.9.2014 וביום 9.9.2014 ניתנה המלצתה של הסוכנות היהודית, עבור רשות האוכלוסין וההגירה, להעניק אישור עליה למנגיסטו, אסרס, ומר אבייאנש טרמפה (העותר 24. להלן: "אביינאש"), שהם ילדיו של מר טרפה (ונכדיו של מר אמברבר), וזאת מן הנימוק של היותם נכדים ליהודי. 29. רשות האוכלוסין וההגירה ציינה כי בעוד שמהראיונות שנערכו למנגיסטו ולאסרס על ידי הסוכנות היהודית במהלך שנת 2014 עולה כי לטענתם הם נולדו לאב מ"ביתא ישראל" ולאם נוצריה, הרי שבתחקירים שנערכו 14 שנים לפני כן (בשנים 2000 ו-2001) ציין מר טרפה עצמו (אביהם של השניים) כי הוא מ"זרע ישראל", וכי אשתו נוצריה. לעמדת רשות האוכלוסין וההגירה, העובדה כי ילדיו של מר טרפה טוענים להיותו מ"ביתא ישראל", בעוד שהוא עצמו טען מוקדם יותר להיותו מ"זרע ישראל" בלבד, מציבה סימן שאלה כבד ביחס לטענותיהם בדבר יהדותם. על רקע זה מסרה רשות האוכלוסין וההגירה לסוכנות היהודית ביום 28.12.2014 כי הוחלט להותיר את החלטת הסירוב שניתנה בשעתו בעניינם של מנגיסטו, אסרס ואביינש, על כנה. על החלטה זו הוגשה העתירה דנן (צילום ההודעה צורף לתגובה לעתירה – מש/13). 30. להשלמת התמונה יצוין כי המידע שמסרו הרב הדנה והקייס עזריה ביחס למר טרפה היה מועט. הקייס עזריה ציין כי ידוע לו שמר אמברבר התחתן עם גב' דסטה, לאחר גירושיו מגב' אלמיטו, וכי ממנה נולד לו טרפה ועוד ילדים שאינו זוכר את שמם. לפי השמועה גם אותם חיתן קייס. מר טרפה היה נשוי לאשה נוצריה. הקייס אינו יודע האם הוא התנצר וכמה ילדים יש לו. הרב הדנה מסר כי הוא יודע שמר טרפה הוא בנם של מר אמברבר וגב' דסטה, אשתו השלישית, ובמענה לשאלה "למי היה נשוי טרפה אמברבר" השיב כי: "טרפה היה נשוי לאשה נוצריה והוא בעצמו התנצר". הכרעה בעניין עותרי הקבוצה השנייה לנוכח התשתית הראייתית בעניינם 31. העותרים ביקשו לתמוך את טענותיהם בעמדת הקייס עזריה ובעמדת הרב הדנה. אלא שבראיון שנערך עמו ציין הרב הדנה כי למיטב ידיעתו מר טרפה היה נשוי לאשה נוצריה, וכי הוא עצמו התנצר, ואילו הקייס עזריה מסר כי איננו יודע האם טרפה התנצר. מכאן שהראיות שהובאו על ידי העותרים, גם לו יינתן להן משקל מלא, אינן ראיות אשר רשות סבירה יכולה לקבלן כראיה להוכחת יהדותו של מר טרפה, ועל כן אין בכוחן להקים לעותרים "חזקת זכאות". 32. יצוין, כי המלצת הסוכנות הייתה להעלות את העותרים מתוקף היותם נכדים ליהודי (קרי נכדיהם של מר אמברבר וגב' דסטיה). ואולם גם לטענה זו לא מצאתי תימוכין מספקים. הרב הדנה טען כאמור כי מר טרפה התנצר (קרי, היה יהודי במקור), וכי אמו, הגב' דסטיה הייתה יהודיה (מ"ביתא ישראל"). לגבי מר אמברבר, צוין כי נקבר בבית קברות יהודי. ידיעתו של הרב הדנה, כעולה מדבריו שלו, אינה מבוססת על היכרות אישית עם מר אמברבר וגב' דסטיה, אלא על דברים שנמסרו לו על ידי אחרים. מנגד, בתחקיר שנערך למר טרפה עצמו, ציין מר טרפה כי אביו (מר אמברבר) היה מ"זרע ישראל", וכי אמו (גב' דסטיה) הייתה מ"זרע ישראל" מצד האב, ונוצריה מצד האם. בנסיבות אלה, אף אם תאמר כי ראיות העותרים יכולות להקים להם זכאות לכאורית, וספק אם כך הדבר (לאור חולשתן היחסית), הרי שהראיה עליה הצביעה הרשות, תחקירו של מר אמברבר עצמו, המוקדם בזמן, יש בה כדי לסתור חזקה זו. סוף דבר 33. לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי החלטת הרשות לדחות את בקשות העותרים מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות, מן הטעם כי לא הוכחה זכאותם, היא החלטה סבירה, העולה בקנה אחד עם הכללים שהותוו בפסיקה. כידוע, ככלל, לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו, ולא יתערב בהחלטתה, כל עוד אינה נגועה בחוסר סבירות, בשיקול זר או באפליה. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת רשות האוכלוסין וההגירה ביחס לעותרים שלפנינו, אשר מצדיק את התערבותנו. 34. על כן אציע לחברתי ולחברי כי נדחה את העתירה. 35. ויובהר, משמעות דחיית העתירה היא כי בשלב זה לא הצליחו העותרים להניח תשתית ראייתית שדי בה על מנת לשכנע בזכאותם לאשרת עולה מכוח חוק השבות. אין בדברים כדי לסגור את הדלת בפני העותרים מלהביא ראיות נוספת לעניין היותם זכאים מכוח חוק השבות, וככל שיוצגו ראיות כאמור, הן יבחנו בלב פתוח ובנפש חפצה על ידי רשות האוכלוסין וההגירה. 36. בנסיבות העניין, איני סבור כי יש מקום לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן ביום, ‏ב' באלול התשע"ח (‏13.8.2018). תוקן היום, ‏ג' באלול התשע"ח (‏14.8.2018). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט 16008420_Y24.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il