אילן גרטלר נ. M.H.WHEELER חתם לויד'ס ואח'

פסק-דין בתיק ע"א 8349/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8349/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל המערער: אילן גרטלר נ ג ד המשיבים: M.H.WHEELER חתם לויד'ס ואח' ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.7.09 בת.א. 2427/02 שניתן על ידי כבוד השופטת ע' ברון תאריך הישיבה: כ"ט בטבת התשע"א (5.1.2011) בשם המערער: עו"ד משה קפלנסקי; עו"ד רונה דנגור-קשני בשם המשיבים: עו"ד סיגל שלימוף-רכטמן; עו"ד אורית סין פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (א 2427/02, כבוד השופטת ע' ברון), מיום 14.7.2009 במסגרתו נדחתה תביעת המערער לתשלום תגמולי ביטוח מאת המשיבים. הרקע העובדתי 2. המערער הינו יהלומן במקצועו וחבר בבורסת היהלומים הישראלית בע"מ הממוקמת בעיר רמת גן (להלן: הבורסה). בתקופה שבין יום 25.5.2001 ליום 24.5.2002 ביטחו המשיבים את עסקי היהלומים של המערער לפי פוליסת ביטוח מסוג "כל הסיכונים" בשם "Jewellers Block Insurance" (צורפה לתיק המוצגים וסומנה 1, להלן: הפוליסה). בסעיף 1 לפרק הראשון לפוליסה ביטאו הצדדים את הסכמתם באשר לסיכונים והרכוש המבוטחים, והגבילו את תחולתה של הפוליסה לאובדן או נזק שאירעו בישראל, בזו הלשון: "Stock and merchandise used in the conduct of the insured's business and bank notes, whether the same be the property of the insured or entrusted to him or them for any purpose whatsoever AGAINST LOSS OR DAMAGE ARISING FROM ANY CAUSE WHATSOEVER, (subject to the terms, conditions and limitations of this certificate). SUM INSURED: USD 5,000,000 Territorial Limits Where it is not the subject of any other insurance effected by the Insured the property insured by this item is covered while within, or in transit within or between the territorial limits specified below but subject always to the terms, conditions and limitations of this Certificate. Israel." (ההדגשות במקור – ס' ג''). היקפה הטריטוריאלי של ההתחייבות הביטוחית צומצם אף יותר במסגרתו של סעיף (B) לפרק השני לפוליסה שכותרתו SPECIAL LIMITS (המצמצם בנוסף גם את היקפה הכספי של ההתחייבות הביטוחית). נקבע שם, כי האחריות באשר לטובין המסחריים תקפה רק כאשר אלו מצויים בתחומי הבורסה. בסעיף 1(b) לפרק השלישי לפוליסה שכותרתו EXCLUSIONS נקבע סייג רלוונטי לענייננו (להלן: סייג התרמית מאת לקוח או ברוקר) לפיו: "This insurance does not cover: 1. loss or damage by theft or dishonest deception committed by: (a) […] (b) Any customer or broker or broker's customer or agent in respect of property entrusted to them by the Insured, his or their servants or agents." במהלך חודש אוגוסט 2001 ביקש המערער להוסיף אדם עימו עמד בקשרי עסקים – עידו מזכרת שמו (להלן: מזכרת) – כמבוטח נוסף במסגרת הפוליסה. בקשתו של המערער נענתה וביום 5.9.2001 נשלחה אליו, על ידי סוכנת הביטוח שלו, תוספת לפוליסה (צורפה לתיק המוצגים וסומנה 2, להלן: התוספת) המציינת את מזכרת כמבוטח נוסף. 3. ההיכרות בין המערער למזכרת – חבר בורסה בעצמו – הייתה ארוכת שנים ובמהלכה נקשרו השניים בעסקאות שונות אשר לבשו אופי דומה. המערער היה מעביר למזכרת חבילות יהלומים על מנת שזה ינסה למוכרן ללקוחותיו במדינות המזרח הרחוק ובארצות הברית. מזכרת היה חותם כנגד חבילות היהלומים על תעודת משלוח (בה פרטי הסחורה שלקח) ושם פעמיו אל מעבר לים, להציע שם מרכולתו. תמורתו של המערער בעבור חבילות היהלומים סוכמה מראש, בעוד שרווחיו של מזכרת היו תלויים בדלתא שבין התמורה המגיעה למערער לבין מחיר המכירה שהשיג מלקוחותיו. עם שובו לישראל, היה מזכרת משיב למערער את חבילות היהלומים שלא עלה בידו למכור ושלא היה לו עניין עוד בהחזקתן. בעבור חבילות היהלומים שנמכרו היה מזכרת מעביר למערער פתקי קנייה (מסמכים המפרטים את פרטי העסקה, עמ' 312 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי (להלן: הפרוטוקול) מיום 9.12.2007) ושיקים אישיים לפירעון בתוך 60 ימים – הם תקופת האשראי עליה הסכימו. בהגיע מועד הפירעון הוא היה מחליף את השיקים המעותדים שנתן באמצעי תשלום שונים, ובהם העברה בנקאית או תשלום במזומן. למערער לא הייתה ידיעה אישית לגבי זהות הקונים ומחיר המכירה הסופי, ולעניין זה הוא נסמך על דיווחיו של מזכרת. כך היו נוהגים השניים משך שנים ואט-אט נרקם ביניהם אמון הדדי. תדירותן של העסקאות בהן נקשרו ושווי היהלומים בהם סחרו הלכו וגברו, והגיעו לשיאם בשנים 2001-2000. נוכח שיתוף הפעולה המתחזק, דאג המערער לקבל בטחונות נוספים ממזכרת (פרט לשיקים המעותדים ולהוספתו לפוליסה) בדמותם של כתב ערבות אישית מאת מזכרת ואשתו (ביחד ולחוד) ושיעבוד סכום של 700,000$ לטובתו, מתוך פוליסת ביטוח של מזכרת בסכום של 1,000,000$, בגין טלטולה של סחורה במזרח הרחוק (להלן: פוליסת ה- ON TOUR). בחודש ינואר 2002 נסע מזכרת להונג קונג, במסגרת עסקיו, כשהוא נושא עימו יהלומים למכירה אותם קיבל ממספר יהלומנים שונים, ביניהם המערער. לטענת המערער, שווי היהלומים שהעביר למזכרת בטרם הנסיעה ולצרכיה (בהתאם לנוהל שתואר לעיל) עמד על 2,307,124$. ביום 31.1.2002, בעודו בהונג קונג, טלפן מזכרת למערער והודיע לו שאלמוני חמוש תקף אותו בבית המלון בו לן בהונג קונג ושדד ממנו יהלומים בשווי של 6,000,000$, בהם גם היהלומים שהמערער הפקיד בידיו. מאוחר יותר, עת נפגשו השניים עם שובו של מזכרת לישראל (פגישה אותה הקליט המערער עקב חשד שניעור בו), נודע למערער, לראשונה לטענתו, כי בחזקתו של מזכרת היו חבילות יהלומים נוספות שקיבל ממנו בעבר – בשווי של 1,887,766$ – שהמערער סבר כי נמכרו על ידו זה מכבר. עתה נתברר לו, כי על אף דיווחיו של מזכרת בקשר לאותם יהלומים והשיקים המעותדים שהעביר לו בגינם, אלו מעולם לא נמכרו, אלא נשמרו אצל מזכרת במלאי, בכוונה לנסות למוכרן שוב בעתיד. חבילות אלו, סיפר לו מזכרת, נשדדו אף הן. מזכרת, על פי האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לא השיב למערער את שווי היהלומים שקיבל ממנו לפני הנסיעה (בסך 2,307,124$) והשיקים המעותדים שמסר לו (בשווי 1,887,766$) חוללו באי פירעון (עם זאת, יש להעיר כי הצדדים הסכימו שמקצת מהיהלומים – שלטענת מזכרת היו על גופו בעת השוד ולכן לא נשדדו – הוחזרו על ידו למערער. בית המשפט המחוזי לא קבע ממצא עובדתי באשר לשוויים של אלו). ההליכים שקדמו לערעור זה 4. המערער פעל בכמה אפיקים משפטיים להשבת שוויים של היהלומים שאבדו לו. אלו פורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. באפיק האחד, הגיש תביעה לתגמולי ביטוח כנגד מבטחיו של מזכרת, מכוח השיעבוד שרבץ לטובתו על פוליסת ה-ON TOUR. הליך זה הסתיים בפשרה לפיה ישולם לו סכום של 492,000$. באפיק השני, ניהל המערער הליכי בוררות כנגד מזכרת, במסגרתם נקבע כי על מזכרת לשלם לו סכום של 4,220,225$. בקשה שהגיש מזכרת לביטול פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הובילה להסכם פשרה בין הצדדים (אשר קיבל תוקף של פסק דין), לפיו פסק הבוררות יאושר והמערער לא יפתח בהליכי פשיטת רגל והוצאה לפועל כנגד מזכרת, אלא אם תידחה תביעתו לתגמולי ביטוח מאת המשיבים. תביעה זו, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במסגרת האפיק השלישי אליו פנה, והיא העומדת במרכזו של ערעור זה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. המערער פנה בתביעה אל בית המשפט המחוזי לאחר שדרישה שהפנה אל המשיבים לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן היהלומים נענתה בשלילה. הצדדים הסכימו אמנם כי הפוליסה מוגבלת מן הבחינה הטריטוריאלית וחלה אך על אובדן או נזק שאירעו בישראל, אך היו חלוקים באשר למהותו ומיקומו הטריטוריאלי של מקרה האובדן. המשיבים טענו כי מקרה האובדן הינו מעשה השוד בהונג קונג ומשכך אין הפוליסה מכסה אותו. המערער מצידו, לא הכחיש את קרות מעשה השוד אך טען כי שאלה עובדתית זו איננה רלוונטית שכן מקרה האובדן (או הנזק) הוא מעשה תרמית של מזכרת שהתרחש בישראל, ומכאן שהפוליסה חלה והמשיבים חייבים בנזקיו. ביתר פירוט, טענתו הייתה כי הוא רומה על ידי מזכרת, שכן זה הציג בפניו מצג שווא באשר לגורלם של היהלומים שמסר לידיו, הפקיד בידיו שיקים דחויים ופתקאות קנייה להבטחת פירעונן של עסקאות שכלל לא נערכו על ידו, וגרם לו, על סמך אותו מצג שווא, להפקיד בידיו יהלומים נוספים, יקרי ערך. תרמית זו, טען המערער, היא-היא האירוע הביטוחי במקרה זה, וכיוון שאירעה בישראל נזקיה מכוסים על ידי הפוליסה. לפי אומדנו של המערער נזקים אלו עומדים על 4,194,890$ (1,887,776$ אשר כנגדם מסר לו מזכרת שיקים דחויים שחוללו מאוחר יותר באי פירעון, ו-2,307,124$ בגין היהלומים שמסר למזכרת למכירה בהונג קונג ואבדו לו). יוער כי לאחר שהושג הסכם הפשרה עם מבטחיו של מזכרת, הודיע המערער לבית המשפט המחוזי על הפחתת סכום הפשרה מסכום התביעה, בקיזוז הוצאותיו, לסך של 3,836,886$. 6. בבית המשפט המחוזי נדחתה תביעתו של המערער. נקבע כי הגם שמדובר בפוליסת ביטוח מסוג "כל הסיכונים" הרי שאין מחלוקת בין הצדדים כי תחולתה מוגבלת מן הבחינה הטריטוריאלית, ומשכך הנטל הוא על כתפיו של המערער להוכיח כי מקרה הביטוח אירע בישראל. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער לא עמד בנטל זה שכן לא עלה בידו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התרמית לנזק שנגרם לו ואף לא את מעשה התרמית עצמו. לעניין מעשה התרמית, קבע בית המשפט, כי לא נטען, וקל וחומר שלא הוכח, מהו "העוקץ" הגלום בהתנהלותו הנטענת של מזכרת – קרי, מהי המטרה שעמדה ביסוד מצגי השווא הנטענים ומהו האירוע שבמסגרתו באה מטרה זו לידי מימוש. עוד נקבע, כי אף לו הייתה למזכרת כוונת מרמה, הרי שזו מעולם לא התגבשה לעוולת התרמית משנשדדו היהלומים בהונג קונג. נוכח האמור, והעובדה כי המערער מעולם לא הגיש תלונה במשטרה כנגד מזכרת וכי מקצת היהלומים (שלא נשדדו) הוחזרו לו, קבע בית המשפט כי המערער לא עמד ברף ההוכחה הגבוה הדרוש להוכחתה של טענת התרמית. לעניין הקשר הסיבתי נקבע – נוכח טיבה של הסוגיה והפוליסה ובהיקש מפסיקתו של בית משפט זה בע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ פ"ד נב(5) 746 (1999) (להלן: עניין חסון) – כי יש לעשות שימוש במבחני הקשר הסיבתי מתחום דיני הנזיקין. בחינה זו העלתה, כך נקבע, כי לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין מעשה התרמית הנטען לבין הנזק הנטען. בית המשפט קבע כי טענת התרמית הייתה אפופה בעמימות עובדתית רבה. המערער ראה עצמו פטור מלהסביר כיצד לגרסתו גרמה התרמית לנזק, וטען כי די בהוכחת מצגי השווא. ואולם, נקבע, אף לו הייתה מתקבלת טענת המערער, לפיה מסר למזכרת סחורה בשווי העולה באופן ניכר על שווי הסחורה שהיה מוסר לו לולא הטעה אותו, הרי שעצם העובדה שמזכרת החזיק בידיו סחורה רבה איננה מהווה גורם מספיק לקרות הנזק הנטען. הגורם בלעדיו אין לקרות הנזק, היה שוד היהלומים בהונג קונג, ומשכך אין מדובר בנזקים המכוסים על ידי הפוליסה. בית המשפט אף העיר כי התרמית הינה טענה מאוחרת של המערער, אשר סבר בתחילה (אף הוא) כי הגורם לנזקיו הוא השוד. למעלה מן הצורך נקבע, כי המסקנה לפיה המערער איננו זכאי לתגמולי הביטוח לא הייתה משתנה גם לו היה עולה בידו להוכיח את מעשה התרמית והקשר הסיבתי בין מעשה התרמית לנזק. זאת כיוון שכפי הנראה, נוכח מערכת היחסים העסקית ששררה בין השניים, חל סייג התרמית מאת לקוח או ברוקר המחריג את מעשה התרמית מן הכיסוי הביטוחי. בנוסף, התייחס בית המשפט המחוזי לטענות שהעלה המערער ביחס להתנהלות המשיבים, ודחה אותן לאחר שמצא כי אין בהן ממש. מכאן הערעור שלפנינו. טענות המערער 7. במסגרת הליך זה עומד המערער על הטענה לפיה רומה על ידי מזכרת ומשתרמית זו אירעה בישראל זכאי הוא לתגמולי ביטוח מכוח הפוליסה. המערער תוקף את הכרעתו של בית המשפט המחוזי במספר חזיתות. נעמוד בתמצית על עיקרי טענותיו. המערער סבור כי שגה בית המשפט בקובעו כי מעשה התרמית לא הוכח. לטענתו, בית המשפט שגה בקובעו כי לצורך הוכחת מעשה המרמה עליו לעמוד ברף הוכחה גבוה מזה הנדרש ברגיל במשפט אזרחי, ובהתעלמו מן העמדה לפיה הדגש, במקרים אלו, הוא על כמות הראיות בלבד. מכל מקום, הוא טוען, מזכרת הודה מחוץ לכותלי בית המשפט ובעדותו במעשה המרמה ודי היה בכך, לפי כל רף של הוכחה, להוכחת מעשה המרמה. לטענתו, שגה בית המשפט בניתוח היסודות שיש להוכיח לעניין מעשה המרמה, וזאת בין אם מדובר בעבירה הפלילית של קבלת דבר במרמה ובין אם מדובר בעוולת התרמית הנזיקית. לעניין זה מפנה הוא לפרשנות יסודות העבירה והעוולה בפסיקה. עוד שגה בית המשפט, לטענתו, בקובעו כי טענת התרמית היא טענה מאוחרת. לדבריו, הוא העלה טענה זו כבר בתביעתו מהמשיבים, וביתר האפיקים המשפטיים בהם נקט לא הייתה רלוונטיות לשאלת התרמית. כמו כן, לדידו, הוא המציא לבית המשפט המחוזי הסבר מספק בדבר אי הגשת התלונה במשטרה כנגד מזכרת, ובית המשפט שגה משזקף עובדה זו לחובתו. מכאן, נפנה המערער לטענתו העיקרית. לפי טענה זו, די היה בהוכחת מסירתם של היהלומים על בסיס מצגי השווא (דהיינו, הוכחת מעשה המרמה), בצירוף העובדה שאין סיכוי סביר שהם יוחזרו לו, על מנת שתוכח זכאותו לתגמולי הביטוח לפי הפוליסה. לטענתו, המועד בו נמסרו היהלומים למזכרת כתוצאה ממצגי השווא הוא הרלוונטי לקביעת זמן התרחשותו ומיקומו של הנזק שנגרם לו, וקורותיו של מזכרת לאחר דברים אלו אינן רלוונטיות לשאלת זכאותו. ממילא, טען, המדובר הוא בפוליסה מסוג "כל הסיכונים" ודי בהוכחתם של אובדן או נזק לבדם. משכך, שגה לטענתו בית המשפט המחוזי בדורשו פירוט בדבר האופן שבו גרמה התרמית לנזק ובהידרשו למבחני הקשר הסיבתי הנזיקי (ולעניין אחרון זה, מדגיש הוא את הגורמים המבחינים בין המקרה דנן לעניין חסון). לא זו אף זו, לטענתו מעולם לא הונחה תשתית עובדתית להוכחת השוד בהונג קונג. נטל ההוכחה היה מוטל על המשיבים, לטענתו, מאחר שמדובר בטענת הגנה, ואלו הכחישו את מקרה השוד בכתב ההגנה. אמנם, הוא עצמו מעולם לא הכחיש את קרות השוד, אך זאת מן הטעם של העדר ידיעה. כיוון שהנטל להוכחת השוד לא היה מונח לפתחו, לא ניתן היה לזקוף עובדה זו לחובתו כפי שעשה בית המשפט המחוזי. כללי הפרשנות המיוחדים הנהוגים במשפט הביטוח, מוסיף המערער וטוען, צריכים היו להוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה כי תכליתה של הפוליסה היא כיסוי סיכונים שונים להם חשופים עסקי היהלומים בישראל – בהם נזקי מרמה. סייג התרמית מאת לקוח או ברוקר איננו חל על המקרה דנן, לטענתו, שכן משבוטח מזכרת כמבוטח נוסף במסגרת הפוליסה הוא הוצא ממסגרת הסטאטוסים הקבועים בה ולא היה בגדר ברוקר או לקוח שלו. נוסף לכך, שב המערער וטוען כי המשיבים הפרו את הוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 ותקנותיו ונהגו בחוסר תום לב כלפיו, ומלין על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. בשולי הדברים יוער, כי לסיכומי המערער השתרבבה לה המילה "גניבה". זו, יוחסה למזכרת. טענת הגניבה לא הועלתה בכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט המחוזי או בהודעת הערעור שהוגשה לבית משפט זה. ברי כי אין לה מקום גם כעת. טענות המשיבים 8. המשיבים דוחים טענותיו של המערער מכל וכל וסומכים ידיהם, ביחס למרבית מטענותיו, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הם עומדים על טענתם כי מקרה האובדן הינו מעשה השוד בהונג קונג ולכן איננו מכוסה על ידי הפוליסה. הם דוחים טענות המערער לפיהן אירוע השוד מעולם לא הוכח ואף הוכחש בכתב ההגנה. לטענתם, מדובר בטענה חדשה שהינה בגדר הרחבת חזית אסורה, ושגויה לגופה. אירוע השוד בהונג קונג מעולם לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, טוענים המשיבים, והם, לכל אורך הדרך, נקטו בעמדה לפיה אובדן היהלומים אירע במסגרתו. יתרה מכך, לטענתם יסודם של תגמולי הביטוח שקיבל המערער ממבטחיו של מזכרת בטענת המערער כי אירע השוד בהונג קונג. עוד הם טוענים, כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי הינן קביעות עובדתיות ברובן אשר לא קמה לערכאת הערעור כל עילה להתערב בהן. כך, בית המשפט המחוזי קבע לטענתם כממצא שבעובדה כי לא הוכח מעשה התרמית. קביעה זו בדין יסודה, לטענתם, שכן המערער לא הביא כל ראייה להוכחת התרמית ומזכרת – בניגוד לטענת המערער – מעולם לא הודה בכך. נהפוך הוא. לטענתם, מזכרת טען בעדותו כי מעולם לא הטעה את המערער או ניצל את האמון שנתן בו. בדומה, כך גם נקבע, לטענתם, שמסירת היהלומים למזכרת נעשתה מרצון, כחלק ממהלך העסקים הרגיל, וכי המערער לא סבל נזק ממון עקב מצגיו הכוזבים הנטענים של מזכרת, אלא עקב השוד בלבד. בנוסף, הם טוענים, ממילא חל סייג התרמית מאת לקוח או ברוקר. כך שאיך שלא תהפוך בדבר, יוצא כי המערער איננו זכאי לתגמולי הביטוח. דיון 9. ענייננו בפוליסת ביטוח מסוג "כל הסיכונים". לפוליסות ביטוח מסוג זה תחולה רחבה. הן מעניקות כיסוי ביטוחי לאובדן או נזק שאירעו למושא הפוליסה – מכל סיבה שהיא. הן אינן דורשות התממשותו של סיכון מוגדר, כי אם מגינות מפני קבוצה רחבה ובלתי מסוימת של סיכונים אפשריים. פועל יוצא מכך הוא, כי על דרך הכלל יקל נטל ההוכחה הרובץ על כתפי המבוטח לפי פוליסות אלו, בהשוואה לנטל הרובץ על המבוטח לפי פוליסות הסיכונים המוגדרים. ככלל, שונים יהיו יסודות מקרה הביטוח אותם יהא עליהם להוכיח. בעוד שמבוטח לפי פוליסת סיכונים מוגדרים יידרש להוכיח כי סיכון המכוסה על ידי הפוליסה התממש, וכתוצאה מכך נגרם נזק המכוסה על ידי הפוליסה – שלושה אלמנטים שונים (ראו רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו פ"ד מח(4) 70, 78 (1994)), הרי שלמבוטח בפוליסת "כל הסיכונים" די בהוכחת אובדן או נזק למושא הפוליסה, ואין הוא נושא בנטל להוכיח את סיבתו או את אופן התרחשותו (ראו ע"א 497/85 אשל נ' ריט פ"ד מב(1) 89, 93-92 (1988) (להלן: עניין אשל)). והדברים אמנם פשוטים על דרך הכלל. כך למשל בעניין אשל המוזכר, דובר במבוטחים בפוליסת ביטוח מסוג "כל הסיכונים" (ללא הגבלה טריטוריאלית) שמסרו יהלומים לחברה מסוימת במסגרת עסקת קונסיגנציה. יהלומים אלו לא הוחזרו אליהם (ותמורתם לא שולמה) בטענה כי נשדדו מן החברה. המבוטחים טענו ל"אובדן" לפי הפוליסה, והמבטחים מצידם כפרו בחבותם וטענו כי על המבוטחים להוכיח את מקרה השוד. בית משפט זה הגדיר מהו "אובדן" אותו יש להוכיח בתביעה לפי פוליסת "כל הסיכונים" כך: "ניתן להגדיר 'אובדן' – בלי להתיימר ליתן הגדרה כוללת הטובה לכל המקרים במצב דברים שבו הנכס המבוטח אינו עוד בשליטת המבוטח, ואין סיכוי סביר כי יחזור לשליטתו, וכל זאת בלי שהמבוטח מרצונו העביר את זכויותיו בנכס. כך הוא הדבר אם הנכס מושמד פיסית, או אם הנכס נגנב מהמבוטח ונרכש על ידי צד שלישי שקנה בו בעלות [...]. לא כן אם המבטח 'איבד' את שליטתו בנכס על-ידי מכירתו, גם אם הקונה לא שילם לו את דמי המכירה". לאחר זאת קבע כי די היה להם, למבוטחים, על מנת שיעמדו בנטל הוכחת מקרה הביטוח, בכך שהראו כי מסרו (שלא דרך מכירה) את היהלומים, ואלו שוב אינם בשליטתם ואין סיכוי סביר כי יוחזרו אליהם, משום שהחברה לה נמסרו היהלומים טוענת כי הם נשדדו (שם, בעמ' 95; ראו גם ע"א 449/89 פלוק נ' רייט פ"ד מו(2) 92, 98 (1992) (להלן: עניין פלוק)). הגיונם של דברים אלו (שאף מוזכר באותו פסק דין) ברור. השאלה האם היהלומים יצאו משליטתם של המבוטחים בדרך של שוד או גזל, או בשל התממשותו של סיכון אחר, לא הייתה רלוונטית באותו המקרה, שכן אלו וגם אלו היו מכוסים על ידי תחולתה הכללית של הפוליסה, והתוצאה היא אחת – המבוטחים זכאים לתגמולי הביטוח. 10. ואולם, תחולתה הרחבה של פוליסה מסוג "כל הסיכונים" איננה בלתי מוגבלת. לעיתים היא מגודרת בתנאים שונים דוגמת זמן ומקום, ולעיתים היא מסויגת על ידי חריגים שנקבעו בה. לדבר נפקות לעניין כמות ודרכי ההוכחה הנדרשות מהמבוטח, על מנת שיעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו. כלל הוא כי על המבוטח להוכיח את תחולתה הכללית של הפוליסה בעוד שעל המבטח להוכיח התקיימותם של החריגים לה (ראו: ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ פ"ד מג(4) 177, 184 (1989); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פס' 13 לפסק הדין (לא פורסם, 5.10.2006) (להלן: עניין גרשון הובלות) והאסמכתאות המובאות שם). משכך, כתלות בתנאים הקבועים בפוליסה, משתנה רף העמידה בנטל ההוכחה ממקרה למקרה. ככל שהפוליסה קובעת מגבלות לתחולתה, כדוגמת זמן ומקום, לא יוכל המבוטח להסתפק בהוכחתם של אובדן או נזק גרידא. יהא עליו להראות, במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי (לפחות) כי אלו התרחשו במסגרת תחולתה הכללית של הפוליסה. (ראו: ע"א 83/65 "סנה" תעשיה כימית ופרמצבטית בע"מ נ' "פרודנשל" חברה לביטוח בע"מ פ"ד יט(3) 636 (1965); ע"א 1757/90 מעלה יצרני עורות 84 כפר סבא בע"מ נ' סלע חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 12.9.1991); ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ פ"ד מז(1) 311, 325 (1993); עניין אשל, 94-93; ע"א 5775/02 נווה גן (א.כ.) בניה פיתוח והשקעות בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ פ"ד נח(2) 307, 317 (2004)). עקרון זה מוצאים אנו גם בפסיקה האמריקאית (ראו למשל:Banco Nacional de Nicaragua v. Argonaut Ins. Co., 681 F.2d 1337 (11th Cir.1982) שעניינו במגבלת זמן בפוליסה, וכן: DNA Plant Tech. Corp. v. Navigators Ins. Co., 941 F. Supp. 41 (U.S Dist 1996) שעניינו במגבלה טריטוריאלית בפוליסה, שם גם מודגש כי המיקום המדויק של האובדן או הגורם לו אינם הכרחיים להוכחת מקרה הביטוח), וגם בפסיקה האנגלית ניתן לזהות דרישה, מהמבוטח, להוכחת תחולתה הכללית של הפוליסה במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי (ראו בכללי היסוד שנקבעו ב: British and Foreign Marine Insurance Co. v. Gaunt, [1921] 90 L. J. K. B. 801, 804 (H.L); וכן ראו, למשל: Bartlett & Partners Ltd. v. Meller [1961] 1 Lloyd's Rep 487, 489 (Q.B)). 11. גורם נוסף המשפיע על רף ההוכחה הנדרש הוא עמדות הצדדים והטענות המועלות על ידם (ראו: עניין אשל, 95-94; עניין גרשון הובלות, בפס' 49 לפסק הדין; וראו גם במשפט האנגלי: Regina Fur Co. Ltd v. Bossom [1958] 2 Lloyd's Rep. 425, 434 (C.A) (hereinafter: Regina Fur); MacGillivray on Insurance Law (11th ed., 2008), p. 516 (hereinafter: MacGillivray)). כך, על דרך הדוגמא, בעניין גרשון הובלות נקבע כי: "[...] משהעלה המבוטח בכתב התביעה טענה של גניבה או פריצה, עליו להוכיח את יסודות הגניבה (מלבד היסוד השלילי), על אף שהפוליסה שברשותו מכסה כל אובדן או נזק" (שם, בפס' 49 לפסק הדין). ודוק, אין המבוטח נדרש בהוכחת יסודות עבירת הגניבה (למשל) הקבועה בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ככל שאין מדובר בתנאי עליו הסכימו הצדדים בפוליסה), אך עליו להוכיח את יסודות מקרה הביטוח לו הוא טוען. במסגרת זו, מוטל עליו הנטל "להוכיח את יסודות עילתו, היינו, את האירוע העובדתי המוגדר, הוא היסודות החיוביים של תביעתו" ועליו "להביא ראיות אובייקטיביות התומכות לכאורה בגרסתו" (שם, בפס' 44 לפסק הדין). יוער, כי אין להבין דרישה זו כדרישה המשנה את נטלי ההוכחה המקובלים בשיטתנו המשפטית. הנטל להוכיח את הסייגים לאחריות עדיין מוטל על המבטח והנטל להוכיח את מקרה הביטוח עדיין מוטל על המבוטח. אלא, שאופן ההוכחה (של מקרה הביטוח והסייגים לאחריות) תלוי בטענות אותן מעלים הצדדים (ראו קביעתו של השופט (כתוארו אז) ברק בעניין אשל, בעמ' 95; וכן ראו ביטוי לקושי שיש בגישה הגורסת אחרת בדבריו של השופט גולדברג בע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז(1) 837, 865 (1993) (להלן: עניין וייסנר)). גישה זו – לפיה עמדות וטענות הצדדים רלוונטיות אך לדרכי ההוכחה ואינן משפיעות על נטלי ההוכחה המקובלים – יפה לשיטתי גם לעניין ההבחנה המקובלת בפוליסת "כל הסיכונים", בין הנטל להוכיח את קרות האובדן או הנזק (המוטל על המבוטח) לבין הנטל להוכיח את הסיבה לאובדן או הנזק (שאיננו מוטל ככלל על המבוטח). הבחנה זו, מקורה בדין המהותי. היא נובעת, כפי שראינו, מן הפרשנות הנכונה להסכמת הצדדים. הנטל להוכיח את עילת התביעה, לעומת זאת, הוא נטל דיוני (ראו למשל את דבריה של השופטת נתניהו בעניין וייסנר, בעמ' 846). זה, מבקש לשרת את הדין המהותי, וודאי שלא לפגוע בו או לשנותו (ראו למשל: בר"ם 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רמת השרון נ' וכט פ"ד נז(3) 385, 403 (2003); רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ, פס' 29 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין (לא פורסם, 25.3.2010)). משכך, לשיטתי יש להבין את העמדה, לפיה על המבוטח הטוען לגניבת רכושו (למשל) להוכיח את יסודות הגניבה, כדרישה היוצקת תוכן לנטל ההוכחה המוטל עליו אך איננה משנה אותו. מטרתה לסייע בהגדרת המחלוקת באשר לעצם קרות האובדן ולהקל על בירורה. כך, כאשר מבוטח טוען כי חפציו נגנבו עליו להוכיח את עילתו, היא "הגניבה", שכן כך מבקש הוא לעמוד בנטל המוטל עליו להראות כי חפציו אינם עוד בשליטתו וכי אין סיכוי סביר כי יוחזרו אליו. מנגד, מבטח המבקש להראות כי חפצי המבוטח לא אבדו, ינסה להפריך את טענת הגניבה, ובית המשפט יכריע על בסיס טענות אלו במחלוקת בין הצדדים. האם דרישה זו כי המבוטח יוכיח יסודות עילתו יוצרת, בכל זאת, הבחנה מסוימת בין מבוטח שמסתפק בטענה סתמית כי חפציו אבדו לבין מבוטח הטוען כי חפציו נגנבו? בהחלט ייתכן שכן. אך זאת, רק בכל הנוגע לסוג הראיות אותן יצטרכו להמציא. ממילא אין בדבר משום תמריץ, בעבור מבוטח, לבחור באסטרטגיה דיונית כזו או אחרת. כל מבוטח אחראי לניהול סיכוניו הוא. מבוטח שיטען לגניבה מסתכן באי הוכחה לכאורית של הגניבה (הגם שהוכחה זו איננה מכבידה מדי על דרך הכלל, וברגיל יהא די במסירת פרטי האירוע וממצאי חקירת המשטרה בעניין. ראו עניין גרשון הובלות, בפס' 44 לפסק הדין). מבוטח הטוען טענה סתמית של אובדן (ללא פירוט) מסתכן בכך שלא יעלה בידו להוכיח בדרך זו את עצם קרות האובדן. כך או כך, נטל ההוכחה המוטל עליהם הוא זהה – הוכחתו של אובדן (או נזק) הנופל במסגרת תחולתה הכללית של הפוליסה. מן הכלל אל הפרט 12. בפני המערער עמדו אם כן, בתביעתו בבית המשפט המחוזי, כמה משוכות אותן היה עליו לעבור על מנת שיעמוד בנטל הוכחת מקרה הביטוח, הוא אובדן היהלומים. הפוליסה מגינה מפני אובדן או נזק שנגרמו לטובין ולמלאי (במקרה זה היהלומים) כשהם מצויים בגבולות ישראל (וביתר דיוק, בבורסה; סעיף 1 לפרק הראשון לפוליסה וסעיף b לפרק השני לפוליסה). לכן, ובמובחן מעניין אשל ומעניין פלוק, לא היה די בכך שהמערער יראה כי מסר את היהלומים בעסקת קונסיגנציה למזכרת, וכעת אין סיכוי סביר כי אלו יוחזרו אליו. היה עליו להראות אובדן הנופל במסגרת תחולתה הכללית של הפוליסה. היה עליו להראות כי היהלומים "אבדו" לו – קרי, הוא איבד שליטתו עליהם ואין עוד סיכוי סביר שיוחזרו אליו – עת שהם היו מצויים בגבולות ישראל. והנה, במקרה זה מתבהרת (עוד יותר) חשיבות הכלל בדבר הוכחת תחולתה הכללית של הפוליסה. בלעדיו הייתה נמצאת לו, למערער ולמבוטחים מסוגו, דרך עוקפת לתנאי הפוליסה החותרת תחת הגיונה הכלכלי של הסכמת הצדדים. תחת אותה עלות של פרמיה, יכול היה המערער להיחשף באמצעות "שליח" (הנושא את היהלומים מחוץ לגבולות ישראל למטרות מכירה), לסיכונים רחבים מאלו שהוסכם עליהם בפוליסה, ולקבל שיפוי בגין נזקיו ככל שהם התממשו. זאת אין לאפשר כמובן. ואמנם, המערער השתדל להראות בטענותיו בפני בית המשפט המחוזי ובפנינו כי מקרה הביטוח אירע בישראל. הוא טען כי העובדות המקימות את מקרה הביטוח הן מעשה תרמית מצידו של מזכרת. טענות אלו יצקו, כאמור, תוכן לנטל המוטל עליו להוכיח אובדן בישראל. יוצא אם כן, שהמערער צריך היה להוכיח לכאורה מעשה תרמית מצידו של מזכרת וכי במעשה זה, שהתרחש בישראל על פי הטענה, התגבש אובדנם של היהלומים. כפי שיוסבר להלן, המערער לא עמד בנטל זה ולכן צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אינו זכאי לתגמולי ביטוח מכוח הפוליסה. 13. המערער טען ועודו טוען כי המועד והמקום בו נמסרו היהלומים למזכרת כתוצאה ממצגי שווא שהציג לו, לטענתו, הם המועד והמקום בו התגבש "הנזק" ומשכך מקרה הביטוח התרחש בישראל. אלא, שהגם שמעשה תרמית מגבש, כשלעצמו, נזק מסוים למרומה (בו נדבר מיד), הרי שעדיין קיים מרחק בין הוכחת מעשה התרמית למסקנה –אליה מבקש המערער להגיע – לפיה מקרה הביטוח התרחש בישראל. טול את עבירת התרמית הקבועה בחוק העונשין אליה (ואל הפסיקה הקשורה בה) הפנה אותנו, בין היתר, המערער. תכליתה של עבירה זו בהגנה על חופש הרצון והבחירה של המרומה. עבירה זו תתגבש לכן גם אם לא נגרם כל נזק מוחשי למרומה. עיקרה ביתרון שקנה לעצמו המרמה ובפגיעה בשיקול הדעת של המרומה. היא איננה עוסקת בשאלת קיומו של חסר למרומה (ראו: ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2) 539, 555 (1992); ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל פ"ד נא(5) 481, 539 (1997); ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, פס' 107 לפסק הדין (לא פורסם, 12.7.2010)). לפיכך, בעוד שדי בהוכחת יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה גרידא כדי להוכיח התגבשותו של נזק לרצונו החופשי של המרומה, לא די בכך כדי להוכיח קיומו של נזק או אובדן כלכלי למרומה. ודאי שלא די בכך כדי להצביע על קיומו של נזק או אובדן לרכושו. הפוליסה, בניגוד לעבירה הפלילית, איננה מגנה מפני פגיעות אפשריות ברצונו החופשי של המבוטח. תחולתה הכללית היא אך לגבי אובדן או נזק לרכוש המוגדר בה. משכך, בהוכחת יסודות עבירת המרמה (גרידא) אין כדי להועיל למערער בתביעתו. מקור נוסף אליו הפנה אותנו המערער הוא עוולת התרמית הקבועה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968 (והפסיקה הקשורה בה). עוולה זו קובעת כי "אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". הסיפא, מקרבת אותנו מעט אל הכיסוי הביטוחי לו כיוונו הצדדים בפוליסה. עם זאת, כזכור, איננו מצויים בספירה של דיני הנזיקין. ריבו של המערער, המצוי בפנינו, איננו למול מזכרת כי אם למול המשיבים-המבטחים. הכללים השולטים בסוגיה, הגם שאלו יכולים לשאוב השראה מסוימת מדינים אחרים, הם הכללים שקבעו הצדדים בפוליסה. פרשנותם מושפעת מדיני החוזים הכלליים והדינים הפרטיקולאריים של משפט הביטוח. לכן, כפי שציינתי ובהתאם לתנאי הפוליסה, יש לבחון האם ממכלול הראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי עולה, במאזן ההסתברויות הנדרש בדין האזרחי, כי במסירתם של היהלומים למזכרת בישראל התגבש אובדנם. קרי, כי במסירתם יצאו היהלומים משליטתו ולא היה עוד סיכוי סביר כי יוחזרו לו. שאלה זו איננה זהה (תמיד) לשאלה האם התגבשה עוולת התרמית. לכן, מענה חיובי לשאלה האם התגבשה עוולת התרמית אינו משמיע (בהכרח) מענה חיובי לשאלה האם אובדן היהלומים התרחש בגבולות ישראל. 14. במקרה זה, לא הוכח כי במסירת היהלומים למזכרת אבד למערער כל סיכוי סביר לקבלם בחזרה. שוב בשונה מעניין אשל, כאן ישנה חשיבות, לעניין הוכחת קרות האובדן בישראל, לשאלה האם מדובר בגזל מצידו של מזכרת (ששורשיו בארץ נטועים) או שמא בשוד (שהתרחש בהונג קונג), ואולי אף במקרה מורכב יותר של גזל מצידו של מזכרת שסופו בשוד בהונג קונג. שתיים מן הווריאציות (הראשונה והשלישית) חוסות תחת תחולתה הכללית של הפוליסה (בהצביען על אובדן שהתרחש בישראל) והווריאציה הנוספת (השנייה) איננה חוסה תחתיה. מוקדם יותר, דיברנו בהשפעתן של עמדות הצדדים. המערער הסתפק בטענה לפיה מסר למזכרת יהלומים על בסיס מצגי שווא שהציג לו, לפיהם מכר זה מכבר יהלומים שלמעשה המשיך להחזיק ברשותו, וכי אלו לא חזרו אליו. הוא לא קידם בטיעוניו (כמו גם בחקירתו את מזכרת) טענה לפיה בעת מסירת היהלומים אבד כל סיכוי סביר שאלו יחזרו אליו. הוא לא קידם טענה של גזל. והוא לא קידם טענה לפיה השוד בהונג קונג מעולם לא התרחש. זאת היה רשאי כמובן לעשות. אך בכך לקח על עצמו סיכון כי לא יעלה בידו להוכיח את אובדן היהלומים בישראל. סיכון, שלדעתי כאמור, התממש. המשיבים מצידם, אמנם הכחישו בהגנתם, מחוסר ידיעה, את קרות השוד (סעיף 28 לכתב ההגנה). אך בכך אין כלום. כאמור בפרשת Regina Fur (בעמ' 428): "[A] defendant – whether he is an underwriter or any other kind of defendant – is entitled to say, by way of defence, 'I require this case to be strictly proved, and admit nothing'. Where such is the defence, the onus remains throughout upon the plaintiffs to establish the case they are alleging". כפי שמצינו, (בשיטתנו המשפטית) נטלי ההוכחה אינם משתנים נוכח עמדות הצדדים. הנטל להוכיח את תחולתה הכללית של הפוליסה עדיין מונח על כתפי המערער. קובע בית המשפט המחוזי בפס' 13 לפסק דינו: "כפי שכבר צוין גרטלר כלל לא טען, וממילא גם לא הוכיח, כי מזכרת התכוון להעלים את היהלומים שהיו בבעלותו של גרטלר מבלי לשלם לו את תמורתם; ויודגש כי גם לא מצאתי יסוד לחשד כגון דא בעדויות ובחומר הראיות שהובאו בפניי. אין כל סיבה להניח שגם אלמלא השוד, מזכרת לא היה משיב את היהלומים או את תמורתם לגרטלר [...]". מסקנה עובדתית זו בדין יסודה, ולא מצאתי בחומר הראיות שהובא בפני הערכאה הקודמת דבר הקורא להתערבותנו בה. בניגוד לטענת המערער, מזכרת מעולם לא הודה כי פעל כלפיו במרמה. אמנם, לדבריו, בידי המערער לא הייתה תמיד התמונה המלאה (עמ' 318-317 לפרוטוקול מיום 9.12.2007; וכך גם עולה מתמליל הקלטת השיחה בין המערער למזכרת מיום 3.2.2002 – צורף כנספח א' לתצהיר שהגיש החוקר הפרטי בני פרלמן לבית המשפט המחוזי – בעמ' 4). אך לטענתו, מדובר היה במנהג סוחרים רגיל (עמ' 318 לפרוטוקול מיום 9.12.2007). טענה זו מקבלת חיזוק מסוים מצידו של המערער דווקא, כאשר אנו למדים מפיו כי לא מן הנמנע שכבר היו מקרים בעבר, בהם מסר לו מזכרת שמכר סחורתו ואף העביר לו צ'ק לביטחון תמורתה, אך בסופו של דבר החזיר לו אותה (עמ' 47 לפרוטוקול מיום 5.3.2007, עדות המערער). לכל היותר, ואינני מביע כל עמדה בדבר, יכול היה המערער לטעון, על בסיס עדותו של מזכרת, כי הלה הציג בפניו מצג שווא (של מכירה), אותו היה עליו לבסס מן הבחינה הראייתית כמובן, על מנת שיוכל לקבל מחיר עלות טוב יותר בעבור חבילות היהלומים. ואולם, גם בכך אין כדי לבסס את שהיה עליו להוכיח – אובדן היהלומים בגבולות ישראל. כפי שקבע (למעשה) בית המשפט המחוזי, אין במכלול הראיות דבר המצביע על כך שבמסירת היהלומים למזכרת אבד למערער כל סיכוי סביר להשבתם. יחסי המסחר בין השניים היו תקינים במשך השנים ואין בנמצא כל ראייה אובייקטיבית המרמזת כי מזכרת ביקש לרמות את המערער, כך שיתפוס חזקה ביהלומים מבלי להשיבם או לשלם תמורתם. כמו כן, לא נמצאה לי כל סיבה, בחומר הראיות, לפקפק בכנות טענתו של מזכרת באשר לשוד בהונג קונג. יוצא אם כן, שהמערער לא הוכיח, לפי מאזן ההסתברויות הנדרש ממנו במשפט האזרחי, כי במסירת היהלומים למזכרת התגבש אובדנם. קרי, לא הוכח כי אובדן היהלומים התרחש בגבולות ישראל. משמעות הדבר, שהפוליסה איננה חלה על אובדן היהלומים והמערער איננו זכאי לתגמולי ביטוח מאת המשיבים. מספר הערות בטרם סיום 15. בית המשפט המחוזי בחן את המקרה מזווית משפטית שונה, שעיקרה בבחינת הקשר הסיבתי שבין מעשה התרמית הנטען לבין האובדן הנטען. בעשותו כן, השתמש במבחני הקשר הסיבתי הקבועים בדיני הנזיקין, בהיקש מעניין חסון. ההיקש שעשה בית המשפט המחוזי איננו טריוויאלי. בעניין חסון השתמש בית משפט זה במבחני הקשר הסיבתי שבדיני הנזיקין לצורך פירושו של תנאי "בלעדיות" שהופיע בפוליסת נזקי גוף (נקבע שם כי "על המבוטח להראות נכות צמיתה 'כתוצאה בלעדית מתאונה בלתי צפויה' [...]", שם בפסקה 10 לפסק הדין). כלומר, בחינת הקשר הסיבתי נדרשה על ידי הפוליסה עצמה, וכיוון שהקשר הסיבתי הוגדר כקשר "בלעדי" לא היה די בפנייה למבחני הסיבתיות הרגילים המקובלים במשפט הביטוח (מבחנים אלו מסתפקים על דרך הכלל בבחינה עובדתית של הסיבה הקרובה (proximate cause) לנזק; ראו: ירון אליאס דיני ביטוח כרך א' 427-426 (מהדורה שנייה, 2009); MacGillivray, 513). לעומת זאת, במקרה דנן מדובר בפוליסת ביטוח מסוג "כל הסיכונים" שאיננה דורשת ככלל את הוכחתו של הגורם המדויק לנזק. זאת, כאמור, במובחן מפוליסת הסיכונים המוגדרים. הפוליסה גם איננה מכילה תניה מפורשת הדורשת את הוכחתו של קשר סיבתי בין סיכון שהתממש לבין נזק שהתרחש. וההבדלים ברורים. ובכל זאת, הפוליסה מכילה מגבלה טריטוריאלית. מגבלה זו עשויה להכביד על המבוטח בבואו להוכיח את מקרה הביטוח. כיצד, אם כן, יש להתמודד עם מגבלה זו? לשיטתי, ובדומה לפסיקה האמריקאית שהוזכרה לעיל, במקרים כגון דא דרך המלך היא לבחון האם עמד המבוטח בנטל המוטל עליו להוכיח אובדן בגבולות הטריטוריאליים שנקבעו, במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי. עם זאת, נוכח ההכבדה שטומנת בחובה המגבלה הטריטוריאלית, בהחלט ייתכנו מקרים בהם לא יהיה מנוס מפנייה לבחינת הקשר הסיבתי בין הסיכון הנטען לנזק הנטען. כפי שראינו, הדבר איננו נדרש במקרה זה. כך או כך, במקרים בהם יש להידרש ליסוד הסיבתיות שבמקרה הביטוח, שאלה היא, מהו היחס בין מבחני הקשר הסיבתי הקבועים בדיני הנזיקין לאלו הננקטים ככלל במשפט הביטוח, ובאלו מקרים, אם בכלל, יהא זה נכון למזג בין השניים. שאלה זו איננה דורשת מענה במקרה זה ועל כן אבקש להשאירה בצריך עיון. 16. מעל לנדרש יוער, כי תמים דעים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי מעשה תרמית מצידו של מזכרת הוחרג על ידי הפוליסה בסייג התרמית מאת לקוח או ברוקר (ראו קביעתו של בית משפט זה בעניין פלוק, בנסיבות דומות). למעשה, המערער כלל לא בא במחלוקת עם אפשרות סיווג "תפקידו" של מזכרת כ- customer או broker, ולא העלה טענה לפיה היהלומים לא הופקדו (entrusted) בידיו של מזכרת, במובן לו נתכוונו הצדדים. טענתו הייתה, כי מזכרת נקבע כמבוטח בפוליסה, ללא כל הסתייגות, ובכך הוחרג מן הסטטוסים המוזכרים בסייג. דינה של טענה זו להידחות. ככלל, ובהעדר הוראות או נסיבות מיוחדות, חזקה על הצדדים כי כוונתם בהוספת מבוטח נוסף לפוליסה למשמעותה הרגילה של פעולה זו. דהיינו להרחבת הכיסוי הביטוחי, כך שיחול גם על המבוטח הנוסף, ולא לשינוי תנאיה של הפוליסה. וודאי שכך במקרה זה, בו המערער מבקש כי נראה בתוספת לפוליסה, המכלילה בה את מזכרת, כפוליסה נוספת ונפרדת שהוצאה בעבורו (סעיף 81 להודעת הערעור; שאם לא כן, חשוף הוא לטענה אפשרית לפיה, בדומה לאמור בעניין וייסמן, זכותו לתגמולי הביטוח תלויה בזכותו של מזכרת, והיא קמה ונופלת עם זכותו של מזכרת; עניין וייסמן, עמ' 859, 863 (אם כי שם דובר במבטחים משותפים וכאן במבוטח שאינו נטל חלק בכריתת החוזה)). ככזו, היא איננה אמורה להיות מושפעת מן החיובים והזכויות הקבועים בפוליסה המקורית או להשפיע עליהם היא ולשנותם. והרי, אין כל היגיון בכך שנאפשר לפעולה פשוטה כהרחבת הכיסוי הביטוחי למבוטח נוסף להוות פתח לטענות מרובות לשינוי או סיוג התנאים הקבועים בפוליסה, ונפגע כך בוודאות הצדדים. במקרה זה לא הובאה כל אינדיקאציה לסתירת החזקה. דומה, כי הצדדים התכוונו להרחיב את ההיקף הביטוחי כך שסחורתו של המערער תהא מבוטחת גם כשהיא מצויה בידי מזכרת ובמשרדיו. אין מקום להניח כי הצדדים התכוונו להחריג את מזכרת מן המינוחים הקבועים בחריג, כך שהביטוח יכסה גם מעשה של מרמה מצידו. 17. עוד יוער, כי לא מצאתי ממש גם ביתר טענות המערער. בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס להתנהלות המשיבים לא נפלה כל טעות, וממילא לטענות אלו אין נפקות כלשהי לתוצאה אליה הגעתי (מה גם שספק אם הוראת סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, אליה הפנה המערער בין היתר בטענותיו, חלה על המקרה; ראו: סעיף 1(א)(2) לצו חוזה הביטוח (קביעת סוגי עסקאות עליהן לא יחול החוק), התשמ"ו-1986)). 18. נוכח האמור אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערער ישא בהוצאות שכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בסך 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן. אוסיף רק, כי ההתדיינות בתיק זה, גם אם התוצאה היא כפי שהיא, מצדיקה לדעתי עיון עתידי מחדש בנוסח הפוליסה המקובלת על-ידי חברת הביטוח, זו ואחרות, באופן שיפטור מן הצורך בהתדיינויות מעין אלה. מטבע הדברים, בית המשפט מביט בעין זהירה מאוד אל טענות חברת ביטוח אל מול מבוטח, לאחר שנגבו דמי הפוליסה כדת וכדין, ואינו ממהר לפטור את המבטח מחובת הכיסוי. ואולם, במה דברים אמורים, מקום שהמבוטח ממלא את חובותיו שלו כראוי, לרבות באשר להצגת טענותיו בבהירות ולא בעמימות, מה שלא אירע כאן לפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. ואולם, עדיין מצדיק פסק דין מעין זה הניתן כאן, כי הניסוחים בפוליסה יחודדו במבט צופה פני עתיד. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ח באייר התשע"א (22.5.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09083490_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il