בג"ץ 8395-20
טרם נותח
זינגר יעקב נ. המוסד לביטוח לאומי
סוג הליך
עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)
פסק הדין המלא
-
4
1
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 8395/20
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופטת ע' ברון
כבוד השופט א' שטיין
העותר
יעקב זינגר
נ ג ד
המשיבים:
1. המוסד לביטוח לאומי
2. בית הדין הארצי לעבודה
3. בית הדין האזורי לעבודה (חיפה)
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותר: עו"ד איליה וייסברג; עו"ד קריסטינה מאירוב
בשם המשיב 1: עו"ד ארנה רוזן-אמיר
פסק-דין
השופטת ע' ברון:
1. לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 12.10.2020 (כבוד השופטים ל' גליקסמן, ח' אופק-גנדלר, מ' שפיצר ונציגי הציבור מר ש' כפיר ומר צ' טבצ'ניק; עב"ל 9303-06-20), שבמסגרתו נדחה ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (כבוד השופט י' גלם, ס"נ ונציגי הציבור מר י' שגב וגב' א' מטסרו; ב"ל 385-04-19) (להלן: בית הדין הארצי ו-בית הדין האזורי, בהתאמה).
העותר נפגע בפעולת איבה שאירעה ביום 21.7.2006. כ-11 שנים לאחר מכן, הוא הוכר כסובל מנכות צמיתה בשיעור של 20% על ידי ועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי – וזאת למפרע, החל מיום 1.5.2007. עניינם של ההליכים שהתנהלו בבתי הדין לעבודה הוא בשאלת זכאותו של העותר ל-"תגמול למחוסר פרנסה" לפי סעיף 4 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 וסעיף 6 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: התגמול).
תמצית ההליכים בעניינו של העותר
2. בסמוך לאחר ההכרה בנכותו, ביום 17.10.2017 הגיש העותר למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) תביעה לקבלת התגמול – עבור התקופה שהחל מיום 1.1.2014 ועד ליום 31.12.2015. לאחר התדיינות שאין זה המקום לפרטה, תביעתו נדחתה על ידי ועדת רשות עליונה של המל"ל (להלן: הוועדה), ועל החלטה זו השיג העותר במסגרת תביעה שהגיש לבית הדין האזורי.
בית הדין האזורי דחה את תביעתו של העותר – וזאת בעיקר לנוכח סירובו לקחת חלק בתוכנית שיקום שהוצעה לו על ידי המל"ל. בית הדין הפנה בפסק דינו להוראותיו של חוזר כללי מספר 144/2010 של המל"ל בעניין "תגמולים מיוחדים למחוסר פרנסה"; ועל יסוד הוראות אלה נקבע כי "לפקיד השיקום תפקיד חשוב ומרכזי בבירור תביעה לתגמול מחוסר פרנסה, וחוות דעתו היא בבחינת תנאי סף להמשך בירור התביעה בפני הוועדות שהוסמכו לכך על פי הוראות החוזר". בהמשך לכך, נקבע כי בנסיבות שבהן העותר התנגד להליך שיקומי, נבצר מפקיד השיקום להעריך את יכולתו להשתקם וכנגזרת מכך אף את יכולתו להשתלב בשוק העבודה. בית הדין האזורי זקף לחובתו של העותר את העובדה שהתנה את השתתפותו בתוכנית שיקום בקבלה מראש של התגמול; ועוד נקבע כי במהלך התקופה שבגינה נדרש התגמול יצא העותר מישראל לחו"ל מספר רב של פעמים, וגם בכך יש כדי להעיד כי הוא לא פעל להשתלב בהליך של שיקום. על רקע הדברים הללו, נמצא כי אין מקום להתערבות בהחלטת הוועדה בעניינו של העותר שדחתה את תביעתו לקבלת התגמול.
3. העותר הגיש ערעור על פסק הדין, שנדחה אף הוא. בפסק דינו הבהיר בית הדין הארצי כי מדובר במקרה ייחודי מבחינה זו שההכרה בנכותו של העותר, שמכוחה קמה תביעתו לקבלת התגמול, ניתנה כעשור למפרע; ועוד צוין כי חלוף הזמן יוצר קושי מובנה בבחינת התביעה לגופה, מאחר שהזכאות לתגמול מותנית בתנאים הצריכים להתקיים "בזמן אמת". התנאי הראשון הוא רישום בלשכה תוך שבוע ימים מתחילת התקופה שבה היה מבקש התגמול מחוסר פרנסה (להלן: הזמן הקובע); התנאי השני הוא הגשת בקשה בכתב לפקיד התביעות, לא יאוחר משבוע ימים מתום הזמן הקובע, בצירוף תעודה מאת פקיד השיקום או שירות התעסוקה. בהתייחס לעניינו של העותר, נקבע כי התנאים לקבלת התגמול אינם מתקיימים כלשונם – שכן בזמן הקובע העותר לא תבע את התגמול, ופקיד שיקום לא נדרש למצבו. עם זאת, בית הדין הארצי הבהיר כי אין לעמוד על קיום התנאים באופן דווקני, אלא להעמידם לבחינה מהותית ובגדרה להעריך על דרך של קירוב אם בזמן הקובע היה מבקש התגמול "בר שיקום".
בהמשך לדברים הללו, נמצא כי אין מקום להתערב בהערכתה המקצועית של הוועדה בעניינו של העותר – שסברה כאמור כי העותר אינו עומד בתנאי הזכאות לתגמול. בהתייחס להערכת הוועדה נקבע כי "בלית ברירה, זו נשענה בחלקה על נתונים מזמן אמת (השהייה הממושכת בחו"ל) ובחלקה על נתונים מאוחרים (העדר שיתוף פעולה עם ההליך השיקומי והתנייתו בקבלת התגמול), והמסקנה שהוסקה מהנתונים אינה חורגת ממתחם הסבירות או למצער אינה חורגת במידה קיצונית המצדיקה את ביטולה".
לבסוף, בית הדין הארצי דחה טענה נוספת שהשמיע העותר, שלפיה שגה בית הדין האזורי בכך שלא איפשר לו לזמן למתן עדות את פקידת השיקום מטעם המל"ל. נקבע כי מדובר בהחלטה דיונית שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בה; וכי בכל מקרה חוות דעתה של פקידת השיקום מדברת בעד עצמה ועל כן עדותה לא הייתה הכרחית, וגם בתיקים אחרים עדות זו אינה נשמעת כדבר שבשגרה.
טענות הצדדים בעתירה
4. העותר סבור כי יש להורות על ביטולו של פסק הדין שניתן על ידי בית הדין הארצי, מחמת טעות משפטית שנפלה בו; ובהקשר זה מבהיר העותר כי הוא עומד בכל התנאים הדרושים לקבלת התגמול. לטענתו, בזמן הקובע כלל לא הוצע לו להשתלב בהליך שיקום מטעם המל"ל, ובניגוד לקבוע בפסק הדין – העותר לגרסתו היה נכון להשתלב בהליך כזה. הא ראיה, שבעבר השתתף בשני הליכי שיקום זמניים מטעם המל"ל (בשנת 2001 ובשנת 2007), ולדבריו הליכים אלה הופסקו ביוזמת המל"ל; ובשנת 2018 הוצע לו הליך שיקומי מטעם שירות התעסוקה, ולדבריו הסכים להשתלב גם בו. בנסיבות אלה, לגישת העותר משהוכרה נכותו "כל שנותר הינו לאשר את הקצבה כמחוסר פרנסה באופן רטרואקטיבי".
העותר חוזר אף על הטענה שלפיה היה על בית הדין האזורי להיעתר לבקשתו לזימון פקידת השיקום לעדות. נוסף על כך, העותר מצביע על כך שלא היה מיוצג בהליכים הקודמים ולדבריו שומה היה על בית הדין האזורי למנות לו עורך דין, או לכל הפחות להפנותו לקבלת סיוע משפטי. לשיטתו, לו היה מיוצג על ידי עורך דין בבית הדין האזורי, עורך הדין היה עומד על זכויותיו הדיוניות.
5. בתגובה מטעם המל"ל נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף. נטען כי מדובר בערעור במסווה של עתירה, וכי בית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על הכרעות בית הדין הארצי. לגופו של עניין, נטען כי הערכתה המקצועית של פקידת השיקום הייתה שהעותר אינו משתף פעולה עם הליך השיקום, וכי אין מקום להתערב בשיקול דעתה. המל"ל שב ומצביע על כך שהעותר התנה את ההשתלבות בהליך השיקום בקבלת התגמול, ועל כך שהרבה לשהות בחו"ל בזמן הקובע, תוך שנטען כי מדובר באינדיקציות לחוסר שיתוף פעולה מצד העותר עם הליך השיקום. באשר לזימון פקידת השיקום למתן עדות – נטען כי סוגיה זו הוכרעה בפסק דינו של בית הדין האזורי, וכי מדובר בהחלטה הנתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ואין יסוד להתערבות בה. עוד נטען כי הן בית הדין האזורי הן בית הדין הארצי המליצו לעותר לקבל ייצוג משפטי, וכי העותר לא שעה להמלצתם.
דיון והכרעה
7. לאחר עיון בעתירה ובתגובה לה, על נספחיהן, הגענו לכלל דעה כי דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין לעבודה. התערבות בהחלטותיהן של ערכאות אלה תיעשה במשורה ובמקרים נדירים בלבד, המקיימים שני תנאים מצטברים: בהחלטה נפלה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, ושורת הצדק מחייבת בנסיבות המקרה התערבות שיפוטית (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, פסקה 8 (1986); וכן ראו מיני רבים: בג"ץ 2349/20 שוורץ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (6.4.2020) (להלן: עניין שוורץ)). במקרה דנן אמות המידה המחמירות הללו אינן מתקיימות; ויובהר כי לא מצאנו טעות משפטית שנפלה בהחלטת בית הדין הארצי, לא כל שכן טעות בסוגיה עקרונית או בעלת השלכות רוחב.
טענותיו של העותר בקשר עם פסק דינו של בית הדין הארצי הן טענות בעלות אופי ערעורי גרידא; ובפרט הטענה המרכזית שעליה מבוססת העתירה, שלפיה שגו בית הדין האזורי ובית הדין הארצי בקבעם כי העותר נמנע מלשתף פעולה עם הליך השיקום שהוצע לו על ידי המל"ל. מדובר בממצא שבעובדה, שנקבע על ידי הערכאה הדיונית על יסוד הראיות שהונחו לפניה; ומשבית הדין הארצי לא ראה מקום להתערב בקביעה עובדתית זו, על אחת כמה וכמה שאין לעשות כן בגדר העתירה שלפנינו (ראו למשל: בג"ץ 312/20 סידיס נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 18 (24.11.2020); בג"ץ 7892/15 סופר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 9 (1.3.2016)). אין להידרש במסגרת הליך זה גם לטענת העותר בעניין בקשתו לזמן את פקידת השיקום למתן עדות. מדובר בהחלטה בעלת אופי דיוני מובהק, הנטועה היטב במתחם שיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית (עניין שוורץ, פסקה 4; בג"ץ 6668/18 שדה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (6.6.2019)). אשר לטענתו של העותר בדבר היעדר ייצוג משפטי בהליכים לפני בתי הדין – יצוין רק כי העותר הוא שבחר שלא להסתייע בשירותי עורך דין הגם שבית הדין המליץ לו לעשות כן; וכלל לא ברור מדוע הוא סבור שהיה זכאי שימונה לו עורך דין מטעם בית משפט. מכל מקום, ניכר כי לעותר ניתן יומו הן בבית הדין האזורי הן בבית הדין הארצי, והוא שהחליט מטעמיו לייצג את עצמו בהליכים שם.
סוף דבר
8. התוצאה היא שהעתירה נדחית על הסף. לא בלי התלבטות, איננו עושים צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ו באדר התשפ"א (10.3.2021).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
20083950_G02.docx מב
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il
1