בוכובזה יצחק נ. היועץ המשפטי לממשלה

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8405/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' כשר העותר: בוכובזה יצחק נ ג ד המשיבים: 1. היועצת המשפטית לממשלה 2. המשרד להגנת הסביבה 3. ברוך ובר 4. אילן זמלר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט ד' מינץ: בעתירה שלפנינו התבקשנו למנוע ממשיבים 1 ו-2 להגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 18631-04-18 מיום 27.7.2023 בו התקבלה בחלקה תביעת נזיקין שהגיש העותר בגין נזקים שנגרמו לו מהליכים משפטיים שננקטו נגדו. בתמצית שבתמצית, נגד העותר התקיימה חקירה פלילית על ידי גורמי האכיפה במשיבה 2, המשרד להגנת הסביבה ("המשטרה הירוקה"), בזמן ששימש בתפקידו כראש העיר אור יהודה, על רקע אי-קיום צו לניקוי פסולת שהוצא לו מכוח חוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: החוק) לגבי פסולת שהצטברה בשטח פתוח בעיר. אין חולק כי העותר התפטר מתפקידו בחודש פברואר 2007 על רקע היעדר יכולתו לבצע את צו הניקיון ובעקבות החקירה הפלילית האמורה. בשנת 2010 הוגש נגדו ונגד עיריית אור יהודה כתב אישום בו יוחסה להם עבירה של אי-ביצוע צו ניקוי לפי החוק ולעותר יוחסה עבירה של הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד לפי סעיף 15(א) לחוק. העירייה הורשעה במיוחס לה על יסוד הודאתה ביום 5.7.2012 ונגזר דינה על בסיס הסדר טיעון שהושג בינה לבין המאשימה ביום 7.3.2013. ההליך המשפטי בעניינו של העותר נמשך עד ליום 21.11.2013, אז הודיעה המאשימה כי היא חוזרת בה מהאישום. על רקע האמור, בשנת 2018 הגיש העותר תביעת נזיקין נגד המשרד להגנת הסביבה ונגד משיבים 4-2, בעלי תפקידים במשרד (להלן ביחד: המשיבים), בה טען כי אלו עוולו נגדו בשורה של עוולות שהסבו לו נזקים רבים. בפסק הדין מיום 27.7.2023 קבע בית משפט השלום כי ההחלטה להגיש כתב אישום נגד העותר הייתה בלתי סבירה באופן קיצוני, חרגה מסטנדרט ההתנהגות המצופה מרשות שלטונית ועולה כדי התרשלות כלפיו. זאת בנסיבות שבהן הוטל עליו חיוב שהוא לא היה מסוגל לבצעו, בעקבותיו אף התפטר מתפקידו, כאשר כתב האישום הוגש בזמן שהוא כבר לא שימש בתפקידו וכאשר נגד מחליפו בתפקיד לא ננקט כל הליך פלילי על אף שגם הוא לא פינה את הפסולת. כן נקבע כי גם ההחלטה להמשיך ולנהל את ההליך הפלילי לאחר שנחתם הסדר הטיעון עם העירייה לוקה אף היא בחוסר סבירות קיצונית. יחד עם זאת, בית המשפט לא מצא לנכון להטיל אחריות אישית על בעלי התפקיד במשרד להגנת הסביבה, ודחה את טענות העותר בקשר לעוולת הנגישה ועוולת לשון הרע. לבסוף העמיד בית המשפט את הנזק הממוני שנגרם לעותר על סך של 70,000 ש"ח ואת הפיצוי בגין נזק לא ממוני, בהתחשב בין היתר גם בעינוי הדין המתמשך שעבר, על סך של 70,000 ש"ח נוספים, ופסק לטובתו הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 40,000 ש"ח. מכאן לעתירה שלפנינו, שצמחה בין היתר על רקע התכתבות בדואר אלקטרוני בין באי-כוח הצדדים בהליך האזרחי, ממנה עולה כי בכוונת המדינה להגיש ערעור על פסק הדין שניתן. העותר אשר גלל את כל השתלשלות האירועים שקדמו להגשת העתירה ואת הכשלים הרבים שנפלו בניהול התיק הפלילי בעניינו, יוצא חוצץ נגד האפשרות שיוגש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין. העותר טוען כי בית משפט זה מוסמך להעביר תחת שבט ביקורתו את השיקולים ששוקלות רשויות המדינה בהחלטתן על הגשת ערעור, וכי על בית משפט זה לבחון אם שיקול הדעת הופעל שלא כדין, נוכח שורת הכשלים הארוכה שאירעו במקרה זה ובהינתן העוול החמור והקיצוני שנגרם לו. דין העתירה להידחות על הסף. העתירה אינה מניחה ולוּ בקירוב תשתית משפטית מינימלית לביסוס עילה כלשהי להתערבות בית משפט זה בהחלטה קונקרטית שטרם נתקבלה. למעלה מכך, לא רק שעניינה של העתירה באפשרות תאורטית כי יינקט הליך ערעורי, ואין זו דרכו של בית משפט זה לדון בעניינים תאורטיים (וראו למשל: בג"ץ 2238/22 אה"ל – ארגון המתמחים לרפואה נ' מדינת ישראל – משרד האוצר (31.3.2022); בג"ץ 8145/19 ברי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (2.1.2020)); אלא שגם אם יינקט הליך ערעורי, את טענותיו בדבר העוול שנגרם לו, על העותר להעלות באפיקים הקיימים במסגרת הדין ואין מקום לבררן במסגרת עתירה לבית משפט זה כבית משפט גבוה לצדק. ההלכה היא כי התערבות בית משפט זה בשיקול דעת היועצת המשפטית לממשלה בהעמדת נאשמים לדין פלילי תיעשה במקרים נדירים וחריגים ביותר (וראו למשל: בג"ץ 3823/22 נתניהו נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקאות 40-34 (17.7.2023); בג"ץ 8814/18‏ אמסלם שלו נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז תל אביב, פסקה 8 (27.1.2019); בג"ץ 1019/15 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב – פלילי, פסקה 10 (14.7.2015)). כוחה של הלכה זו יפה, בשינויים המחויבים, אף ביחס לנקיטת הליך אזרחי על ידי מי מרשויות המדינה (והשוו: בג"ץ 199/22 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (6.4.2022); בג"ץ 853/10 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' פרקליט מחוז דרום, פסקה 13 (27.7.2010)). ההליך במוקד ענייננו הינו למעשה הליך נגרר להליך הפלילי בו כאמור נתבעו המשיבים בגין הגשת כתב אישום נגד העותר. העותר מבקש כי נעביר ביקורת על ההחלטה (התיאורטית) להגיש הליך ערעורי על פסק דינו של בית המשפט שהחליט לקבל בחלקה את עמדת העותר ולחייב את הנתבעים לפצותו על הנזקים שנגרמו לו. ברם, החלטה מצד מי מרשויות המדינה על הגשת ערעור על פסק דין אזרחי שניתן, עומדת בגרעין שיקול הדעת המסור להן. יתרה מכך, במקרים המתאימים, אם המדינה סבורה שנפלה טעות בפסיקתו של בית המשפט, זו אף עשויה להיות חובתה להביא את הדברים למבחן לפני ערכאה גבוהה יותר (וראו למשל: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי דיוני כרך ד 160 (2017)). פשיטא כי אל לו לבית משפט זה להתערב בשיקול דעת המדינה בעניין מעין זה. העתירה נדחית. העותר ישלם הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ט"ו בכסלו התשפ"ד (‏28.11.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23084050_N01.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1