מוראד מסארווה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8387/99 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8387/99 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: מוראד מסארווה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 03.11.99, בת.פ. 4050/98 , בפני כבוד השופטים: נתן עמית, עדנה קפלן, יעקב שמעוני תאריך הישיבה: כ"ט בחשון התשס"ז (20.11.06) בשם המערער: עו"ד ישראל קליין בשם המשיבה: עו"ד אתי כהנא פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בליל ה-5.7.95, בין השעות 02:00-04:00 לפנות בוקר, נרצחו שני מאבטחים ששמרו על אתר של חברת החשמל בסמוך לעיר קלנסוואה. האחד, חגי לביא ז"ל, נמצא ירוי בתוך ג'יפ הסיור, והשני, אלכס פוליאצנ'קו ז"ל, נמצא ירוי בקרבת מקום, ונשקו האישי נגנב ממנו. בתאריך זה, בשעה 03:44, יצא המערער, מוראד מסארווה, מתוך רכב פרטי סמוך לבית-החולים "מאיר" בכפר סבא, כשהוא ירוי בבטנו. רכב זה, אשר אחד ממאבטחי בית-החולים זיהה כרכב מסוג "סובארו" (נ/2), עזב את המקום בחיפזון רב. המערער החל לצעוד לעבר בית-החולים, אולם כוחו לא עמד לו, ומאבטח שראה כי הוא מתמוטט הזעיק למקום צוותי רפואה אשר החלו לטפל בו. בעת שהופשט המערער מבגדיו לצורך טיפול רפואי מקיף, נמצאה בהם מחסנית אשר נמסרה לידי שוטר שהיה במקום (ת/37). מכנסי המערער (ת/51), אשר היו ספוגים בדם, נמסרו לידי שוטר אחר (ת/49). הליכי החקירה 2. סמיכות הזמנים בין אירועים אלו אמרה "דרשני", והמשטרה החלה בחקירה מאומצת בניסיון לקשור ביניהם. כיוון שבשלב זה נבחנו מניעים פליליים ולאומנים לרצח הכפול, נערכה חקירה זו בצוותא עם שירות ביטחון כללי. מייד לאחר פציעתו ובעודו מאושפז בבית-החולים, נחקר המערער ומסר כי בליל הרצח שהה במסיבת אירוסין בבית חברו בטייבה, במהלכה שתה משקאות אלכוהוליים רבים. לדבריו, סמוך לשעה 02:00, בעת שצעד לבית הוריו המרוחק ממקום המסיבה כ-700 מטרים, ירו לעברו שני אלמונים, ובעקבות כך, הוא איבד את הכרתו, ועל כן הוא אינו זוכר את נסיבות הגעתו לבית-החולים (עמ' 2-3 לת/86, ת/87, ת/115, ת/116). כאשר נשאל המערער ישירות אודות מעורבותו ברצח, השיב לחוקר כי: "זה לא נכון מה שאתה אומר, ולא ידוע לי כלום על זה", וכן "אין צדק מכל זה ואני לא הרגתי אף פעם בן אדם" (עמ' 1 לת/12, ת/86). כמו כן, הכחיש המערער כל קשר למחסנית שנמצאה בבגדיו (ת/12, ת/13, ת/86, ת/115, ת/116). 3. נוכח גרסת המערער בעת ההיא, יצאו צוותי חקירה משטרתיים לסרוק את המקום עליו הוא הצביע כמקום הירי. אולם, צוותים אלה לא מצאו ראיות כלשהן המעידות על ירי, כמו תרמילי תחמושת או כתמי דם. נוסף לכך, חקירות ותשאולים שערכו השוטרים בקרב אנשי המקום, העלו כי איש לא שמע יריות בליל הרצח, ובפרט לא בני משפחתו הקרובה של המערער, אשר לנו אותה עת בביתם הנמצא במקום סמוך (נ/3, ת/22, ת/56, ת/120). במסגרת חקירה זו, מצאה המשטרה רכב שרוף מסוג "סובארו" במזבלה בטייבה, אשר היה בבעלות משפחת המערער משנת 1995 (ת/9). עקב מצבו של הרכב בעת שנמצא, לא ניתן היה להפיק ממנו ממצאים כלשהם הקושרים את המערער לרצח הכפול. כאשר נשאל המערער כיצד נשרף הרכב וכיצד הגיע למזבלה, השיב כי לאחר מריבה עם אחיו על רקע של חוב כספי, הלה חיבל ברכב במזיד, והוא נותר סמוך למגרש הכדורגל בטייבה. לשאלה מדוע לא מכר את הרכב, לא הציע המערער הסבר סביר (ראו ת/13). מכנסיו של המערער נשלחו לבדיקה במכון לרפואה משפטית, במהלכה ניסתה עובדת המכון, ד"ר מיה פרוינד, להפיק מכתמי הדם שנמצאו עליהם אפיון ד.נ.א. ברם, ניסיון זה לא צלח, וכדבריה: "על מכנסי החשוד, מוצג 10, נמצא חומר חשוד כדם. לא ניתן היה לקבוע אפיון כלשהו" (ת/48א). בסיומה של הבדיקה, הוקפאה דגימה זו ונשמרה במעבדות המכון לרפואה משפטית (עמ' 106 לפרוטוקול). 4. נוסף על עריכתה של חקירה גלויה, כפי שתוארה עד כה, הוצבה בחדרו של המערער בבית-החולים מצלמה נסתרת, אשר תעדה שיחה בינו לבין אישה אלמונית אשר ביקרה אותו. אישה זו, אשר זהותה נותרה עלומה עד עצם היום הזה, הציגה עצמה כעיתונאית, והמערער הודה בפניה כי הוא יודע את זהותו של מי שהסיע אותו בעת שנפצע לבית החולים, וכי באותה עת היה ברשותו אקדח (עמ' 4 לת/25א). בשלב זה, חרף החשד שעלה מן הראיות לפיו המערער היה מעורב בפרשיית הרצח הכפול, לא היו בידי רשויות התביעה ראיות מספיקות לשם הגשתו של כתב אישום, ונכון לעת ההיא, לא באה פרשייה זו על פתרונה. 5. לאחר כשנה, בחודש יולי 1996, נעצר תושב טול כרם, עימאד הימשרי (להלן: עימאד) בגין חשד למעורבותו בעבירות רכוש. במהלך חקירתו, הפליל עימאד את המערער – כבדרך אגב – כמי שהיה מעורב ברצח השומרים. לטענתו, כשמונה חודשים לפני חקירתו, ביקר את המערער בביתו בצוותא עם שניים נוספים, ושמע אותו מאשר כי היה מעורב ברצח שני המאבטחים (עמ' 11 לנ/17א). עימאד שב וחזר על דבריו אלו בחקירות נוספות ובעדותו בבית-המשפט (עמ' 1 לנ/17ב, עמ' 1 לנ/17ג, עמ' 277 לפרוטוקול הדיון). בעקבות כך, נגבתה מן המערער הודעה נוספת תחת אזהרה, בה שב והכחיש כל קשר לחשדות שהועלו נגדו, ומסר כי הוא אינו מכיר את עימאד - אותו כינה "שקרן" - וכי הלה מעולם לא ביקר בביתו (ת/53, ת/117, ת/118). משלא היו בידי רשויות החקירה ראיות נוספות שיש בהן כדי לסייע בפתרון פרשיית הרצח, נותרה היא בעגינותה גם בשלב זה. לאחר שנתיים נוספות, בשנת 1998, נעצר איאד מסארווה, אחיו של המערער (להלן: "איאד"), בחשד למעורבות בעבירות רכוש. ביוזמת המשטרה והשב"כ, אשר ביקשו להביא את תעלומת הרצח לפתרונה, הוכנסו לתאו של איאד מדובבים אשר צוידו במכשירי הקלטה. במהלך שיחותיו של איאד עם המדובבים, הוא סיפר להם, במספר הזדמנויות, כי אחיו נטל חלק ברצח המאבטחים של חברת החשמל, ואף נפצע בבטנו במהלך האירוע (עמ' 11-12 לת/27ג, עמ' 6-7 לת/29ג). נוכח התפתחות זו, החליטה המשטרה לחדש את החקירה בפרשת הרצח, ולשם כך נעצר המערער ונחקר בפעם השלישית. ברם, גם בשלב זה, הוא סרב לשתף פעולה עם חוקריו והכחיש את החשדות המיוחסים לו (ת/67, ת/68, ת/69). למשמע טענת החוקרים לפיה אחיו הפלילו טען – "זה לא נכון, ואם אח שלי אמר את זה, זה שקר ולא עשיתי" (עמ' 4 לת/14א). 6. נוסף לכך, הוחלט לבחון מחדש ממצאים שונים שנתקבלו בבדיקות הד.נ.א שנערכו בשנים קודמות. לשם כך, בדקה ד"ר פרוינד את דגימת הד.נ.א שנשמרה בהקפאה, אך הפעם עשתה זאת באמצעות טכנולוגיה חדישה ועדכנית, שלא עמדה לרשותה בעת הבדיקה הקודמת. בדיקה זו בחנה את גודל המקטעים המרכיבים את הד.נ.א, ונמצא כי הפרופיל הגנטי בכתמי הדם שעל מכנסי המערער, זהה לפרופיל הגנטי של אחד השומרים, אלכס פוליאצ'נקו. נוסף לכך, בדקה ד"ר פרוינד את מכנסי המערער בשני אזורים שונים. ממצאי בדיקה זו העלו כי הדם שנמצא בחלק האחורי-שמאלי של המכנסיים תאם אף הוא את הפרופיל הגנטי של אלכס המנוח, בהסתברות של 1:2,600,000 באוכלוסיה הערבית בישראל ו- 1:1,800,000 באוכלוסיה היהודית; ואילו הדם שנמצא בכיס הפנימי של המכנסיים, תאם לדמו של המערער, בהסתברות של 1:3,900 באוכלוסיה הערבית ו-1:5,300 באוכלוסיה היהודית (ת/48ג, ת/48ד). שלוש בדיקות נוספות שנערכו בכיס הפנימי, העלו כי הדם שנמצא בו תואם לזה של המערער, בהסתברות זהה של 1 למיליארד הן באוכלוסיה הערבית והן באוכלוסיה היהודית (ת/48ה, עמ' 106 לפרוטוקול). משהצטרפו ראיות אלו למארג הראיות שעמדו אז לחובת המערער, הוגש כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בו יוחסו לו עבירות של רצח בכוונה תחילה, שוד בנסיבות מחמירות ונשיאת נשק שלא כדין, עבירות לפי סעיפים 300(א)(2) ו-29(ב), 402(ב) ו-29(ב), 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. גרסת המערער בבית-משפט קמא 7. בתשובתו לכתב-האישום, כפר המערער בעובדות אשר יוחסו לו, ושב על טענת האליבי שהעלה בחקירתו, לפיה בליל הרצח שהה במסיבת אירוסין בבית חברו, וכשיצא לעבר בית הוריו, נורה על ידי אלמונים (עמ' 1-3 לפרוטוקול). במועד זה, ביקש בא-כוחו לערוך בדיקת ד.נ.א מטעמו, ולשם כך הועבר לידיו גזיר מן המכנסיים שנבדקו על ידי ד"ר פרוינד. גזיר זה נבדק על ידי ד"ר ג'יימס ווקר, אשר הגיש לבית-משפט קמא חוות-דעת, בה מסר כי בחלקים מסוימים של המכנסיים לא עלה בידו להפיק איפיוני ד.נ.א כלשהם, ובחלקים בהם הצליח להפיק אפיוני ד.נ.א, מסקנותיו עלו בקנה אחד עם ממצאיה של ד"ר פרוינד (נ/24, עמ' 350 לפרוטוקול). במהלך המשפט דבק המערער בגרסתו לפיה הוא אינו מעורב כלל במעשה הרצח (עמ' 323 והלאה בפרוטוקול), ובא-כוחו ניסה להוכיח כי המנוחים נרצחו על ידי חבורת עבריינים עימה היו מסוכסכים עובר לקרות האירוע. בתוך כך, טען המערער כי מכנסי הג'ינס החומים ת/51, אשר נבדקו על ידי ד"ר פרוינד, כלל אינם שלו, שכן השוטר שקיבל את מכנסיו בבית-החולים תיאר את צבעם במזכר שערך ככחול. 8. מספר עדי הגנה, אשר העידו מטעם המערער, חזרו בהם במהלך עדותם מהודעות שנרשמו מפיהם בשלבי החקירה, ובעקבות כך הוכרזו כעדים עוינים ואמירותיהם הוגשו לבית-המשפט מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א -1971. בין עדי הגנה אלה נמנה חפיז עזאם, נהג האמבולנס היחיד העובד בטייבה, שטען כי בליל הרצח האמבולנס לא היה פעיל בשל תקלה טכנית (עמ' 85 לפרוטוקול). עדותו זו סתרה את הודעתו במשטרה משנת 1995, לפיה הוא לא נקרא להעביר פצוע כלשהו לבית החולים בליל הרצח (ת/57). עד נוסף אשר הוכרז כעד עוין הינו וואסים ג'בארה, חברו של המערער, שערך את מסיבת האירוסין בליל הרצח. ג'בארה מסר כי המערער עזב את המסיבה בשעה 01:00 לערך, וכי לא שמע יריות כלשהן בלילה ההוא (עמ' 2 לת/60, עמ' 2 לת/61, עמ' 89 לפרוטוקול). נוסף לכך, טען המערער כי אמרותיו של איאד, שהוכרז אף הוא כעד עוין, הוצאו ממנו בלחץ ואיומים, ומכל מקום אין לקבלם כראיה הואיל והם בגדר "עדות שמועה". באשר לעדותו של עימאד, שהתמיד בעדותו המפלילה גם בבית-המשפט, וטען כי הפליל את המערער הואיל ו"יצא לי בחקירה" ו- "יצא לי מהפה" (עמ' 280, 286 לפרוטוקול), גרס המערער כי היא אינה מהימנה, שכן היא נבעה מרצונו של עימאד להיטיב את מעמדו בתיקים פליליים אחרים שהיו תלויים ועומדים נגדו אותה עת. הכרעת-הדין בבית משפט קמא 9. בהעדרה של תשתית ראייתית מספקת, דחה בית-משפט קמא (כבוד השופטים נ' עמית, ש' טימן וי' שמעוני) את גרסת המערער, לפיה הוא אינו מעורב כלל בפרשיית הרצח. נקבע, כי המכנסיים ת/51 שייכים למערער, וזאת חרף טעותו של השוטר שקיבלם לידיו בבית-החולים ותיארם כ"כחולים". מסקנה זו נלמדה מעדויותיהם החד משמעיות של השוטרים והרופאים אשר נכחו במקום בעת שהמערער הופשט מבגדיו, ומן ההתאמה בין מקום פציעת המערער למיקומו של החור שנוצר במכנסיים. נוכח משנתו הסדורה של עימאד בחקירתו ובבית-המשפט, והבהרת המשיבה לפיה הוא לא עבד עבור רשויות החקירה באותה עת (עמ' 301 לפרוטוקול), הביעה דעת הרוב (השופטים נ' עמית וי' שמעוני) אמון רב בעדותו, וראתה בה נדבך חשוב להרשעת המערער. יחד עם זאת, עדותם של האחים אבו-ספקה, עימם ביקר עימאד את המערער בביתו (עמ' 351, 372 לפרוטוקול), נדחתה כבלתי אמינה, בשל כך שלא ניתן היה לאמתה בראיות נוספות, זולת התאמתה החד-משמעית לגרסת המערער. טענת המערער בדבר איומים שאילצו את איאד להפלילו, הופרכה בעדותו של חוקר שהשתתף בחקירתו של איאד, אשר מסר כי האחרון לא הלין כלל על תנאי מעצרו, הביע שביעות רצונו מן האגף בו שהה, ואף ביקש להותירו שם (ת/125). נוסף לכך, התרשם בית-המשפט מעדותם הקוהרנטית של המדובבים שהוכנסו לתאו של איאד, אשר הותירו בו רושם מהימן. בית-המשפט הוסיף והביע אמון רב בכישוריה, מומחיותה ויושרה של ד"ר פרוינד, וכפועל יוצא מכך, במהימנותן של חוות-הדעת שהכינה. לא זו אף זו, בית-המשפט עמד על כך שממצאיה של ד"ר פרוינד, אשר העלו התאמה בין הפרופיל הגנטי שנמצא במכנסיים ת/51 לבין זה של המערער ושל המנוח אלכס, עלו בקנה אחד עם חוות-הדעת שהכין המומחה מטעם ההגנה – ד"ר ווקר. נוכח כל אלה, וכן לאור נסיבות הגעתו של המערער לבית-החולים; ראשית הודייתו בפני האישה האלמונית; ושריפת מכוניתה של משפחת המערער; הוא הורשע פה אחד בביצועו של הרצח הכפול. בדעת רוב (כבוד השופטים נ' עמית וי' שמעוני), הורשע המערער גם בעבירות שוד ונשיאת נשק שלא כדין שיוחסו לו. דעת המיעוט (כבוד השופט ש' טימן) סברה כי אין להרשיע את המערער בעבירות אלו, שכן לא הוכח באופן פוזיטיבי כי המערער או מי מחבריו שדדו את הנשק מן המנוחים. בגין מעשים אלו, נגזר דינו של המערער לשני מאסרי עולם מצטברים. הליכי הערעור 10. במסגרתו של הערעור דנא, ביקש המערער להתיר לו לצרף ראיות חדשות – חוות-דעת מטעמם של ד"ר גרימברג וד"ר ברקוביץ – אשר לדידו, יש בהן כדי להוכיח את חפותו. נוכח כך, הורינו ביום 3.7.03 על השבת הדיון לבית-המשפט המחוזי, כדי שזה יקבל ראיות אלו ויבחן אם יש בהן כדי להשליך על ממצאיה של הכרעת-הדין. החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 30.5.06 11. לאחר ניתוח מעמיק של חוות-הדעת, אמינות בדיקות הדנ"א השונות והתרשמות ישירה מעדויות המומחים, קבע גבית משפט קמא ביום ג' בסיון התשס"ו (30.5.2006), כי אין בהן כדי לשנות מהרשעת המערער. בית-המשפט שב והביע אמון רב בחוות-דעתה של ד"ר פרוינד, המומחית בעריכת בדיקות פורנוזיות, ודחה את חוות-הדעת שהובאו מטעמו של המערער, לאחר שמצא כי הן נערכו בשיטה מדעית שאינה מסייעת לזיהוי מקור הד.נ.א, ושאינה נוהגת במעבדות לזיהוי פלילי ברחבי העולם. ד"ר ברקוביץ העיד כי קיבל מבחנות ובהן ד.נ.א מידי בא-כוח המערער, והתבקש לשוב ולבצע בהן את הבדיקות שערכה ד"ר פרוינד. ד"ר ברקוביץ ערך את בדיקותיו ב"שיטת הרצף", הבוחנת את רצף המקטעים המרכיבים את הד.נ.א, ולא בשיטה הבוחנת את אורכם של המקטעים, בה נקטה ד"ר פרוינד (ת/133). ד"ר ברקוביץ בחר בשיטה זו אף על פי ששיטת המקטעים נוהגת כדבר שבשגרה בתחום הפורנזי בו עסקינן; נועדה לזהות את מקור הד.נ.א הנבדק; והסיכוי לטעות בה נמוך פי 30 מאשר הסיכוי המקביל בשיטת הרצף. נוסף לכך, אף שעל דרך הכלל חוקרים הנוקטים בשיטת הרצף יודעים מהו מקור הדם הנבדק, ואינם צריכים לזהותו בכוחות עצמם אלא רק לאפיין אותו, היה על ד"ר ברקוביץ לזהות את מקור הד.נ.א (עמ' 24-25 לפרוטוקול הדיון שקדם להחלטה מיום 30.5.06, להלן: פרוטוקול ב'). ד"ר ברקוביץ מסר כי בחירתו בשיטת הרצף נבעה מכך שמעבדתו אינה ערוכה לבצע בדיקות בשיטת המקטעים (עמ' 12 לפרוטוקול ב'). נוסף לכך, העיד ד"ר ברקוביץ כי קיבל לידיו כמות קטנה של ד.נ.א באיכות ירודה, ובשל כך הוא ביצע בדיקה אחת בלבד (עמ' 14 לפרוטוקול ב'). בדיקה זו העלתה אלל – מספר הפעמים בהן חוזרת על עצמה יחידה באתר מסוים שבתוך מולקולת הד.נ.א – נוסף, שלא נמצא בבדיקתה של ד"ר פרוינד (נ/39, עמ' 17 לפרוטוקול ב'), וממצא דומה נמצא בבדיקה חוזרת שערך. לפיכך הסיק ד"ר ברקוביץ כי: "קיימת אינדיקציה חזקה לכך שיש שוני בין התוצאות שהתקבלו על ידי לבין אלו שהתקבלו על ידי ד"ר פרוינד" (עמ' 2 לנ/39). בהמשך, וחרף שוני זה שבין חוות-הדעת, הגיע ד"ר ברקוביץ לכלל דעה כי מציאתו של אלל נוסף בבדיקה שנערכה על ידו, אינה יכולה לאמת או לשלול את מהימנות בדיקותיה של ד"ר פרוינד (עמ' 58 לפרוטוקול ב'). בהקשר זה יאמר, כי ד"ר ברקוביץ כלל לא בדק את הפרופיל הגנטי של אלכס פוליאצ'נקו המנוח, למרות שמבחנה ובה דגימת הד.נ.א שלו נמצאה ברשות ההגנה (עמ' 19 לפרוטוקול ב'), והוא אף לא ביצע במו ידיו את מלוא הבדיקות הרלוונטיות, אלא העביר "אמליפקציה של המוצג" לידי מעבדה חיצונית (עמ' 50 לפרוטוקול ב'). אנשי מעבדה זו לא זומנו למסור את עדותם, ולפיכך לא ניתן היה לבחון את מהימנות הבדיקות שערכו. נוכח ממצאים בעייתיים אלו, דחה בית-משפט קמא את חוות-דעתו של ד"ר ברקוביץ. 12. באשר לחוות-דעתו של ד"ר גרימברג, שהוגשה אף היא כראיה נוספת, יש להקדים ולציין, כי הלה לא ערך בדיקות מעבדה כלשהן עובר לכתיבתה, ומשכך, עיקר עניינה בביקורת על חוות-דעתה של ד"ר פרוינד (עמ' 61, 66 לפרוטוקול ב'). בחוות-דעתו, הצביע ד"ר גרימברג על מספר פגמים שנפלו לדעתו בנוהלי עבודתה של ד"ר פרוינד, ועל כן אין לבסס עליה ממצאים. עיקר קצפו של ד"ר גרימברג יצא על בדיקות שנערכו בתאריכים 30.3.98 ו-20.4.98 לכתמי הדם שנמצאו במכנסיים, כפי שיפורט להלן. בחוות-דעתו, טען ד"ר גרימברג, כי בבדיקות שערכה ד"ר פרוינד בתאריכים 15.3.98 ו-18.3.98 נתקבל פרופיל גנטי זהה לזה של המנוח בחלקו האחורי של המכנסיים. אולם, בבדיקה שנערכה ביום 30.3.98 לחלק זה של המכנסיים נתקבל פרופיל גנטי שונה, אשר לא עלה בקנה אחד עם הממצאים הקודמים. ד"ר פרוינד השמיטה תוצאה זו מדף הסיכומים שתיעד את הבדיקה, וציינה כי במעבדתה נתקבלה תוצאה אחת בלבד (ת/134; עמ' 69 לפרוטוקול ב'). להשקפתו, זהו פגם היורד לשורש חוות-דעתה של ד"ר פרוינד, ומשכך, אין להסתמך עליה. בית-משפט קמא קיבל את הסברה של ד"ר פרוינד לתקלה זו, לפיו בבדיקה ביום 30.3.98 היא החליפה בשוגג בין מבחנות שונות שהיו במעבדתה באותה עת, ומשהבינה את טעותה, היא שבה וביצעה בדיקה מקיפה במכנסיים המקוריים. ד"ר פרוינד הקפידה לציין כי היא השתמשה בתוצאות הבדיקה החוזרת, התואמות את הפרופיל הגנטי של המנוח, ובהן בלבד – ולא בתוצאה השגויה – לשם הכנתה של חוות-הדעת הסופית (עמ' 125-126 לפרוטוקול ב'). פגם נוסף מצא ד"ר גרימברג בדף תוצאות המעבדה מיום 20.4.98 (נ/41), אשר סמני הד.נ.א שנכתבו בו לא תאמו במלואם את הסמנים שנמצאו על גבי הג'ל המקורי, בו נערכה הבדיקה. עם זאת, בית-המשפט קיבל את הסברה של ד"ר פרוינד (עמ' 128 לפרוטוקול ב'), לפיו פגם זה מקורו בטעות קולמוס בדף התוצאות בלבד, שאין בה כדי לפגום באמיתות הבדיקה שנערכה, או בנכונות חוות-הדעת שהופקה על יסוד הממצא הנכון שהופק מן הג'ל. משהותיר בית-המשפט המחוזי את הרשעתו של המערער על כנה, נמשכה שמיעת הערעור בפנינו, והגיעה השעה להכריע בו. נימוקי הערעור 13. המערער דבק בגרסתו לפיה הוא חף מפשע, והלין על כך שהמכנסיים אשר נבדקו במכון לרפואה משפטית אינם שלו, הואיל והשוטר שקיבל אותם לידיו תיארם כ"כחולים", בעוד שהמכנסיים שנבדקו במכון היו בצבע חום. המערער הוסיף, כי במהלך השנים לא נשמרו המוצגים השונים באופן סטרילי, ועל כן, קיים חשש ממשי שהם הוכתמו בדם שלא היה מצוי עליהם מלכתחילה. עוד מלין המערער על כך שרשויות החקירה לא טרחו לבדוק חולצה מגואלת בדם שנתפסה, ואפשר כי היה בזו כדי להוכיח את חפותו. טענה אחרת של המערער היתה כי איאד הפלילו אך בשל לחצים קשים שהופעלו נגדו, והדבר משתקף בבירור מעיון בתמלילי השיחות בינו לבין המדובבים. ועוד טען, כי אין ליתן משקל רב לעדותו של עימאד, הואיל והיא ניתנה מתוך רצון להיטיב את מעמדו בפני רשויות החקירה, ומכל מקום, משקלה מועט גם בשל פרכות שנתגלו בה. באשר לחוות-דעתה של ד"ר פרוינד, טען המערער, כי הנתונים מהם הופקה חוות-הדעת, הועברו לידיו טיפין טיפין ובאיחור רב. לגרסתו, חלק מן הנתונים כלל לא הועבר לידיו, והדבר הקשה עליו להכין כדבעי את הגנתו. המערער הצביע על ליקויים נוספים בשיטת עבודתה של ד"ר פרוינד, שכן לטענתו, היא תיעדה את הממצאים שנתגלו בבדיקות השונות באופן לא שיטתי ובלתי מדויק, ואף התחמקה ממתן תשובות מפורשות לשאלות שנשאלה במהלך עדותה בבית-משפט קמא. לדידו, צל כבד מעיב על ממצאיה של ד"ר פרוינד משנת 1998, כיוון שהם נתגלו רק לאחר שהמשטרה יידעה אותה בדבר האפשרות שדמו של המערער מצוי על המכנסיים. עוד מטעים המערער, כי איכות וטיב הבדיקות שביצעה ד"ר פרוינד ירודים, וכי הפן הסטטיסטי של ממצאיה לקה בחסר. להשקפתו, הניחה ד"ר פרוינד בחישוביה הסטטיסטיים כי מקור הדם הנבדק הוא ביחיד, ואילו מעדותה בבית-המשפט עולה האפשרות כי מקור הדם הוא בתערובת של מספר ד.נ.א. אם כך הדבר, הרי שממצאי הבדיקות אינם מדויקים דיים, ומכאן הסכנה שבהסתמכות עליהם. משכך, מאמץ המערער את האמור בחוות-דעתו של ד"ר ברקוביץ, אשר לטענתו, הינו מומחה בעל שם בתחום הד.נ.א. לדידו, אין בעובדה שד"ר ברקוביץ פעל בשיטת הרצף כדי להפחית ממהימנות ואיכות חוות-דעתו, שכן שיטה זו יקרה ומדויקת משיטת המקטעים. עוד מלין המערער על כך שד"ר פרוינד ראתה בממצאיה של הבדיקה מיום 30.3.98 – אירוע החלפת המבחנות – כשגיאה בלתי מתקבלת על הדעת, מבלי לחשב מהי ההסתברות המדויקת לקבלת תוצאה זהה בשני תיקים שונים. לטענת המערער, מחוות-דעתו של ד"ר ברקוביץ עולה, כי הסתברות זו עומדת על 1:250 ומשכך, אין זו טעות מעבדתית אלא תוצאה אפשרית ביותר. משלא דווחה על כך ד"ר פרוינד בחוות-דעתה, נפל בה פגם מהותי היורד לשורשה. מכל מקום, מלין המערער, כי נוכח המחלוקת הנוקבת שנתגלתה בין חוות-הדעת השונות, היה על בית-משפט קמא למנות מומחה מטעמו כדי לחוות את דעתו בסוגיה סבוכה זו. דיון 14. כאמור, יסודה של הרשעת המערער בתשתית ראייתית ענפה מלבד בדיקות הד.נ.א שידונו להלן, וטענותיו הרבות מנסות לקעקע את אושיותיה. אדון תחילה בטענות הנוגעות לאופן העברת המוצגים לידי המשטרה, ולדרך בה הם אוחסנו שם. בעת שהגיע המערער לבית-החולים, טיפלה בו ד"ר דיין, שהעידה כי מסרה את מכנסיו לידי השוטר שנכח במקום, שאת שמו לא ידעה לציין (עמ' 86 לפרוטוקול). שוטר זה הינו רב-פקד קורצוויל, אשר במזכר שכתב אודות תפיסת המכנסיים בחדר המיון (ת/49) ציין – בטעות – כי צבעם הוא כחול, ולא כצבעם האמיתי, חום. בעדותו, הסביר קורצוויל כי שגיאתו נבעה מכך ש"כשאני חושב על ג'ינס, אני חושב על כחול" (עמ' 70 לפרוטוקול). העובדה כי בסופו של יום נמצא במכנסיים אלה פרופיל גנטי התואם לזה של המערער, אך מחזק את השתלשלות הדברים האמורה. אשר על כן, שותף אני לקביעתה של ערכאה קמא כי ת/51 הם מכנסיו של המערער, ולא של אחר. אף לקובלנותיו של המערער בדבר מידת הסטריליות בה נשמרו מוצגי התביעה, והאפשרות שהמכנסיים הוכתמו בדם שאינו שייך לו, אין בידי לשעות. טענה זו מאבדת ממשקלה הלכאורי נוכח העובדה כי מכנסי המערער נשמרו במחסן המוצגים המשטרתי, ואילו בדיקת הד.נ.א נשמרה בהקפאה במרחק רב מהם, במכון לרפואה משפטית. עוד אוסיף, כי לדידי אין המערער יכול להיבנות מכך שחולצה כלשהי – המגואלת בדם כלשונו – לא נבדקה במסגרת הליכי החקירה נגדו. ראשית, העדרה של בדיקה זו אינו פוגם בכוחן של הראיות הנוספות העומדות לחובתו. שנית, המערער הצהיר בבית-משפט קמא כי החולצה הנדונה שהוצגה בפניו אינה שלו, ובשל כך, הודיעו באי-כוחו כי הם מוותרים על בדיקתה. בית-המשפט אף הביע את דעתו שמא הסנגורים עשו כן משלא ראו טעם להשקיע משאבים מיותרים בבדיקה שאין בה כדי להועיל לשולחם. משכך הם פני הדברים, אין למערער להלין כעת, לאחר הרשעתו, על החלטתו שלו עובר לה. 15. המסקנה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי, לפיה עדותו של עימאד מהימנה עליו, הינה הכרעה המושתת על קביעות שבעובדה ומהימנות, ולא מצאתי כי הוכחה בפנינו עילה להתערב בה (ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; ע"פ 406/78 בשירי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 918, 924; מ' קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407). דברים אלה יפים גם ביחס להשגות המערער נגד עדותו של איאד, לגביו נקבע כי לא פעל תחת לחצים כלשהם. לעניין זה יש לציין, כי עיון בתמלילי השיחות שניהל איאד עם המדובבים, אשר במהלכן הפליל את אחיו מספר פעמים, מעיד על הרוח הטובה ששררה ביניהם, ועל כך שהמדובבים רכשו את אמונו. בדיקות הד.נ.א 16. כאמור, רבות הן הטענות בפיו של המערער כנגד בדיקות הד.נ.א אותן ערכה ד"ר פרוינד, ועובר לדיון פרטני בהן, אקדים מספר מלים אודות אופייה וטיבה של ראיה זו. הלכה למעשה, ד.נ.א הוא מולקולה המכילה את המידע התורשתי של האדם, ומהווה "צופן גנטי" ייחודי לאותו בן אנוש. ראיית הד.נ.א הינה ראיה מדעית, המוצגת לבית-המשפט באמצעותם של עדים מומחים, ומעמדה הוא כשל ראיה נסיבתית (ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5)221, 234). זה מכבר נקבע, כי ראיית ד.נ.א הינה ראיה קבילה וראויה בשיטת משפטנו, וזאת, בכפוף להתקיימותם של התנאים המצטברים הבאים: האחד, כי עיקרי השיטה יהיו נתונים לבחינה והפרכה בכל עת, והשני, כי הבדיקה הקונקרטית הנדונה נערכה בהתאם לכללים הנדרשים על פי השיטה המדעית שלעניין (ראו ע"פ 9724/02 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 71, 81; ע"פ 141/04 פלוני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, בפסקה 9; מ"ח 9974/04 שוורץ נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; לעניין התפתחותן המהירה של ראיות מדעיות והתאמת המשפט אליהן ראו ע"פ 4682/01 לוי נ' מדינת ישראל, לא פורסם, בפסקה 7). ראית הד.נ.א מורכבת משני רכיבים השלובים זה בזה: עדותו של המומחה אודות התאמתו של האפיון הגנטי בין מקורות הד.נ.א השונים, וההערכה הסטטיסטית לגבי שכיחות ההתאמה בקרב אוכלוסיות שונות (השוו ע"פ 8775/99 מדינת ישראל נ' אבוקישק, לא פורסם). מצירופם של רכיבים אלה מתגבשת ראיית הד.נ.א, ועל בית-המשפט להסיק הימנה אם ההתאמה בין הדגימות, בצוותא עם שכיחותה בקרב האוכלוסייה הרלוונטית, מעידה על זהות בין האנשים מהם נלקחו הדגימות. ודוק, אין חולק כי גם כאשר מתבססת הרשעתו של אדם על ראיית ד.נ.א נסיבתית, נטל הראיה, המונח על כתפי המשיבה, הינו מעבר לכל ספק סביר, ולא נדרשת הוכחה מעל כל צל של ספק (ראו והשוו בש"פ 673/99 אבוקישק נ' מדינת ישראל, לא פורסם; בש"פ 5174/99 חאלדי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4)289, 292). 17. עניינו שלנו, הצופן בחובו חוות-דעת נוגדות לכאורה, חייב את הערכאה הדיונית להכריע במהימנותן ובמשקלן של התזות שהוצגו בפניו, תוך בדיקה קפדנית של הנחות היסוד עליהן התבססו, השיטות בהן הן נערכו והראיות הנוספות שהוצגו בפניה (ע"פ 396/01 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 854, 864; וההפניות שם). להשקפתי, הכרעת דינה של ערכאה קמא הנה מדויקת וקבילה, וכפי שאבהיר להלן, לא עלה בידי המערער להוכיח כי נפלה בה טעות בולטת או משמעותית, ולפיכך, איני רואה מקום להתערב בה. קודם שאבהיר את דברי אלה, אציין כי אין בחילוקי הדעות שנתגלו בין חוות-הדעת השונות כדי להקים עילה למינויו של מומחה מטעם בית-המשפט, כפי שנטען בפנינו. הטעם לדבר הוא כפול. ראשית, החלטתו של בית-המשפט העליון מיום 3.7.03 הגדירה באופן מדויק את הסיבה לשמה הוחזר הדיון לבית-משפט קמא, ומינוי מומחה מטעם בית-המשפט לא נזכר בה כלל. שנית, מטבע הדברים, חוות-דעת שמגישים בעלי-דין הניצבים משני עברי המתרס, מתגלות פעמים רבות ככאלה שאינן מתיישבות זו עם זו, ולא ניתן להעלות על הדעת כי בכל מקרה מעין זה ימנה בית-המשפט מומחה מטעמו. 18. כזכור, מלין המערער על איכותן ואמינותן של הבדיקות שביצעה ד"ר פרוינד במהלך השנים. בבדיקות אלו, דגמה ד"ר פרוינד חלקים שונים במכנסיים ת/51, מהם הפיקה את אפיוני הד.נ.א: בראשית הדרך, בשנת 1995, נבדק הכיס הפנימי של הג'ינס, ובשל ייחודיותו הכימית של בד זה, והעובדה כי הבדיקות לא היו משוכללות די צורכן, לא ניתן היה להפיק מהן תוצאה כלשהי. בטענת המערער לפיה נבדק בד הבטנה הפנימי ולא בד הג'ינס, לא מצאתי כל ממש. בשנת 1998 – בעקבות התפתחות המדע בלבד, ולא בשל "הזמנת" ממצאים על ידי המשטרה – נמצאו בחלק השמאלי-אחורי של הג'ינס שישה אפיוני ד.נ.א התואמים את אלה של המנוח אלכס פוליאצ'נקו, בהסתברות גבוהה מאוד של 1:2,600,000 באוכלוסיה הערבית, ו-1:1,800,000 באוכלוסיה היהודית. בכיס הפנימי נמצאו שלושה אפיוני ד.נ.א התואמים את זה של המערער בהסתברות של 1:3,900 באוכלוסיה הערבית ו-1:5,300 באוכלוסיה היהודית (עמ' 3 לת/48ג, ת/48ד). בשלוש בדיקות נוספות שנערכו באזור הכיס הפנימי של הג'ינס נמצאו שישה אפיונים התואמים לאלו של המערער (עמ' 2 לת/48ה), בהסתברות של 1 למיליארד הן באוכלוסיה הערבית והן באוכלוסיה היהודית. תוצאות חד-משמעיות אלו הן פרי עבודה מאומצת, שכללה בדיקות מרובות וחזרות שונות ב"שיטת המקטעים", שנועדו לקבלת נתונים בעלי וודאות גבוהה. ההסתברות הגבוהה כי נתונים אלו אכן תואמים לפרופיל הגנטי של המערער, מעידה אף היא על חיוניותן של ראיות הד.נ.א. בית-משפט קמא קבע, וממסקנה זו איני מוצא מקום לשנות, כי זוהי השיטה הראויה לעריכת הבדיקות הפורנזיות הנדרשות בתיק זה, ולא "שיטת הרצף" בה נקט ד"ר ברקוביץ, הנוהגת על דרך הכלל בתחום הקליני (עמ' 11, 116-118, 146-147 לפרוטוקול ב'). זאת ועוד, סבורני כי אין ממש בטענת המערער לפיה רמזה ד"ר פרוינד על אפשרות כי דגימת הד.נ.א שנבדקה הינה תערובת ד.נ.א של מספר גורמים שונים, ולא פעלה לאור היתכנות זו בחישוביה הסטטיסטיים. אמנם, ד"ר פרוינד התייחסה במהלך עדותה לנושא תערובת ד.נ.א, אולם היא עשתה זאת לשם הבהרת היתרונות הגלומים בשיטת המקטעים בה היא נקטה, לעומת החסרונות המקבילים בשיטת הרצף, בה נקט ד"ר ברקוביץ, ובלשונה: "הטעויות נובעות מכך שצריכים להתייחס לאפשרות שישנה פה תערובת, זאת אומרת שישנו יותר מפרט אחד. אפשר להתגבר על זה אבל בסטנדרטים מאוד מאוד מחמירים שד"ר ברקוביץ להבנתי לא נקט בהם" (עמ' 118 לפרוטוקול ב') אשר על כן, לא ניתן להסיק מדברים אלה, או ממכלול עדותה של ד"ר פרוינד באותו יום, כי היא הניחה שמדובר בתערובת ד.נ.א, ולא בפרט יחיד, ולא פעלה בהתאם לכך. 19. באשר לבדיקה שנערכה ביום 30.3.98, אשר אחד מממצאיה לא נזכר בדף תוצאות המעבדה. כאמור, ד"ר פרוינד סברה כי הממצא השונה מזה שנתקבל בבדיקותיה עד כה, הינו פרי טעות מעבדתית שמקורה בהחלפת מבחנות, ובשל כך הוא לא נכלל בדף התוצאות המסכם, ואף לא שימש להכנתה של חוות-הדעת. ראוי לשוב ולהזכיר, כי לאחר גילויה של הטעות שבה ד"ר פרוינד וביצעה את הבדיקה בשנית, וזאת, כדי להימנע מביצוען של טעויות נוספות. כיוון שחוות-דעתה של ד"ר פרוינד הופקה על יסוד הבדיקה המחודשת, שהעלתה תוצאות זהות לאלו שנתגלו בבדיקות הקודמות ולא על יסודה של הטעות, אין כל רבותא בטענות המערער לעניין ההסתברות בה עשויה להתרחש טעות כזו. ועוד, משנדחתה חוות-דעתו של ד"ר ברקוביץ, אין להסתמך עליה גם לעניין ניסיונו להראות כי הסתברות הטעות גבוהה מכפי שסברה ד"ר פרוינד. ערכאה קמא קיבלה את הסברה של ד"ר פרוינד לעניין זה, חרף הביקורת שמתחה עליה, שכן ראוי היה ליתן תשומת לב יתרה לאזכור כל התוצאות שנתקבלו, בין אם הן שימשו להכנתה של חוות-הדעת הסופית ובין אם לאו (לעניין העדר נהלים מחייבים בהגשת חוות-דעת מומחה בראיות ד.נ.א ראו: י' פלוצקי "משקלה של ראית DNA- בעקבות פסק הין מוראד אבו חמאד" רפואה ומשפט 30 (2004) 174; P. C. Giannelli "Reliability Standards-Too High, Too Low, or Just Right? The Supreme Court's "Criminal" Daubert Cases" 33 Seton Hall L. Rev. 1071, 1106-1108 (2003)). כך או כך, אינני סבור כי הטעות שנפלה בחוות-הדעת הייתה כזו שהובילה ליצירתו של עוות דין. 20. אף להשגותיו של המערער בדבר רישום שגוי שערכה ד"ר פרוינד ביום 20.4.98 (נ/41) אין לשעות. ד"ר פרוינד העידה כי טעות הקולמוס שנפלה ברישומיה ארעה בדף סיכום פנימי וחסר משמעות, שלא סייע בהכנתה של חוות-הדעת ת/48ג, אשר הושתתה על ממצאיו של הג'ל המקורי ששימש בבדיקת המעבדה. כאן המקום להדגיש, כי אין זו הפעם היחידה בה נבדק הכיס הפנימי, אלא נערכו בו שלוש בדיקות נוספות (ראו ת/48ה), ובסך הכל בששה אתרים, אשר כולן הובילו למסקנה זהה. משכך, ממילא אין בטעות זו כדי לשנות ממסקנתה של ערכאה קמא. 21. לאחר שאמרנו את כל אלה, נותרה בפנינו שאלת המהימנות והרלוונטיות של חוות-הדעת של המומחים מטעם ההגנה, ד"ר ווקר, ד"ר ברקוביץ וד"ר גרימברג. תחילה אציין, כי לא בכדי לא נזכרה חוות-דעתו של ד"ר ווקר במסגרתו של ערעור זה, שכן כפי שהעיד עליה מחברה בעצמו, ממצאיה עולים בקנה אחד עם אלה של ד"ר פרוינד. יחד עם זאת, ניסיונן של חוות-הדעת האחרות לקעקע את מהימנות שיטתה וממצאיה של ד"ר פרוינד, לא צלח. ראשית, ד"ר ברקוביץ לא נהג כמומחה ההגנה הראשון, פרופ' פרידמן, אשר ביקר במכון לרפואה משפטית בשנת 1998, ובחן את תיקי המעבדה המקוריים בהם נמצאו מלוא הנתונים. חלף זאת, קיבל ד"ר ברקוביץ לידיו מבחנות, ללא שידע את תוכנן בוודאות גמורה, וסמך את ידיו על דברי הסנגוריה, כי הן שייכות למערער (עמ' 17 לפרוטוקול ב'). נוסף לכך, שיטת הבדיקה בה בחר ד"ר ברקוביץ, "שיטת הרצף", אינה הולמת את שהיה נדרש לחקור במקרה זה, ואף העובדה כי הוא ביצע את בדיקתו פעם אחת בלבד אינה מוסיפה למהימנותה. זאת, כיוון שבחוות-דעתו (נ/39, עמ' 13-14 לפרוטוקול) כתב ד"ר ברקוביץ, כי אם תוצאת בדיקתו תהיה שונה מזו של ד"ר פרוינד, יהיה צורך לשוב על התהליך כולו פעם נוספת. כדבר הזה לא נעשה, חרף העובדה כי המכנסיים הרלוונטיות, מהן היה ניתן לדגום דגימה נוספת של ד.נ.א, נמצאו ברשות ההגנה באותה עת. אף הבדיקה הנוספת אותה ערך ד"ר ברקוביץ במכשיר ה- DHPLC אינה מועילה, שכן היא תלויה בבדיקה הראשונית שנערכה בשיטת הרצף (תוצרי ה-PCR), אשר אמינותה הוטלה בספק, ואין לייחס לה משמעות עצמאית. ועוד, ד"ר ברקוביץ לא בדק את הפרופיל הגנטי של המנוח, שוודאי היה בו כדי להוסיף לחוות-דעתו המקצועית. אף מחוות-דעתו של ד"ר גרימברג לא יכול המערער להיבנות, הואיל ואין בה מסקנות או ראיות עצמאיות, והיא מתמצה במתיחת ביקורת על דרך עבודתה של ד"ר פרוינד, אודותיה פרטתי בהרחבה לעיל. 22. כאמור, מלין המערער על כך שהמשיבה העבירה לידיו את חומרי המעבדה באיחור רב, ואף השמיטה ממנו מספר נתונים אשר לא הגיעו לידיו עד היום. לשם בחינת טענה זו, אסקור בקצרה את השתלשלות האירועים הנוגעים לעניין, החל מיום 17.05.98 בו הוגש כתב האישום נגד המערער. אקדים ואציין כי להשקפתי, פניותיה השונות של הסנגוריה למכון לרפואה משפטית נענו בזמנן ובעיתן, באופן שהותיר לה פרק זמן לא מבוטל להכין את טיעוניה עובר לתחילתו של ההליך המשפטי. ביום 30.5.98 הודיעה המשיבה לד"ר פרוינד כי בא-כוח המערער רשאי לעיין בחומרי הבדיקות ובממצאים שהופקו מהן (ת/140). בעקבות כך, איתרה ד"ר פרוינד את הנתונים הרלוונטיים במכון לרפואה משפטית, והעבירה אותם לידי הסנגוריה. נתונים אלו כללו הן את הבדיקות שנערכו בשנת 1995, אשר תועדו בקלסרים באופן ידני, והן את אלו שנערכו בשנת 1998 באופן ממוחשב. ביום 21.7.98 אישר בא-כוחו של המערער את קבלת החומר (ת/48ט). בהמשך, ביקר במכון מומחה מטעם ההגנה, פרופ' פרידמן, אשר בחן את תיקי המעבדה המקוריים, אולם בסופו של יום, לא הגיש חוות-דעת מסכמת לבית-המשפט (עמ' 125 לפרוטוקול ב'). עוד אציין, כי ישיבת ההקראה בבית-משפט קמא נערכה ביום 5.1.99. לאחר מתן פסק-הדין על ידי בית המשפט המחוזי ועובר לתחילתם של הליכי הערעור, ביקשה המשיבה בשנית, ביום 29.1.02, להעביר לסנגוריה את כל החומר הקשור לבדיקות הד.נ.א (ת/143). ד"ר פרוינד נענתה לבקשה זו ביום 11.3.02 (ת/131), והמשיכה להעביר נתונים נוספים לבקשותיה השונות של הסנגוריה עד לחודש אוגוסט 2002, בו הודיעה כי למיטב ידיעתה, כל החומר הועבר (ת/144). בתוך כך, ביום 26.8.01 הגיש המערער הודעת ערעור מטעמו לבית-משפט זה, ובחודשים ינואר ויולי 2003 ביקש להגיש חוות-דעת משלימות. בעקבות כך הורינו ביום 3.7.03 על השבת הדיון לבית-משפט קמא לשם קבלתן של ראיות אלו ובחינתן לגופן. 23. בבית-משפט קמא, העידה ד"ר פרוינד כי המסמכים הנוגעים למערער קוטלגו בקלסרים שונים, לפי שלב הבדיקה המתואר בהם, ולא לפי זהות מקור הדם הנבדק, ומשכך, איתורם ארך זמן מה. כאמור, ערכאה קמא נתנה את דעתה לטעם זה והביעה בו את אמונה, ואינני רואה סיבה להתערב בכך. שיטה זו אין משמעה כאוס כללי במסמכי המכון, כפי שניסה להציג זאת המערער, כי אם שיטת קטלוג סבירה, גם אם אינה יעילה במיוחד. אחר הדברים האלה, סבורני שמהשתלשלות האירועים עד כה עולה, כי חרף הזמן שחלף עד שקיבלה הסנגוריה את מלוא המסמכים, ניתן לה פרק זמן סביר להכין את טיעוניה לקראת הדיון בבית-המשפט, ולפיכך לא קופחה הגנתו של המערער במאומה. באשר לטענת המערער כי מסמכים קריטיים להגנתו לא הועברו אליו, הרי שטענה זו נבחנה לפני ולפנים על ידי בית-משפט קמא, אשר הגיע לכלל דעה כי המערער כלל לא ביקשם (פסקה 18 להחלטה מיום 30.5.06), ולפיכך, אין לשעות לה. 24. לסיכום - הרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו – בדין יסודה, ואיני רואה מקום לשנות ממנה. על כך מעידים ממצאיה של בדיקות הד.נ.א. שערכה ד"ר פרוינד, שכאמור, מקובלות עלי, וכן אמרותיהם של איאד ועימאד, אמרתו של המערער בבית-החולים בפני האישה האלמונית, ואף נסיבות הגעתו לבית-החולים. לפיכך, ואם תשמע דעתי, הייתי דוחה את הערעור ומותיר את פסק-דינו של בית-משפט קמא על כנו. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ' בטבת התשס"ז (10.01.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 99083870_O19.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il