פלוני נ. בית משפט השלום לנוער תל אביב

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8353/18 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון העותר: פלוני נ ג ד המשיב: בית משפט השלום לנוער בתל אביב-יפו עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד מיטל רון; עו"ד ד"ר אלקנה לייסט (מטעם הסנגוריה הציבורית) בשם המשיב: עו"ד לירון הופפלד פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותר להורות לבית משפט השלום לנוער בתל אביב-יפו (להלן: בית המשפט לנוער), ליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתו מיום 26.3.2018, בגדרה הוחלט על פתיחתו מחדש של ההליך בת"פ 9676-08-17, הליך שנסגר בהחלטתו-שלו כחמישה חודשים קודם לכן. 2. ביום 6.8.2017 הוגש לבית המשפט לנוער כתב אישום נגד העותר ונגד קטין נוסף. על-פי כתב האישום, חברו השניים יחדיו ביום 2.8.2017 וגנבו אופנוע. משהוגש כתב האישום למזכירות בית המשפט, נפתח תיק פלילי, מספרו 9676-08-17. בו ביום הוגש לבית המשפט לנוער כתב אישום נוסף נגד העותר ונגד עוד ארבעה קטינים. כתב האישום עסק באירוע אחר, שאירע ביום 11.7.2017, ובגינו יוחסו לחמשת הנאשמים עבירות אלימות ואיומים. עם הגשת כתב האישום, נפתח על-ידי מזכירות בית המשפט תיק פלילי, מספרו 12980-08-17. בהחלטת בית המשפט לנוער (השופטת מ' קפלן-רוקמן) בת"פ 9676-08-17 נקבע, כי תשובת הנאשמים לכתב האישום תישמע לפניה ביום 29.11.2017. 3. נפלה שגגה, ובית המשפט לנוער טעה לחשוב כי שני כתבי האישום הנ"ל שהוגשו נגד העותר באותו יום – זהים המה. משכך היה, קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 24.10.2017, כי "התיק הוגש בטעות בכפל לת"פ 129800817. מזכירות תסגור התיק ותבטל זימון. דיון יום 29/11/17 – מבוטל" (להלן: החלטת הסגירה). כחמישה חודשים חלפו, וביום 26.3.2018 הגישה משטרת ישראל – שלוחת תביעות נוער תל אביב בקשה לביטול 'החלטת הסגירה'. בית המשפט לנוער נעתר לבקשה, וקבע "מענה יינתן ביום 30/5/18 שעה 9:00 צדדים יזומנו" (להלן: החלטת הפתיחה מחדש). עוד באותו יום, הגישה ב"כ העותר בקשה לביטול 'החלטת הפתיחה מחדש'. לעמדתה, הבקשה שהוגשה על-ידי התביעה המשטרתית "נעדרת כל בסיס משפטי בדין הפלילי [...] משנתן בית המשפט את פסק דינו, אין הוא נזקק עוד לבקשות לשנותו והסמכות לעשות כן, נתונה אך לערכאת הערעור". בהחלטה מיום 28.3.2018 דחה בית המשפט לנוער את הבקשה, ונימוקו עמו: "מלוא ההצדקות להמשך קיומו של התיק, אין מדובר בפס"ד, לא התקיים כל דיון בפניי. משהבחינה המאשימה (וממילא בתקופה טרם שנה מיום ביצוע העבירה) כי טעות נפלה, מלוא ההצדקות היו בפניה בבקשה להגשה מחודשת של כתב האישום. בנסיבות אלו, שיהוי אין, פס"ד אין ופעלה כדין המאשימה". 4. משדחה בית המשפט לנוער את בקשת העותר, הוגש על-ידו ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי (השופטת העמיתה ד' ברלינר) מיום 19.6.2018 נדחה הערעור, שכן "על פניו מדובר בהחלטת ביניים אשר אין ביחס אליה זכות ערעור". משנדחה הערעור, הוגשה ביום 6.9.2018 בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. הבקשה נדחתה בהחלטת השופט י' אלרון: "החלטתו של בית המשפט השלום לנוער, אשר אליה מתייחסת בקשה זו, מהווה החלטת ביניים על פי מהותה [...] משכך, למבקש לא עמדה זכות לערער על ההחלטה לפני בית המשפט המחוזי, ובהתאם, לבית המשפט המחוזי לא קמה סמכות לדון במסמך שהגיש המבקש כבערעור, חרף כותרתו. בנסיבות אלה, למבקש אין זכות לפנות לבית משפט זה" (רע"פ 6394/18 פלוני נ' מדינת ישראל (18.10.2018)). משנדחתה גם בקשתו-זו, פנה העותר לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ, והגיש את עתירתו. מכאן העתירה שלפנינו. 5. בעתירתו טוען העותר, כי החלטת בית המשפט לנוער לפתוח מחדש את ההליך ניתנה בחוסר סמכות, ועומדת בניגוד לעקרון 'גמר המלאכה'. לעמדת באי-כוחו, ההחלטה שהורתה על סגירת התיק היוותה למעשה פסק דין, שכן היא שקולה להחלטה בטענה מקדמית נוכח 'משפט אחר תלוי ועומד' בהתאם לסעיף 149(6) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ). משניתנה ההחלטה, בית המשפט שוב אינו מוסמך לפתוח את התיק וליתן בו החלטות. הדרך היחידה לשנות מאותה החלטה, היא באמצעות הגשת ערעור. ערעור שכזה לא הוגש, ופסק הדין הפך חלוט. עוד טוענים באי-כוח העותר, כי 'החלטת הפתיחה מחדש' גרמה לעיוות דין, שכן משעה שנודע לעותר על סגירת התיק, "הוא חש הקלה משמעותית והסתמך על ההחלטה, וחמישה חודשים לאחר מכן קיבל הודעה כי התיק בכל זאת יפתח". מוסיפים וטוענים ב"כ העותר, כי גם אם תתקבל עמדת ב"כ המדינה לפיה 'החלטת הסגירה' מהווה 'החלטה אחרת', לא ניתן היה לתקנה באמצעות 'החלטת הפתיחה מחדש'. תיקון החלטה אפשרי בתוך 21 יום מיום נתינתה, ואילו התיקון במקרה שלפנינו נעשה לאחר שחלפו כחמישה חודשים. 6. מנגד, טוענת ב"כ המדינה בתגובתה המקדמית, כי 'החלטת הפתיחה מחדש' היא החלטת ביניים בהליך פלילי, החלטה אשר ניתן לערער עליה בתום ההליך המשפטי בלבד. לעמדתה, 'החלטת הסגירה' איננה פסק דין, אלא "החלטה טכנית שניתנה בשגגה בתשובה לפניית מזכירות בית המשפט, אשר סברה בטעות כי התיק נפתח בכפל [...] וודאי לא עולה ממנה כוונה להכריע בהליך" (פסקה 24). ב"כ המדינה מוסיפה, "כי הביטוי 'ביטול אישום' לא נזכר בהחלטה, ואף מטעם זה אין לסווגה כפסק דין" (פסקה 26). אי לכך, גורסת ב"כ המדינה, כי היתה לו לבית משפט השלום לנוער סמכות לתקן את החלטתו הטכנית על סגירת התיק, ולהורות על פתיחתו מחדש. 7. למקרא טענות ב"כ הצדדים מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. כאמור, זוהי 'החלטת הסגירה': "התיק הוגש בטעות בכפל לת"פ 129800817. מזכירות תסגור התיק, ותבטל זימון. דיון יום 29/11/17 – מבוטל". 'החלטת הסגירה' – איננה אלא הוראה פנימית של בית המשפט למזכירות, ואשר בעקבותיה לא נמסרה לעותר הודעה על גניזת התיק, אלא רק על ביטול הדיון. 'החלטת הסגירה' – איננה פסק דין; 'החלטת הפתיחה מחדש' – איננה ביטול פסק דין. 8. בסעיף 2 לתקנות בתי המשפט (מזכירות בבתי משפט ובבתי דין לעבודה), התשס"ה-2004 (להלן: התקנות) נקבע, כי במזכירות בית המשפט ינוהל רישום העניינים שהובאו לפני בית המשפט, בכלל זה מספרי התיקים ומועדי הדיונים. כתב אישום מוגש על-ידי התביעה למזכירות בית המשפט. המזכירות מקבלת אותו בבואו, מעניקה לו את מספרו, רושמת את פרטי זהותו. הורתו של התיק במשרדי התביעה, לידתו במזכירות בית המשפט. אילו היתה המזכירות פותחת תיק, מוחקת אותו בשגגה ופותחת בחזרה, ניתן להניח כי איש לא היה מלין, לבטח לא מגיש עתירה לבג"ץ. נוכל לשער כי מעשים מעין אלו מתרחשים מפקידה לפקידה. עובדי המזכירות, פקידים ופקידות, אמנם נמרצים, אך המלאכה מרובה, בעלי הדין דוחקים, וטעות לעולם חוזרת. בנדון דידן, ניתנה 'החלטת הסגירה' על-ידי שופטת (כנראה בעקבות פנייה מן המזכירות שטעתה לחשוב כי שני כתבי האישום, חד הם); לא על-ידי מזכירות בית המשפט. אלא שאין בכך כדי לשנות מאופיה של ההחלטה (ראו והשוו לגבי סמכויות בקשר לפעולות מינהליות וסדרי עבודתו של בית המשפט: "שימוש בסמכויות אלה אינו בעל אופי שיפוטי, ולכן אי-אפשר לערער על פעולות הנעשות מכוחן" (חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 94-95, מהדורה שלישית, 2012)). 'החלטת הפתיחה' בענייננו, אינה החלטה המורה על פתיחתו של התיק 'יש מאין'; מדובר לכל היותר בתיק ה'חוזר ונעור'. מבחינה מהותית ההליך לא הסתיים; רישומו נמחק, אך העניין נושא כתב האישום עומד בעינו. 9. שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי (תהילים יט, יג). מטבע ברייתנו כבני אדם, אנו מוּעדים לטעוֹת. עלינו להשתדל להימנע מטעות, אך זאת יש לזכור, חקר האמת – עיקר; סדרי דין והוראות נוהל – טפל. אם יש צורך, ומסתבר שיש, ניתן בזאת תוקף מחודש לדברי הנשיא מ' זמורה בערעור הפלילי הראשון שנדון בבית משפט זה: "פרוצדורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות-דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק. תפקיד הדיון הפלילי – להוציא כאור משפט. מוטב אמנם שעשרה רשעים יצאו זכאים משצדיק אחד יצא חייב, אבל במה דברים אמורים? – כשהשאלה היא הוכחת האשמה ולא כשהכתוב מדבר על ליקויים טכניים בכתב-האשמה וכדומה" (ע"פ 1/48 סילווסטר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד א 5, 18 (1948)). העותר לא זכאי להיבנות מן התקלה; הציבור לא צריך לשאת בנזקהּ. לא נהפוך את היוצרות, לא נאפשר לטפל להשתלט על העיקר, בחינת "שִפחה כי תירש גבירתה" ׁ(משלי ל, כ"ג). 10. אשר על כן, אציע לחברותי לדחות את העתירה. 11. לא נתבקשנו לפסוק הוצאות, גם לא נעשה כן, גם אין למי. אך יש להצר על ריבוי ההליכים ועל המשאבים השיפוטיים והכספיים שירדו לטמיון: בקשה לביטול החלטה בבית משפט השלום; ערעור לבית המשפט המחוזי; בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, ועתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. טיעונים בכתב ודיונים בעל-פה (למעלה מ-100 עמודים במצטבר). משטרה ופרקליטות מזה, סניגוריה ציבורית מזה, ובתי המשפט לערכאותיהם. לא צריך היה להגיע עד הלום. לא היה יסוד לבקשה עוד מלכתחילה. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. אני מסכימה עם חברי השופט נ' סולברג. לצד זאת, מצאתי לנכון להוסיף ולהתייחס לדברים בקצרה בשל הלקחים שראוי להפיק מן המקרה במבט הצופה פני עתיד. 2. אכן, מלכתחילה סגירתו של תיק בית המשפט הייתה תולדה של טעות. על כך יש להוסיף, כי אין זה אחד מאותם מקרים שבהם באי-כוחו של הנאשם הנוגע בדבר יכלו לסבור באופן אמיתי כי מדובר בהחלטה "מכוונת" על סגירת תיק, ולבטח שלא בהחלטה "מהותית", כי אם בתקלה טכנית. בהחלטה שהתקבלה אין כל ביטוי להפעלת שיקול דעת שיפוטי ואף לא התקיים בה דיון. לשני הצדדים היה ידוע, מן הסתם, כי "כפל תיקים" לא נפתח במקרה זה. 3. עם זאת יש להודות כי המקרה מעורר אי-נחת, בעיקר בכל הנוגע להתנהלות התביעה, שגילתה את הטעות בנוגע לסגירת התיק רק לאחר שחלפו מספר חודשים. מבלי להידרש כלל לשאלת סיווגן של ההחלטות בתיק, ברי כי לפרק הזמן שחלף מאז "סגירת" התיק ועד ל"פתיחתו" ישנה משמעות (מעבר להיבט הפורמאלי שעניינו חלוף פחות משנה מאז קרות האירוע, שהביא לכך שלא נדרשה קבלת הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב אישום) – וזו מתעצמת ביתר שאת כאשר עסקינן בקטין בגילו של העותר. טעויות יכולות כמובן לקרות, ודומה שאף אדם אינו חסין מהן. לצד זאת, ראוי שכובד הראש הנדרש ביחס לקבלת החלטה על הגשת כתבי אישום יאפיין גם החלטה על "החייאה" שלו לאחר שחלפו מספר חודשים, אשר בהם יכול היה להיווצר אצל הנאשם הרושם שאינו חשוף עוד לסיכון של הרשעה בפלילים. בנסיבות העניין, לא הובהר האם בעקבות גילוי הטעות החייאת ההליך התבצעה באופן "אוטומטי", או שמא הדבר נעשה לאחר שהופעל שיקול דעת נוסף הנוגע למשמעות של סגירת התיק. 4. מכל מקום, טענות בעניין זה יכולות להישמע במסגרת ההליך הפלילי עצמו (שבו כידוע ניתן לבחון אף טענות הנסבות על התנהלותן של רשויות התביעה. ראו: רענן גלעדי "דוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים" ספר אליהו מצא 529 (אהרן ברק, אילה פרוקצ'יה, שרון חנס ורענן גלעדי עורכים, 2015)). ברי כי אין בדחיית העתירה כדי להשליך על האפשרות להעלות טענות כאמור, וזאת מבלי לנקוט כמובן כל עמדה לגוף הדברים. ש ו פ ט ת השופטת ע' ברון: אני מסכימה עם האמור בפסק דינו של חברי השופט נ' סולברג, ומצטרפת להערותיה של חברתי השופטת ברק-ארז. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏ט' בניסן התשע"ט (‏14.4.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 18083530_O06.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1