מחאמיד חוסיין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 8390/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8390/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותר: מחאמיד חוסיין נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פרקליטות המדינה 3. סוהיב עבד אל חמיד בדראן עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד תומר בן חמו פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי מדוע לא תינתן לעותר זכות ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.7.2013 (ת"פ 38937-04-12, השופטת ד' סלע), במסגרתו נפסק לזכות העותר פיצוי בסך 150,000 ש"ח בהתאם לסעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 1. מוחמד חוסיין מחאמיד ז"ל (להלן: המנוח) הגיש בחודש אפריל 2012 תלונה במשטרה נגד סוהייב עבדלאחמיד בדאן (המשיב 3 בעתירה דנן, להלן: המשיב) ונגד אדם נוסף, במסגרתה טען כי השניים היכו אותו בפטיש וגרמו לו חבלות בראשו. בעקבות תלונה זו נעצרו השניים ונחקרו במשטרה. עוד באותו היום שוחררו השניים לביתם. בהמשך היום, עת נהג המנוח על אופנוע בשכונת מגוריו בעיר אום אל פאחם, הגיח המשיב מאחורי המנוח והיכה אותו בחוזקה באמצעות חפץ קהה בראשו. כתוצאה מהמכה איבד המנוח את השליטה על האופנוע שהמשיך להתקדם בנסיעה מספר מטרים נוספים במורד הרחוב, ולבסוף נפל ממנו. כתוצאה ממעשיו של המשיב נגרמו למנוח נזקים קשים – לרבות דימומים בין קרומי המוח, שברים בגולגולת, שברים בצלעות וקרעים בריאות – והוא נפטר כתוצאה מפציעותיו. 2. ביום 21.4.2013 הורשע המשיב בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 38937-04-12, השופטת ד' סלע), בהתאם להודאתו במסגרת הסדר טיעון, בהריגתו של המנוח. בגזר הדין מיום 14.7.2013 הטיל בית המשפט המחוזי על המשיב 8 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירת אלימות מסוג פשע. בנוסף חייב בית המשפט המחוזי את המשיב בתשלום פיצוי להורי המנוח בסך של 150,000 ש"ח, וקבע כי הפיצוי ישולם ב-150 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.10.2013 ואילך. בית המשפט הדגיש כי הפיצוי האמור אינו משקף את מלוא נזקיהם של הורי המנוח וכי הוא נועד לשמש כפיצוי ראשוני בלבד. 3. העותר, חוסיין מחאמיד (להלן: העותר), הינו אביו של המנוח. העותר פנה, באמצעות בא-כוחו, בסמוך לאחר מתן גזר הדין לפרקליטות המדינה (המשיבה 2 בעתירה דנן, להלן: המשיבה) על מנת שתערער על גזר הדין, הן בנוגע לקולת עונש המאסר שהוטל על המשיב והן בנוגע לפריסת סכום הפיצוי. במכתב התשובה מטעם המשיבה נאמר כי הוחלט שלא להגיש ערעור על גזר הדין לנוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה. כמו כן, צוין במכתב כי בפסק דינו של בית משפט זה ברע"פ 9748/11 ארויו נ' בן דוד (31.7.2013) (להלן: עניין ארויו) נקבע כי אין לקורבן העבירה זכות ערעור על הפיצוי שנפסק לטובתו מכוח סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). 4. דעתו של העותר לא נחה מתשובת המשיבה, ולכן הגיש העותר ביום 7.10.2013 לבית משפט זה הודעת ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתה טען כי יש מקום להגדיל את סכום הפיצוי שנפסק עד לסכום המקסימאלי הקבוע בסעיף 77 לחוק העונשין. העותר ציין בהודעת הערעור כי הוא מגיש את הערעור בהתאם לפסקי הדין שניתנו בבית משפט זה בעניין ארויו וברע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418 (2002) (להלן: עניין אסף). 5. ביום 14.10.2013 קבע רשם בית משפט זה (הרשם ג' שני) כי בהתאם לפסק הדין בעניין ארויו לא נתונה לקורבן העבירה זכות ערעור בנוגע לפיצוי שנפסק לזכותו על פי סעיף 77 לחוק העונשין, תוך שהודגש כי "ברי כי הדברים אמורים הן בקשר לערעור פלילי על גזר הדין, הן בקשר ל"ערעור אזרחי" על גזר הדין". עוד נקבע כי סעיף 88 לחוק העונשין, עליו הסתמך העותר בטענותיו בערעור, מאפשר לקורבן העבירה לנקוט בהליך נפרד של תביעה אזרחית אך אינו מכשיר "ערעור אזרחי" על גזר הדין בהליך הפלילי. עוד נקבע כי פסקי הדין הנוספים עליהם הסתמך העותר – בהם פסק הדין בעניין אסף ופסק הדין בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670 (1991) – אינם משנים את התוצאה. אשר על כן, נקבע כי אין מקום לאפשר למערער לנקוט בהליך ערעור אזרחי במקרה דנן. לבסוף צוין כי אין מקום להיעתר לבקשתו החלופית של העותר – לאפשר לו לתקן את הודעת הערעור ולהתאימה לסדרי הדין בבג"ץ – וכי ככל שהעותר סבור שיש לו עילה להגיש עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, הרי שעליו להגישהבהתאם לסדרי הדין הרלוונטיים. מכאן העתירה שלפנינו. 6. העותר טוען כי פריסת הפיצוי על פני 150 תשלומים חודשיים שווים ורצופים (דהיינו, פריסתו של התשלום על פני פרק זמן של למעלה מ-12 שנים) הינה בלתי סבירה ומהווה פגיעה אנושה באחת ממטרות הפיצוי, שהיא הענקת פיצוי מיידי לקורבנות העבירה. נטען כי פיצוי לקורבן העבירה אינו קנס, ומשכך יש להורות על תשלומו בתשלום אחד ומיידי או למצער לפרוס אותו במספר תשלומים בודדים. העותר מוסיף וטוען כי פסק הדין בעניין אריו קבע שאין לקורבן העבירה זכות להגיש "ערעור פלילי" אך לא קבע כי אין לו זכות להגיש "ערעור אזרחי". לחלופין טוען העותר כי פסק הדין בעניין אריו חוסם את דרכו הדיונית של קורבן העבירה ופוגע בזכות הגישה שלו לערכאות תוך הפנייתו להגיש תביעה אזרחית שכרוכה בהוצאות רבות וצפויה להימשך זמן רב. לטענת העותר, מדובר בסוגיה משפטית וערכית בעלת השלכות משמעותיות על ציבור גדול של קורבנות עבירה, ולכן ראוי לדון בה במסגרת ההליך בו נקט – עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. 7. דין העתירה להידחות על הסף אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים. קביעתו של בית משפט זה בעניין ארויו, לפיה אין לקורבן העבירה זכות ערעור על הפיצוי שנפסק לו במסגרת גזר דין על פי סעיף 77 לחוק העונשין, אינה משתמעת לשתי פנים. אין לפרשנותו של העותר, לפיה פסק הדין בעניין ארויו שלל מקורבן העבירה את זכות "הערעור הפלילי" אך לא שלל את זכות "הערעור האזרחי", כל אחיזה. גם בפסקי הדין בעניין אסף ובעניין חסן, עליהם נסמך העותר בטענותיו, לא ניתן למצוא ביסוס לטענות אלה, וממילא טענות אלה ודומותיהן נדונו ונדחו בעניין ארויו. הלכה ידועה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין שניתנו בבית משפט זה בערעורים אזרחיים או פליליים. הדברים נכונים ביחס להחלטת הרשם ג' שני מיום 14.10.2013 (אשר עליה לא הגיש העותר ערעור), ומכוח קל וחומר נכונים הם ביחס לפסק הדין בעניין ארויו, אשר הלכה למעשה מבקש העותר במסגרת העתירה שלפנינו לערוך לגביו מעין דיון נוסף ולבטלו. לא למותר לשוב ולציין את שציין בית המשפט המחוזי בגזר הדין, כי בפני העותר פתוחה הדרך לנקוט בתביעה אזרחית נפרדת כנגד המשיב, ובמסגרתה לתבוע את מלוא נזקיו ממנו, וכי הפיצוי שנפסק מכוח סעיף 77 לחוק העונשין אינו גורע מזכות זו. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ו טבת תשע"ד (18.12.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13083900_W02.doc חכ+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il