רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ. רשות מקרקעי ישראל

12 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8416/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ח' כבוב המערערות: 1. רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ 2. דור-אל ש. הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. משרד הבינוי והשיכון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 39964-01-20 מיום 12.10.2022 שניתן על ידי כב' השופט דוד גדעוני תאריך הישיבה: ו' בתשרי התשפ"ד (21.9.2023) בשם המערערות: עו"ד גיא ראשין; עו"ד אורן וינטרויב בשם המשיבים: עו"ד יעקב הילמן פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א 39964-01-20 מיום 12.10.2022, שבמסגרתו הורה בית המשפט, בין היתר, על דחיית תביעה. 1. לבית המשפט המחוזי הוגשה תביעה למתן סעד הצהרתי על ידי המערערות 2-1 (להלן: המערערות). המערערות הן חברות אחיות העוסקות בהקמת מבנים למגורים, ובתביעתן ביקשו להצהיר כי הן היו רשאיות לגבות מרוכשי דירות שעמן התקשרו בפרויקטי "מחיר למשתכן" את עלות חיבור הדירות שבנו לחשמל; וכי החלטת משרד הבינוי והשיכון (להלן: המשיב 2) המורה למערערות להשיב את הכספים שגבו, ניתנה בחוסר סמכות ובטלה. המערערות טענו לסתירה בין הוראה ספציפית בנספח לחוזי החכירה והבנייה שנחתמו בינן לבין רשות מקרקעי ישראל (המשיבה 1) לבין הוראה בתנאים הכלליים של המכרזים שבהם זכו, וכי נוסח הסכמי המכר של הדירות אושר על ידי חברת הבקרה מטעם המשיב 2 כך שהמערערות היו רשאיות לגבות את הכספים. 2. כתב התביעה הוגש ביום 16.1.2020. כתב הגנה מטעם המשיבים הוגש ביום 16.6.2020, וכתב תשובה מטעם המערערות הוגש ביום 14.7.2020 (ביני לביני התנהלו הליכים בקשר לבקשת המערערות להפקיד את הכספים שהן נדרשו להחזיר לרוכשים בקופת בית המשפט, בקשה שהתקבלה ברע"א 2102/20 רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (7.7.2020) (השופטת י' וילנר)). בימים 15.12.2020 ו-21.12.2021 התקיימו ישיבות קדם משפט. כעולה מפרוטוקול הישיבה מיום 21.12.2021, במהלך הדיון אוזכר פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בה"פ (מחוזי י-ם) 38780-01-20‏ ‏פרשקובסקי השקעות ובניין בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (2.6.2021) (להלן: עניין ‏פרשקובסקי), שם נדחו טענות דומות לטענות המערערות בהליך דכאן. לאחר שנשמעו הערות בית המשפט והתקיים דין ודברים, המערערות התבקשו למסור את עמדתן באשר להמשך ניהול ההליך. בהמשך, המערערות הודיעו כי הן עומדות על בירור התביעה והתיק נקבע להוכחות. בישיבה ביום 20.9.2022 נחקרו מצהירים מטעם הצדדים ונשמעו סיכומים בעל פה. 3. יומיים לאחר מכן, ביום 22.9.2022, הגישו המערערות הודעה קצרה כהאי לישנא: "התובעות מודיעות על מחיקת התביעה שבנדון". בתגובה מטעמם הסכימו המשיבים לדחיית התביעה, וטענו כי בשלב שבו נמצא ההליך, לאחר שמיעת ראיות וסיכומים, לא ניתן להורות על מחיקתו. עוד טענו המשיבים, בין היתר, כי יש לפסוק לזכותם הוצאות, בפרט לנוכח ההזדמנות למחוק את התביעה בשלבים מוקדמים ובהתחשב בפסק הדין שניתן בעניין ‏פרשקובסקי. מן העבר השני טענו המערערות כי אין כל מניעה למחוק תביעה בכל שלב של ההליך וכי בית המשפט מוסמך להתנות את המחיקה בתנאים ולהורות שככל שתוגש תביעה זהה המערערות תחויבנה בתשלום הוצאות. 4. על רקע זה ניתן פסק הדין מושא הערעור שלפנינו, שבו הורה בית משפט קמא על דחיית תביעתן של המערערות. בית המשפט לא הכריע במחלוקת שבין הצדדים לגופה, אך קבע כי בנסיבות העניין, בשים לב לכך ששלב שמיעת הראיות והסיכומים בתיק הסתיים ונשמעו הערות בית משפט, אין מקום להסתפק במחיקת התביעה אף לא בתנאים. צוין כי סיום ההליך בדרך זו היה מותיר פתח להליכים נוספים באופן הפוגע במשיבים ללא הצדקה ובאופן שלא עולה בקנה אחד עם הערות בית המשפט. אי לכך, התביעה נדחתה תוך חיוב המערערות בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. 5. במסגרת הערעור, המערערות משיגות על דחיית התביעה חלף מחיקתה וכן על אי מתן נימוקים לגופו של פסק דין. בתמצית, נטען כי בית משפט קמא נמנע מלדון בבקשה למחיקת התביעה, ובעוד שעמדה בפניו האפשרות לדחות את בקשת המחיקה או לקבלה, ולו בדרך של מחיקה בתנאים – בית משפט קמא פנה לדרך שלישית ודחה את התביעה ללא פירוט וללא נימוקים. לשיטתן, תוצאת פסק הדין חוסמת את דרכן לנהל הליכים אחרים בנדון או להגיש ערעור מהותי על פסק דינו של בית משפט קמא, כשמנגד, לא נטען ולא הוכח כי מחיקת התביעה תפגע במשיבים או תסב למערערות יתרון דיוני. בשל כל אלה, המערערות עותרות להחזרת הדיון לבית משפט קמא על מנת שיכריע בבקשת המחיקה, ולחלופין, לצורך מתן נימוקים לפסק הדין הדוחה את התביעה. 6. בתשובתם לערעור טענו המשיבים כי דחיית התביעה היתה מוצדקת בהינתן השלב הדיוני המתקדם מאוד שבו הייתה, וכי לא נפל פגם באופן שבו נומק פסק הדין. בין היתר נטען, כי בהתחשב במשאבים הרבים שהושקעו בניהול התביעה ופוטנציאל הפגיעה בצדדים שלישיים, רוכשי הדירות – אין לאפשר למערערות לנקוט הליך חדש באותו נושא. לשיטתם של המשיבים, בקשת המערערות למחוק את התביעה נגועה בחוסר תום לב והיא בבחינת אחיזת החבל משני קצותיו, וכי מחיקת התביעה, להבדיל מדחייתה, עלולה להביא לשימוש לרעה בהליכי משפט, בזבוז זמן שיפוטי ומתן יתרון בלתי הוגן למערערות. עוד נטען כי פסק דינו של בית משפט קמא התייחס לסוגיות שנותרו במחלוקת – אופן הפסקת התובענה וקיומו של מעשה בית דין – והיה מפורט דיו בנסיבות העניין. מכל מקום, לטענת המשיבים, לא נפגעה יכולתן של המערערות לערער על פסק הדין, כפי שגם עשו בפועל. המשיבים חזרו על עמדתם לפיה על המערערות להשיב את הכספים שגבו לרוכשי הדירות וציינו כי מפניות של רוכשים ונציגיהם עולה כי המערערות מסרבות להשיב את הכספים בצירוף הצמדה וריבית כדין. נטען כי גם התנהלות זו מצביעה על חוסר תום לב מצד המערערות ויש לתת על כך את הדעת בעת ההכרעה בערעור. 7. אקדים ואומר כי דין הערעור להידחות כפי שיפורט להלן. 8. את הודעת המערערות על מחיקת תביעתן יש לראות למעשה כבקשה להפסקת תובענה שבה עוסקת תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות, וראו פסק דיני בע"א 3975/21 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' אי.סיג בע"מ, פסקאות 6-5 (20.3.2022) (להלן: עניין משרד הבריאות); יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 272, 296-293 (מהדורה שנייה, 2023) (להלן: רוזן-צבי). ראו גם רע"א 3771/12 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' קבודי, פסקה 6 (‏8.7.2012) לעניין הפסקת תובענה מכוח תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות)). תקנה 44 בנוסחה לאחר תיקונה מיום 4.6.2023 (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 2), התשפ"ג-2023, ק"ת 1858), קובעת כלהלן: הפסקת תובענה 44. (א) בית המשפט רשאי, לבקשת תובע, להפסיק תובענה, כולה או מקצתה. (ב) הפסקת תובענה תהיה על דרך של מחיקת כתב התביעה ותחול תקנה 41 (ב) ו-(ג). ותקנה 41 שעניינה במחיקת תביעה, קובעת בנוסחה דהיום כלהלן: מחיקת כתב תביעה 41. (א) בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב תביעה בכל עת על יסוד אחד מנימוקים אלה: (1) כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה; (2) מכתב התביעה עולה כי התביעה היא טרדנית או קנטרנית; (3) התובע מתמיד, באופן שאינו מניח את הדעת, להימנע מלקיים הוראה מתקנות אלה או נמנע מלקיים החלטה או הוראה של בית המשפט; (4) כל נימוק אחר שלפיו הוא סבור שראוי ונכון למחוק את התביעה. (ב) מחיקת כתב תביעה לפי תקנות אלה אינה מהווה מעשה בית דין. (ג) הורה בית המשפט על מחיקת כתב תביעה לפי תקנות אלה, יחולו הוראות אלה: (1) הדיון בתביעה חדשה יימשך מהשלב שבו נמחקה התביעה הנוכחית, זולת אם הורה בית המשפט אחרת; (2) בית המשפט רשאי להתנות את מחיקת התביעה בתנאים. הנה כי כן, התקנות מורות כי הפסקת תובענה תהיה על דרך של מחיקת תביעה, ומחיקת תביעה אינה מהווה מעשה בית דין. לנוחות הקורא, אציב לנגד עינינו גם את הוראות תקנות 42 ו-43 כלשונן, אליהן אתייחס בהמשך הדברים: מחיקה מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט 42. סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו. דחיית תביעה במקרים מיוחדים 43. בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה. 9. בפסק דיני בעניין משרד הבריאות עמדתי על השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה למחיקת תביעה שהוגשה על ידי התובע, וביניהם, החשש משימוש לרעה בהליכי משפט, שעליו אוסרות התקנות כאמור בתקנה 4: "לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זאת פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו" (להבחנה בין המונחים "שימוש לרעה בהליכי משפט" ו"חוסר תום לב" ראו בפסק דינו של השופט נ' סולברג ברע"א 8921/20 SKS Holding LLC נ' אורן, פסקאות 30-27 (13.5.2021) ורע"א 4625/22 נענה נ' כץ, פסקאות 42-40 (‏10.1.2023) (להלן: עניין נענה), אך ראו נוסח תקנה 4 והערת השופט סולברג שם). כפי שציינתי במקום אחר, נקבע בעבר כי "השאלה המרכזית שתיבחן בעת דיון בבקשת תובע להפסקת תביעתו היא באיזו מידה מהווה הבקשה שימוש לרעה בהליכי משפט ועד כמה תפגע הפסקת ניהול התובענה בנתבע [...] בית המשפט ייתן משקל לשלב הדיוני שבו נמצא ההליך ולאינטרס הציבורי של מניעת השחתת זמן שיפוטי לריק" (ע"א 2230/21 אביזוהר נ' לוליאן, פסקה 5 והאסמכתאות שם (30.5.2021) (להלן: עניין אביזוהר); רע"א 136/18 ‏פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 5 (19.3.2018)). הוספת ברירת המחדל שבתקנה 41(ג)(1), שלפיה דיון בתביעה חדשה יימשך מהשלב שבו היתה תביעה קודמת שנמחקה, נועדה להתמודד עם התופעה של שימוש לרעה בהליכי משפט ולמנוע מתובע ליהנות מפירות מחדליו. לשיטתו של המלומד רוזן-צבי, התקנה "מבקשת למנוע מתובע שאינו מרוצה ממהלך העניינים בתביעה הראשונה ומגיע למסקנה שסיכוייו לזכות נמוכים, להפסיק את התובענה (ולקוות שבית המשפט לא יתנה את המחיקה בתנאים)..." (רוזן-צבי, עמ' 277. וראו גם בעניין משרד הבריאות, פסקה 8). 10. במקרה שלפנינו, ההודעה-בקשה על מחיקת התביעה הוגשה בשלב מתקדם מאוד של ההליך, לאחר שנחקרו מצהירים ונשמעו סיכומים, וכשלמעשה, התיק היה בשל להכרעה. זאת ועוד, בדיונים שהתקיימו בפני בית משפט קמא, בית המשפט העיר הערותיו לצדדים ונדון פסק דין שהכריע בסוגיה דומה, ואחר הדברים האלה המערערות הודיעו כי הן עדיין עומדות על ניהול ההליך. חרף זאת, רק לאחר שהסתיימו ההוכחות ונשמעו סיכומי הצדדים, הוגשה בקשת המערערות למחוק את התביעה. המערערות אף אישרו בפה מלא בדיון שהתקיים בפנינו, כי בקשת המחיקה הוגשה על רקע הבנתן את הלך רוחו של בית המשפט והערכה מחודשת של סיכויי התביעה. ברם, ההליך המשפטי אינו מקנה לתובע הזדמנות שניה ל"מקצה שיפורים" מקום שבו כשל מלהוכיח את תביעתו בפעם הראשונה (עניין אביזוהר, פסקה 6), ויפים לענייננו דברים שנפסקו בעבר, כי "לא יהיה זה ראוי לאפשר לתובע לחמוק מתוצאות התדיינות אליה גרר את הנתבע; ואין זה צדק שכך יינתן לו לשקול - בסיומה של התדיינות - את סיכוייו לזכות במשפט, ובהתאם להערכתו תופסק התובענה רק כדי שיוכל לחזור לאחר מכן לבית-משפט באון נעורים מחודש" (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 745 (1992)). היענות לבקשה להפסקת תובענה בנסיבות אלה, גם בתנאי שתימשך מהשלב שבו הופסקה, עלולה לייצר תמריץ להתנהגות אסטרטגית שמטרתה להחליף מותב או לשפר עמדות, ומהווה חוסר תום לב הגובל בשימוש לרעה בהליכי משפט. בהינתן כברת הדרך שעברו הצדדים ומיצוי ההליך כמעט עד תום, הותרת האפשרות למערערות לנקוט הליך חדש עלולה להוביל לבזבוז זמן שיפוטי ומשאבים שהושקעו על ידי הצדדים. היענות לבקשה משמעותה אפוא מתן יתרון בלתי הוגן למערערות בדמות ניהול הליך חוזר ומיותר, כשהמערערות היו "חומקות" מהתוצאה המשפטית של ההליך שאותו ניהלו. הפסקת התובענה עלולה גם להוביל לאובדן יתרון שהושג למשיבים, וכבר נפסק כי "יתרון זה עשוי להיות ממצא עובדתי מסויים שנקבע לטובת הנתבע, חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט אשר מסקנותיה אינן נוחות לתובע, או רצון בהחלפת המותב הדן בתיק..." (רע"א 7070/14 עזבון המנוח אבו ליל ז"ל נ' עזבון המנוח שריך עומר אלפהום, פסקה 10 (14.1.2015)). אף לא למותר להזכיר את המשמעויות שיהיו לניהול הליך נוסף על המשיבים ועל צדדים שלישיים המעורבים במחלוקת – רוכשי דירות שעל פי החלטת המשיבים זכאים להחזר הכספים ששילמו למערערות. במצב דברים זה ולנוכח מכלול הנסיבות, סבר בית משפט קמא כי היענות לבקשה להפסקת תובענה, גם בתנאים, היתה מובילה לתוצאה שאינה צודקת ואינה ראויה, והיה רשאי שלא להיעתר לה. 11. כפי שציינתי בעניין אביזוהר, בית המשפט רשאי ככלל לדחות בקשה של תובע להפסיק תובענה או לקבל את הבקשה ולהורות על מחיקת ההליך. בענייננו, בית המשפט הורה על דחיית התביעה, כדחייה על הסף, דהיינו מבלי שהכריע במחלוקת לגופה (וראו גם ת"א (מחוזי ת"א) 36704-04-20 ל. קופי אנד קונספט בע"מ נ' אביב (החלטה מיום 4.3.2021), שם דחה בית המשפט המחוזי (השופט י' פרגו) בקשה להפסקת תובענה, לאחר שהתרשם כי מטרת המחיקה הייתה הרצון בהחלפת מו תב, והתביעה נדחתה מכוח תקנה 43 לתקנות). תקנות סדר הדין האזרחי קובעות במפורש שתי סנקציות שניתן להטיל בגין שימוש לרעה בהליכי משפט: תקנה 42 קובעת כי אם "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו". ואילו תקנה 151(ג) קובעת כי אם "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו" (וראו רע"א 7770/21 מרעי נ' בריה פסקאות 18-16 (‏8.2.2022); עניין נענה, פסקה 44). לא למותר להזכיר בהקשר זה אף את תקנה 41(א)(3) לתקנות, הקובעת כי עילה למחיקה היא אם "התובע מתמיד, באופן שאינו מניח את הדעת, להימנע מלקיים הוראה מתקנות אלה או נמנע מלקיים החלטה או הוראה של בית המשפט". תקנה 42 לא הייתה קיימת במפורש בתקנות הישנות. עם זאת, הפסיקה שניתנה שעה שתקנות אלה משלו בכיפה, הכירה בסעדים דיוניים שונים בגין ניצול לרעה של ההליך המשפטי (וראו הסקירה המובאת בבש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ, פסקה 7 (15.1.2007) (להלן: עניין שנפ), וראו גם בעניין נענה, פסקאות 42-40 לפסק דינו של השופט סולברג ופסקה 5 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף). לצד זאת, תקנה 43 שכותרתה "דחיית תביעה במקרים מיוחדים" קובעת כי "בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה". תקנה 43 סיפא מאפשרת אפוא דחיית התביעה "מכל נימוק אחר", אך היחס בין תקנה 42 שעניינה שימוש לרעה בהליכי משפט לבין תקנה זו טרם התלבן בפסיקה, ואותיר בצריך עיון את השאלה אם ניתן לדחות תביעה מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט. המלומד רוזן-צבי משיב על שאלה זו בחיוב וכותב בספרו בהתייחס לעילת הסל שבתקנה, כי "הדוגמה הפרדיגמטית למקרים מעין אלה היא מקרים שבהם בית המשפט סבור כי התובע עשה שימוש קיצוני לרעה בהליך משפטי, עד שאין לאפשר לו עוד להביא עניין זה בפני ערכאה שיפוטית" (שם, עמ' 276). עם זאת, אציין כי בשתי הדוגמאות הנזכרות בספרו לשימוש קיצוני לרעה בהליכי משפט (ע"א 8/74 לייזרוביץ נ' לייזרוביץ, פ"ד כח(2) 436 (1974) ועניין שנפ הנזכר לעיל), בית המשפט נקט לשון "מחיקה". 12. בהינתן תקנות 44 ו-42, דרך המלך היא שהפסקת תובענה על רקע שימוש לרעה בהליכי משפט תהיה על דרך של מחיקת התביעה לפי תקנה 41(ב) ו-(ג). כעולה מדברי ההסבר לתקנה 42, "...המשמעות של מחיקת כתב התביעה היא חזרה לתחילת התור על ידי הגשת תביעה חדשה תוך נשיאה מחדש באגרה המתחייבת מכך. המחיקה נועדה לשקף את האיזון הנדרש בין בעל דין שפוגע בזכות הגישה לערכאות של בעל הדין שכנגד ושל ציבור המתדיינים בכלל לבין זכות הגישה שלו לערכאות. כאמור, אין במחיקת התביעה כדי לשלול את זכויותיו המהותיות מעיקרן" (דברי ההסבר לתקנות כפי שפורסמו ביום 16.12.2020 באתר משרד המשפטים, בעמ' 21, הדגשה הוספה – י"ע). אולם, ייתכנו מקרים שבהם בקשה להפסקת תובענה תוביל את בית המשפט להורות על דחיית התביעה. כך למשל, בת"א (מחוזי ת"א) 13751-04-21‏‏ סרוגו נ' דותן (28.2.2022) חברתי השופטת ר' רונן בשבתה בבית המשפט המחוזי, דנה בבקשה להפסקת תובענה והורתה על דחיית התביעה לגופה, מכוח תקנה 43 לתקנות מחמת קיומו של מעשה בית דין. כמו כן, הובעה בספרות עמדה כי לתוך עילת הסל שבסעיף 43 לתקנות, ניתן לקרוא את הסמכות שהייתה נתונה בתקנה 154(ג) לתקנות הישנות: "סירב בית המשפט לבקשה [להפסקת תובענה – י"ע] והתובע, או הנתבע שהגיש תביעה שכנגד, לא המשיך בתובענה, רשאי בית המשפט לדחותה" (רוזן-צבי, עמ' 296; וראו גם יעקב שקד סדר הדין האזרחי החדש 305 (מהדורה שלישית, 2023)). בעניין אביזוהר, נדחתה בקשה להפסקת תובענה שהוגשה בתום פרשת התביעה, לאחר שמיעת כל עדי התובע-המערער. באותו מקרה התובע הודיע כי אין בכוונתו לחקור את עדי ההגנה, ובפסק דיני קבעתי כי בית המשפט היה רשאי לדחות את התביעה, שנעשתה לגופם של דברים שכן נקבע כי המערער לא הרים את הנטל להוכחת תביעתו (פסקאות 7-6 לפסק הדין). דחיית תובענה בעקבות דחיית בקשה להפסקת תובענה צריכה להיעשות במשורה ובזהירות, בהתאם לנסיבות ההליך הקונקרטי (וראו התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בת"א 10965-12-19‏ גמל נ' המכללה האקדמית תל אביב יפו, פסקאות 11-8 (28.10.2021) (השופט ג' גונטובניק), שם נקבע כי בהתחשב במחדלי התובע ובשלב שאליו הגיע ההליך, יש להורות על מחיקת התביעה ולא על דחייתה). 13. סיכום ביניים: דרך המלך שהתוו התקנות היא כלהלן: (-) במחיקת תובענה – מחיקה אינה מהווה מעשה בית דין. ברירת המחדל היא כי הדיון בתביעה החדשה יימשך מהשלב שבו נמחקה התביעה הראשונה, ובית המשפט רשאי להתנות את המחיקה בתנאים. (-) בהפסקת תובענה – יחולו אותן הוראות כמו במחיקת תובענה. בפני בית המשפט עומדות שתי אפשרויות – לדחות את הבקשה להפסקת התובענה ולהמשיך בדיון, או לקבל את הבקשה ולהורות על מחיקת התביעה בתנאים האמורים לגבי מחיקת תובענה (המשך מאותו שלב ובתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט). (-) תקנה 43 סיפא מאפשרת דחיית התביעה "במקרים מיוחדים" בכל עת גם "מכל נימוק אחר", ונותיר בצריך עיון את היחס בין הוראה זו לתקנה 42 שעניינה במחיקת כתב טענות עקב שימוש לרעה בהליכי משפט. 14. ומן הכלל אל הפרט. דעתי אינה נוחה כלל וכלל מהתנהלות המערערות שאמרו בפה מלא כי ביקשו להפסיק את התובענה מאחר שבית המשפט הביע דעתו כי דינה להידחות. רשאי בית המשפט – ולעיתים אף צריך – לשקף לצדדים את דעתו על סיכויי התביעה. כך עשה בית משפט קמא וטוב עשה, והדברים מעוגנים בפרקטיקה היומיומית של בתי המשפט. קשה להלום כי תובע שמעריך כי סיכויי תביעתו קלושים לנוכח הערות בית המשפט או לנוכח הראיות שהובאו או לא הובאו על ידו, יבקש לסגת מהזירה בדרך של הודעה לקונית על מחיקת התביעה, כפי שנעשה על ידי המערערות מתוך מטרה שקופה ל"forum shopping" ביום שאחרי מחיקת התובענה. אכן, התובע הוא אדון לתביעתו, אך משעה שהוא נכנס לזירה המשפטית, הוא כפוף ל"כללי המשחק" הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי. 15. עם זאת, משביקשו המערערות למחוק את התביעה בניסיון גלוי ושקוף להתחמק מתוצאת ההליך, רשאי היה בית המשפט לעשות אחת משתיים: לדחות את הבקשה למחיקת התביעה ולהמשיך בהליך, או לקבל את הבקשה ולהורות על הפסקת תובענה בדרך של מחיקת התובענה בתנאים כאמור בתקנה 41(ב) ו-(ג). זו דרך המלך שצריך לילך בה. אולם, בית משפט קמא בחר בדרך שלישית, והורה על דחיית התביעה שלא לגופה של מחלוקת. במצב הדברים הרגיל, היה על בית המשפט לדחות במפורש את ההודעה על מחיקת התביעה, ומאחר שתם פרק ההוכחות וכבר נשמעו סיכומי הצדדים, היה עליו ליתן פסק דין ולדחות את התביעה לגופם של דברים, באופן היוצר מעשה בית דין, חלף דחייה פרוצדורלית כפי שנעשה על ידו. כאמור לעיל, דרך זו מתיישבת עם תקנות 42 ו-44 והסעדים הניתנים בגין שימוש לרעה בהליכי משפט, כמו גם עם השלב הדיוני המתקדם שבו מצוי ההליך. 16. אילו עצרנו הילוכנו בשלב זה, הרי שלכאורה טעה בית משפט קמא בכך שדחה את התביעה חלף מחיקתה, ודין הערעור היה להתקבל, במובן זה שהיה מקום להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שינמק את פסק דינו. זאת, על מנת שהדחייה תהיה לגופה, ובכך יתאפשר למערערות להגיש ערעור לגופה של מחלוקת, כפי שנתבקש במסגרת הערעור שלפנינו. למרות זאת, בנסיבות המקרה דנן, מצאתי לדחות את הערעור. כאמור, המערערות אפילו לא טרחו לבקש מחיקת התובענה או הפסקתה, אלא הסתפקו בהודעה לקונית "על מחיקת התביעה שבנדון". בתגובה לדרישת המשיבים לפסוק הוצאות לזכותן, נטען על ידי המערערות כי אין מקום לפסוק הוצאות, שכן ההליך נוהל באופן מזורז, ומאחר ש "הסכימו לחסוך מכלל הגורמים הרלוונטיים בעניין המשך דיון בהליך דנא, הן בערכאה הדיונית והן במסגרת ערעור" (הדגשה הוספה – י"ע). במצב דברים זה, יש לראות את המערערות כמנועות ומושתקות מלהגיש את הערעור דכאן. למיצער, יש לראות את המערערות כמי שהטעו את בית המשפט ואת המשיבים לחשוב כי אין בכוונתן להתמיד בתביעה, לא במסגרת התביעה דנן ולא במסגרת תביעה אחרת. דומה כי כך הבין בית משפט קמא דברים מפורשים אלה, ובצדק, ולכן דחה את התביעה. במצב דברים מיוחד זה, רשאי היה בית המשפט שלא לילך בדרך המלך המותווית בתקנות, כמפורט לעיל, ולנקוט דרך של דחיית התביעה. 17. סוף דבר, שאמליץ לחברי לדחות את הערעור, מהנימוק האמור בסעיף 16 לעיל. המערערות תשאנה בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ₪. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: מסכים אני עם חברי השופט י' עמית שדין הערעור להידחות. במקרה זה מדובר בנסיבות חריגות וקיצוניות שבהן "ראוי ונכון" היה לדחות את התביעה לפי תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. המערערות הביעו הלכה למעשה כבר בהודעתן את דעתן לפיה הן מקבלות את הצעת בית המשפט ואינן עומדות עוד על תביעתן ואף הבהירו כאמור כי הדבר מהווה סוף פסוק בהתדיינות בינן לבין המשיבות. בנסיבות אלו, ונוכח השלב הדיוני המתקדם שבו נמסרה ההודעה והרקע למסירתה, הניסיון להותיר את האפשרות להביא את ההליך לבירור מחודש לפני בית משפט בעתיד, בלתי מתקבל על הדעת. מדובר לא רק בחוסר תום לב דיוני ושימוש לרעה בהליכי בית משפט, כי אם בניסיון מכוון וזדוני להוריד לטמיון הליך שלם שנוהל תוך זריית חול בעיני בית המשפט באשר להשלכות האפשריות של היענותן להצעתו (וראו והשוו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (15.1.2007); ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלא ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ, פסקאות 23-22 (12.4.2015); ע"א 6636/17 פרופ' מנחם סמדג'ה נ' Bankruptcy Office Geneva, פסקה 12 (27.8.2019); ע"א 7660/21 די.סי.אס. חיזוק מבנים בע"מ נ' כוכבה, פסקאות 5-2 לחוות דעתי (19.6.2023)). המערערות גם מושתקות מלהעלות כיום כל טענה בדבר שמירת זכויותיהן לקיום הליך נוסף והגשת ערעור במידת הצורך מקום בו הן ויתרו על כך מפורשות בתשובתן לבית המשפט. מקרה זה נכנס אפוא לגדרם של אותם מקרים בהם מוצדק להורות על דחיית התביעה. ש ו פ ט השופט ח' כבוב: גם אני, כחברי השופט י' עמית, סבור כי דין הערעור להידחות תוך חיוב המערערות בהוצאות. לפנינו מקרה חריג לכל הדעות. דרך פעולתן של המערערות היא לא פחות מניסיון פסול להתחמק ממתן פסק דין על-ידי המותב שסיים לשמוע את התיק, לרבות חקירות וסיכומים בעל-פה, רק יומיים עובר למועד הגשת ה'הודעה על מחיקת תביעה'. מדובר בהתנהלות חסרת תום לב באופן חריג וקיצוני, שלבטח באה בגדרי אותם מקרים חריגים בהם 'ראוי ונכון' לדחות את התביעה מכוח תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. אוסף ואבהיר כי לגבי דידי ההנמקה הנדרשת במקרים כגון דא היא מדוע 'ראוי ונכון' לעשות כן; הא ותו לא. זאת נעשה, גם אם בִּמְשׂוּרָה, על-ידי בית המשפט המחוזי. הדברים מקבלים משנה תוקף משהבהירו המערערות את רצונן "לחסוך מכלל הגורמים הרלוונטיים בעניין המשך דיון בהליך דנא, הן בערכאה הדיונית והן במסגרת ערעור". מדובר, הלכה למעשה, בהודאת בעל דין לפיה אין למערערות כל עניין לא רק בהליך המשפטי, אלא גם במחלוקת מושא ההליך. אשר על כן, ונוכח התנהלות המערערות עליה פורט כבר רבות, בצדק דחה בית המשפט את התביעה, עת קבע כי התובעות, הן המערערות, אינן עומדות עוד על התביעה. בהינתן האמור לא ברור, מה למערערות כי ילינו על החלטת בית המשפט לדחות את התביעה חלף מחיקתה? לא לנו פתרונים. משכך, ברי כי קצרה הדרך לתוצאה המתבקשת – דחיית הערעור תוך חיוב המערערות בהוצאות. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏א' בכסלו התשפ"ד (‏14.11.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ 22084160_E09.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1