סלימאן בדרה נ. קווי הגליל שירות מוניות סדיר בע"מ

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8413/17 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ המערער: סלימאן בדרה נ ג ד המשיבה: קווי הגליל שירות מוניות סדיר בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.8.2017 בת"א 41136-09-15 שניתן על-ידי כבוד השופט מ' רניאל תאריך הישיבה: י"א בכסלו התש"ף (9.12.2019) בשם המערער: עו"ד ערן שדה, עו"ד ליבי הורוביץ בשם המשיבה: עו"ד עסאף תאבר פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. האם בדין חויב המערער, מנהלה לשעבר של חברה, בגין הוצאות וחיובים שונים של החברה שנעשו על-פי הוראותיו? זו השאלה שעמדה במרכז הערעור שבפנינו. עיקרי התשתית העובדתית ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. המערער היה אחד מבעלי המניות במשיבה, חברה פרטית העוסקת בהפעלת שירות מוניות, ושימש בה כיושב ראש הדירקטוריון וכמנכ"ל בין השנים 2007-2014. בסופה של התקופה האמורה הועבר המערער מתפקידו על-ידי האסיפה הכללית של המשיבה. עוד קודם לכך נפתחו נגדו מספר הליכים משפטיים הקשורים לעבודתו במשיבה. ההליך שבפנינו מקורו בתביעה שהוגשה על-ידי המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה במכלול עילות הקשורות לחיובים והוצאות של החברה בתקופה שבה המערער ניהל אותה (ת"א 41136-09-15, השופט מ' רניאל). על-פי הנטען בתביעה, המערער הפר חובות שהיו מוטלות עליו בתור נושא משרה, הן חובות זהירות והן חובות אמון. הסעד המבוקש בתביעה היה אפוא חיובו של המערער בהשבת הכספים שעל-פי הנטען נטל מהמשיבה שלא כדין עבורו ועבור בני משפחתו, בסך של 2,796,189 שקלים. 3. לאחר הליך שמיעת ראיות מפורט, ביום 27.8.2017 נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו. בית המשפט המחוזי קיבל חלק מראשי התביעה, ודחה אחרים. בית המשפט המחוזי דחה את טענת ההתיישנות שהעלה המערער, בקבעו כי "כוח התביעה" עמד למשיבה רק החל משנת 2010, כאשר הוגש דו"ח ביקורת פנימית שחשף את מעשי המערער בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). עוד נקבע כי ניתן להגיע לאותה מסקנה באמצעות סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שעניינו השעיית תקופת ההתיישנות עקב התנהלות פסולה של הנתבע. 4. בין היתר, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה הוכיחה קשיים של ממש בהתנהלותו של המערער, ובכללם: חריגות בשכר ששולם למערער; הסכם שחתם המערער עם המנכ"ל הקודם של המשיבה לפיו האחרון "יפנה לו את הדרך" לכהונה בתפקיד זה בתמורה לתשלומים שיקבל על חשבון המשיבה; אי-גבייתו של חוב שהיה לחתנו של המערער כלפי המשיבה; וכן העברת סכומים לגופים שונים כתרומה, בחריגה מההיקף שעליו הוחלט בהנהלת המשיבה. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער צריך להשיב סכומים אלה למשיבה או לשפות אותה בגינם. לעומת זאת, נקבע כי המשיבה לא הוכיחה שעל המערער להשיב לה משכורות שקיבל ממנה בתקופה שבה ריצה עונש של עבודות שירות במקביל לעבודתו כמנכ"ל, וטענותיה בעניין זה נדחו. כן נדחו טענות נוספות, כדוגמת אלה שנסבו על תשלום שכר לבתו של המערער. 5. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי חייב את המערער לשלם למשיבה בגין כלל העילות שמצא כי הוכחו על-ידה סך של 1,357,203 שקלים וכן חייב אותו בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך של 128,700 שקלים. הערעור 6. הערעור שבפנינו מכוון כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטת המערער לא היה מקום לחייבו כלל בגין ההוצאות והחיובים שעליהם החליט בית המשפט המחוזי. המערער סבור שהמשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שהכספים הוצאו שלא כדין ושלא על-פי החלטות של הנהלת החברה. לחלופין, סבור המערער שיש מקום להפחית במידה ניכרת את החיוב שהושת עליו. המערער אף חזר על טענת ההתיישנות שהעלה בבית המשפט המחוזי ביחס לכך שחלק מן האירועים שבגינם נתבע התרחשו יותר משבע שנים לפני הגשת התביעה. לטענתו, היו חברי הנהלה נוספים שידעו על ההוצאות מושא ההליך עוד קודם למתן דו"ח הביקורת הפנימית בשנת 2010. במישור הפרוצדוראלי, המערער טוען כי חלו פגמים דיוניים בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, בין היתר בשל כך שהעדויות במשפט נשמעו בעל-פה ולא הוגשו במתכונת של תצהירים. כמו כן, הוא טוען כי בפועל נפסקו לו סכומים גבוהים יותר מאלה שנתבעו בגין ראשי נזק מסוימים. לבסוף, המערער טוען כנגד שיעור ההוצאות הגבוה שהושת עליו. יצוין כי בצד הערעור הוגשה אף בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, אשר נדחתה ביום 19.11.2017 (השופט ד' מינץ). 7. מנגד, המשיבה טוענת כי דין הערעור להידחות. לטענתה, בית המשפט המחוזי קיים הליך הוכחות מפורט, שבו אף נדחו חלק מטענותיה, ואין עילה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו. המשיבה מדגישה כי בית המשפט המחוזי מצא את עדויותיהם של העדים מטעמה מהימנים ועקביים, ולעומת זאת הצביע על סתירות בעדויותיהם של המערער והעד היחיד מטעמו, שאף כללו פרטים שדווקא תמכו בטיעוני המשיבה. במישור המשפטי מדגישה המשיבה את חשיבות קביעותיו של בית המשפט המחוזי על רקע הפסיקה שהכירה באחריותם של מנהלים ונושאי משרה בחברה. באשר לטענת ההתיישנות חוזרת המשיבה על טענתה כי דו"ח הביקורת הפנימית הוא שחשף את התנהלותו הלקויה של המערער, וכי עובר לכך לא ידעה המשיבה דבר על כך ולא היה בידה כח תביעה. המשיבה מוסיפה עוד כי מכל מקום הסכום שבו חויב המערער נופל מן הסכום שתבעה מלכתחילה, ועל כן אין קושי בכך שנפסקו לה סכומים גבוהים יותר מאלה שתבעה בגין ראשי נזק מסוימים. המשיבה מבקשת להדגיש את חומרת מעשיו של המערער, בהתחשב בכך ששליחת היד בכספי החברה השפיעה על מאות משפחות של נהגי מוניות אשר פרנסתם מבוססת על פעילותה הכלכלית התקינה. דיון והכרעה 8. לאחר שבחנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי דין הערעור להידחות. 9. בעיקרו של דבר, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על ממצאי עובדה מובהקים בכל הנוגע להחלטות שהתקבלו בחברה ולאחריותו של המערער לפעולות שנעשו בשמה. לא מצאנו להתערב בכל אלה, וזאת בהתחשב באמת המידה המקובלת להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית (ראו למשל: ע"א 6885/16 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (5.2.2018); ע"א 3518/16 פוגל נ' עיריית טבריה, פסקה 24 (25.10.2018)). למעשה, מאחר שאנחנו סבורים כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומאחר שאלה תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיעה ושלא מצאנו בפסק הדין טעות שבחוק – מצאנו לדחות את הערעור בתוקף סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). נוסיף אפוא מספר התייחסויות קצרות לטענותיו העיקריות של המערער בלבד. 10. בכל הנוגע לטענות הדיוניות שהועלו על-ידי המערער, ובכלל זה הטענות באשר לכך שהעדויות במשפט נשמעו בעל-פה ולא הוגשו במתכונת של תצהירים, לא מצאנו כי אלה מצדיקות את קבלת הערעור. המדובר בהחלטה באשר לניהול ההליך ולאופן הבאת הראיות, המסורה כידוע לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית (ראו: תקנה 168 לתקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 1688/15 החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ נ' בן לולו, פסקה 8 (4.5.2015); ע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע.לוזון נכסים והשקעות בע"מ, פסקה 89 (20.8.2017)). 11. כן מצאנו שדחייתה של טענת ההתיישנות בבית המשפט המחוזי בדין יסודה. בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו בעניין זה על סעיפים 7-6 לחוק ההתיישנות, אך לאמיתו של דבר ניתן להגיע לאותה מסקנה גם מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כידוע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". בהתחשב בממצא העובדתי שקבע בית המשפט המחוזי לפיו מעשיו של המערער התגלו לראשונה רק עם פרסום דו"ח הביקורת הפנימית בשנת 2010 (שבו, כאמור, איננו מוצאים להתערב), ניתן לומר כי ממילא עד לאותו מועד העובדות הרלוונטיות המגבשות את עילת התביעה לא היו ידועות למשיבה. לנוכח מעמדו של המערער במשיבה והעובדה שהייתה לו במידה רבה שליטה במידע שנחשף ליתר המעורבים בה – יש לומר כי מתקיימים אף יתר התנאים הקבועים בסעיף. 12. לבסוף, בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה בכל הנוגע לפסיקת סעד שלא נתבקש, מצאנו כי לא היה פסול בסכום שנפסק בנסיבות העניין – בהתחשב בכך שהתקיימו התנאים שנקבעו לכך בפסיקה וכן בכך שלא הייתה חריגה מסכום התביעה הכולל (למעשה, מדובר בכמחצית הסכום הכולל שנתבע. ראו: ע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון, פסקה 21 (15.3.2011). כן ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 116-115 (מהדורה שתים עשרה, 2015)). 13. סוף דבר: הערעור נדחה. לפנים משורת הדין, ובהתחשב בסכום ההוצאות הגבוה שנפסק בבית המשפט המחוזי, איננו עושים צו להוצאות בערכאתנו. ניתן היום, ‏י"ג בכסלו התש"פ (‏11.12.2019). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 17084130_A06.docx עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1