רמי יוגב נ. היועץ המשפטי לממשלה

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8409/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט א' שטיין העותר: רמי יוגב נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. פרקליט המדינה 3. משטרת ישראל 4. פרקליטות מחוז תל אביב 5. א.א. עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד אבי כהן; עו"ד סיגל יער; עו"ד פרידה וול בשם המשיבים 4-1: עו"ד ענת גולדשטיין בשם המשיב 5: עו"ד אלעד רט פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותר להורות למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטל הסכם עד מדינה שנחתם עם המשיב 5 ביום 30.11.2018 (להלן: הסכם עד המדינה ו-א.א., בהתאמה). לחלופין מבוקש להורות למשיבים 4-1 (להלן: המדינה) ליתן טעם מדוע לא יועמד א.א. לדין בגין 6 אישומים שנוספו בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד העותר ואחרים, לאחר חתימת הסכם עד המדינה. העובדות הצריכות לעניין 2. בתמצית ייאמר כי ביום 7.1.2019 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום נגד העותר ושמונה אחרים, במסגרתו הואשמו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; וייבוא סם מסוכן לישראל לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג-1973 (ת"פ 15164-01-19, להלן: כתב האישום הראשון). זאת בגין מעורבותם ב-11 מקרים של ייבוא סם מסוג קוקאין מדרום אפריקה לישראל. אחד מעדי התביעה בתיק הוא א.א., שעמו כאמור נחתם הסכם עד המדינה. במסגרת הסכם זה התחייב א.א. למסור "הודעות אמת" בנושאים שבהם ייחקר, ולהעיד לגביהם בבית המשפט; והמדינה מצידה התחייבה להגיש נגדו כתב אישום נפרד בגין מעורבותו בפרשה, ולאחר שיודה במיוחס לו לעתור עמו במשותף לעונש הכולל 3 שנות מאסר בפועל ורכיבים נוספים. כתב אישום אמנם הוגש. חקירתו הראשית של א.א. בבית המשפט המחוזי הסתיימה ביום 26.2.2020, וחקירתו הנגדית החלה ביום 11.3.2020 וטרם הגיעה לידי סיום. במהלך החקירה הנגדית העלו באי-כוח הנאשמים בתיק, ובהם באי-כוחו של העותר, טענות בדבר הפרה של הסכם עד המדינה מצידו של א.א.. ברקע הדברים – ביום 18.6.2020 נחתם הסכם עד מדינה נוסף, עם ב.ב., שהיה באותה עת נאשם בכתב האישום הראשון, ונפתחה חקירת משטרה חדשה נגד הנאשמים. בסיום החקירה הוגש ביום 26.7.2020 כתב אישום נוסף, שבו יוחסו לעותר ולאחרים 6 אירועי ייבוא סם שהתרחשו לכאורה לפני ובמהלך האירועים נושא כתב האישום הראשון, אך לא נכללו בו (ת"פ 57347-07-20, להלן: כתב האישום השני). בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, ביום 4.10.2020 הוגש כתב אישום מתוקן המאחד את שני כתבי האישום נגד הנאשמים, למעט ב.ב. שמשפטו הופרד (להלן: כתב האישום המאוחד). יבואר בנקודה זו כי כתב האישום המאוחר כולל 17 אירועים של ייבוא סם, חלף 11 אירועים שנכללו בכתב האישום הראשון, כשבכולם היה א.א. שותף לדבר ביצוע העבירה. עם זאת, כתב האישום נגד א.א. לא תוקן בעקבות הגשת כתב האישום המאוחד נגד יתר הנאשמים בפרשה. 3. ביום 11.11.2020 פנה בא-כוח העותר למשיבה 4 (להלן: הפרקליטות), בטענה כי יש להורות על ביטול הסכם עד המדינה. בפנייה זו נטען כי א.א. הפר את ההסכם משום שהסתיר כי היה מעורב באירועי ייבוא הסמים שפורטו בכתב האישום השני. בתשובת נציג התביעה מיום 15.11.2020 הובהר כי בכל הגרסאות שמסר א.א. במשטרה ובבית המשפט, הוא ציין כי התרחשו אירועי ייבוא סם עוד קודם לאמור בכתב האישום הראשון, וכי בנסיבות אלה אין לייחס לו הפרה של הסכם עד המדינה. מכל מקום, צוין כי לאחר בדיקה של פרקליטת מחוז תל אביב הוחלט להמשיך בקיום ההסכם עמו. פנייה נוספת של בא-כוח העותר מיום 16.11.2020 נענתה באופן דומה על ידי הפרקליטות. בא-כוח העותר העלה את טענותיו בנוגע להפרת הסכם עד המדינה גם במסגרת התיק הפלילי, בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 18.11.2020; ובהחלטה מיום 24.11.2020 נקבע כי הטענות יוכרעו לאחר סיום הליך ההוכחות והגשת סיכומי הטיעונים מטעם הצדדים. בעקבות החלטה זו, הגיש העותר את העתירה דנן, ובצידה בקשה למתן צו ביניים האוסר על המשך שמיעת עדותו של א.א. עד להכרעה בעתירה. יצוין כי חרף האמור בהחלטתו מיום 24.11.2020, בית המשפט המחוזי הורה על דחיית שמיעת המשך עדותו של א.א. – וזאת לנוכח הגשת העתירה וכל עוד לא ניתנה החלטה בבקשה לצו ביניים. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 13.12.2020 נדחתה על הסף עתירה שהגיש נאשם אחר בפרשה, שבה הועלו טענות שונות נגד התנהלות החקירה וההליך הפלילי, ובכלל זה טענות בנוגע לחקירת המשטרה השנייה שבוצעה במקביל להעדתו של א.א. במשפט; וטענות נגד הסכם עד המדינה שנכרת עם ב.ב. (השופטים נ' הנדל; ג' קרא; ע' גרוסקופף, בג"ץ 8628/20). הטענות בעתירה 4. העותר טוען כי א.א. לא גילה לפרקליטות את דבר מעורבותו באירועים נושא כתב האישום השני, וזאת בניגוד לחובה המוטלת עליו מכוח הסכם עד המדינה שנחתם עמו. עוד נטען כי א.א. הפר את הסכם עד המדינה כשטען בחקירותיו כי סך של 200,000 אירו נמצא בביתו, ואילו בחקירה מאוחרת הודה שהסכום הועבר על ידו לאחד הנאשמים בפרשה. הפרות אלה מחייבות לשיטת העותר את ביטולו של הסכם עד המדינה, וזאת בשים לב לסעיף 20 להסכם שבו הצהיר א.א. שידוע לו כי אם יתברר שחלקו בפרשה שונה מכפי שמסר, תהא המדינה משוחררת מהתחייבויותיה לפי ההסכם – והוא יבוטל. נטען כי החלטת המשיבים שלא להורות על ביטול הסכם עד המדינה בנסיבות שפורטו אינה סבירה; וכי האינטרס הציבורי מחייב את ביטול ההסכם ואת החמרת הענישה שתוטל על א.א., וזאת משהתברר כי הוא מעורב במספר גדול יותר של אירועי ייבוא סם מכפי שהיה ידוע בעת החתימה על ההסכם, וגם התמורה הכספית שקיבל עולה פי שניים לפחות על הסכומים הנקובים בכתב האישום הראשון. בהקשר זה צוין כי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.2201 מורה כי יש לשקול באופן מידתי את טובת ההנאה שמקבל עד מדינה במסגרת ההסכם עימו; ונטען כי הפרקליטות מפרה הנחיה זו, שכן למרות שהתברר כי טובת ההנאה שקיבל א.א. עולה באופן ניכר על זו שהייתה כוונה להעניק לו במקור, הפרקליטות נמנעת מלהתאים לו את העונש הראוי. לחלופין נטען כי הפרקליטות הייתה מחויבות להעמיד את א.א. לדין בכתב אישום חדש בגין האישומים שנוספו בכתב האישום השני, שכן לגביהם הסכם עד המדינה אינו חל. בהודעה מטעם העותר שהוגשה ביום 5.1.2021, צוין כי לאחרונה קם חשש להפרה נוספת של ההסכם. בהודעה נטען כי לכתחילה הסכימו הצדדים להסכם עד המדינה לעתור לשחרורו של א.א. בתנאים מגבילים רק בתום שלוש שנים מיום מעצרו, שאירע ביום 25.11.2018; ואולם לאחרונה הובא לידיעתו של העותר, כך נטען, כי א.א. שוחרר טרם שחלף פרק זמן זה – ומדובר בהפרה נוספת של הסכם עד המדינה. 5. בתגובה מטעם המדינה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. המדינה טוענת לקיומו של סעד חלופי בדמות בירור הטענות בגדרו של ההליך הפלילי המתנהל בבית המשפט המחוזי; ועוד נטען כי מאחר שהטענה להפרת הסכם עד המדינה דורשת בירור עובדתי, ההליך הפלילי הוא אף האכסניה המתאימה לכך. בהקשר זה צוין כי העותר כבר העלה את טענותיו כלפי הסכם עד המדינה בבית המשפט המחוזי, שקבע כי הטענות יידונו ויוכרעו לאחר שתיפרש לפניו התמונה העובדתית, הראייתית והמשפטית המלאה. עוד נטען כי יש לדחות על הסף את הטענה, שלפיה יש להחמיר את הענישה שיבוקש להטיל על א.א. לנוכח הוספת האישומים בפרשה בכתב האישום המאוחד; וזאת בהינתן מידת ההתערבות המצומצמת של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק והתביעה בסוגיות הנוגעות לניהול ההליך הפלילי, והסמכות הנתונה לערכאה הדיונית לבחון את העונש המוסכם טרם שיאושר ההסדר. המדינה מוסיפה וטוענת כי יש בעתירה משום ניסיון פסול לערער על החלטת ביניים בהליך הפלילי, וכי העותר הסתיר בעתירתו את העובדה שכבר העלה את טענותיו לפני הערכאה הדיונית בהליך הפלילי ואת ההחלטה שניתנה שם; וגם מטעמים אלה דינה של העתירה להידחות על הסף. לבסוף טוענת המדינה כי דין העתירה להידחות אף לגופה, משטענות העותר נבחנו על ידי הגורמים הרלוונטיים ובראשם פרקליטת מחוז תל אביב ונמצא כי אין בהן כדי להצדיק את ביטול הסכם עד המדינה או העמדה לדין של א.א. בגין אישומים נוספים. לדברי המדינה, א.א. מסר לכל אורך חקירותיו גרסה עקבית שלפיה התרחשו אירועים של ייבוא סם שלא נכללו בכתב האישום הראשון, ומכאן שאין כל יסוד לטענות העותר שלפיהן הפר את הסכם עד המדינה במובן זה. ביחס לטענת העותר לגבי הסתרת 200,000 אירו על ידי א.א., נטען כי פרקליטת מחוז תל אביב בחנה את המקרה ונסיבותיו, והגיעה לכלל מסקנה שמדובר בהפרה שאינה מצדיקה את ביטול הסכם עד המדינה – ואין כל עילה להתערבות בשיקול דעתה בנדון. המדינה מדגישה כי בניגוד לנטען בעתירה, הסכם עד המדינה איננו בטל באופן אוטומטי כתוצאה מהפרתו, ובסעיף 22 להסכם אף הובהר כי הביטול נתון לשיקול דעתה של פרקליטת המחוז. זאת ועוד, נטען כי החלטות המדינה במקרה זה אינן לוקות בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות של ממש, ועל כן אין כל הצדקה להתערב בהן. המדינה סבורה שיש לדחות אף את הבקשה למתן צו ביניים, וזאת בהיעדר קשר רלוונטי בין הסעדים העיקריים המבוקשים בעתירה לבין צו הביניים. על פי הנטען, אף אם העתירה תתקבל במלואה – עדותו של עד המדינה תיוותר קבילה, ולכל היותר יהיה בתוצאה זו להשפיע על המשקל שיינתן לה בהליך הפלילי. בהקשר זה צוין כי עיכוב עדותו של א.א. יוביל לעיכוב ההליך הפלילי בעניינם של כלל הנאשמים בפרשה, שרובם נתונים במעצר עד תום ההליכים זה קרוב לשנתיים. בא-כוחו של א.א. הודיע כי הוא מצטרף לאמור בתגובת המדינה. דיון והכרעה 6. לאחר עיון בעתירה ובתגובה לה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותנו ובשל קיומו של סעד חלופי. הלכה מושרשת היא כי לרשויות התביעה, האכיפה והחקירה נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע לניהול החקירה הפלילית ולהעמדה לדין; ובהתאם, היקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיהן של הרשויות המוסמכות בעניינים אלה מצומצם ומוגבל למצבים שבהם ההחלטה לוקה באי-חוקיות או בחוסר סבירות קיצוני, או מובילה לעיוות דין (ראו, מיני רבים: בג"ץ 4540/20 מורחן נ' מס הכנסה, פסקה 6 (‏17.11.2020); בג"ץ 166/20 חברוני נ' היועץ המשפט לממשלה, פסקה 18 (‏17.8.2020)). בדומה לכך – בכל הנוגע לביקורת שיפוטית על התקשרות בהסכם עד מדינה, הלכה היא שבית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בשיקול דעת גורמי התביעה אלא במקרים שבהם נפל פגם ברור וגלוי מסוג פגיעה בטוהר המידות השלטוני או בעקרונות המינהל הציבורי התקין (בג"ץ 2235/13 ואנונו נ' פרקליטות המדינה, פסקה 18 (22.7.2014); בג"ץ 6410/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה, פסקה 76 (4.2.2015)). ענייננו אינו נופל לגדרם של אותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים התערבות בשיקול דעתן של רשויות התביעה, ולא שוכנענו כי החלטת הפרקליטות שלא לבטל את הסכם עד המדינה לוקה בפגם ברור וגלוי של פגיעה בטוהר המידות השלטוני או בעקרונות המינהל הציבורי התקין. טענותיו של העותר נבחנו לגופן על ידי הגורמים המוסמכים בפרקליטות, שמצאו כי הנסיבות אינן מצדיקות את ביטול ההסכם. החלטה זו מצויה בלב ליבו של שיקול הדעת הרחב המוקנה לפרקליטות כרשות תביעה, ועל פניה היא סבירה ומידתית משהוברר כי בניגוד לנטען בעתירה – א.א. לא הסתיר את מעורבותו באירועים נוספים של ייבוא סם שלא נכללו בכתב האישום הראשון. הדברים יפים גם בכל הנוגע להחלטה שלא להעמיד לדין את א.א. בגין האירועים שפורטו בכתב האישום השני. ביחס לטענות שהועלו בהודעת העותר מיום 5.1.2021, יובהר כי על פני הדברים הסכם עד המדינה אינו שולל את האפשרות שמעצרו של א.א. יקוצר; ובכל מקרה החלטות לגבי מעצר ושחרור ממעצר הן בסמכותו של בית המשפט ולא של הפרקליטות, ואין זה המקום המתאים להשיג עליהן. אשר לטענת העותר שלפיה הסכם עד המדינה כולל בתוכו מנגנון של "בטלות אוטומטית" במקרה של הפרה – אין בטענה זו ממש. עניין זה נתון מעצם טיבו וטבעו לשיקול דעת רשויות התביעה, בשים לב לסוג ההפרה ומידת חומרתה, וכך עולה גם מהסכם עד המדינה שבו עסקינן. 7. וזאת יש להבהיר; העותר מנסה לשוות לעתירתו נופך עקרוני, תוך שהוא מכוון את טענותיו למישור המנהלי של הביקורת השיפוטית על הסכמי עד מדינה; ואולם למקרא העתירה, ניכר בה כי כל תכליתה היא להשפיע על ההליך הפלילי המתנהל בעניינו, כשבמרכזו של ההליך עומדת עדותו של א.א.. כידוע, האכסניה המתאימה לבירור קבילותה ומשקלה של עדות זו היא הערכאה הדיונית – שלה יתרון מובהק בבירור טענות עובדתיות וראייתיות ממין זה. בהחלטה מיום 24.11.2020 הבהיר בית המשפט המחוזי כי יידרש לסוגיה במסגרת הכרעת הדין ולאחר שתתברר לפניו התשתית העובדתית והראייתית הרלוונטית – ולא ניתן לעקוף החלטה זו באמצעות הגשת העתירה. ממילא בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ביניים שניתנו בגדר ההליך הפלילי (בג"ץ 4383/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (6.8.2019); בג"ץ 4295/18 פלוני נ' בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים, פסקה 21 (22.7.2018)). סוף דבר 8. מצאנו כי יש לדחות את העתירה על הסף על כל הסעדים המבוקשים בה, וממילא נדחית הבקשה לצו ביניים. העותר יישא בהוצאות המדינה בסך 4,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ח בטבת התשפ"א (‏12.1.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20084090_G02.docx עא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1