סמית כנדי נ. רשות מקרקעי ישראל

פסק-דין בתיק עע"מ 8379/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 8379/16 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז המערערים: 1. סמית כנדי 2. סמירה כנדי נ ג ד המשיבים: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. משרד הבינוי והשיכון 3. עמידר - החברה הלאומית לשכון בישראל בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת י' שיצר) מיום 20.9.2016 בעת"מ 51932-03-14 תאריך הישיבה: כ"ד בחשון התשע"ח (13.11.2017) בשם המערערים: עו"ד ערן בלומנטל בשם המשיבים2-1: עו"ד לירון הופפלד בשם המשיבה 3: עו"ד רותם גלעדי פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. המערערים הם דיירים מוגנים בחלק מנכס הבנוי על מקרקעין המצויים ברח' אבן סינא ביפו, שבבעלות רשות הפיתוח. בשנת 1962 רכש אביו המנוח של המערער 1 (להלן: המערער) את זכויות הדיירות המוגנת בחלק מהמקרקעין, והתגורר בנכס הבנוי עם אשתו ועם המערער, בנו. לימים התחתן המערער והמשיך להתגורר בנכס יחד עם אשתו ומאוחר יותר יחד עם ילדיו. שניים מילדיו התחתנו והחזיקו אף הם בחלקים שונים של הנכס. 2. בשנת 1998 הגישה המשיבה 1, רשות מקרקעי ישראל (מינהל מקרקעי ישראל, כתוארה אז, להלן: המשיבה), תביעה לפינוי המערערים מהנכס. במהלך הדיונים בתביעת הפינוי הסכימו הצדדים כי יתנהל משא ומתן לפשרה במסגרתו תוצא שומה לצורך בחינת רכישת הנכס על פי שוויו העדכני. בהמשך לכך, ביום 5.7.2001 הועבר לידי המערערים מסמך עם מפרט כספי לרכישת הנכס (להלן: המסמך משנת 2001). ואולם בסופו של דבר המגעים לא צלחו, וביום 1.9.2003 ניתן פסק דין על ידי בית משפט השלום בתביעת הפינוי אשר קיבל את התביעה באופן חלקי. פסק דין זה בוטל בהסכמה במסגרת הערעור תוך שכל צד שומר על טענותיו. 3. בסוף שנת 2007 הוגשה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה שניה לפינוי המערערים מהנכס. בפסק הדין הכיר בית המשפט במערערים כדיירים מוגנים בחלק מהנכס (המושכר המקורי וחלקים משותפים נוספים), ודחה את התביעה ביחס לחלק זה. ביחס ליתרת הנכס קיבל בית המשפט את התביעה, בהסכמת המערערים. לצד זאת נרשמה הודעת המערערים כי בכוונתם לנקוט הליכים ביחס לזכויותיהם ביתרת הנכס ובהתאם נדחה ביצועו של פסק הדין ב- 120 ימים. 4. ביום 26.3.2014 הגישו המערערים עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. בעתירה טענו המערערים כי בשנת 2001 הוצעו להם תנאים לרכישת המקרקעין, הם קיבלו את ההצעה ולפיכך יש להורות על אכיפת המכר. 5. בפסק דין מיום 20.9.2016 דחה בית המשפט (השופטת י' שיצר) את העתירה. בית המשפט קבע כי העתירה לוקה בשיהוי קיצוני ביותר, שכן העותרים הגישו את עתירתם רק בשנת 2014, בעוד טענתם היא כי עוד בשנת 2001 הם קיבלו את הצעת המשיבה אך זו לא פעלה ליישומו. בהקשר זה הודגש, כי העובדה שהמשיבה הגישה שתי תביעות לפינוי המערערים מהמקרקעין- אחת בשנת 1998, שהסתיימה רק בשנת 2006 עם מתן פסק הדין בערעור, ואחת בשנת 2007 - הבהירה למערערים באופן ברור כי המשיבה לא רואה במסמך משנת 2001 כהבשלה של הסכמות בין הצדדים, ולפיכך היה עליהם להגיש את עתירתם במועד מוקדם יותר. לעיצומם של דברים, נקבע כי מכלול חומר הראיות לא מוכיח כי בין הצדדים אכן נכרת הסכם כפי שטענו המערערים. הודגש כי הוראות שונות המופיעות במסמך משנת 2001 מלמדות על צורך באישורים שונים שבלעדיהם לא ניתן יהיה לכרות הסכם מכר, וכי לא נטען ולא הוכח כי אישורים כאמור כלל התקבלו. 6. כלפי פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. נטען כי בית המשפט המחוזי טעה בקבעו כי העתירה הוגשה בשיהוי, שכן תביעת הפינוי השנייה הסתיימה רק בשנת 2013 ובמהלך כל הזמן המשיך המשא ומתן בין הצדדים על מנת להביא לביצוע הסכם המכר משנת 2001. כן נטען כי היה על בית המשפט לקבל את גרסת המערערים לפיה נכרת בין הצדדים הסכם מכר (ולכל הפחות ניתנה הבטחה שלטונית בענין), וזאת גם לנוכח העובדה שהמשיבה לא הביאה ראיה לכך שהעסקה לא אושרה או בוטלה. המשיבים, מנגד, ביקשו לדחות את הערעור מהטעמים שעמדו ביסוד פסק הדין. 7. בדיון שהתקיים לפנינו ביקשנו להביא להסכמה על דרך הפשרה, אך מהלך זה לא עלה יפה. לא נותר לנו אלא להכריע בערעור לפי שורת הדין. הכרעה 8. לאחר העיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובכתבי הטענות של הצדדים, ולאחר ששמענו טיעון משלים בעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 9. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים - ומקרה זה אינו נמנה עמם. בענייננו, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי המערערים לא הוכיחו שנכרת הסכם מחייב בין הצדדים בנוגע לרכישת המקרקעין, לאחר שהתרשם ממכלול חומר הראיות, ולא ראינו מקום להתערב בקביעה זו. 10. בהתאם לאמור, ראינו לאמץ את מכלול הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט, ולדחות את הערעור בגדר סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (החלה בערעורים מינהליים מכוח תקנה 34 לתקנות בית המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000), לאחר שמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; כי הממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. 11. בשולי הדברים, ולמען העמדת דברים על מכונם, נוסיף כי נראה שכלל לא היה מקום להגיש בעניינו עתירה מינהלית. זאת, שכן הסכסוך בין הצדדים איננו אלא סכסוך חוזי-אזרחי, וטענות המערערים הן לא נגד הפעלת סמכויות שלטוניות של הרשות כי אם טענות כלפי פעולות הרשות כבעלים של המקרקעין (בג"ץ 681/16 קינן נ' מנהל מקרקעי ישראל - מרחב צפון (23.6.2016); בג"ץ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449 (1987)). מכל מקום, משלא הועלו טענות בענין זה, ומשהגענו עד הלום וניתן פסק דין מנומק על ידי בית משפט קמא, הדברים הם אך בגדר הערת אגב. 12. ולפני סיום, נציין כי רשמנו לפנינו את נכונות המשיבים (ועדת הפשרות) לאשר את מכירת המגרש התכנוני למערערים על פי שווי המקרקעין בהתאם להיקף הדיירות המוגנת נכון למועד הגשת העתירה המינהלית (יום 26.3.2014). 13. הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים 2-1 בסך 10,000 ₪. ניתן היום, ‏ל' בתשרי התשע"ט (‏9.10.2018). ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 16083790_B20.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il