קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. סאמר עבדאלולי

פסק-דין בתיק ע"א 8380/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8380/03 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת: קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ ג ד המשיבים: 1. סאמר עבדאלולי 2. נאיף רבאח 3. הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 1517/95 מיום 9.9.02 ועל פסק הדין מיום 5.8.03, מפי השופט יגאל גריל בשם המערערת: עו"ד אילן ירון בשם משיב 1: בשם משיבה 3: עו"ד עדי קלורין עו"ד אסף ברוך פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור קרנית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט גריל) מיום 9.9.02 בת"א 1517/95, בה נקבעה חבותה של קרנית לנזקי תאונת הדרכים נשוא התיק מכוח סעיף 7א לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד); ועל פסק דינו של בית המשפט מיום 5.8.03, שעניינו שיעור הפיצויים. ב. המשיב 1 (שייקרא המשיב), נפגע ביום 6.9.94 בתאונת דרכים, שעה שהתהפך הטרקטור בו נהג. לטרקטור היתה תעודת ביטוח חובה שנחזתה כבעלת תוקף ליום התאונה, בהיותה נושאת חותמת תשלום מתאריך 5.9.94. בפועל התברר – לרבות בהליך פלילי נגד המשיב 2, בעל הטרקטור ונגד מנהל סניף דואר שקיבל את התשלום - כי תעודת הביטוח שולמה רק ביום 6.9.94, לאחר התאונה. המשיב אושפז עקב התאונה בבית החולים בצפת כחודש ימים, וסבל מחבלה בראשו, בחזהו, בגבו ובבטנו. כמו כן אובחנו טחול מרוסק וקרע בקיבה; הקרע נתפר ונעשתה כריתת טחול. בהמשך אישפוזו סבל המשיב מדימום פנימי, ונעשה בו ניתוח דחוף ונמצאה קיבה עם קריש דם עמוק, דימום עורקי וכן כיב עמוק. כן הופיעו סימני חסימת מעיים שחייבו ניתוח של פתיחת בטן. ג. החלטתו ופסק דינו של בית המשפט המחוזי (1) לאחר בחינת חומר הראיות, הגיע בית המשפט, בהחלטה מפורטת מיום 9.9.02, לכלל מסקנה כי המשיב קיבל את מפתחות הטרקטור מרעייתו של המשיב 2, כי נהיגתו היתה ברשות, וכי אין לקבל את גרסת המשיב 2 שהתעוררה רק בשלב מאוחר, כי הטרקטור נלקח ללא רשותו. המשיב 2 הועמד – כאמור – לדין פלילי והורשע בשימוש בתעודה מזויפת של ביטוח חובה. (2) בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח הקרבה המיוחדת - המשפחתית - בין המשיב לבין מי שאיפשר לו לנהוג ברכב (המשיב 2), נמנע המשיב בקבלו את הטרקטור מעריכת בירור בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי. בהתאם לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב נהג ברכב בהתאם להרשאה, וכי אין זה סביר שידע שהביטוח איננו מכסה את שימושו בטרקטור. על כן, קבע בית המשפט, זכאי המשיב לפיצויים מהמערערת קרנית בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה. מטבע הדברים נשמטה הקרקע מתחת התביעה נגד המשיבה 3, הפניקס, שהרי משנקבע כי דמי הביטוח לא שולמו לא היה מקום להטיל עליה חבות. כאמור, ההיתר לשימוש בטרקטור ניתן על ידי רעייתו של המשיב 2 בעליו של הטרקטור. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בכך למנוע את החלת סעיף 7א לחוק הפלת"ד, וכי יש לראות בבעל הרכב כמי שנתן את ההיתר. (3) בפסק דינו מיום 5.8.03 דן בית המשפט המחוזי בראשי הנזק ובשיעור הפיצויים והכריע כדלקמן: ראשי נזק אחוזי נכות רפואית: סך שיעורה של הנכות המשוקללת הצמיתה עקב התאונה נקבע בשעור 33.31%. זו מורכבת מנכות נוירולוגית – 2.5%, נכות פסיכיאטרית עקב התאונה- 5%, נכות כירורגית – 10% ונכות גסטרואנטרולוגית – 20%. שכר הבסיס שעל יסודו חושב הפסד השתכרות, נקבע על בסיס ממוצע של קיבוץ חמישה תלושי שכר בחודשים שונים טרם התאונה, והועמד על סך 6,550 ש"ח לחודש ליום פסק הדין. הסכום נטו לאחר ניכוי מס ההכנסה הועמד על סך 5,746 ₪ לחודש. נכות תפקודית- בית המשפט קבע בפסק דינו כי לנכות המשולבת (נוירולוגית, נפשית, כירורגית, וגסטרואנטרולוגית) שנקבעה למשיב כאמור נודעת השפעה על כושר השתכרותו ותפקודו של המשיב, אך במידה פחותה מאשר הנכות המשוקללת, והוא העריך את המגבלה על כושר עבודתו והשתכרותו כתוצאה מנכותו, הנובעת מן התאונה, בשיעור של 25%. שיעור פיצויים: הפסד השתכרות בעבר: ביחס לששת החודשים הראשונים לאחר התאונה נפסקו למשיב 34,476 ₪ (5746X6 חודשים). מיום 1.3.95 ועד יום מתן פסק הדין נפסקו למשיב 145,087 ₪ (101 חודשים X 5,746 ש"ח לכל חודש X 25%). הפסדי השתכרות בעתיד: ביום מתן פסק הדין היה המשיב כבן 32 ולפניו כ- 33 שנות השתכרות; נפסקו לו כ- 357,861 ₪ (5,746 ₪ X12X25% = 17,238 X 20.76 -מקדם היוון). פנסיה 5746 נטוX70% X 25% X12= 12067 X10.63(מקדם היוון)= 128,272 X 0.377 (היוון כפול)= 48359. נקבע כי מסכום זה יש להפחית את השתתפות המשיב בהפרשות הפנסיה. 5,746₪X 25% X5% (השתתפות העובד בהפרשות בגין הפנסיה)X12 חודשים בשנהX מקדם היוון 20.76 (לתקופה מגיל 32 של המשיב עד גיל 65) = 17,893 ש"ח. על כן הפיצוי שנפסק למשיב בגין הפסדי פנסיה הועמד על 30,466 ₪ (48,359 ₪ בניכוי 17,893 (השתתפות העובד). כן נפסק למשיב, בגין עזרת המשפחה בסמוך למועד התאונה, סכום גלובלי של 25,000 ₪. לעומת זאת, לא נפסק פיצוי בגין הוצאות עזרה לזולת בעתיד, בהיעדר תשתית ראייתית. בגין הוצאות ניידות עקב התאונה נפסק סכום גלובלי ביחס לעבר בלבד, בסך 10,000 ₪. בגין הוצאות רפואיות, נפסק למשיב סכום גלובלי בסך 6,000 ₪, שכן מרבית ההוצאות עשויות להינתן במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. כן נקבע כי אין מקום להטיל את הוצאות המשפט של המשיבה 3 על המשיב, אשר לא היה לו כל חלק בזיוף הביטוח, או על המערערת. המערערת חויבה לשאת בהוצאות משפט של המשיבה 3 – הפניקס – בגין אי השבת התשלום התכוף וההוצאות הרפואיות, וכן להחזיר למשיבה 3 את התשלום התכוף ששילמה למשיב. ד. הערעור טענות המערערת (1) המערערת טוענת כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין החבות, עקב הזמן הרב שחלף בין שמיעת העדים לקביעת החבות, המבוססת רובה ככולה על מהימנות עדים. מוסיפה המערערת, כי משקבע בית המשפט המחוזי שהמשיב קיבל את הטרקטור מאשת המשיב 2 אשר אינה בעליו של הטרקטור, הנה לא היה ביכולתה להתיר שימוש בו, ועל כן טעה בית המשפט המחוזי בפירוש שנתן להוראת סעיף 7א לחוק הפלת"ד, כאשר קבע כי המשיב קיבל את הטרקטור בהיתר מאת בעליו. בהתייחס לסכום הפיצויים שנפסק, נטען על ידי המערערת כי שכר הבסיס שנקבע לקביעת פיצויים בגין הפסד ההשתכרות אינו תואם את הבסיס הראייתי שהונח בפניו, בפרט נוכח עדות המשיב עצמו בדבר הרגלי עבודתו ונוכח תלושי השכר שהוצגו. בהקשר זה נטען, כי למשיב לא היה כל רצף תעסוקתי בתקופה שקדמה לתאונה והוא הציג אך חמישה תלושי שכר; עובר לתאונה עבד המשיב כ 12 חודשים בלבד במשך תקופה של שמונה שנים. עוד טוענת המערערת כי בית המשפט טעה, משלא חישב את שכרו של המשיב בהתאם לשכר הממוצע במקום מגוריו- מג'דל אלשמס. נטען עוד כי המשיב לא קיבל תנאים סוציאליים, ולא הופרשו עבורו כספים לקרן פנסיה, ולפיכך לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי לתביעה בהקשר זה. לכך מוסיפה המערערת, כי על בית המשפט היה להפחית 5% משכרו של המשיב כניכוי בגין חלקו בתשלומי הצבירה לפנסיה גם ביחס להפסדי שכרו בעבר ובעתיד, שהרי ברגיל חלקו של עובד בתשלומי הפנסיה מנוכה משכרו מדי חודש לאורך כל תקופת עבודתו עד לפרישתו לגמלאות. עוד טוענת המערערת כי טעה בית המשפט בקביעת הנכות התפקודית בשיעור של 25%, שכן לא היה מקום לקבוע למשיב נכות תפקודית בגין כריתת הטחול ובגין היותו אנוס להפרשות תכופות; הואיל ובאלה אין כדי לפגוע בתפקודו בעבודה זו או אחרת. עוד נטען, כי הנכות הרפואית שנקבעה מורכבת מנכויות זניחות ושוליות בתחום הנוירולוגי והפסיכיאטרי, ובנכויות שאינן תפקודיות כלל בתחום הכירורגי והגסטרואנטרולוגי. לבסוף, טוענת המערערת כנגד שיעור הפיצוי שנפסק למשיב בגין עזרה וסיעוד, שכן עובר לתאונה התגורר בבית הוריו וקיבל את הטיפול במסגרת משפחתו, מבלי שנדרש לשלם עבור הוצאות טיפול ומבלי שנגרמו לבני המשפחה הוצאות או טרחה יתרה. כן נטען בקשר לפסיקה בסכום גלובלי. טענות המשיב: (2) בהתייחס לטענת המערערת באשר להחלת סעיף 7א לחוק הפלת"ד בנסיבות העניין, טוען המשיב כי המחוקק קבע שהסעיף יחול על נהיגה בהיתר מהבעלים, ואין הכרח כי הבעלים עצמו ימסור פיזית את הרכב או את מפתחותיו לנהג. זאת ועוד, נטען כי אין עילה להתערבות בית המשפט בממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ביחס לנכות הרפואית על ראשיה השונים, על בסיס חוות דעת מומחה. באשר לנכותו התפקודית, טוען המשיב כי אין ממש בטענות המערערת בדבר אי שינוי במצבו, שכן זה החמיר ואף הידרדר עקב התאונה. בכל האמור לשיעור הפיצויים, סומך המשיב ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיב טוען כי חישוב הפסד ההשתכרות נעשה בהתאם למסד הראייתי, ובכלל זה תלושי השכר כפי שהונחו לפני בית המשפט. מוסיף המשיב בהקשר זה, כי אין מקום להיענות לבקשת המערערת לחישוב שכר הבסיס על פי השכר הממוצע המקובל במג'דל אלשמס. באשר להפרשת תשלומים לקרן פנסיה, טוען המשיב כי אין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שנתבססה על הערכה כי ייהנה בעתיד מפנסיה. לבסוף טוען המשיב כי הסכום שנפסק בגין עזרה וסיעוד מאופיין בגישה מתונה, שאין מקום להתערב בה. טענות המשיבה 3 (3) לטענת המשיבה 3 אין כל יסוד להגשת הערעור נגדה. בשלב מוקדם – וטרם שמיעת הראיות – הוסכם על ידי המערערת והמשיב כי התביעה הנוגעת למשיבה 3 תידחה. פסק הדין הפורמלי הדוחה את התביעה כנגד המשיבה 3 ניתן רק בשנת 2002. המערערת חויבה להשיב למשיבה 3 תשלום תכוף ששילמה למשיב טרם הוגשה התביעה העיקרית, וכן הוצאות רפואיות ששילמה המשיבה 3 בסך של 26,000 ₪ בהתאם לסעיף 5ז לחוק הפלת"ד. לטענת המשיבה 3 עוסקת הודעת הערעור רובה ככולה ביחסים שבין המערערת והמשיב. אם תיוותר על כנה החלטת בית המשפט המחוזי, ינוכו מתשלום הפיצוי הסכומים ששילמה המשיבה 3 למשיב ובכל מקרה, לטענת המשיבה 3 יהא על קרנית – אף אם תצליח בערעורה – להשיב למשיבה 3 את הסכומים הנדונים מכוח הוראת סעיף 5 (3)(3)ז לפלת"ד. ה. דיון החבות (1) נזכיר תחילה, כי המערערת העלתה בערעורה טענות במישור העובדתי הנוגעות בין היתר, לשאלה האם נטל המשיב את הטרקטור ברשות מאשת המשיב 2 או שמא, כפי שטען המשיב 2, הטרקטור נלקח ללא ידיעתו מבית חברו, אבו זיאד, אצלו החביא את הטרקטור כדי שלא ייעשה בו שימוש בהיעדר ביטוח. כידוע, אין זה דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות, הנשענות על חומר הראיות שהיה בפני הערכאה הדיונית, אשר התרשמה הימנו באורח בלתי אמצעי. לא נגלתה בפנינו התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה היורדת לשורש הדברים בהערכת הראיות ובקביעת העובדות, המצדיקה סטייה מן הכלל האמור (ראו ע"א 6895/03 ניסים נ' צים (לא פורסם), השופט ג'ובראן, והאיזכורים המופיעים שם). ייאמר בהקשר זה כי גם הזמן שחלף בין שמיעת העדויות למתן פסק הדין, שעליו קבלה המערערת, אינו מוביל בהכרח למסקנה הקיצונית, כי משהסתמך בית המשפט המחוזי על התרשמותו מהעדים, קיים חשש לעיוות דין (ע"א 1543/90 אברהים חבש נ' חסן בורקאן (לא פורסם) השופט - כתארו אז - אור). אנו יוצאים איפוא מן ההנחה, כי המשיב 1 קיבל את הטרקטור מרעיית המשיב 2, דבר שנקבע כממצא על-ידי הערכאה הדיונית. (2) בית משפט זה ביאר את יסודו העיוני של סעיף 7 לחוק הפלת"ד, שכדי לתקן קושי שיצר נחקק סעיף 7א: "התכלית החברתית של חוק הפיצויים משתקפת במשטר האחריות המוחלטת ובגיבוי הביטוחי הניצב בצידו. משטר האחריות המוחלטת, הקובע את אחריותו של המשתמש ברכב, ללא קשר למידת אשמו, או למידת אשמו של הנפגע, מרחיב את מעגל הנפגעים הזכאים לפיצויים; ביטוח האחריות והביטוח הסטטוטורי מבטיחים כי ימצא לנפגעים מקור פיצוי, בלא קשר לאמצעים העומדים לרשות הנוהג האחראי; והביטוח האישי - הכפוי - נועד להבטיח כי ימצא כיסוי לנזקי הגוף שהוסבו לנוהג, אם נפגע בתאונה בעצמו. מנגנון הביטוח מעביר את הנטל אל ציבור המזיקים בכוח - הוא ציבור המשתמשים בכלי-רכב, באמצעות תשלום פרמיות למבטחות המסחריות...התפישה החברתית האמורה מצאה ביטוי גם בגישה הפרשנית הליברלית המעדיפה ליתן פיצוי לניזוק - תוך פיזור הנזק על הציבור - על פני פתרון השולל מן הנפגע את הפיצוי (ראו: ע"א 326/80 סועאד נ' טאהא, פ"ד לה(3), 204 197; ע"א 353/83 שולמן נ' ציון חב' לביטוח, פ"ד מב(2) 844, 858-857; רע"א 2853/91 קרנית נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, 685; רע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6)926 ,929. באה הוראת סעיף 7 לחוק הפיצויים ויצרה קושי בתפישה ההרמונית האמורה..." (רע"א 9121/00 יורם ירוחם לוי נ' מנורה (לא פורסם), פסקה 9, השופט א' ריבלין (להלן:עניין לוי) (הדגשות אינן במקור- א"ר)). הוראת סעיף 7 באה להוציא מכלל הזכאים לפיצויים מקרים שהמכנה המשותף להם הוא כי הם נוגדים את תקנת הציבור. תכליתה של הוראת סעיף 7 היא "עונשית בעיקרה; המחוקק שואף להרתיע אנשים מהתנהגות פגומה על ידי שלילת זכאותם לפיצויים במקרה של תאונת דרכים" (עניין לוי לעיל, פסקה 11 מפי השופט ריבלין, המצטט את פרופ' י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מה' 2, תש"ן עמ' 117). סעיף 7 מכיל רשימת מקרים שבהם נשללת הזכאות לפיצויים, ובהם סעיף 7(5), השולל זכאות מ"מי שנפגע ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". (3) עם זאת, תרופתו של הניזוק במקרים מסוימים, שמלכתחילה באים הם בגדר סעיף 7(5) לחוק הפלת"ד אך תחושת הצדק נפגעת אם יישללו הפיצויים בהם, נמצאת בסעיף 7א'. לפי סעיף זה לא נסגרה הדלת בפני הניזוק במקרה של העדר ביטוח, כאשר עשה שימוש ברכב ברשות, ולא ידע ולא היה סביר שידע על העדר הביטוח. בסעיף 7א לחוק נקבע, כי "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב) (קרי, פיצויים זהים לאלה שהיה על מבטח לשלמם – א"ר). הנה ההסבר שניתן לכך בפסיקה (מפי השופט ריבלין): "נראה, כי הטעם המונח בבסיס הוראת סעיף 7א נעוץ, בין היתר, בגבולותיו של השיקול ההרתעתי. פיצוי לכל נוהג שנפגע בתאונת דרכים, אפילו לא ביטח את השימוש בו - אילו היה ניתן - היה מקטין את התמריץ למלא אחר חובת הביטוח, וחותר תחת התכלית של פיזור הנזק. אך מקום בו אין הנוהג יודע - בפועל או בכוח - על היעדר הכיסוי הביטוחי, אין תוחלת בהרתעה ואין מקום להוצאתו אל מחוץ למעגל הזכאים לפיצוי. יתרה מזאת, בהיעדר יסוד נפשי של מודעות בפועל או בכוח למחדל הביטוחי, גם אין לומר כי נפל בהתנהגותו פגם חמור, הסותר את תקנת הציבור, ומקים עילה לשלילת זכאותו" (עניין לוי לעיל, פסקה 14). לעניין שיקולי צדק לגבי מי שלא דבק בו אשם, ראו רון ש' קליינמן, "תאונות דרכים שאינן 'תאונות דרכים'", קרית המשפט ה' 375, 398-397. (4) סעיף 7א כולל שלושה תנאים: נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק; אי ידיעה של הנהג לגבי היעדרו של כיסוי ביטוח (יסוד סובייקטיבי); וסבירות אי הידיעה (יסוד אובייקטיבי). ראו ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי (לא פורסם) (השופט ריבלין). וכדברי המחבר ריבלין (תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, מה' 3, עמ' 434 ס' 493 "הטעמים המשתקפים בסעיף 7, לאמור: שלילת הזכאות לפיצויים מטעמים שבתקנת הציבור, המשולבים בשיקולים של הרתיעה כנגד התנהגות פסולה או מסוכנת במודע, הם שעומדים גם מאחורי ההוראה המוציאה מכלל משוללי הזכויות את הנוהג הבלתי מבוטח שהשתמש ברכב בהיתר מן הבעלים כשהוא חף מידיעה בדבר העדר הכיסוי הביטוחי". (5) (א) ולענייננו: באשר לסוגיית ההיתר, נטען כאמור על-ידי המערער כי זה לא ניתן על-ידי בעליו של הרכב, כדרישת הסעיף, שכן ניתן על ידי רעיית המשיב 2. אך בדין קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות את ההיתר מאשת המשיב 2 כהיתר מבעל הרכב, שהרי בסופו של יום נותנת ההיתר היתה רעייתו של הבעלים, ואשר המשיב ראה בהם – בעניין של מציאות אנושית מוכרת – "יחידה אחת" לצורך העניין. יש להניח שהמשיב לא נתן דעתו לשאלה מי הוא הבעלים הרשום של הרכב במדויק, שהרי אין מדובר באדם, שעל פניו נראה כי הרכב אינו שייך לו; ואכן, המלומד אנגלרד מציין במהדורה השלישית של ספרו, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, סעיף 202 בעמ' 200, ביחס לסעיפים 12 ו-13 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970, כי הנטייה היא להחיל פרשנות מרחיבה באשר לרשות מכללא והיתר; על פי סעיף 12 מפוצה הנוהג בהיתר מן המבוטח על-ידי מוציא הפוליסה. פירוש מרחיב כאמור מתיישב גם עם ההיגיון. ובענייננו, בנסיבות שבהן נקבע בהחלטה מפורטת כממצא עובדתי, גם אם לאחר שקילת גירסאות שונות, כי ההיתר ניתן על-ידי רעיית המשיב 2, יש לפרש את הלשון שבסעיף 7א "בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו" כחלה גם עליה. ראשית, היא זו "שהחזיקה" בפועל את הרכב, שכן בידיה היו מפתחותיו. שנית, בהיקש ניתן לקרוא על כך את דברי השופט (כתארו אז) חשין בפרשת פרח הנזכרת (עמ' 694), כי "לא אחת נהגתי ברכב של ידידיי, ואיני זוכר כי אי-פעם שאלתי מי מהם אם הוציא פוליסת ביטוח על הנהיגה ברכב". כשאשת בעל הרכב המוכרת למשיב 1 מסרה לו את המפתחות, לא היתה לו לכאורה סיבה לפקפק בהיתר; על פי תכליתו של החוק יש לפרשו כאמור באורח ליברלי, וכדברי השופט חשין (שם) "כך, אני מניח, נוהגים הכל, והחוק ילך בעקבות החיים". אכן, "הסבירות תלויה בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה" (אנגלרד שם מה' 3, סעיף 243 בעמ' 243), ולשיטתו בשימוש אקראי (כבענייננו שלנו) מכל מקום אין הנהג נדרש לבדוק קיומו של ביטוח חובה; ראו גם ריבלין, תאונת הדרכים, מה' 3, 382 וכן שם סעיף 495 בעמ' 436-435. סוף דבר, אפשר ללא קושי לראות באשת המשיב 2 כמעין שלוחה של בעלה בעת שנמסרו על-ידיה המפתחות. אפשר לצרף לכך את רעיון הקרבה המיוחדת בנסיבות משפחתיות (רע"א 6825/04 שלום נ' שריקי (לא פורסם) (השופטת דורנר)). (ב) באשר לדרישה שעניינה ידיעתו של המשיב כי לרכב אין כיסוי ביטוחי; זו שאלה עובדתית, ומשהתרשם בית המשפט המחוזי על בסיס הראיות שהונחו בפניו כי המשיב לא ידע על כך שהטרקטור אינו מבוטח, אין מקום להתערב בקביעתו. (ג) באשר לדרישה שעניינה סבירות אי הידיעה, סעיף 7א פורש כחל על מצבים בהם על רקע קרבה מיוחדת בין מי שנפגע, אשר נהג ברכב בהיתר, לבין מי שאיפשר לו לנהוג ברכב, נמנע הנפגע מבדיקת קיומו של כיסוי ביטוחי (עניין שלום נ' שריקי ועניין אגמי הנזכרים), כך, למשל, הוכרה סבירות אי הידיעה במקרה של ידידות אמיצה ויחסי עובד ומעביד (רע"א 5679/97 קרנית נ' סבן (לא פורסם), השופטת שטרסברג- כהן). בעניין אגמי ציין השופט ריבלין (פסקה 17), כי סעיף 7א "דובר בלשון כללית של סבירות, והוא בא להגשים תכלית שבמהות- תכלית של צדק", וכי הדרך הפרשנית שיש לנקוט בה "איננה מוגבלת בהבחנות פורמאליות אלא חותרת לבחינת השאלה האם אמנם דבק בנוהג אותו רבב מוסרי שתקנת הציבור מבקשת למנעו". אין לי אלא להצטרף לדברים נכוחים אלה, בהמשך לאמור מעלה. בענייננו שלנו, הנחה סבירה היא כי קרבה משפחתית והיכרות רבת שנים ייתרו בעיני הנפגע את הצורך לחקור ולבדוק בזמן אמת את שאלת קיומו של הכיסוי הביטוחי. אך סביר הוא בנסיבות כי משביקש המשיב לשאול את הרכב ממשפחת קרובו, נמנע מבירור מפורש של הכיסוי הביטוחי לרכב בו נסע. (6) אין איפוא מקום להתערבותו של בית משפט זה באשר לחבות. ו. הנזק (7) הכלל הערעורי לעניין הנזק שב ונוסח לא מכבר בזה הלשון בפי השופט גרוניס: "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק לזכות המשיב והוריו. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת (ראו למשל, ע"א 610/75 רותם נ' נוף, פ"ד לב(1) 799, 809-808 (השופט ח' כהן); ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג, פ"ד לז(4) 656, 659; ע"א 284/88 גבאי נ' פוגל, פ"ד מו(4) 837, 840)." (ע"א 1164/02קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון לידור (טרם פורסם) פיסקה 7. ראו גם ע"א 6720/99 פרפרה נ' גולדו (טרם פורסם) פסקה 9, השופטת א' חיות). על פי כלל זה, המעוגן בהיגיון, בניסיון החיים ובעומסים המרובים על בתי המשפט, נבחן גם ערעור זה; ולאחר עיון במכלול הטענות שהעלו המערערת מזה והמשיבים מזה, סבורני כי אין הצדקה להתערבותנו בממצאים, במסקנות ובסכומי הפיצוי אותם קבע בית משפט המחוזי, שעשה מלאכה מפורטת ורבה. בית המשפט בחן באופן ממצה את טענות הצדדים, וכן את חוות דעת המומחים ואת חומר הראיות שהובא בפניו, והגיע למסקנות המעוגנות בראיות שהוצגו. אף שניתן לטעון, וכך בתיקים רבים, כי היה מקום לנקוט דרך חישוב שונה ביחס לשיעור הפיצויים בראשי נזק מסויימים, סבורני כי בעיקרו המדובר בחישוב סביר, העולה בקנה אחד עם נתוני המשיב על פי החומר הרפואי. (8) עיקר טענות המערערת עניינן שיעור הפיצויים ביחס להפסד ההשתכרות של המשיב. המרכיב המרכזי בקביעת פיצויים בגין הפסד השתכרות הוא שכרו או הכנסתו האפשריים של התובע אלמלא הפגיעה. כאמור, קבע בית המשפט קמא את הבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות על פי מקבץ תלושי משכורת מן התקופה שקדמה לתאונה. במקרים שבהן הכנסותיו של הנפגע בטרם הפגיעה כשלעצמן אינן יכולות לשמש אינדיקטור אין בלתו לגבי הכנסותיו האפשריות בעתיד, בהעדר מימד של רציפות או קביעות, וכאשר הנתונים אינם מלאים, נוטה בית המשפט לקבוע כשכר בסיס את השכר הממוצע במשק (ע"א 2978/90 המאגר הישראלי נ' בן ידע (לא פורסם) (השופט אור); ד' קציר "פיצויים בשל נזקי גוף" (מה' 5 2003) עמ' 61-60; ראו גם אנגלרד, שם, מה' 3 סעיפים 363-352 עמ' 306-303; ריבלין, תאונת הדרכים, מה' 3 904-902). כך נהוג בפרט כאשר המדובר באנשים צעירים, שדרכם בחיים טרם נסללה, ואין לדעת את עתידם ואופן התפתחותם (ע"א 327/81 א' ברמלי ואח' נ' חפוז ואח', פ"ד לח(3) 580, 587, השופט מ' בייסקי, וכן ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 275, השופט ד' לוין). בענייננו עבד המשיב בשנים שלפני התאונה במגוון עבודות מזדמנות, כגון בחקלאות ובבניין, למשך תקופות קצרות. המשיב היה כבן 23 בעת התאונה, ואין לומר כי העובדה שעבד בעבודות מזדמנות צריכה להיות לו לרועץ; אין לומר כי הכנסתו והשתכרותו נתגבשו לכלל תמונה שאינה מצדיקה קביעת השכר הממוצע במשק או קרוב אליו. במקרה דנן הסכום שנקבע – 6,550 ₪ - נמוך במידת מה מן השכר הממוצע במשק (שהיה באוגוסט 2003, מועד פסק הדין, מעל 6,800 ₪), ואיני רואה מקום להתערב בו. (9) גם הטענה כי יש לפסוק פיצויים בהתאם לשכר הממוצע במג'דל אלשמס, דינה להידחות. בע"א 10064/02 רים נ' מגדל (טרם פורסם) נקבע – מפי השופט ריבלין – במקרה של ילדה שנפצעה בתאונת דרכים, כי אין להביא בחשבון את הרקע הסוציואקונומי, לרבות נתוני השכר הממוצע כיום בכפרה; וכנאמר שם – בהקשר לילדה, אמנם, אך גזירה שווה מתבקשת לענייננו – "... הניסיון לקבוע קבוצות אוכלוסיה מסוימות, שלגבי ילדיהן תקום הנחה א-פריורית של חדלות או דלות – דינו להיכשל. אל לנו לדון את הקטין לגורל מסוים, אך בשל הסביבה בה גדל ... אין נפקא מינה אם לפנינו ילדה או ילד, אם הוא בן למשפחה מבוססת או עשירה, אם הוא עולה חדש או יליד הארץ, אם מקום מגוריו מבוסס או נחשל (הדגשה הוספה – א"ר) או בן מיעוטים הוא. חישוב הפיצויים על פי שיוך קבוצתי יוצר הפליה מחמת דת, גזע, לאום או מין. הפליה זו הוגדרה במשפטנו 'הקשות שבהפליות' ...". (10) כאמור, נפסקו למשיב פיצויים בגין הפסד תנאים סוציאליים והפסד פנסיה, ונטען כנגד זאת. אכן, המשיב לא קיבל תנאים סוציאליים ולא הופרשו בעבורו תשלומים לקרן פנסיה, וככלל בהעדר תשתית ראייתית לכך שהופרשו כספים לקרן פנסיה, אין נפסקים פיצויים בגין ראש נזק זה (קציר לעיל, עמ' 87). אולם, כשעסקינן באנשים צעירים שדרך ארוכה עוד לפניהם ושנות השתכרות לא מעטות, יש מקום לסבור כי בעתיד יופרשו על ידי מעבידיהם כספים לקרן פנסיה. לפיכך אין מקום להתערבותנו באשר נפסק, ולא כל שכן כאשר אין המדובר בסכום גדול וכאשר מכלול התוצאה נראה סביר. גם טענת המערערת כי על בית המשפט היה להפחית 5% משכרו של המשיב בגין חלקו בתשלומי הצבירה לפנסיה אין בה ממש, שכן משהופחתו מהפיצויים בגין הפסד פנסיה השתתפות העובד בהפרשות לקרן פנסיה, אין מקום להפחיתם בשנית על-ידי הפחתת הפיצויים בגין הפסד השתכרות. (11) כאמור, למשיב נפסק סכום גלובלי בסך 25,000 ₪ בעבור סיעוד משפחתי, ונטען כנגד פסיקה זו. לא מצאתי כי יש מקום להתערבותנו. בתי המשפט עסקו רבות בשאלה האם בעת קביעת הפיצויים בגין עזרה לזולת יש להביא בחשבון סיוע שהוענק לנפגע על ידי בן משפחתו, וההלכה שנתגבשה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה יהיה זכאי המשיב בפיצוי (ראו עניין בן חיון לידור לעיל). בענייננו נפגע המשיב באורח קשה בעקבות התאונה, ובית המשפט המחוזי התרשם כי הוא נזקק לסיוע ניכר ממשפחתו, החורג מן המקובל בדרך כלל בין בני משפחה. הסכום שנפסק אינו חורג איפוא מן הסביר. באשר לפסיקת הפיצוי על דרך אומדן גלובלי, נאמר לא אחת ואף לאחרונה, כי ייתכנו מקרים בהם משתכנע בית המשפט כי קיים נזק שמן הראוי לפצות עליו, וכי בהיעדר פיצוי תקופחנה באופן ממשי זכויותיו של הניזוק; במקרים אלה תיתכן פסיקת פיצוי על דרך אומדן גלובלי "על הצד הנמוך והבטוח, לשם שמירה על האיזון הראוי" (השופטת חיות בעניין פרפרה לעיל). (12) אינני מוצא מקום להתערבותנו אף באשר לנכות התפקודית שנקבעה למשיב. זו גובשה לאחר שנתקבלו חוות דעת מומחה, נשמעו ראיות, ונדונו באורח מעמיק. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כריתת הטחול חושפת את המשיב לסכנת זיהומים. בית המשפט המחוזי שקל את השלכות פגיעתו של המשיב בתאונה והנזק שנגרם לו בעקבותיה על תפקודו היומיומי, אך סבר כי לנכות המשולבת שנגרמה (מבחינה נוירולוגית, נפשית, כירורגית, וגסטרואנטרולוגית-פעילות מעיים מוגברת) השפעה על כושר תיפקודו והשתכרותו, אלא שבמידה פחותה מהנכות הרפואית המשוקללת; זאת, שכן כעולה מן הראיות, אין מניעה כי המשיב ימשיך ויעבוד אף בעבודות פיזיות. כאמור, לא מצאנו מקום להתערב בכך ואף לא ביתרת ההוראות הכלולות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. (13) נוכח האמור, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור, ולהוסיף ולקבוע כי המערערת תשלם למשיב 1 ולמשיבה 3 שכר טרחתם של עורכי דינם בסך 10,000 ₪ כל אחד. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ז' בכסלו תשס"ו (8.12.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03083800_T07.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il