פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8399/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8399/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 23.10.12 בתפ"ח 18326-11-11 שניתן על ידי כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ור' אמיר תאריך הישיבה: כ"ד בשבט התשע"ג (4.2.2013) בשם המערער: עו"ד דוד הלוי בשם המשיבה: עו"ד סיגל בלום בשם שירות המבחן: גב' שלומית נחליאל פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בתפ"ח 18326-11-11, (כבוד והשופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ו-ר' אמיר) מיום 23.10.2012. 2. המערער הורשע ביום 22.5.2012 על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בשני אישומים ובהם עבירה של מעשים מגונים על פי סעיף 348(א) בצירוף סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של מעשים מגונים על פי סעיף 348(ב) בצירוף סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, במסגרת האישום הראשון, החל משנת 2009 ובמספר הזדמנויות, פנה המערער לקטינים בני כעשר שנים בעת שהיו לבדם, קשר עימם שיחה, ליטף את ישבנם מעל בגדיהם ואת לחיים. במסגרת האישום השני, בשנת 2011, הבחין המערער בד', קטין יליד שנת 1997, בעת שהוא הולך ברחוב. המערער הלך אחרי ד' עד שנכנס לחדר המדרגות בבית מגוריו. ד' פנה למערער ושאל מדוע "הוא עוקב אחריו". בהמשך שאל המערער את ד' אם "משעמם לו והוא רוצה לשחק איתו כדי שלא יהיה לו משעמם". משהשיב ד' כי הוא עולה לביתו אחז המערער במותניו, הלך איתו לכיוון המקלט, נשכב על הרצפה, השכיב את הקטין מעליו, ליטף את גבו תחת חולצתו, הכניס את ידו אל מתחת לתחתוני הקטין, מישש את איבר מינו ונגע בישבנו. במהלך ההתרחשות ניסה ד' לקום וביקש מהמערער שיניח לו, אך הוא המשיך לאחוז בו. 3. לעניין העונש – אף שהסדר הטיעון עצמו לא כלל הסכמה בעניין זה, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער, הסכימו הצדדים כי המשיבה תעתור להטלת עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וכן פיצוי בסך 50,000 ש"ח. 4. ביום 23.10.2012 הטיל בית המשפט על המערער 20 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים ופיצוי למתלונן בסכום של 50,000 ש"ח. בגזר דינו, התייחס בית המשפט לחוק העונשין (תיקון 113), התשע"ב-2012 (להלן: תיקון 113), וקבע שאומנם התיקון אינו חל על המקרה הנוכחי, אך יש לפסוק ברוחו. במסגרת זאת, בחן בית המשפט את נסיבות העבירה – שכללו מספר מעשים כלפי קטינים תוך ניצול תמימותם, כאשר רואים הסלמה במעשים – ואת מדיניות הענישה בגינם, שהיא חמורה ומוכוונת ליצירת הרתעה. עם זאת, בית המשפט התייחס לשיקולים לקולה ובהם עברו הפלילי הנקי של המערער ולעובדה שהחל בהליך טיפולי. כן הדגיש בית המשפט את שיתוף הפעולה של המערער בחקירתו, את העובדה כי הודה במיוחס לו, את נסיבותיו האישיות, ואת תרומתו לחברה. כמו כן שקל את מסוכנותו המינית ואת ההתקדמות שהושגה בהליך הטיפולי שעבר. נוכח כל זאת, קבע בית המשפט כי עמדתה העונשית של המשיבה מצויה במתחם העונש ההולם ויש לכבד את הסדר הטיעון. עם זאת, בית המשפט בחר שלא לאמץ את רף הענישה העליון שהוצע כיוון שעל אף חומרת העבירות, הצטברות הנסיבות לקולה שהוצגה לעיל, מכריעה את הכף לטובת הטלת עונש מתון מכך. 5. מכאן הערעור שלפנינו. עיקר טענתו של המערער היא שגזר דינו של בית המשפט המחוזי קוטע את ההליך הטיפולי בו החל, ביוזמתו וטרם מעצרו. לטענתו, בית המשפט לא נתן משקל מספק להמלצת שירות המבחן לאפשר לו להמשיך בתהליך טיפולי במרכז יום ייעודי וכי מתן אפשרות להמשך טיפולו משרתת את האינטרס הציבורי שכן תגביר את אפשרות שיקומו. בהקשר זה מציין המערער כי ברוח תיקון 113, יש לתת משקל לאפשרות שיקום העבריין. עוד מציין המערער, בין היתר, את שיתוף הפעולה שלו עם רשויות החקירה , את העובדה כי העבירות שבוצעו הן במדרג נמוך של עבירות מין, להודאתו, לפיצוי המשמעותי ששילם ולנסיבותיו האישיות. 6. במענה, סומכת המשיבה את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, העונש משקף את כלל השיקולים הרלבנטיים, לרבות ההליך הטיפולי שעבר המערער.. בהקשר זה, המשיבה מדגישה את חומרת המעשים שנעשו בקטינים ואת רמת מסוכנותו הגבוהה של המערער כפי שבאה לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן. 7. לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור על צרופותיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה ואת עמדת שירות המבחן, מצאנו כי דין הערעור להדחות. 8. הלכה היא כי למעט מקרים יוצאי דופן, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם כן מדובר בעונש החורג באופן משמעותי מטווח הענישה הראוי (ע"פ 419/81 פייביש נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 701, 712 (1981); ראו עוד: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 9723/03‏ מדינת ישראל נ' בלזר, פ''ד נט(2) 408 (2004); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998)). מקל וחומר, מקום בו הסכימו הצדדים על טווח ענישה במסגרת הסדר טיעון, והעונש שנגזר על המבקש הוא בתוך הטווח, תהיה התערבותו של בית משפט זה מצומצמת ביותר (ע"פ 9112/11 פלוני נ' מדינת ישראל, (13.12.2012)). במקרה שלפנינו, לא מצאנו חריגה מטווח הענישה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. 9. אכן, על בית המשפט לתת משקל ניכר לשיקולי שיקום כאשר הוא בא לדון בעונשו של אדם, ונראה כי בהליך הנוכחי המערער אכן נרתם מרצונו להליך השיקומי. כמו כן, ראוי לציון שיתוף הפעולה המלא שלו עם רשויות החקירה. בנוסף, העובדה שהמערער הודה בעבירה בסעיף האישום הראשון מרצונו, ללא כל תמריץ, ולמעשה היה הראשון שחשף אותה, מעידה על חרטה עמוקה. אולם, שיקולים אלה אינם עומדים בגפם ויש לשקללם, בין היתר, עם שיקולי הגנה על אינטרס הציבור. במקרה זה, על אף רצונו העז של המערער להשתקם, לא ניתן להתעלם מהערכת המסוכנות הגבוהה, והחשש הממשי שהמערער ישוב ויבצע מעשים נוספים בקטינים. 10. נוכח כל האמור, נראה כי אין טעם המצדיק את התערבותנו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. אנו תקווה כי המערער ישכיל ליישם את שלמד בהליך הטיפולי עד כה וימשיך בו לאחר שחרורו. כן נמליץ לשירות בתי הסוהר לשלבו בהליך טיפולי, כפי שהביע רצון להשתתף בהליך כזה. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ז בשבט התשע"ג (7.2.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12083990_H06.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il