יהודה שושני נ. אחד לבנין בע"מ

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8373/21 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין המערער: יהודה שושני נ ג ד המשיבים: 1. אחד לבנין בע"מ 2. עו"ד איתן צנעני 3. כונס נכסים רשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' עאסי) מיום 3.11.2021 בפש"ר 10332-07-20 בשם המערער: עו"ד רוי בר-קהן; עו"ד קלרה פונרוב פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' עאסי) מיום 3.11.2021 בפש"ר 10332-07-20, בו נדחה ערעור המערער על הכרעת משיב 2 בתביעת חוב שהוגשה נגדו. הרקע לערעור המערער היה מנהל ובעל מניות בחברת גולדשטיין זאב חברה לבניין (ג.ז.) בע"מ (להלן: החברה). חלק ממניות החברה הוחזקו על ידי שותפו של המערער, מר זאב גולדשטיין (להלן: השותף). החברה התקשרה עם משיבה 1 (להלן: הנושה) בהסכם לרכישת ציוד וחומרי בניין (להלן: הסכם ההתקשרות) בו נקבעה מסגרת אשראי בסך של 200,000 ש"ח. המערער חתם על הסכם ההתקשרות כערב להתחייבויותיה של החברה כלפי הנושה. ביום 3.7.2017 הגישה הנושה לבית משפט השלום ברמלה תביעה נגד המערער בסדר דין מקוצר על סך של 407,933 ש"ח (תא"ק 3500-07-17). נטען כי במהלך הפעילות העסקית בין הנושה לבין החברה מסרה החברה 4 המחאות בסך כולל של 398,376 ש"ח. אלא שעם הצגתן לפירעון, כל ההמחאות חוללו בשל היותן משוכות על חשבון מוגבל. בתביעתה ציינה הנושה כי פניותיה אל המערער בדרישה לתשלום החוב לא נענו, ואף נקיטת הליכי הוצאה לפועל נגד החברה לביצוע ההמחאות לא הביאה לגביית החוב. על כן, ועל יסוד ערבותו האישית של המערער, התבקש בית המשפט לחייבו לשאת במלוא חובה של החברה כלפי הנושה. המערער מצדו הגיש בקשת רשות להתגונן ולאחר דיון במעמד הצדדים בית המשפט נעתר לבקשה. ביום 3.10.2017 ניתן צו כינוס לנכסי המערער לפי בקשתו (פש"ר 7844-10-17) ומשיב 2 מונה כמנהל המיוחד לנכסיו (להלן: המנהל המיוחד). נוכח זאת, ביום 1.12.2018 הורה בית משפט השלום על עיכוב ההליכים המתנהלים לפניו. ביום 21.1.2018 הגישה הנושה למנהל המיוחד תביעת חוב על סך של 407,933 ש"ח, לה צורפו בין היתר הסכם ההתקשרות, העתקי ההמחאות שחוללו והתביעה שהגישה לבית משפט השלום. בתשובתו לתביעת החוב טען המערער כי חתימתו על הסכם ההתקשרות כערב אינה מחייבת לבדה, ונדרשה גם חתימתו של השותף כתנאי לחיובו כלפי הנושה. בהקשר זה ציין המערער כי פנה בשעתו לשותף בבקשה שיחתום אף הוא על הסכם ההתקשרות, אך הוא סרב לעשות כן. ביום 9.7.2018 קיבל המנהל המיוחד את תביעת החוב במלואה. נקבע כי אין מקום לקבל את טענותיו של המערער, וכי חתימתו כערב להתחייבויותיה של החברה מחייבת אותו לכל דבר ועניין. 4. ביום 7.10.2019 הוכרז המערער פושט רגל, והמנהל המיוחד מונה כנאמן לנכסיו (המנהל המיוחד ייקרא מעתה: הנאמן). ביום 5.7.2020 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי ערעור על ההכרעה בתביעת החוב. בערעורו טען המערער בין היתר כי הערבות האישית עליה חתם הייתה בנויה וערוכה כך שהיא תכלול גם את חתימתו של השותף, אולם בסופו של יום המקום שיועד לחתימתו נותר ריק; כי הוא הבהיר לנושה שאינו מסכים לשמש כערב יחיד להתחייבויותיה של החברה ושערבותו תלויה בחתימתו של השותף; וכי הצדדים אף סיכמו שהנושה לא תמשיך לספק לחברה את הסחורה ככל שהשותף לא יחתום אף הוא על הערבות האישית. אלא שהשותף לא חתם על הערבות האישית, וחרף זאת הנושה המשיכה לספק לחברה את הסחורה ואף הגדילה את האשראי לסך של 500,000 ש"ח. זאת, בניגוד לאמור בהסכם ההתקשרות ומבלי שהמערער נתן את הסכמתו לכך. על רקע האמור טען המערער כי הכרעת הנאמן בתביעת החוב עומדת בניגוד להלכה שנפסקה ברע"א 6642/13 רוקסי בניה והשקעות בע"מ נ' פלקובי חברה לבנין והשקעות בע"מ (1.1.2015) (להלן: הלכת רוקסי)), שבגדרה אומצה ההלכה שנקבעה בע"א 610/68 הראסטל בע"מ נ' עטרת הברית, חברה רשומה בע"מ, פ"ד כג(1) 410 (1969) (להלן: הלכת הראסטל)) לפיה, לטענתו, "אדם המתחייב בהסכם בהנחה שאדם אחר יוסיף את חתימתו והשניים יחובו ביחד ולחוד, פטור מהתחייבותו אם האחר לא חתם". 5. הנושה סמכה את ידיה על הכרעתו של הנאמן בתביעת החוב ועל נימוקיה, וביקשה להורות על דחיית הערעור. נטען כי אין שחר לטענה שערבותו של המערער הייתה מותנית בתנאי כלשהו, ובכלל זה חתימת ערב נוסף. ראיה לכך היא העובדה שבעקבות הסכם ההתקשרות הנושה החלה לספק לחברה חומרי בניין וציוד על פי הזמנתה, וכן העובדה שההמחאות שניתנו לחברה נחתמו הן על ידי המערער הן על ידי השותף. בהקשר זה נטען כי חתימתם המשותפת של המערער ושל השותף על ההמחאות בסכום כולל העולה על סך של 400,000 ש"ח שוללת כשלעצמה את טענת המערער לפיה ערבותו הוגבלה לסך של 200,000 ש"ח. מכל מקום, עיון בהסכם ההתקשרות מעלה כי לא מדובר בהגבלת ערבות כנטען, אלא במסגרת אשראי ראשונית המשתנה בהתאם לצרכי החברה ועל פי ההזמנות המבוצעות על ידה ומסופקות בפועל. עוד צוין כי הן בטרם נקיטת ההליכים נגד המערער והן לאחר הכרעת החוב על ידי הנאמן, ניהל המערער משא ומתן אינטנסיבי עם החברה לסילוק חובו האישי, ועובדה זו מלמדת שהוא הכיר בחוב המגיע לה מכוח חתימתו על הערבות האישית. 6. הנאמן התנגד אף הוא לקבלת הערעור. נטען כי המערער לא המציא אסמכתא או ראיה כלשהי לפיה ערבותו להתחייבויותיה של החברה מותנית בערבותו של השותף, והוא אף לא הציג כל אסמכתא לכך שהוא העלה טענה כאמור במהלך התקופה שבין מועד חתימתו על הערבות האישית לבין מועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל בעניינו. הסכם ההתקשרות אמנם ערוך לכך שהוא יכלול חתימה נוספת מטעמו של בעלים או מנהל נוסף, אולם על פניו חזותו של ההסכם היא של הסכם סטנדרטי המשמש את החברה בהתקשרויותיה השונות. לפיכך, אין בנוסחו של הסכם ההתקשרות כדי להוכיח שחתימתו של המערער על הערבות האישית הייתה מותנית בחתימתו של השותף. בנוסף, המערער היה מעורב בהזמנת סחורה ובהעברת תשלומים לנושה מבלי שהעלה כל טענה ביחס לאי חתימתו של השותף על הערבות האישית, וגם מטעם זה יש לדחות את טענותיו. בכל הנוגע להגבלת סכום הערבות, גם דינה של טענה זו להידחות. אמנם, בהסכם ההתקשרות צוין כי מסגרת האשראי הינה בסך של 200,000 ש"ח, אולם ערבותו של המערער לא הוגבלה לסכום זה והיא תקפה גם לחריגה ממנו. מה גם, שהמערער ידע על אודות החריגה ממסגרת האשראי ולא העלה כל טענה בנוגע לכך. 7. ביום 26.10.2021 התקיים דיון בערעור, בו חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם. הנאמן הוסיף כי אין להקיש מהלכת רוקסי לענייננו, שכן שם לא הייתה כל מחלוקת שנדרשים שני ערבים. לעומת זאת, בענייננו מדובר במקרה של "גרסה מול גרסה", ולפיכך הנטל להוכיח כי נדרשה גם חתימתו של השותף על הסכם ההתקשרות ועל הערבות האישית רובץ על כתפי המערער. אלא שהמערער לא עמד בנטל זה, זאת בהתחשב בהתנהלותו לאורך השנים אשר הוכיחה כי לא היה צורך בחתימה נוספת מטעמו של השותף. משיב 3, כונס הנכסים הרשמי, הצטרף לעמדת הנאמן. 8. בפסק הדין מיום 3.11.2021 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. נקבע כי הכרעתו של הנאמן הינה מנומקת ומפורטת במידה מספקת, ואין כל הצדקה להתערב בה. לצד האמור דחה בית המשפט את טענותיו של המערער לגופן, בקבעו כי אין מקום להחיל את הלכת רוקסי ואת הלכת הראסטל על נסיבות המקרה דנן. נקבע כי היה על המערער להוכיח כי ערבותו להתחייבות החברה ניתנה בעת ששותפו היה צפוי להתחייב, וככל שהיה עושה כן, השניים היו חבים ביחד ולחוד. ואולם, המערער לא הוכיח את התקיימותם של תנאים אלה, והסכם ההתקשרות לא כולל כל תניה שעל פיה ערבותו מותנית בחתימתו של השותף. עוד נקבע כי המערער לא העלה את טענותיו באשר לתוקפה של חתימתו על הסכם ההתקשרות במסגרת התנגדותו לביצוע ההמחאות בלשכת ההוצאה לפועל על אף שהיה מיוצג; וכי התנהלותו אף מלמדת שהוא הכיר בערבותו האישית להתחייבויותיה של החברה כלפי הנושה שעה שניהל עמה משא ומתן בנוגע לסילוק החוב הנטען, מבלי שהעלה במהלכו כל טענה לעניין היקף הערבות או היעדר חבותו. 9. מכאן הערעור שלפנינו. לטענת המערער, טענתו לפיה אין תוקף להסכם ההתקשרות ללא חתימתו של השותף הועלתה הן במסגרת בקשת הרשות להתגונן והתצהיר שצורף לה, והן במסגרת הדיון שהתקיים באותה בקשה. נוכח זאת, שגה בית המשפט בקביעתו לפיה הוא לא העלה את הטענה האמורה במסגרת התנגדותו לביצוע ההמחאות. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט בפרשנות שהעניק להלכת רוקסי, שכן לגישתו הנטל להוכחה כי נעשה ויתור על הוספת חתימתו של השותף כערב נוסף מוטל על הנושה. מכל מקום, לא היה באפשרותו להוכיח כי חתימתו על כתב הערבות הותנתה בחתימתו של השותף, בהתחשב בכך שההליך שהתנהל לפני בית משפט השלום עוכב בשל צו הכינוס שניתן בעניינו. עוד שגה בית המשפט בהסתמכו על כך שהסכם ההתקשרות אינו קובע כי ערבות המערער מותנית בחתימתו של השותף. בהקשר זה נטען שהלכת רוקסי אינה קובעת כי על מנת שתעמוד לערב טענה בדבר חתימתו של ערב נוסף, תניה זו צריכה להיות מצוינת מפורשות בהסכם. בענייננו, הערבות נוסחה בלשון רבים ותחתיה הופיע מקום לחתימת שני מנהלי החברה, ודי בכך כדי להוכיח כי המערער סבר והסתמך על חתימת השותף כתנאי להעמדת ערבותו. בנוסף, הנושה נהגה בחוסר תום לב קיצוני בכך שלא הבהירה שכתב הערבות תקף אף בהיעדרה של חתימה מטעמו של השותף בטרם סיפקה את הסחורה לחברה. לבסוף, שגה בית המשפט בקביעתו לפיה הכרעתו של הנאמן מפורטת ומנומקת במידה מספקת. דיון והכרעה 10. לאחר עיון בכתב הערעור ובנספחיו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. 11. הלכה היא מקדמת דנא כי תפקידו של בית המשפט בערעור על הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב מצטמצם לפיקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידו ולבחינת תקינות פעולותיו. הפיקוח השיפוטי על בעל התפקיד מתאפיין בריסון ובהתערבות מצומצמת, תוך הקניית שיקול דעת רחב לבעל התפקיד בביצוע תפקידו. ההתערבות השיפוטית בפעולותיו של בעל התפקיד, ובכלל זה גם בהכריעו בתביעות חוב המוגשות לפניו, תיעשה במקרים חריגים של סטייה קיצונית ומהותית מסבירות ותקינות הפעולה (ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד שושני, פסקה 15 (27.12.2010); ע"א 10208/16 קרסו מוטורס בע"מ נ' Better Place Inc., פסקה 33 (13.12.2017); רע"א 1421/18 לוי נ' עו"ד אמסטר – המנהל המיוחד, פסקה 8 (2.10.2018)). האמור לעיל לגבי היקף התערבות בית המשפט בהכרעת הנאמן בתביעת חוב יפה ביתר שאת כאשר עסקינן בערעור המוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על הכרעת הנאמן בתביעת חוב (ע"א 8316/20 אהרוני נ' כונס הנכסים הרישמי, פסקה 3 (14.2.2022)). בענייננו, בית המשפט בחן את הכרעת הנאמן בתביעת החוב על פי אמות מידה אלה, ולא השתכנעתי כי נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. בנוסף, בהתחשב באופי המחלוקת ובמורכבותה, אף לא מצאתי להתערב בהכרעת הנאמן בשל היותה מנומקת באופן תמציתי (ראו והשוו: ע"א 4339/21 שמעון נ' מיכאל מנהל מיוחד לנכסי המערערים, פסקה 11 (29.8.2021)). 12. גם לגופם של דברים דין הערעור להידחות. בהתאם להלכת הראסטל, כאשר אדם נתן התחייבות כלפי אחר בעת שאדם נוסף היה צפוי להתחייב מתוך הנחה שהשניים יחובו "יחד ולחוד", אולם בסופו של יום האדם הנוסף לא התחייב, ההתחייבות שניתנה בטלה. ביסוד הלכה זו עומדת חזקה לפיה החייב שהתחייב הסתמך על כך שחייב נוסף יישא עמו בחיוב, ומשההנחה לא התממשה קמה הצדקה להגן עליו ולפטור אותו מהחיוב (שם, בעמ' 417). בהלכת רוקסי, אשר קבעה כי יש להחיל את הלכת הראסטל גם על הסכמי ערבות, צוין כי מדובר בחזקה הניתנת לסתירה מקום שבו מוכח כי הצדדים הסכימו, במישרין או במשתמע, לוותר על התחייבותו של החייב הנוסף (הלכת רוקסי, פסקה 14). בענייננו, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, כלל לא הוכחו התנאים המקימים את החזקה שנקבעה בהלכת הראסטל. אף אם המערער אכן העלה את טענותיו בעניין תוקפה של חתימתו על הערבות האישית במסגרת הבקשה שהגיש למתן רשות להתגונן ובדיון בבקשה זו (ועיון במערכת נט-המשפט אכן מגלה כי כך היה), הרי שכך או כך, הוא לא הציג תשתית ראייתית כלשהי שיש בה כדי להוכיח שחתימתו כערב להתחייבויותיה של החברה ניתנה מתוך הנחה שגם השותף יחתום על הסכם ההתקשרות כערב. אמנם, בהסכם ההתקשרות שמור מקום לחתימת שני ערבים ובפועל מופיעה רק חתימה אחת, זו של המערער. ברם, מעיון בהסכם זה נראה כי מדובר בהסכם בנוסח קבוע מראש, בו עושה הנושה שימוש בהתקשרויותיה השונות מעת לעת לצורך אספקת סחורה. על כן, אין בעובדה שקיים בהסכם ההתקשרות מקום לחתימת ערב נוסף כדי ללמד על ציפייה של המערער בענייננו כי גם השותף יחתום על ההסכם כערב. על כך יש להוסיף כי המערער היה מעורב בהזמנת סחורה ובהעברת תשלומים לנושה מבלי שהעלה כל טענה ביחס לאי חתימתו של השותף על הערבות האישית, עובדה התומכת גם היא במסקנה כי כלל לא קמה החזקה שנקבעה בהלכת הראסטל. מטעם זה גם מוקשית מאוד בעיני טענתו של המערער כאילו "אולץ" בעל כורחו לקבל את הסחורה שסופקה לו על ידי הנושה בסכום העולה על מסגרת האשראי המקורית שנקבעה בהסכם ההתקשרות. טענה זו לוקה בחוסר היגיון פנימי והיא ודאי אינה מוכיחה שאין תוקף לערבותו של המערער. בשולי הדברים יצוין כי המערער הגיש בקשה להוספת ראיה, במסגרתה ביקש לצרף מסמכים מההליכים השונים שהתנהלו בעניינו. כפי שפורט לעיל, לא זו בלבד שעיינתי בתיק בית המשפט באמצעות מערכת נט-המשפט, אלא שאין במסמכים שצירופם מבוקש כדי לשנות את התוצאה. התוצאה היא כי הערעור נדחה. משלא התבקשה תשובת המשיבים, ובהתחשב במתכונת הדיונית שבה ניתנה ההכרעה – לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ב' בניסן התשפ"ב (‏3.4.2022).   ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21083730_N04.docx הב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1