רמי גראב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8349/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8349/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער: רמי גראב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 1.11.2012 בת"פ 16228-09-11 שניתן על ידי כבוד השופטת י' אמסטרדם תאריך הישיבה: י"ז באדר התשע"ג (27.02.13) בשם המערער: עו"ד דוד גולן בשם המשיבה: עו"ד נעימה חנאווי בשם שירות מבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח בפניי ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 01.11.12, בת"פ 016228-09-11 שניתן על-ידי כב' השופטת יהודית אמסטרדם, במסגרתו נגזרו על המערער 18 חודשי מאסר בפועל; מאסר על תנאי לתקופה של 24 חודשים למשך 3 שנים לבל יעבור עבירה של גרם מוות ברשלנות, הריגה או הפקרה לאחר פגיעה; פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה למשך 5 שנים וקנס בסך 20,000 ש"ח. הערעור מופנה בעיקרו נגד חומרת עונש המאסר בפועל. המערער הורשע על פי הודאתו בבית המשפט המחוזי בגרימת מוות ברשלנות (עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין התשל"ז - 1977, [להלן: חוק העונשין]), ובהפקרה לאחר פגיעה (עבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א 1961 [להלן: פקודת התעבורה]). על פי כתב האישום, בתאריך 08.09.10, בסמוך לשעה 19.00, נהג המערער ברכב מסוג מאזדה (להלן: הרכב), ברחוב הירקון בתל אביב מדרום לצפון. בצומת הרחובות "הירקון" ו"הירדן" נסע לפני המערער רכב נוסף. הנהג שברכב הראשון הבחין בהולך רגל שהתחיל בחציית רחוב "הירקון" מימין לשמאל על גבי מעבר חצייה כאשר ברמזור המיועד להולכי הרגל דלק האור האדום. הרכב הראשון נאלץ לעצור בסמוך למעבר החצייה כדי לאפשר להולך הרגל לחצות. המערער, שנסע כאמור מאחורי הרכב הראשון, הבחין בעצירה, עקף את הרכב הראשון משמאל ופגע בהולך הרגל. על אף שהמערער הבחין בפגיעה, הוא המשיך בנסיעה כמה עשרות מטרים נוספים, נטש את רכבו ועזב את המקום מבלי לברר את מצבו של הנפגע ומבלי להושיט כל עזרה. בחלוף כשעתיים הגיע המערער לתחנת המשטרה והסגיר עצמו. בעקבות הפגיעה, הולך הרגל הובהל לבית החולים ולאחר כחודשיים נפטר. בהליך קמא הסכימה התביעה כי רשלנותו של המערער הינה ברף הנמוך, וזאת משום שהתרשלותו של המנוח בדמות החצייה ברמזור אדום תרמה אף היא להתרחשות התאונה, אך הודגש כי מדובר בשתי עבירות נפרדות וחמורות. 2. בהליך שלפנינו טען בא כוחו של המערער כי לא ניתן משקל מספק לעובדה שמרשו הודה בעבירות המיוחסות לו בשלב מוקדם מאוד ובכך חסך זמן שיפוטי רב ויקר. עוד הוסיף כי נטישת הרכב ועזיבת המקום לא נבעו מהפקרה מתוך רצון להימלט מאימת הדין אלא מהלחץ הנפשי האישי בו היה שרוי המערער בעקבות הסיטואציה שנקלע אליה. הראיה לכך היא העובדה כי הותיר את הרכב במקום ואף הגיע למשטרה תוך שעתיים. התנהגות זו מלמדת, לגישת הסנגור, על הרצון הכן של המערער לשאת בחומרת הדין. כמו כן, התבקשנו להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער כפי שאלה עולות מתסקיר שירות המבחן בגדרו הומלץ שלא להטיל על המערער עונש של מאסר בפועל אלא להסתפק בעונש שירוצה בעבודות שירות. נטען כי מיום התאונה שרוי המערער במצוקה נפשית קשה וסובל מפוסט טראומה. הקלה בעונש, כך נטען, תסייע רבות לשיקום המערער שהיה בן 25 במועד גזר הדין ולשיקום משפחתו. יצוין שהמערער מבקש עוד להפחית את שיעור הקנס שהוטל עליו או לחילופין לדחות את תחילת התשלום עד לתקופה בה ישתחרר ממאסר בשל מצבו הכלכלי הרעוע. לגישת באת כוח המדינה התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי משקפת איזון סביר בין מכלול השיקולים ואין הצדקה להתערבות בית משפט זה. המדינה מכירה בכך שהרשלנות אינה ברף הגבוה, אולם מדובר לשיטתה ברשלנות המצדיקה ענישה משמעותית הכוללת מאסר בפועל. עוד נטען כי העונש שגזר בית המשפט קמא מגשים גם את התכלית החשובה של הרתעת הרבים מביצוע עבירות הפקרה. 3. אכן אף התביעה הסכימה בטיעוניה לעונש בבית המשפט המחוזי כי דרגת הרשלנות היא ברף הנמוך. זאת בשל התרשלותו התורמת של המנוח שחצה באור אדום. לעניין הערעור אמנע מלהיות יותר קטגור מקטגור. עם זאת, בשל ההיבט העקרוני שבעניין, אבהיר כי ספק בעיני אם היה מקום לקבוע בצורה נחרצת שהרשלנות מצויה ברף הנמוך של המתחם. בל נשכח כי מעבר החצייה הוא רשותו של הולך הרגל והמסלול המיועד עבורו לחציית הכביש. נכון כי לנוכח הפער בין הכוחות בהתנגשות בין יצור אנוש וכלי קטלני, על הולך הרגל להקפיד ביתר שאת לחצות את הכביש אך ורק בשעה שמותר לו. עם זאת, גם על הנהג לקחת בחשבון את הרשלנות התורמת האפשרית של נהגים נוספים ואף של הולכי רגל. לכן, משהתקרב הנהג למעבר החצייה ועל אף שמותר היה לו להמשיך בנסיעה על פי תמרורי הדרך, כאשר הנהג שלפניו עצר היה עליו לנקוט צעדים בהתאם. עצירת הנהג הראשון מקורה גם באפשרות שלפניו הולך הרגל החוצה בניגוד להוראת הרמזור. לכן, אף אם לא הייתה רשלנות במעבר המערער מנתיב לנתיב כדי לחצות את הכביש, טרם עבר את מעבר החצייה היה עליו לוודא שאין במעבר הולך רגל העשוי להיפגע כתוצאה מהמשך נהיגתו. על נהגי הרכב להפנים כי זכות קדימה מקבלים ולא נוטלים. בל נשכח כי עצירתו של רכב באמצע מסלול הנסיעה כשהאור ברמזור הוא ירוק מקטינה את שדה הראיה של הנהג המגיע מאחור. המחוקק הסדיר את החשש המתואר בחוק בקובעו כי "... חייב נוהג רכב להאט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך... ובמיוחד במקרים אלה... (6) בהתקרבו למעבר חצייה" (תקנה 52(6) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, וראו גם חלופה (3)). לכן, מצווה היה המערער לנקוט משנה זהירות. האמור הובא כדי להעמיד את הנורמה הראויה על מקומה. ברם, במסגרת תיק זה, מוכן אני להניח כפי שהסכימו הצדדים שהרשלנות אינה גבוהה או בינונית. 4. דא עקא, בעבירת גרימת מוות ברשלנות לא סגי לעניין קביעת עונשו של המערער. עבירת הפקרה אחרי פגיעה, על פי הוראת סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, עומדת באיזור התפר שבין המוסר לבין הדין אך מצויה באופן מובהק בצידו של הדין. חובה על נהג שפגע באחר לעמוד על תוצאות התאונה, לרבות הזעקת עזרה. זאת ללא קשר לשאלה האם הנהג הפוגע אשם בתאונה אם לאו. הקשר הסיבתי הנדרש כדי שתחול חובת הושטת העזרה תלוי בעצם הפגיעה. משבחר המחוקק כי לא מדובר בעניין שבין האדם למצפונו אלא עניין שהדין מחייבו, הרי שהפגם המוסרי באי מילוי הדין מחריף את חומרת העונש הצפוי. יושם אל לב, שהעונש המרבי בגין עבירת הפקרה אחרי פגיעה בעניינו של המערער עומד על שבע שנות מאסר בפועל. על תכליתה של עבירה זו עמד בית משפט זה בשלל הזדמנויות. כך למשל, בדבריה של השופטת ד' דורנר לפיהם "מטרתו המרכזית של סעיף 64א לפקודת התעבורה היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על-ידי נהג הנמצא במקום, וזאת על-מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע. בנוסף, מכוונת ההוראה למנוע מנוהג ברכב מלהתחמק מאחריותו לתאונה על סמך השערתו כי איננו אשם בה או כי איש לא נפגע, וכן להקל על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה תאונה שבה נפגע אדם ומי אחראי לה" (ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2) 632, 644 (1999); וראו גם ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (2.11.2006); ע"פ 5000/08 סומך נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (22.3.2009); ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (12.1.2011); ע"פ 9628/09 שרעבי נ' מדינת ישראל (1.3.2012)). סטנדרט הענישה הננקט על ידי בית המשפט בעבירה זו משרת את תכליתו הבסיסית של הדין הפלילי והיא הגנה על ערך קדושת החיים אשר מהווה ערך עליון בשיטתנו. הגשת עזרה לזולת בנסיבות בהן הנהג פגע בו – אינו עניין של חסד אלא דין, לא מעשה התנדבות כי אם עשיית צדק עם הנפגע. ודוק, אף אם הנהג אינו אשם בפגיעה, הוא הגורם העובדתי לפגיעה והוא שנמצא בשטח. בתור שכזה חובה עליו לסייע גם בתור שליחה של חברה הנשענת על עקרון של סולידריות אנושית. כלל ידוע הוא כי העונש נגזר לא מהעבירה אלא מנסיבותיה. צודק הסנגור כי בענייננו ישנם מרכיבים בסיפור העובדתי המלמדים שעבירת ההפקרה במקרה אינה מצויה ברף העליון של קשת המקרים. המערער עזב את המקום אך מדובר היה ברחוב סואן ובשעת ערב – 19:00 – בה טרם כלתה רגל מן השוק. לכל הפחות, ניתן לומר שהעבירה אינה מאופיינת בנתוני חומרה, במיוחד כאשר המערער הסגיר את עצמו שעתיים לאחר המקרה. להשלמת התמונה, מתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של המערער, עולה כי מדובר באדם נורמטיבי שהתאונה השפיעה קשות על מצבו הנפשי ומצב משפחתו. אולם מנגד ניצב האינטרס הציבורי המחייב לוחמה בתאונות הדרכים בכלל וב"תאונות פגע וברח" בפרט. ענייננו הוא בתופעה שאנו עדים לה חדשים לבקרים, ואשר עולה ללא מעט אזרחים חפים מפשע בחייהם. עברו הפלילי של המערער אינו נקי אך לא בשל כך הייתי מחמיר עמו. 4. ומכאן לליבת ההכרעה. כאמור, צודק הסנגור כי התביעה הסכימה שהרשלנות אינה גבוהה ושעבירת ההפקרה איננה עומדת אף היא ברף העליון של מתחם החומרה בעבירה זו. הנימוקים לכך הובאו לעיל. אולם, שני נימוקים מטים את הכף לחובת המערער. האחד, השילוב בין גרימת מוות ברשלנות ועבירת פגע וברח. כל עבירה מעבירות אלו חמורה בפני עצמה, והדגש מושם בנסיבות המקרה על עבירת ההפקרה. המערער נטש את המקום תוך התעלמות מהנפגע. הנימוק השני הוא שלנוכח רף הענישה בעבירות אלו, ושוב – במיוחד בעבירת ההפקרה, מתגבשת המסקנה שבית המשפט לא החמיר עם המערער יתר על המידה ושיקלל את הנסיבות המקלות של המעשה והעושה. אף אם ניתן היה להגיע בנסיבות העניין לתוצאה עונשית מקלה יותר בעונש המאסר, ודאי שהעונש אינו חמור במידה כזו המצדיקה התערבות. השיקול של הרתעת הכלל בעל משקל רב בעבירות מעין אלו. גם באשר לקנס, לנוכח העובדה כי אין מדובר בשיעור קנס גבוה אינני מוצא מקום להתערבותנו. סוף דבר, הייתי מציע לדחות את הערעור על שני חלקיו. המערער יתייצב לריצוי מאסרו בבית סוהר ימ"ר ניצן ביום 4.4.2013 עד השעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336. ניתן היום, ב' ניסן התשע"ג (13.3.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12083490_Z05.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il