פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8347/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8347/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ע' ברון המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 15.7.2013, ועל גזר דין, מיום 4.11.2013, בתפ"ח 33989-06-11, שניתנו על-ידי כב' השופטים: צ' סגל – שופט בכיר; מ' יועד הכהן; ו-ב' גרינברגר תאריך הישיבה: כ"ה בטבת התשע"ו (6.1.2016) המערער: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד אייל כהן פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: צ' סגל – שופט בכיר; מ' יועד הכהן; ו-ב' גרינברגר), בתפ"ח 33989-06-11, מיום 15.7.2013, ולחלופין על גזר הדין, מיום 4.11.2013. 2. המערער, יליד 1967, הורשע, ביום 15.7.2013, לאחר ניהול משפט הוכחות, בביצוע העבירות שלהלן: מעשה מגונה בקטינה בת משפחה (מספר עבירות), לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיפים 345(ב)(1), 345(א)(1) ו-351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ניסיון אינוס של קטינה בת משפחה (מספר עבירות), לפי סעיף 345(ב)(1) בצירוף סעיפים 345(א)(1), 351(א) ו-25 לחוק העונשין; מעשה מגונה בקטינה בת משפחה, לפי סעיף 348(א) בצירוף סעיפים 345(א)(3) ו-351(ג)(1) לחוק העונשין; אינוס קטינה בת משפחה (מספר עבירות), לפי סעיף 345(ב)(1) בצירוף סעיפים 345(א)(1) ו-351(א) לחוק העונשין; ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. ביום 4.11.2013, נגזרו על המערער, בגין כלל העבירות בהן הורשע, 18 שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו. עוד הושתו על המערער, 4 שנות מאסר על תנאי, לבל יעבור, במשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, כל עבירה לפי פרק י' בסימן ה' לחוק העונשין; ופיצוי כספי למתלוננות, בסך כולל של 75,000 ₪. עובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערער 3. כתב האישום המתוקן, אשר הוגש נגד המערער, מחזיק שלושה אישומים. כעולה מעובדות האישום הראשון, המערער עלה לישראל מרוסיה, ביום 20.8.2001. עם עלייתו ארצה, התגורר המערער, למשך מספר חודשים, בדירת אחותו ר', ביחד עם ארבע בנותיה ובנה, בעיר בת-ים (להלן: הדירה בבת-ים). במהלך תקופה זו, בעת ש-ר' היתה עסוקה בטיפול בנכדתה התינוקת, אשר אובחנה כסובלת מתסמונת דאון, שהה המערער ביחידות עם א', בתה של ר', ילידת 28.12.1991. באותן הנסיבות, ביקש המערער מ-א' לשבת על ברכיו, ומשעשתה כן מישש המערער את רגליה ואמר לה כי היא יפה. עוד נטען, כי בעת ש-א' התקלחה, נכנס המערער אל חדר האמבטיה, הוציא את איבר מינו וביקש מ-א' לגעת באיבר מינו, כאשר א', בתגובה, ברחה מן המקום. כמו-כן, על-פי כתב האישום, במספר פעמים במהלך תקופת שהותו בדירה בבת-ים, נהג המערער להיכנס לחדרה של א', להפשיטהּ ולהתפשט בעצמו, ולאחר זאת היה מצמיד בין איברי המין של השניים, תוך שהוא מנסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, שלא בהסכמתה. הדבר הסב ל-א' כאבים, והיא בכתה. משלא הצליח להחדיר את איבר מינו, היה המערער משפשף את איבר מינו על גבי איבר מינה וגופה של א', עד אשר הגיע לפורקן מיני. לעיתים, היה המערער מבקש מ-א' שתנשק את איבר מינו. בחלק מן המקרים, היה המערער מאיים על א' כי יספר שהיא זו שיזמה את המעשים שהוא ביצע בה, אם תדווח לאיש על מעשיו. לטענת המשיבה, במעשיו אלו ביצע המערער מעשים מגונים ב-א', בת משפחתו, בהיותה קטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים, שלא בהסמכתה החופשית; וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, בהיותה קטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים, שלא בהסכמתה החופשית. באישום השני נטען, כי לאחר שעזב את הדירה בבת-ים, עבר המערער להתגורר בדירתה של אחותו אל' ביישוב קריית ארבע (להלן: הדירה בקריית ארבע). על-פי עובדות אישום זה, ביום 29.7.2002, בעת ש-אל' ליוותה את אלב', בתה הבכורה שכרעה ללדת, נכנס המערער לחדרה של מו', אחת מבנותיה של אל', ילידת 8.9.1989. בהיותו בתוך חדרה של מו', הכניס המערער את ידו מתחת לתחתוניה, ונגע באיבר מינה באמצעות אצבעותיו. בתגובה, ביקשה מו' מן המערער שיחדל ממעשיו, שאם לא יעשה כן, היא תדווח על כך לאמהּ. המערער נעתר לדבריה, ויצא מן החדר. במעשיו המתוארים לעיל, כך טענה המשיבה בכתב האישום, ביצע המערער מעשים מגונים ב-מו', בת משפחתו, בהיותה קטינה, שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים. מעובדות האישום השלישי עולה, כי במהלך שנת 2002, בעת ש-אל' היתה בעבודה, נהג המערער להיכנס אל חדרה של מר', בת נוספת של אל', ילידת 13.1.1994. באותן הנסיבות, היה המערער מפשיט את מר', ומחדיר את אצבעותיו אל תוך איבר מינה, שלא בהסכמתה, דבר שהסב לה כאב. לעיתים, ביצע המערער את מעשיו אלו בסלון הבית או בחדרה של אל'. בנוסף, באותה תקופה, כאשר ישבו בני המשפחה בסלון, נטל המערער שמיכה, התיישב לצדה של מר', ומתחת לשמיכה החדיר את אצבעו לתוך איבר מינה. באחד המקרים, כך נטען, שהה המערער ביחידות עם מר' בחדרה של אל', הפשיט אותה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, דבר שהסב ל-מר' כאבים. בשלב מסויים, נקש מאן דהוא על דלת החדר, ואו-אז סטר המערער על לחיה של מר', ואמר לה כי יהרוג אותה, אם תספר לאיש על מעשיו. לטענת המשיבה, במעשיו המתוארים לעיל החדיר המערער את אצבעו לאיבר מינה של מר', בת משפחתו, בהיותה קטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים, שלא בהסכמתה החופשית. עוד טענה המשיבה, כי המערער החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של מר', בהיותה קטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים, שלא בהסכמתה החופשית. לבסוף, נטען כי המערער איים על מר' בפגיעה שלא כדין בגופה. הכרעת דינו של בית משפט קמא 4. ביום 15.7.2013, הרשיע בית משפט קמא את המערער בכלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. כפי שיפורט להלן, הרשעת המערער נסמכה, בעיקרו של דבר, על בסיס עדויותיהן של א', מו' ו-מר' (להלן: שלוש הקטינות או הקטינות), להן נמצאו ראיות תומכות. להלן, אעמוד על עיקרי הראיות אשר הונחו בפני בית משפט קמא, על יסודן הורשע המערער. טרם שאציג ראיות אלו, אתייחס לסוגיית ייצוגו המשפטי של המערער בפני בית משפט קמא. ייצוגו המשפטי של המערער 5. בפתח דבריו, פירט בית משפט קמא את השתלשלות העניינים בסוגיית ייצוגו של המערער בהליך שלפניו. בית משפט קמא ציין, כי לכל אורך ההליך, סירב המערער להיות מיוצג על-ידי הסניגוריה הציבורית, וביקש לייצג את עצמו. המערער נימק את סירובו זה, בטענה כי הסניגוריה הציבורית "מוכרת את התיק", ואינה פועלת לקידום האינטרסים שלו. למרות עמדתו זו של המערער, דחה בית משפט קמא, פעם אחר פעם, את בקשת הסניגוריה הציבורית להשתחרר מייצוגו של המערער, אף על פי שהמערער סירב להיפגש עם הסניגורים שמונו מטעמה, ואף סירב לעלות לאולם בית המשפט, בעת הישיבות. הובהר, בהקשר זה, כי בהיעדר ייצוג, יתקשה המערער לנהל את ההליך המשפטי המתקיים נגדו, וזאת בפרט לנוכח חומרת העבירות המיוחסות לו. לבסוף, ומשעמד המערער על סירובו להיות מיוצג על-ידי הסניגוריה הציבורית, נעתר בית משפט קמא לבקשתו, והורה על שחרורה של הסניגוריה הציבורית מייצוגו בהליך, בהתאם לסעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בית משפט קמא הדגיש, לעניין זה, כי במהלך מספר ימי הוכחות, חקר המערער את העדים שזימן, "באופן סביר בהחלט", ומכאן שניכר עליו כי הוא יוכל לנהל את הגנתו באופן תקין. עוד הובהר, כי בית משפט קמא הקפיד לשמור על זכויותיו המהותיות והדיוניות של המערער, ווידא כי לא ייגרם לו נזק בשל היותו בלתי מיוצג. בין היתר, אִפשר בית משפט קמא למערער לדחות מספר דיונים מסיבות שונות; בדק פעמים רבות עם המערער, כי הוא מבין את סדרי הדין ואת מהותו של ההליך; סייע למערער במהלך חקירת העדים, תוך הוספת שאלות ביוזמת בית המשפט, וכיוצא באלה דברים. על רקע זה, התיר בית משפט קמא למערער לייצג את עצמו בחלקו של ההליך, תוך שהוא הדריך את עצמו לשקול בקפידה ובזהירות יתרה את ראיות התביעה ולבחון בכובד ראש את טענותיו של המערער. להלן תפורט התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא, לגבי כל אחד מהאישומים שיוחסו למערער. האישום הראשון 6. התשתית הראייתית, אשר עמדה ביסוד הרשעתו של המערער במיוחס לו באישום הראשון, התבססה, מטבע הדברים, על עדותה של א'. לבקשתה, העידה א' בפני בית משפט קמא כשהיא מאחורי פרגוד, וזאת בשל חששה מפני המערער, אותו לא ראתה מאז האירועים הנטענים בכתב האישום. המעשים שביצע בה המערער, אירעו, לדבריה של א', כאשר היתה כבת 10 שנים. א' העידה, כי כאשר התגורר המערער בדירת אמה בבת-ים, הוא נהג לקרוא לה בתואנות שונות, ואז היה מושיב אותה על רגליו, מלטף אותה ואומר לה כי היא יפה. בהמשך, נהג המערער להפשיט אותה ולחכך את איבר מינו באיבר מינה. בחלק מן המקרים, כך סיפרה א', ניסה המערער להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. הדבר הסב ל-א' כאב, ולכן המערער חדל מכך, והמשיך לחכך את איבר מינו בגופה, עד שהגיע לפורקן מיני. המערער חזר על מעשים אלו פעמים רבות, והוא נהג לבצעם גם כאשר א' ישנה, או העמידה פנים שהיא ישנה. א' מסרה עוד, כי לעתים עלה בידה לחמוק מן המערער, בכך שהיתה מתחבאת בארון הבגדים של אמה. א' הוסיפה עוד, כי ביום הראשון ללימודים בכיתה א' או ב', נכנס המערער לחדר האמבטיה, בעת שהיא התקלחה, התיישב בסמוך אליה, הוציא את איבר מינו, וביקש ממנה לגעת בו. לטענתה של א', בעת ביצוע המעשים על-ידי המערער, נוכחותה של אמה בחדר הסמוך הרגיעה אותה, והיא חשה עצמה בטוחה, חרף המעשים שבוצעו בה. א' ידעה לציין, כי בקצה איבר מינו של המערער היה עגיל, בדומה לעגיל שנהוג לשים בטבור. לדברי א', היא נמנעה מלספר לאיש על מעשים אלו, לנוכח איומיו של המערער כי יטיל עליה את האחריות עליהם. עם זאת, כך העידה א', כאשר היתה בכיתה ד', כשביקש המערער לבקר בדירה בבת-ים, היא נלחצה וביקשה מאמה שלא תאפשר לו להגיע. משנשאלה א' על-ידי אחיה הגדול לפשר התנגדותה זו, גוללה א' את שעשה לה המערער. אף על פי כן, א' נמנעה מלהתלונן על מעשיו של המערער, באותה העת. רק בחלוף מספר שנים, משנודע לה כי בנות הדודה שלה, מר' ו-מו', הגישו תלונה בגין מעשים מיניים שביצע בהן המערער, החליטה א', בהמלצת אמה, להתלונן, אף היא, על המעשים שבוצעו בה. א' ציינה, כי באחת ההזדמנויות היא פגשה בבן דוד אחר שלה, אשר דומה מאוד למערער, והיא נבהלה מאוד. ר', אמה של א' ואחותו של המערער, מסרה כי המערער התגורר בדירתה שבבת-ים, במשך מספר חודשים, לאחר שעלה ארצה מרוסיה. לדברי ר', היא התוודעה למעשיו של המערער בבתהּ א' מספר חודשים בלבד לאחר שהמערער עזב את דירתה. ר' הבהירה, כי בתקופה זו היא היתה עסוקה בטיפול בנכדתה, אשר נולדה עם שיעור נכות של 100%, והיתה נתונה במשבר אישי, ולכן בחרה שלא להגיש, בשלב זה, תלונה נגד המערער. ר' סיפרה, כי נודע לה אודות מעשיו של המערער ב-א', לאחר שהוא התקשר אליה באחד הימים, וביקש להגיע לביקור. במהלך שיחתם, כך העידה ר', בתה א' הביעה מורת רוח מפני הגעתו של המערער לדירה, ומשנשאלה לפשר התנגדותה, גוללה ר' בפני אמהּ את שארע לה מידי המערער. בחלוף מספר שנים, שוחחו ר' ו-אל', אחותה ואמן של מו' ו-מר', ובמהלך שיחה זו סיפרה אל' כי בנותיה הגישו תלונה נגד המערער בגין מעשים מיניים שהוא ביצע בהן. בנסיבות אלה, כך העידה ר', היא הציעה לבתהּ א' להגיש, אף היא, תלונה במשטרה, בגין מעשיו של המערער. רס"מ רונית לוי, חוקרת פשעי מין ואלימות במשפחה במשטרת חברון (להלן: רס"מ לוי), מסרה בעדותה כי א' סירבה, תחילה, להתלונן על מעשיו של המערער, מאחר שבעלה ביקש ממנה שתימנע מכך. ואולם, בהמשך נכנעה א' ללחצי משפחתה, פנתה אל רס"מ לוי, ומסרה כי היא מוכנה להתלונן נגד המערער. המערער עצמו הכחיש, מכל וכל, את המיוחס לו באישום זה. לטענתו של המערער, א' התלוננה נגדו אך ורק משום שאמה ביקשה זאת ממנה. עוד טען המערער, כי כל בני משפחתו ידעו על דבר קיומו של העגיל שהיה בקצה איבר מינו, ומכאן שאין להסיק דבר וחצי דבר מידיעתה של א' בנוגע לעגיל זה. האישום השני 7. מו' מסרה בעדותה, כי לאחר שהמערער עזב את דירת אחותו בבת-ים, נעתר אביה (של מו') לבקשתו של המערער, ואִפשר לו לשהות זמן מה בדירה בקריית ארבע, חרף התנגדותה של אל' לכך. לדברי מו', ביום שבו אלב', אחותה הגדולה, ילדה את בתה הבכורה ד', פנתה אליה אמה, אל', בשעת בוקר מוקדמת, העירה אותה ואמרה לה שהיא נוסעת לבית החולים. מו' עברה, אפוא, לישון בחדרה של אל'. בשלב מסויים, נכנס המערער אל החדר וסגר את הדלת. לטענתה של מו', בהיותו בחדר, הכניס המערער את ידו לתוך תחתוניה, והחל להוריד את היד לכיוון איבר מינה. מו' הדגישה, כי המערער לא חדר לאיבר מינה, אלא רק ליטף את איבר המין, "מבחוץ", עם אצבעו. מו' ציינה, כי המערער ביקש ממנה שתאמר לו אם הדבר מפריע לה. בעקבות כך, הנידה מו' את ראשה לצדדים, והמערער קם ממקומו והחל לצאת מן החדר. לקראת צאתו מן החדר, קראה מו' לעבר המערער כי היא תספר על מעשיו לאמהּ, אם הוא יחזור עליהם, אי פעם. לאחר המקרה המתואר, ביקשה מו' להתרחק מן המערער, ושלא להישאר עמו ביחידות. משנשאלה מו' בבית המשפט, מדוע לא סיפרה לאיש על האירוע הנטען על-ידה, היא פרצה בבכי, והשיבה כי סברה שמדובר בעניין אישי, שאין זה ראוי לדבר עליו עם אחרים. המערער כפר במיוחס לו גם באישום זה. לטענתו של המערער, הוא היה בקשר טוב עם מו', ומעולם לא הפחיד אותה או העליב אותה. אדרבא, כך לדבריו, מו' ו-מר' נהגו לבקר אותו כמעט בכל יום, במקום עבודתו, בסטודיו לעיצוב כתובות קעקע, בירושלים. האישום השלישי 8. אישום זה מייחס למערער ביצוע מעשים מגונים ואינוס של מר'. מר' מסרה בעדותה, כי בעת שהיתה כבת 8-7 שנים, הגיע המערער להתגורר עמם בדירה שבקריית ארבע. מר' ציינה, כי המערער כמעט שלא יצא מן הדירה. לטענתה של מר', באותה תקופה שהתה אמה בעבודה עד שעות אחר הצהריים. עד שובה של אל' מיום העבודה, כך סיפרה מר', כאשר ישב המערער בסלון הדירה, הוא נהג לקרוא לה, וביקש ממנה להצטרף אליו. מר' היתה נשכבת לידו על הספה והמערער נהג לכסות את השניים בשמיכה. בנסיבות אלו, כך לדבריה של מר', היה המערער נוגע בגופה באמצעות אצבעותיו, תוך שהוא מפשיל את מכנסיה ותחתוניה, ומחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. לעיתים, חדירת אצבעותיו של המערער לאיבר מינה הסבה ל-מר' כאב, ולעיתים לא. מר' ציינה, כי לאחר מספר פעמים שביצע בה המערער את המעשים האמורים, היא החלה להצטרף אליו לסלון, ביוזמתה. מר' מסרה, כי במקרים מסויימים, שהו בבית, בעת ביצוע מעשיו אלו של המערער, בני משפחה נוספים, אך איש מהם לא חשד בכך שהמערער מבצע בה דבר אסור. מר' הבהירה, כי עד שהגיעה לגיל 11-10 שנים, היא לא הבינה את הפסול שבמעשיו של המערער, ולדבריה היא החלה להתוודע למשמעות הדברים, בעקבות שיעורי חינוך מיני שקיבלה בבית הספר. מר' הצביעה, על מקרה אחד שבו החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה. מעשה זה ארע, כך לדבריה של מר', בחדרה של אמהּ, בעת שהשניים שהו בו ביחידות. המערער הפשיל את מכנסיה ותחתוניה של מר', "עד לגובה הברכיים", ולאחר זאת, תפס המערער את ראשה של מר', והצמידוֹ לכרית, דבר שהגביל את ראייתה. בידו השניה, החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה. מר' מסרה עוד, כי היא חשה בכאב בעת שהמערער חדר לאיבר מינה. לדברי מר', אירוע זה היה המעשה המיני האחרון שביצע בה המערער, שכן בחלוף כשבוע ימים מאותו אירוע, נודע לה כי המערער מנהל קשר זוגי עם אחותה, אלב'. בעקבות כך, עזב המערער את הדירה בקריית ארבע, ועבר להתגורר עם אלב' (יצויין, כי ד', בתהּ הבכורה של אלב', אינה בתוֹ של המערער, אך למערער ו-לאלב' נולדו, מאוחר יותר, ארבעה ילדים משותפים). מר' הוסיפה עוד, כי בעת שהיתה כבת 11 שנים, לאחר שהתבררה לה משמעות המעשים המיניים שביצע בה המערער, היא נקלעה למצב נפשי קשה. עקב כך, עברה מר' ללמוד בפנימייה, והחלה לצרוך, בשלב ראשון, אלכוהול וסמים קלים, אך בהמשך היא התדרדרה לצריכת סמים קשים, ואף ניסתה, מספר פעמים, לשים קץ לחייה. הדבר הוביל לאשפוזה של מר' במוסדות פסיכיאטריים שונים. בשלב מסויים, כך העידה מר', היא שוחחה עם פסיכיאטר ועם הגב' שני פרזנטי-מטלון, עובדת סוציאלית (להלן: העובדת הסוציאלית), להם היא סיפרה כי נפגעה מינית על-ידי דודהּ, אשר אנס אותה. מאוחר יותר, כאשר היא אושפזה בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים", סיפרה מר' לצוות הפסיכיאטרי על הפגיעה המינית שחוותה, והצוות החליט לדווח על כך לאמהּ, אל'. עוד מסרה מר', כי ביום 11.3.2011, במהלך אירוע משפחתי בדירה בקריית ארבע (להלן: האירוע המשפחתי), אירוע בו נכחו, בין היתר, המערער, שלוש הקטינות, ר' ו-אל', התעמתה אל' עם המערער בנוגע למעשיו. בתגובה, קרא המערער ל-מר' כדי שתגיב על הטענות נגדו. באותו מעמד, מסרה מר' כי המערער לא ביצע בה את המעשים הנטענים, כאשר, לדבריה, היא עשתה זאת מאחר שפחדה מתגובתו ומתגובתה של אל'. בהמשך אותו יום, פנתה מר' לאמה, וגוללה בפניה את דבר מעשיו של המערער, כשהיא מפוחדת וחרדה. מו' העידה, בהקשר לאישום זה, כי באחד הימים, לאחר לידת אחייניתה, כאשר מר' שהתה בסלון, היא הבחינה במערער נוטל שמיכה ומתיישב בסמוך ל-מר'. מו' טענה, כי בשלב מסויים היא הרגישה שהמערער מבצע דבר מה ב-מר', "בגלל הפנים האומללות שלה", ולנוכח העובדה כי ידו של המערער הונחה על רגלה של מר'. מו' נמנעה, לדבריה, מלספר על כך לאמהּ, שכן היא פחדה מתגובתה. עוד מסרה מו', כי במהלך האירוע המשפחתי, היא שמעה את המערער שואל את מר' האם הוא אי פעם נגע בה, והיא השיבה בשלילה. אל', אמהּ של מר', העידה כי נודע לה על מעשיו של המערער, כאשר מר' היתה מאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים". לדברי אל', מר' סיפרה לה שהמערער ניסה להכניס את איבר מינו לפיה, ועשה לה "דבר מה" באמצעות אצבעותיו. העובדת הסוציאלית שטיפלה ב-מר', בכפר הנוער בו שהתה, העידה בבית משפט קמא, כי מר' סיפרה לה כי היא עברה תקיפה מינית על-ידי המערער. עוד מסרה העובדת הסוציאלית, כי מר' טענה שהמערער נגע בה במקומות אינטימיים ואנס אותה. אור', חברת ילדות של מר', תמכה, אף היא, בדבריה של מר'. אור' מסרה בעדותה כי, כשנתיים עובר להגשת התלונה, גוללה בפניה מר' את תיאור מעשיו של המערער, תוך שהיא בוכה ונסערת מאוד. תמיכה נוספת בגרסתה של מר', נמצאה בדבריה של ר', אשר ציינה כי במהלך האירוע המשפחתי, מר' סיפרה לה על המעשים המיניים שביצע בה המערער. המערער הכחיש גם כאן, כי אי פעם ביצע מעשה מיני כלשהו ב-מר'. המערער הזכיר, כי במהלך האירוע המשפחתי, השיבה מר' בשלילה כאשר נשאלה האם המערער נגע בה. מעבר לזאת, כך הוסיף וטען המערער, היה לו קשר טוב עם מר', ומעולם הוא לא הפחיד אותה או העליב אותה. אלב' העידה, אף היא, על העימות שהתקיים בדירה בקריית ארבע, במהלך האירוע המשפחתי. לדברי אלב', במהלך העימות בדירה היא שאלה את מר' האם המערער אנס אותה, ו-מר' השיבה בשלילה. קביעות ממצאי עובדה ומהימנות 9. לאחר שהאזין לעדויות השונות ובחן את הראיות שהונחו לפניו, נדרש בית משפט קמא לפרט את עמדתו באשר למהימנות העדים, ואמינות הגרסאות שנשמעו בפניו. בית משפט קמא קיבל כמהימנות את עדויותיהן של א', מו' ו-מר'. אשר לעדותה של א', קבע בית משפט קמא כי גרסתה היתה קוהרנטית ואמינה, והתגלו בה אותות אמת רבים. עוד נקבע, כי א' פירטה באריכות את המעשים שביצע בה המערער, אך לצד זאת היא נמנעה מלהתייחס לפרטים מסויימים, שלא היו זכורים לה היטב. בית משפט קמא לא התעלם מסתירות מסויימות שהתגלו בעדותה של א', ואולם, לגישתו של בית המשפט, אין מדובר בסתירות מהותיות, אלא בטעויות לגיטימיות. זאת, בעיקר, לנוכח העובדה ש-א' העידה על מעשים שבוצעו בה כ-10 שנים קודם לכן. בין יתר הדברים, דחה בית משפט קמא את טענתו של המערער, לפיה א' לא היתה יכולה להעיד על דבר קיומו של עגיל בקצה איבר מינו, שכן הוא התקין את העגיל מספר שנים לאחר האירועים הנטענים. בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי המערער לא הוכיח בראיות כי לא היה עגיל בקצה איבר מינו, באותה תקופה. בית משפט קמא נתן אמון מלא גם בעדותה של מו', אשר מסרה, לשיטתו, עדות קוהרנטית ומהימנה. בית משפט קמא ציין, כי מגרסתה של מו' עלו אותות אמת רבים, והוסיף כי תלונתה התייחסה למעשה מגונה אחד בלבד, להבדיל מאחותה מר', אשר העידה על מעשים מיניים רבים שבוצעו בה, דבר המחזק את אמינות גרסתה. בית משפט קמא ציין, בעניין זה, כי לוּ ביקשה מו' להעליל על המערער, היא היתה יכולה להקצין את תיאור המעשים שביצע בה, במידה משמעותית, ואף לספר על מקרים נוספים, באופן הדומה יותר לגרסת אחותה, מר'. בהתייחס לגרסתה של מר', ציין בית משפט קמא כי עדותה לוּותה באי-דיוקים לא מעטים, וכי במהלך עדותה, היתה מר' עצורה ומאופקת. עם זאת, לאחר שבחן את עדותה של מר' בכללותה, קבע בית משפט קמא כי למרות תשובותיה המתומצתות של מר', היא מסרה, בסופו של יום, גרסה מהימנה וקוהרנטית. לגישתו של בית משפט קמא, אין זה מפתיע כי מר' תתקשה להעיד נגד המערער, כמי שהיה באותה עת נשוי לאחותה ואבי אחייניה. עוד נקבע, כי גרסתה של מר' זכתה לחיזוק בדברים שאמרה לעובדת הסוציאלית, אשר העידה, באופן מהימן על תוכן שיחתן בנושא. נקבע בנוסף, כי תגובתה השלילית של מר' לשאלתו של המערער, האם הוא לא נגע בה באופן מיני, דווקא תומכת בטענתה, כי היא חששה ממנו. מנגד, דחה בית משפט קמא את גרסתו הבלתי מהימנה של המערער. נקבע, כי אין כל ממש בטענת המערער, לפיה הגשת התלונות נגדו מקורה בעלילה זדונית שנרקמה על-ידי ר' ו-אל'. בית משפט קמא ציין, כי אין כל סיבה הגיונית לכך שהשתיים יניעו את בנותיהן לטפול על המערער עלילת שווא מעין זו, תוך חשיפתן להשלכות הברורות והקשות, מבחינה אישית ומשפחתית, הנלוות להגשת תלונה כגון דא. בנוסף, התרשם בית משפט קמא כי אין קשר של ממש בין משפחתה הגרעינית של ר' לבין משפחתה של אחותה אל', למעט קיומם של מפגשים מזדמנים באירועים מיוחדים, דבר השומט את הקרקע מתחת לאפשרות כי נעשה תיאום כלשהו בין שני הצדדים, עובר להגשת התלונות על-ידי שלוש הקטינות. בשים לב לעובדה שהמערער לא היה מיוצג בחלק מההליך המשפטי, התייחס בית משפט קמא לטענות הגנה מסויימות, אותן לא העלה המערער ביוזמתו. בין היתר, בחן בית משפט קמא טענה אפשרית לפיה יש לפסול את עדויותיהן של שלוש הקטינות, לנוכח כבישתן של עדויות אלה, במשך תקופה ארוכה מאז אירעו המעשים הנטענים. בית משפט קמא החליט, בסופו של יום, לדחות טענה זו, שכן שלוש הקטינות סיפקו הסברים הגיוניים וסבירים לכבישת עדותן, ובין היתר הובהר כי הן בחרו שלא להתלונן בשל הפגיעה הנפשית והמשפחתית הנלווית להגשת תלונה מעין זו. על יסוד האמור, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. גזר דינו של בית משפט קמא 10. ביום 4.11.2013, גזר בית משפט קמא את דינו של המערער. בפתח דבריו, דחה בית משפט קמא את טענתו של המערער, כי על הרכבו של בית משפט קמא לפסול את עצמו מהמשך הדיון בעניינו, וזאת משום שבית המשפט נהג, לטענתו, בחוסר אובייקטיביות כלפיו, ודן בעניינו כשהוא מחזיק ב"דעה קדומה". בית משפט קמא קבע, בהקשר זה, כי טענותיו של המערער בדבר קיומה של קונספירציה שנרקמה נגדו, אינן מעוגנות בתשתית ראייתית כלשהי, ומדובר בטענות תלושות מן המציאות. בהמשך, עמד בית משפט קמא על האמור בתסקיר נפגעת עבירה שנערך בעניינה של מר', ממנו עולה כי מעשיו המיניים של המערער שבוצעו בגופה של מר' הפכו, באותה תקופה, לחלק משגרת חייה. לגישת בית משפט קמא, ניתן ללמוד על עזות המצח שגילה המערער, לנוכח העובדה כי חלק מן המעשים בוצעו, שעה שנכחו בבית בני משפחה נוספים. עוד עולה מן התסקיר, כי במהלך התקופה שבה בוצעו המעשים הנטענים, חשה מר' בדידות קשה, שכן לא היו בסביבתה דמויות קרובות ומשמעותיות, אליהן יכלה לפנות במצוקתה. כעולה מן התסקיר, בעקבות מעשיו של המערער, החלה מר' לצרוך סמים ואלכוהול, כבר בהיותה בת 11 שנים. בהמשך, התמכרה מר' לסמים קשים, וניסתה פעמיים לשים קץ לחייה. עוד נמסר בתסקיר, כי מר' החלה להתנהג במתירנות מינית, ועסקה, במשך תקופה מסויימת, בזנות. לסיכום, נאמר בתסקיר כי מר' סובלת מתסמינים פוסט-טראומטיים ומנזקים נפשיים קשים, לצד פגיעה ניכרת בביטחונה העצמי, ובאמון שהיא רוחשת לסביבתה. בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם את מעשיו של המערער, נתן בית משפט קמא את דעתו לערך החברתי המוגן העומד בבסיס העבירות שביצע המערער, היינו: ערך ההגנה על שלומם, ביטחונם, ונפשם של קטינים. בית משפט קמא ציין, כי חומרה יתרה נשקפת ממעשיו של המערער, לנוכח העובדה שמעשיו כוּונו נגד קטינוֹת, בתוככי התא המשפחתי. על רקע זה, ובשים לב למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות, קבע בית משפט קמא כי, בגדרי האישום הראשון, מתחם הענישה, לכל אחת מן העבירות של ניסיון אינוס בצירוף המעשים המגונים, נע בין 5 ל-9 שנות מאסר בפועל. עוד נקבע, כי מתחם הענישה לכל אחת מן העבירות של המעשים המגונים, ללא מרכיב אינוס או ניסיון אינוס, נע בין 12 ל-36 חודשי מאסר בפועל. אשר לאישום השני, קבע בית משפט קמא כי מתחם הענישה לעבירה שביצע המערער במסגרת אישום זה, נע בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל. נקבע בנוסף, כי מתחם הענישה, בנוגע לכל אחת מעבירות האינוס בגדרי האישום השלישי, נע בין 8 ל-14 שנות מאסר בפועל; וכי מתחם הענישה לעבירות האיומים נע בין 12 ל-30 חודשי מאסר בפועל. לאחר זאת, קבע בית משפט קמא כי לאור העובדה שכלל העבירות בהן הורשע המערער דומות בנסיבותיהן, והן בוצעו במסגרת רצף אירועים אחד, בתוך המשפחה המורחבת, ולמשך תקופה מוגדרת, יש להשית על המערער עונש כולל, בגין כלל המעשים. על יסוד מכלול השיקולים, דן בית משפט קמא את המערער ל-18 שנות מאסר בפועל, וליתר העונשים המפורטים בפסקה 2 לעיל. טענות המערער בערעור 11. ביום 9.12.2013, הגיש המערער הודעת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא לבית משפט זה, כשהוא אינו מיוצג. על מנת לברר את שאלת הייצוג, התקיים דיון בפני כב' הרשמת ל' בנמלך, בנוכחותם של המערער, נציג הסניגוריה הציבורית, ונציגת המשיבה. בתום הדיון, החליטה הרשמת בנמלך לשחרר את הסניגוריה הציבורית מייצוגו של המערער בהליך זה, ולהתיר למערער לייצג את עצמו. בהחלטתה, מיום 19.2.2014, קבעה הרשמת בנמלך כדלקמן: "סבורני כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים אשר בהם אין מקום להורות על ייצוג הסנגוריה הציבורית ויש לאפשר למערער לייצג עצמו. ראשית, נוכח הקושי הרב הטמון בהיעדר ייצוג למערער – וזאת בפרט בשים לב לחומרת העברות בהן הורשע ולעונש הכבד שהוטל עליו כמו גם לכך שהמערער אינו דובר היטב את השפה העברית – שבתי והמלצתי למערער כי ימונה לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית, אך הוא סירב. התנגדותו של המערער היא מוחלטת והוא דבק בה גם לאחר שהבהרתי לו את משמעות סירובו, וניתן להתרשם כי איבד כל אמון במוסד הסנגוריה הציבורית, ובכל עורך דין אשר ימונה מטעמה. שנית, כאמור בבית המשפט המחוזי המערער ייצג עצמו בחלק ניכר מן ההליך ובית המשפט המחוזי ציין בהכרעת הדין כי 'רק לאחר ששוכנענו כי הנאשם אכן מסוגל לנהל הגנתו בצורה סבירה' הוחלט לאפשר לו לייצג עצמו. דהיינו, בית המשפט המחוזי קבע כי יש באפשרות המערער לטעון להגנתו באופן סביר." בעקבות החלטה זו, ולאחר שבית משפט זה התיר למערער להגיש את נימוקי הערעור בשפה הרוסית (החלטה מיום 26.10.2015), הוגשו נימוקי הערעור, ביום 28.10.2015, ותורגמו לעברית. בנימוקי הערעור, העלה המערער טענות רבות, בנוגע להחלטתו של בית משפט קמא, שלא לשחרר את הסניגוריה הציבורית מייצוגו, עד לשלב מתקדם של ההליך. המערער הוסיף טען, כי עורכי הדין שמונו לו מטעם הסניגוריה הציבורית לא פעלו למען האינטרסים שלו. לדבריו, הסניגוריה הציבורית "קשרה" עם המשיבה יד אחת, על מנת להפלילוֹ, ובשל כך, סבור המערער כי נגרמה פגיעה משמעותית ביכולתו להתגונן, שכן נמנע ממנו לחקור את עדי ההגנה והתביעה, ולהוכיח את חפותו. עובדה זו, כך לשיטתו של המערער, מקנה לו זכות לדרוש את ביטול פסק דינו של בית משפט קמא, ולעמוד על קיום משפט חדש עם שופטים אחרים, "בלתי מוטים", כלשונו. לגופו של עניין, טען המערער כי בית משפט קמא נפל לכלל שגגה בכך שהרשיעוֹ בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לשיטתו של המערער, המשיבה לא הניחה תשתית ראייתית מינימלית, שיש בה כדי להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר. לטענת המערער, קיימות סתירות רבות ובולטות בעדויותיהן של שלוש הקטינות, ומכאן שאין ליתן בעדויות אלו כל אמון. מעבר לכך, המערער טען ל"פברוק" ההליך הפלילי שהתקיים נגדו, על-ידי המשיבה. את טענת ה"פברוק" תמך המערער בטענת אליבי, ממנה עולה, לשיטתו, כי הוא כלל לא היה בארץ בשנים שבהן הוא ביצע, לכאורה, את המעשים הנטענים ב-א'. המערער הצביע, בהקשר זה, על מסמכים שונים, אשר יש בהם כדי ללמד על אמינות דבריו, שאליהם לא התייחס, לטענתו, בית משפט קמא. עוד נטען, כי היה מקום להידרש לדבריהן של שלוש הקטינות בחקירתן במשטרה, הסותרים את העדויות שמסרו מעל לדוכן העדים בבית משפט קמא. באמצעות השוואה זו, כך נטען על-ידי המערער, ניתן יהיה להבחין בסתירות הרבות שנפלו בגרסאותיהן. בין יתר הסתירות הנטענות, ציין המערער, כי מדבריה של א' עולה כי היא אינה עקבית בנוגע לזהות האדם שביצע בה, לכאורה, את המעשים, כמו גם בנוגע לגילה בעת התרחשותם. סתירה נוספת אשר קיימת, לטענתו של המערער, בדבריה של א', נעוצה בתיאור העגיל שבקצה איבר מינו. המערער טען, כי מעולם לא היה לו עגיל במקום שעליו הצביעה א', והיא אף כשלה בתיאור צבעו של העגיל. טיעוני הצדדים במסגרת הדיונים שנערכו לפנינו 12. ביום 25.10.2015, התקיים דיון ראשון בערעורו של המערער בפני בית משפט זה. במהלך דיון זה, הקריא המערער את טיעוניו בשפה הרוסית, מתוך דברים כתובים שהכין מבעוד מועד. דבריו של המערער תורגמו בעת הדיון, על-ידי מתורגמנית לשפה הרוסית. בשלב מסויים, הביע המערער מורת רוח מאופן תרגום דבריו על-ידי המתורגמנית, ובשל כך לא ניתן היה להמשיך בדיון. בנסיבות אלה, הוחלט לאפשר למערער להגיש לבית המשפט את טיעוניו הכתובים בשפה הרוסית, תוך תרגומם לשפה העברית, טרם קיומה של ישיבה נוספת לצורך הדיון בערעור. לקראת הישיבה השניה שהתקיימה בפנינו, ביום 6.1.2016, עיינו בדבריו המתורגמים של המערער, ובמהלך הישיבה אפשרנו לו להשלים את טיעוניו. יצויין, כי בישיבה זו הופיע מתורגמן אחר לשפה הרוסית, ולא הועלתה כל טענה כלפיו. המערער שב וטען לחפותו, ולדבריו עומדת לו טענת אליבי, שכן המעשים המיוחסים לו בוצעו, לכאורה, בשנים 2000-1998, כאשר הוא עלה לישראל רק בשנת 2001. עוד טען המערער לפגמים מהותיים שנפלו בעדויותיהן של שלוש הקטינות שהתלוננו נגדו, דבר השומט את הקרקע, לשיטתו, מתחת לאמינות גרסאותיהן. המערער חזר על טענתו, כי המשיבה "זייפה" את חומר הראיות נגדו, וזאת "כדי להציל את הקייס", כלשונו. לאור האמור, ביקש המערער לזכּוֹתו מכל אשמה, ולחילופין לקיים את משפטו מחדש בפני הרכב אחר. 13. המשיבה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא. המשיבה טענה, באמצעות בא-כוחה, עו"ד אייל כהן, כי עניינו של המערער נבחן על-ידי בית משפט קמא בדקדקנות יתרה, בשל היותו בלתי מיוצג. עו"ד כהן הוסיף וטען, כי יש לדחות, מכל וכל, את טענתו ההזויה של המערער, לפיה מדובר ב"קנוניה" שנרקמה נגדו על-ידי מי מגורמי התביעה והסניגוריה הציבורית. אשר לסתירות הנטענות על-ידי המערער, בתוכן עדויותיהן של הקטינות, סבור עו"ד כהן כי אין מדובר בסתירות מהותיות, היורדות לשורשו של עניין. עו"ד כהן הדגיש, כי מדובר באירועים שהתרחשו לפני כ-11-10 שנים, ובנסיבות אלה עצם קיומם של אי-דיוקים כאלה ואחרים, אינו בלתי מתקבל על הדעת. אשר לחומרת העונש, טען עו"ד כהן כי אין הצדקה להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, אשר נדרש לכלל השיקולים הצריכים לעניין. מעשיו החמורים של המערער השתרעו על פני תקופה ממושכת, ובוצעו כלפי שלוש קטינות, בתוך התא המשפחתי, דבר שגרם להן לנזקים נפשיים קשים. על רקע זה, סבור עו"ד כהן כי עונשו של המערער אינו מחמיר עמו ולפיכך התבקשנו לדחות גם את הערעור על גזר הדין. דיון והכרעה 14. לאחר שעיינתי בכובד ראש בפסק דינו של בית משפט קמא, במסכת הראיות שהונחה לפניו, ובטיעוני הצדדים בכתב ובעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו, כפי שיפורט להלן. סוגיית ייצוגו של המערער 15. בפתח הדברים, מן הראוי להתייחס לשאלת ייצוגו של המערער, בהליך זה. כידוע, הזכות לייצוג בהליך פלילי, נחשבת לאחת מזכויות היסוד של הנאשם, ותכליתה להבטיח קיומו של משפט צדק (ע"פ 134/89 אברג'יל נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 203 (1990); בג"ץ 515/74 פלוני נ' מפקד משטרה צבאית חוקרת, פ"ד כט(2) 169, 171 (1975)). זכות זו נגזרת, בין היתר, מעקרון השוויון, לפיו הצדדים במשפט הפלילי – קרי המדינה והנאשם – אמורים להיות שווי מעמד, במסגרת ההליך המשפטי. הואיל והמדינה מיוצגת על-ידי פרקליט מקצועי, מן הראוי, בשל עקרון השוויון, כי גם הנאשם יהיה מיוצג על-ידי סנגור (אליהו הרנון "הגנה משפטית לנאשמים ולחשודים" משפטים ד 567, 568-567 (1972) (להלן: הרנון)). זכותו של הנאשם להיות מיוצג, נובעת מן ההנחה כי ייצוגו בהליך הפלילי יטיב עימו ועשוי למנוע הרשעות שווא, שעה שהיעדר ייצוג עלול לפגוע ביכולת הגנתו של הנאשם, ובמימוש זכויותיו הדיוניות והמהותיות, במסגרת ההליך הפלילי המתנהל נגדו (ע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (3.9.2012) (להלן: עניין גולד); ע"פ 7335/05 הסנגוריה הציבורית מחוז נצרת נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 346, 354 (2005); הרנון, בעמ' 568)). זכות הייצוג של נאשם בהליך הפלילי, נועדה גם על מנת להבטיח את האינטרס הציבורי בכללותו, שעניינו בבירור האמת וקיומו של משפט צדק (ע"פ 3179/13 ווינר נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (15.6.2015) (להלן: עניין ווינר); עניין גולד, בפסקה 12; קנת מן "אפליית נאשמים לרעה על רקע חוסר ביצוע החקירה שכנגד" הפרקליט לח 466, 470-469 (1990)). על רקע האמור לעיל, נקבע בסעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי, כי בנסיבות מסויימות, נתונה סמכות לבית המשפט, לְמַנוֹת לנאשם סנגור, מטעמו. ברירת המחדל, על-פי סעיף זה, היא כי הנאשם יהיה מיוצג בהליך הפלילי המתנהל נגדו (עניין ווינר, בפסקה 33), כאשר ניהול המשפט על-ידי הנאשם עצמו, כשהוא אינו מיוצג, מהווה חריג לכלל האמור (שם, בפסקה 36). האפשרות לשחרר סניגור מייצוגו של הנאשם, מופיעה בסעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו: "הרשה בית המשפט לסניגור להפסיק לייצג את הנאשם מחמת שלא שיתף פעולה עם סניגורו, רשאי בית המשפט, על אף האמור בסעיף 15, לא למנות לנאשם סניגור אחר אם ראה שאין בכך להועיל". סעיף זה דן במצבים שבהם סניגורו של הנאשם אינו יכול לתרום להגנתו, בשל חוסר שיתוף פעולה עמו ואינו יכול להבטיח את התכלית העומדת בבסיס הזכות לייצוג. הטעם לקיומו של סעיף זה נעוץ בכך, כי כשם שלנאשם ישנה זכות להיות מיוצג, הרי שעומדת לו גם הזכות שלא להיות מיוצג. בתפיסה זו, יש לראות כמימוש האוטונומיה של הנאשם, לבחור כיצד הוא מבקש להתגונן במשפט המתנהל נגדו (ע"א 8077/08 אוניברסיטת חיפה נ' בן הרוש, פסקה כ"ג (30.12.2012); ע"פ 5889/01 נחום נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 817, 825 (2005)). ואולם, כפי שנקבע לא אחת, ההחלטה לאשר שחרור סניגור מייצוג, היא בבחינת המוצא האחרון מבחינתו של בית המשפט, גם כאשר הנאשם מבקש במפורש להשתחרר מייצוגו של הסניגור (רע"פ 307/72 עמיאל נד מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 622, 631 (1974) (להלן: עניין עמיאל)). שחרורו של הסניגור המייצג ייעשה, אפוא, רק באותם מקרים חריגים בהם הנאשם נמנע בתוקף מלשתף פעולה עם הפרקליט אשר מונה כדי לייצגו (שם). כאמור, בבוא בית המשפט לקבל החלטה בעניין זה, הוא יוצא מתוך הנחה, כי ייצוגו של הנאשם יטיב עמו בהכרח, בהשוואה למצבו בהיעדר ייצוג (ע"פ 10067/08 הסנגוריה הציבורית נ' אוחיון, פסקה 4 (15.12.2008); ע"פ 5628/97 מדינת ישראל נ' הסנגוריה הציבורית, פסקה 3 (24.9.1997)). 16. במקרה שלפנינו, הודיע המערער, משלב מוקדם של ההליך שהתקיים בפני בית משפט קמא, כי הוא איננו מעוניין בייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית, ועמד על רצונו לייצג את עצמו. המערער נימק את עמדתו זו, בטענה כי הסניגוריה הציבורית קשרה יד אחת עם התביעה, במטרה להביא להרשעתו במיוחס לו. בעקבות כך, ולאחר ניסיונות שלא צלחו להביא את המערער לידי שיתוף פעולה עם סניגורים שונים שמונו כדי לייצגו, הודיעה הסניגוריה הציבורית לבית משפט קמא כי אין כל תוחלת של ממש, מבחינתה, בהמשך ייצוגו של המערער על-ידי נציגיה, ועצם הופעתם בבית משפט, אינה יותר מאשר "כיסוי" של "עלה תאנה" בלבד. זאת שכן, כך נטען, המערער אינו מוכן לשתף פעולה עם באי-כוחו, והוא עומד בנחרצות על רצונו שלא להיות מיוצג, על אף ניסיונות רבים שנעשו כדי להניא אותו מעמדתו זו. בנסיבות אלו, וחרף חומרת העבירות המיוחסות למערער, טענה הסניגוריה הציבורית כי יש לכבד את בחירתו זו של המערער. בשלב מתקדם יותר של ההליך, במהלך פרשת ההגנה, נעתר בית משפט קמא לבקשתו של המערער, והחליט לשחרר את הסניגוריה הציבורית מייצוגו. בית משפט קמא החליט כאמור, רק לאחר שהתרשם כי המשך ייצוגו של המערער על-ידי הסניגוריה הציבורית אינו בר תועלת מבחינתו; וכי המערער יהיה מסוגל לנהל את הגנתו בעצמו, "בצורה סבירה". לצד זאת, הקפיד בית משפט קמא לסייע למערער בניהול הגנתו, תוך שהפנה שאלות, מיוזמתו, לעדים שנחקרו; ונעתר לבקשות שונות שהגיש המערער. עם הגשת הערעור לבית משפט זה, שבה והתעוררה שאלת ייצוגו של המערער על-ידי הסניגוריה הציבורית. לאחר דיון במעמד הצדדים (לרבות הסניגוריה הציבורית), החליטה הרשמת בנמלך לאפשר למערער לייצג את עצמו בהליך דנן, בהתאם לסעיף 15(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו: "בית המשפט שלערעור רשאי לא למנות סניגור אם הנאשם ביקש זאת ובית המשפט ראה שלא ייגרם לו אי-צדק אם לא ייצגנו סניגור". הרשמת בנמלך נתנה דעתה לחומרת העבירות בהן הורשע המערער; לעונש הכבד שהוטל עליו; ולקשיי השפה של המערער. ואולם, לשיטתה של הרשמת בנמלך, המערער איבד כל אמון במוסד הסניגוריה הציבורית, ובכל סניגור אשר ימונה לו מטעמה, ומכאן שלא תצמח לו כל תועלת מהמשך ייצוגו של המערער על-ידי הסניגוריה הציבורית. לאחר בחינת כלל הנסיבות הצריכות לעניין, נקל להגיע למסקנה כי צדקו בית משפט קמא, כמו גם הרשמת בנמלך, בהחלטתם שלא לכפות על המערער את ייצוגו על-ידי הסניגוריה הציבורית. נראה, כי במצב הדברים בעניינו של המערער, לא זו בלבד שהמשך ייצוגו על-ידי הסניגוריה הציבורית לא היה מסב לו תועלת של ממש, אלא שאף היה בכך, לטעמי, כדי לחדד את תחושתו של המערער כי מהלך זה נועד לפגוע בו, לנוכח חוסר האמון שהלה חש כלפי מוסד זה. כפי שנקבע בעבר, כפייה על נאשם להיות מיוצג על-ידי מי שאין לו אמון בו, עלולה אף להסב לו נזק, שכן ניתן להניח כי הוא יימנע מלקיים תקשורת פתוחה ומלאה עם אותו פרקליט ש"נכפה" עליו (עניין ווינר, בפסקה 38; עניין עמיאל, בעמ' 628). בשל כך, שוכנעתי כי, בנסיבות העניין, היתה הצדקה לשחרר את הסניגוריה הציבורית מייצוגו של המערער, ולאפשר למערער לנהל את משפטו בכוחות עצמו. לצד זאת, מן הראוי להבהיר, כי משבחר הנאשם שלא להיות מיוצג, על בית המשפט לעמוד לצדו, ולשמש לו לפה, תוך בחינת הראיות שהוגשו בעניינו בקפדנות יתרה. ככלל, בית המשפט לא יסתפק בשאלות שהוצגו על-ידי הנאשם לעדים הנחקרים, ואף יעלה מיוזמתו טענות הגנה אפשריות. במצב דברים זה, על בית המשפט ליתן את הדעת לחוסר ניסיונו של הנאשם בהתמודדות עם אתגרי ההליך המשפטי, דבר שעלול לפגוע ביכולתו להתגונן כראוי, ובנסיבות מסויימות עלול הדבר לגרום לו עיוות דין או אי-צדק ממשי. בנסיבות אלה, על בית המשפט לסייע, ככל יכולתו, לנאשם, שלא תמיד יודע לשאול, ועליו לעשות כל שניתן על מנת לצמצם את פערי הכוחות שבין הנאשם הבלתי מיוצג, לבין המדינה שבשמה מופיעים פרקליטים מנוסים ומיומנים. מעיון בפרוטוקול בית משפט קמא, נראה כי כך נהג בית משפט קמא, וניכר עליו כי סייע למערער, ככל הניתן, להתגונן מפני ההאשמות שיוחסו לו. אף בשלב הערעור, ראינו לנגד עינינו את הצורך לבחון את עניינו של המערער בקפדנות יתרה, תוך התייחסות לטענות הגנה אפשריות, גם אם לא בא זכרן בטיעוניו של המערער בכתב ובעל-פה. בהתאם לגישה זו, אבחן, תחילה, את טענותיו של המערער בנוגע לממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא. זאת, על רקע דבריו של המערער כי הגשת התלונות נגדו מקורה בעלילת שווא זדונית, אותה טפלו עליו בני משפחתו, החפצים ברעתו. לאחר זאת, אבחן טענות נוספות שאותן יכול היה המערער להעלות, במסגרת הערעור שלפנינו. התערבות בממצאי עובדה ומהימנות על-ידי ערכאת הערעור 17. הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אשר נעשו על-ידי הערכאה הדיונית. הטעם העיקרי להלכה זו, נעוץ בעדיפות המובהקת הניתנת לערכאה הדיונית, לאור העובדה כי ערכאה זו היא שמתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים המופיעים בפניה, מהאופן בו הם מסרו את עדותם, מהתנהגותם על דוכן העדים, ומשפת גופם. זאת, בעוד שמסקנותיה של ערכאת הערעור מתבססות, ככלל, על החומר הכתוב המונח לפניה (ע"פ 2470/15 פלוני נ' מדינת ישראל (25.10.2015); ע"פ 2921/13 רייטבורג נ' מדינת ישראל (1.1.2015); ע"פ 4428/13 שטרית נ' מדינת ישראל (30.3.2014); ע"פ 5853/12 פלוני נ' מדינת ישראל (14.1.2013)). כוחו של כלל זה יפה, גם כאשר מדובר בערעורו של מי שהורשע בביצוען של עבירות מין. עם זאת, בערעור על הרשעה בעבירות מין, נדרשת ערכאת הערעור לבחון באופן קפדני ומדוקדק את הכרעת הדין המרשיעה, ובעיקר כאשר הרשעה זו מבוססת על עדות יחידה של קורבן העבירה, בליווי הנמקה בלבד, בהתאם לסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) (ע"פ 2331/13 פלוני נ' מדינת ישראל (31.10.2015); ע"פ 919/14 פלוני נ' מדינת ישראל (3.9.2015); ע"פ 2177/13 פלוני נ' מדינת ישראל (9.7.2015); ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל (10.7.2013) (להלן: עניין ניימן)). במקרים מיוחדים וחריגים בלבד, נתון לערכאת הערעור שיקול דעת רחב יותר להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת, חרף עדיפותה המובהקת של האחרונה. כך הוא הדבר, כאשר הכרעתה של הערכאה הדיונית מבוססת על ראיות בכתב, להבדיל מהתרשמותה מן העדים; כאשר ממצאי המהימנות שנקבעו נסמכים על שיקולים שבהגיון; כאשר דבק פגם מהותי באופן הערכת מהימנות העדים על-ידי הערכאה המבררת; או כאשר קיימות עובדות המצביעות על כי לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שנקבעו (ע"פ 433/13 מדינת ישראל נ' פלוני (2.6.2014); ע"פ 6924/12 בעארני נ' מדינת ישראל (29.10.2013); ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל (13.8.2012)). אזכיר עוד, כי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, קובע כי ככל שהרשעת נאשם בעבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין (עבירות מין), נעשתה על סמך עדות יחידה של קורבן העבירה, על בית המשפט לפרט בהכרעת הדין "מה הניע אותו להסתפק בעדות זו", היינו, בית המשפט נדרש לציין את הטעמים שהניעו אותו להסתפק באותה עדות יחידה. נקבע, בהקשר לכך, כי ככלל, די לו לבית המשפט ליתן אמון מלא בגרסתו של המתלונן, על מנת שיעמוד בחובת ההנמקה הנדרשת (ע"פ 5949/13 שרחה נ' מדינת ישראל (17.3.2014); ע"פ 4054/11 פלוני נ' מדינת ישראל 30.4.2012); ע"פ 3273/09 פלוני נ' מדינת ישראל (30.12.2010); ע"פ 9902/14 פלוני נ' מדינת ישראל (16.7.2007); ע"פ 1904/11 פלוני נ' מדינת ישראל (4.7.2012)). על רקע הדברים האלה, אפנה לבחון את השאלה, האם יש עילה להתערבותנו כערכאת ערעור בממצאי המהימנות והעובדה שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, בכל אחד מן האישומים. האישום הראשון 18. בגדרי אישום זה, יוחסו למערער, כזכור, עבירות של מעשים מגונים וניסיון אינוס שבוצע ב-א'. בית משפט קמא מצא את עדותה של א', כעדות מהימנה וקוהרנטית, ונראה, לאחר בחינה קפדנית של העדות, כי אין מקום להתערב בקביעה זו. ניכר על א', כי היא העידה באופן אותנטי על הדברים שביצע בה המערער, וכפי שציין בית משפט קמא, אותות אמת רבים עלו מעדותה. א' התקשתה לתאר את המעשים שביצע בה המערער. כך, כאשר ניסתה לתאר כיצד חיכך המערער את איבר מינו באיבר מינה, העידה א' כי: "הוא היה מכניס אותי לחדר והיה מפשיט אותי ומשפשף עלי באיזור המין למטה" (עמ' 103 לפרוטוקול); וכי הוא היה "משתפשף עליי" (עמ' 106 לפרוטוקול). א' לא הרגישה בנוח לתאר, כיצד הורה לה המערער לגעת באיבר מינו: "נכנסתי לאמבטיה להתארגן לבית ספר והוא בדיוק נכנס. התיישב על הזה של האמבטיה והוציא את איבר המין שלו. הוא אמר בואי תגעי לי, בואי תעשי לי ככה ומראה לי, והוא נוגע לעצמו" (עמ' 104 לפרוטוקול). במסגרת עדותה, ידעה א' לתאר את העגיל שנמצא בקצה איבר מינו של המערער: "ראיתי שם עגיל של טבור שם לעצמו שם למטה" (עמ' 104 לפרוטוקול); ולדבריה מדובר ב"עגיל כזה חצי עגול ושני עיגולים [...] העיגול שלו הסוגר הגדול וסוגר קטן" (עמ' 116 לפרוטוקול). לא נטען, וכמובן גם לא הוכח, כי היתה ל-א' הזדמנות אחרת לראות את העגיל באיבר מינו של המערער, ולתאר אותו בפרוטרוט. היא הרגישה מבוכה רבה בעת שסיפרה על אודות המעשים שנעשו בה, ובית משפט קמא נאלץ להזכיר לה, מספר פעמים, כי הדיון מתקיים בדלתיים סגורות והיא יכולה להרגיש חופשיה בעת מסירת עדותה (עמ' 103 ו-106 לפרוטוקול). עולה מעדותה של א', כי היא לא ניסתה להכפיש את המערער או לתאר את מעשיו באופן קשה יותר מכפי שהיו במציאות. כך, למשל, העידה א' כי המערער "ניסה לחדור" עם איבר מינו לאיבר מינה, ולא טענה, בשום שלב, כי המערער הצליח להחדיר את איבר מינו, בפועל (עמ' 103 ו-107 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף, כי א' אישרה כי לא תמיד הצליח המערער לממש את זממו, באשר היא הצליחה לחמוק ממנו ולהתחבא מפניו בחדרה של אמה: "כשאמא לא נמצאת ואז אני יודעת שכרגע אמא לא פה. אז הוא ינצל העניין לדברים האלה, להתעסק איתי. אז נכנסתי לחדר של אמא שלי והתחבאתי מתחת לבגדים" (עמ' 108 לפרוטוקול). עוד יש להזכיר, כי א' ביקשה, בפתח עדותה בבית משפט קמא, להעיד מאחורי פרגוד, משום חששהּ מהמערער, וחוסר רצונה להביט בפניו של המערער, אותו לא ראתה מאז התרחשות המעשים הנטענים (עמ' 99 לפרוטוקול). אשר לסתירות מסויימות שהתגלו בעדותה של א', אפתח באזכור ההלכה המושרשת, לפיה אין די בקיומן של סתירות על מנת לערער את מהימנותו של קורבן לעבירות מין. עדות קורבן לעבירת מין מלוּוה, לעתים, בקושי רב לשחזר במדוייק את האירועים הטראומטיים שהיו מנת חלקו. לפיכך, ולנוכח אופייה הייחודי של עבירת המין, ובשים לב לקושי הרב הכרוך בחשיפתה, יש לבחון את עדותו של קורבן העבירה בצורה רגישה, מבלי להתעלם מקשייו לשחזר במדוייק את האירועים, לקבוע מסגרות זמן ברורות, ולספק הסברים להתנהלותו ולתגובותיו, אשר עשויות להיתפס על-ידי המתבונן מהצד כחסרי היגיון, או כבלתי מתקבלים על הדעת. יפים, בהקשר לכך, הדברים שנאמרו בע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002) (להלן: עניין נור): "הליך שחזור האירועים האלימים על-ידי קורבן עבירת מין שחווה אותם מהווה כשלעצמו טראומה מחודשת המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה איומה, על אחת כמה וכמה כאשר החקירה היא תוקפנית [...] אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק" (ראו גם: ע"פ 919/14 שאוזכר לעיל, פסקה 65; ע"פ 2848/14 סיגר נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (12.11.2014); ע"פ 1473/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (5.11.2014); ע"פ 9478/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (4.9.2014)). ובחזרה לענייננו. בעדותה של א' התגלו, כאמור, סתירות מסויימות בנוגע להשתלשלות האירועים ומסגרת הזמנים שבה בוצעו בה העבירות. כך, למשל, התקשתה א' לזכור כמה זמן שהה המערער בדירת אמהּ בבת-ים, כאשר בהזדמנות אחת טענה כי הוא התגורר עמם למשך מספר שנים, ובמקום אחר מסרה כי הוא שהה בביתם מספר חודשים בלבד (עמ' 124 לפרוטוקול). עוד התקשתה א' להסביר, באיזה כיתה היא למדה באותן שנים, שבהן בוצעו העבירות, לטענתה (עמ' 122 לפרוטוקול). עם זאת, א' הקפידה לומר בכנות, כאשר לא זכרה פרטים לאשורם: "אני לא זוכרת פחות יותר, אני לא זוכרת אם זה היה כיתה א' ב'. תחילת שנה אני לא כל כך זוכרת. מה שאני זוכרת שהתארגנו לבית ספר. אם זה תחילת שנה, אני לא יודעת. אני לא יכולה להסביר. זה מה שאני זוכרת" (שם). מן הראוי להביא, בהקשר זה, את הסברה האותנטי של א' לזכרונה ה"סלקטיבי" הנטען: "אני לא יכולה להגיד לך בוודאות דברים שקרו לי לפני המון שנים בגיל שש. דברים שעשו לי, פגעו בי אני זוכרת כי כאב לי. שוב פעם את המעברים את כל הזמנים אני לא כל כך זוכרת. לזה אני לא כל כך התייחסתי. מה שכל הזמן הראש שלי פעל את זה אני זוכרת את המעשים." (עמ' 124 לפרוטוקול). לפיכך, נראה כי גם אם נפלו סתירות כלשהן בעדותה של א', הרי שמדובר בעניינים בלתי מהותיים, שאינם יורדים לשורשו של עניין, ואין בהם כדי לקעקע את מהימנות גרסתה הכוללת של א'. ומכאן לטענת האליבי שהעלה המערער. לטענתו של המערער, לא יתכן שהוא ביצע את המעשים המיוחסים לו כלפי א', בתקופה הנטענת על-ידה, קרי בעת שהיא למדה בכיתה א' או ב'. לדברי המערער, הוא עלה לישראל רק כאשר א' היתה בכיתה ד', ולפיכך לא היה באפשרותו לבצע את המעשים הנטענים. אמת נכון הדבר, כי מדבריה של א' עולה כי מעשיו של המערער התרחשו בעת שלמדה בכיתה א' או ב', ואולם, כפי שקבע בית משפט קמא, אין בכך כדי להצביע על סתירה מהותית, המאיינת את עדותה. טעות מעין זו, הנוגעת למסגרת הזמנים המדוייקת, היא טעות סבירה בנסיבות העניין, והיא בהחלט מתקבלת על הדעת. יש להדגיש, כי טעותה של א' נבעה, בין היתר, מכך שהיא לא זכרה באיזה גיל היתה כאשר שהה המערער בדירה בבת-ים, אך היא ידעה לציין כי מעשיו בוצעו בה במהלך שהותו בדירה זו. נראה, אפוא, כי אזכור שנות הלימוד על-ידי א' אינו מעלה ואינו מוריד, משנמסר על-ידה כי המעשים בוצעו על-ידי המערער כאשר שהה בדירת אמה, כך שאין בסיס לטענת האליבי שהעלה המערער. 19. עדותה של א' אינה עומדת בבדידותה, והיא נתמכת בעדות אמה ר', אחותו של המערער, אשר העידה על הנסיבות שהובילו להגשת התלונה נגד המערער, וקשייה של א' להגיע להחלטה זו (עמ' 131 לפרוטוקול). מעל דוכן העדים, סיפרה ר' כי היא הופתעה כאשר בתה גוללה בפניה את שעשה לה המערער. ר' העידה, כך קבע בית משפט קמא, באותנטיות רבה, באומרה כי היא אהבה את המערער, ולא העלתה על דעתה כל אפשרות כי הוא יעשה דבר מעין זה לבתה: "זה אח שלי, הייתי אוהבת אותו הוא לא היה כזה ילד. הוא היה ילד טוב [...] הוא היה אוהב את כולם. מה קרה? הוא עבר את ה-15 שנה שמה זה כמו שטן נכנס אצלו" (עמ' 128 לפרוטוקול). בהמשך, העידה ר' על תוכן הדברים שמסרה לה בתה: "לא ידעתי שהוא פגע בילדה. היא אומרת הוא מכניס אותי במקלחת מוציא את הבולבול שלו ואמר תגעי תראי וזה. והיא אומרת אפילו אם הוא אומר שאני משקרת, אני אומרת שיש לו עגיל בבולבול ראיתי את זה. מה ילדה מבינה?" (שם). על יסוד האמור לעיל, נראה כי אין בסיס להתערבותנו בהערכת המהימנות של א' ובקביעתו של בית משפט קמא, כי גרסתה הכוללת של א' היתה אותנטית ואמינה ביותר. בנסיבות אלה, צדק בית משפט קמא משביסס את הרשעתו של המערער, במסגרת האישום הראשון, על גרסתה של א'. האישום השני 20. במסגרת האישום השני, יוחס למערער מעשה מגונה אחד שביצע ב-מו'. גם כאן, קבע בית משפט קמא כי עדותה של מו' היתה קוהרנטית ואמינה. מו' מסרה תמונה מפורטת וברורה, באשר לנסיבות ביצוע העבירה על-ידי המערער: "שאלה: את היית לבושה? תשובה: אני הייתי לבושה בפיג'מה. נראה לי הייתה לבושה במין שמלה קצרה כזאת, זה היה קיץ. אז הוא שם את היד שלו על הבטן. והתחיל כאילו לרדת עם היד לכיוון של התחתון למטה. עכשיו השמלה היתה והוא הכניס כאילו, הוא שם את היד שלו על התחתון. ואז אחרי זה התחיל לרדת עם היד לכיוון של היציאה למטה. הוא עם אצבע אחת הרים את הכפתורים והתחיל לרדת. כאילו לכיוון של... שאלה: לכיוון של מה? סליחה? תשובה: או קי. לכיוון של איך להגיד את זה? שאלה: איבר המין. תשובה: כן. או קיי. ואז בעצם הייתי כאילו הייתי בשוק כל כך. ואז הוא הסתכל עלי ואמר לי אם זה לא נעים לך אני יכול תגידי לי. ואז עשיתי עם הראש שכאילו כן לא זה טוב, זה לא טוב לי. ואז הוא קם והלך. ואז אמרתי לו אם אתה תעשה את זה עוד פעם אני אגיד לאמא שלי. סגרתי את הדלת והוא הלך. ואז אמא שלי באה. וזהו. וכבר בא תינוקת. ואז כאילו הוא לא חזר על זה יותר. אבל כן תפסתי מרחק מהבן אדם הזה" (עמ' 14 לפרוטוקול). מו' הבהירה, כי המערער לא החדיר את אצבעו לאיבר מינה, אלא "הסתפק" בליטוף איבר מינה, "מבחוץ", ובלשונה: "הוא לא חדר בפנים, כאילו הוא לא נכנס לתוך האיבר מין. הוא נגע בתחילה, כאילו היד שלו כבר היתה בתחתון. אבל הוא לא הכניס את הידיים שלו לכיוון הדגדגן ממש. כאילו זה היה מילימטרים לפני" (עמ' 15 לפרוטוקול). עדות זו מחזקת את גרסתה של מו', שכן היא היתה יכולה לטעון כי המערער החדיר בפועל את אצבעו לאיבר מינה, כאשר היה ידוע לה כי הוא נהג להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של אחותה, מר', פעמים רבות. לכך יש להוסיף, כי גרסתה של מו' מתייחסת לאירוע בודד של מעשה מגונה, בתאריך ספציפי (ביום שבו כרעה אחותה, אלב', ללדת). זאת, למרות ש-מו' ידעה כי המערער ביצע ב-מר' מעשים מגונים למכביר, וגם בכך יש כדי לתמוך בגרסתה של מו'. 21. תמיכה נוספת בדבריה של מו', יש לראות בעובדה כי המערער נהג לממש את זממו באופן דומה, פעם אחר פעם, במעשיו כלפי שלוש הקטינות. עולה ממכלול הראיות, כי המערער המתין ל"שעת כושר", בה יוכל לשהות ביחידות עם הקטינה, ובאותן נסיבות נהג ללטף, תחילה, את רגליה של הקטינה, ו"ירד" עם ידיו אל עבר איבר מינה, ובהמשך ליטף את איבר מינה של הקטינה. התנהגותו זו של המערער כלפי א' וגם כלפי מר' (כפי שיובהר בהמשך) משמשת, בנסיבות העניין, משום ראיה התומכת בגרסתה של מו'. נזכיר, בהקשר זה, את ההלכה, לפיה כאשר מדובר בעבירות מין בקטינים, המבוצעות בתוך התא המשפחתי, הוכחת קיומם של מעשים דומים עשויה להוות משום ראיית חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה (ע"פ 4327/12 פלוני נ' מדינת ישראל (5.6.2013); ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל (13.5.2009); ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל (4.8.2008); ע"פ 1326/02 פלוני נ' מדינת ישראל (4.4.2002); ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלונית, פ"ד מז(1) 292 (1993)). האישום השלישי 22. בהתייחס לאישום זה, קבע בית משפט קמא כי גרסתה של מר' לא היתה חפה מקשיים. לשיטתו של בית משפט קמא, מר' השיבה בתמציתיות רבה לשאלות שנשאלה, ועדותה לוּותה בסתירות ובאי-דיוקים לא מעטים. ואולם, נקבע, חרף זאת, כי עדותה של מר' בכללותה, היתה עדות מהימנה, אשר ניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים להוכחת אשמתו של המערער במיוחס לו באישום זה. אינני סבור כי יש מקום להתערב בהתרשמותו זו של בית משפט קמא, וזאת, מבלי להתעלם מתיאוריה התמציתיים של מר' באשר למעשיו של המערער, כמו גם מן הסתירות שהתגלו במהלך עדותה. בין יתר הסתירות, ניתן למנות את תיאורה של מר' בנוגע למעשים שביצע בה המערער בסלון, שם לטענתה הוא נגע באיבר מינה, אף על פי שהוא שכב, לדבריה, על הספה, כשגבו מופנה אליה. סתירה נוספת התעוררה, משנשאלה מר' האם חשה בכאב כלשהו, במהלך מעשיו של המערער. לעתים השיבה מר' כי היא חשה בכאב, אך במקרים אחרים ענתה שמעשיו של המערער לא הסבו לה כאב כלשהו. לכך יש להוסיף, את דבריהן של אל' ו-מו', אשר מסרו כי מר' סיפרה להן כי המערער ניסה, בחלק מן המקרים, להחדיר את איבר מינו לפיה, דבר שככל הנראה לא התרחש במציאות. לאחר שבחנתי בכובד ראש את הדברים, הגעתי למסקנה, כמו בית משפט קמא, כי אין מדובר, בנסיבות העניין, בסתירות מהותיות אשר יש בהן כדי לערער את מהימנות גרסתה הכוללת של מר', וסבורני כי יש לדחות את טענותיו של המערער, בהקשר זה. נראה, כי מר' העידה בכנות רבה, אף אם היו דבריה תמציתיים למדיי, והיא תיארה כדבעי את המעשים המיניים שבוצעו בה, את תדירותם, את תחושותיה, ואת התנהגות המערער במהלכם. בהתייחס למעשים שביצע המערער בסלון הבית, ידעה מר' לתאר בצורה ברורה, כיצד החדיר המערער את אצבעותיו לאיבר מינה. לדברי מר', המערער נהג להפשיל מעט את מכנסיה ואת תחתוניה, ואז היה מחדיר את אצבעותיו אל תוך איבר מינה. מר' התקשתה, בתחילה, לתאר את המקום המדוייק שבו החדיר המערער את אצבעותיו, ולבסוף היא הצביעה על רוכסן המכנס שלבשה בעת עדותה, באומרה "כאילו פה, אבל בפנים" (עמ' 19 לפרוטוקול). עוד סיפרה מר', כי מרבית המעשים בוצעו בעת שלא נכח איש בבית, הגם שבחלק מן המקרים שהו בני משפחה כלשהם, בסמוך. מר' הבהירה, כי איש מבני המשפחה לא חשד בדבר מעשיו של המערער, שכן, לטענתה, "אני לא חושבת שמישהו יחשוב שדוד שלך [...] יעשה לך משהו" (שם, בעמ' 19), וכי "אף אחד לא היה חושד" בכך (שם, בעמ' 21). מר' הוסיפה עוד, כי המעשים נעשו בתדירות יום-יומית. בנוסף, תיארה מר' מקרה בודד שבו החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה, דבר שהתרחש, לטענתה, בחדר השינה של אמה. מר' מסרה פרטים רבים אודות אירוע זה, ובין היתר העידה כי המערער הצמיד את ראשה אל כרית, מסיבה שאינה ברורה לה (שם, בעמ' 22). בהמשך, המערער "הוריד את המכנס שלי עד לברכיים בערך", וביקש כי תהיה בשקט. מר' מסרה עוד, כי הרגישה כיצד המערער מחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, דבר שהסב לה כאב (שם). משנשאלה מר', לגבי מיקום החדרת איבר מינו של המערער, היא השיבה כי: "איך שאומרים את זה היום בקוס" (שם). בהמשך, סיפרה מר', כי בחלוף מספר שנים, כאשר קיימה יחסי מין בפעם הראשונה, עם בן זוג, היא אמרה לו כי היא בתולה, אך במהלך יחסי המין היא לא דיממה, דבר אשר הפתיע אותה (שם, בעמ' 25). ניכר מדבריה של מר', כי היא לא ניסתה להכפיש את המערער או להחמיר את מצבו, מעבר למה שתואר על-ידה. מר' ציינה בפתח עדותה, כי היא שמחה על הגעתו של המערער לביתה, מאחר שהוא לימד אותה לצייר (עמ' 15 לפרוטוקול). יתר על כן, מר' העידה כי בשלב מסויים היא אף בחרה להגיע, מיוזמתה, אל הספה בסלון, חרף ידיעתה את העתיד לבוא: "אני אגיד לך אחרי כמה זמן שהוא היה עושה את זה אז אני פשוט כבר הייתי באה לבד. למרות שאני מתביישת להגיד את זה וזה מביך אותי. לא משנה מה יקרה זה אולי קשה אבל זה מה שהיה" (עמ' 20 לפרוטוקול). נראה, כי מדובר בדברים אותנטיים המעידים על מהימנותה של מר', שאחרת אין הסבר מדוע היא טרחה לציין כי הגיעה מיוזמתה אל הספה בה היה המערער, ביודעה את שהוא עושה לה. עוד יש להזכיר, כי מר' הצביעה על אירוע בודד שבו החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה, וברי כי לוּ רצתה להחמיר עם המערער, היתה יכולה לספר על מקרים נוספים מעין אלו, כפי שהעידה על מקרים רבים שבהם הוא החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. נראה, אפוא, כי אותות אמת רבים התגלו בעדותה של מר', ואינני רואה מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, אשר מצא את גרסתה של מר' כגרסה מהימנה וקוהרנטית, על אף היותה תמציתית למדיי. בהתייחס לדבריה של מר' במהלך האירוע המשפחתי, כאשר במענה לשאלתו של המערער, היא ציינה כי הוא לא פגע בה לרעה, נראה כי אין בכך כדי לכרסם במהימנותה. מר' הסבירה, ודבריה התקבלו כמהימנים, כי היא חששה מעימות עם המערער באותו שלב, וסבורני כי מדובר בהסבר הגיוני, המתקבל על הדעת. אין עסקינן בסיטואציה פשוטה, שבה אמורה מר' להתעמת עם המערער להטיח בו את כל שעשה בה, ונראה כי בנסיבות אלה אין להסיק מסקנות לחובתה של מר', מהכחשתה את המעשים, באותו שלב. תמיכה בעדותה של מר', מצויה, בין היתר, בדבריה של אחותה מו', אשר סיפרה כי ראתה את המערער כשהוא מבצע דבר מה ב-מר', שעה שהשניים שכבו זה לצד זה על הספה שבסלון הבית: "אחרי הלידה של האחיינית, כבר כשהאחיינית שלי היתה בבית, אז כולם ישבו, וישבנו הסתכלנו סרט. עכשיו אני הייתי קרובה לטלוויזיה. אבל כאילו מאותו כיוון גם הסתכלתי על [מר']. היה לה פרצוף לא נעים. והם היו מכוסים. אז ככה שכאילו ראיתי שהוא, הרגשתי שהוא עושה לה משהו בגלל הפנים האומללות שלה. וזהו רציתי לספר לאמא שלי. אבל לא רציתי שהיא תכעס או שהוא יגיד שאני המצאתי ודברים כאלה. אז לא אמרתי. אבל ראיתי, כאילו ראיתי שהוא עושה משהו וידעתי יותר נכון. כי היד שלו היתה על הרגל שלה. אבל זה היה מכוסה. ולפי הפנים שלה ידעתי שהוא עושה משהו" (עמ' 17 לפרוטוקול). גרסתה של מר' נתמכת גם בדבריה של העובדת הסוציאלית, אשר העידה בבית משפט קמא על תוכן הדברים ששמעה מפיה של מר'. העובדת הסוציאלית מסרה, כי מר' היתה "מאוד נרגשת ונסערת" כאשר סיפרה לה על מעלליו של המערער, וניכר עליה כי היא חששה לספר בפרוטרוט את הדברים (עמ' 81 לפרוטוקול). העובדת הסוציאלית הדגישה, כי מר' ביקשה במפגיע שמעשיו של המערער לא ייוודעו לאיש, לרבות לבני משפחתה הקרובים ביותר. העובדת הסוציאלית הבהירה בעדותה, כי מר' "העדיפה לנתק מגע ולראות [את המערער] כמה שפחות" (עמ' 92 לפרוטוקול). עוד ציינה העובדת הסוציאלית, כי מר' לא התלוננה על מעשי אלימות כלשהם שביצע המערער כלפיה, אלא אך ורק על מעשים מיניים, נתון נוסף התומך במסקנה כי מר' לא ביקשה להחמיר את מצבו של המערער. תמיכה נוספת בגרסתה של מר', ניתן למצוא בעדותה של אור', חברתה של מר', אשר סיפרה בעדותה, כי מר' פנתה אליה, שנתיים קודם לכן, וגוללה בפניה את שארע לה על-ידי המערער. אור' מסרה, כי "היא סיפרה לי שדוד שלה [...] אנס אותה. והיא ממש בכתה והיא היתה נסערת מאוד [...] אמרתי לה שתלך להתלונן. והיא סירבה והיא פחדה מאוד" (עמ' 97 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף, את מצבה הנפשי של מר', בעת שתיארה את מעשיו של המערער, דבר התומך אף הוא, בגרסתה (ראו, בהקשר זה: ע"פ 2921/13 רייטבורג נ' מדינת ישראל (1.1.2015); ע"פ 6140/11 פלוני נ' מדינת ישראל (9.5.2012); ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל (22.10.2012)). מר' סיפרה בפרוטרוט, כיצד מעשיו של המערער השפיעו עליה, כאשר הבינה את משמעותם: "כמו שאמרתי, גיל 11-10 אני לא בדיוק זכרתי את זה. כאילו חשבתי, אני לא הבנתי מה הוא עשה, עושה לי. וחשבתי שזה בסדר מה שהוא עושה לי. וכשגדלתי קצת בגיל 11 ככה, ובבית הספר מתחילים לדבר על הוסת ועל יחסי מין, ועל זה שאסור לגעת בנשים בלי הסכמתן, ובעצם מאז זה התחיל לעלות לי. זאת אומרת התחלתי להיזכר בכל מה שקרה שמה. ולאט לאט נזכרתי בעוד ועוד דברים. התחלתי להבין שזה לא בסדר." (עמ' 23 לפרוטוקול). החל משלב זה, כך לדבריה של מר', היא החלה לצרוך סמים קלים ואלכוהול, ועברה להתגורר בפנימייה. לאחר תקופה קצרה, החלה מר', לטענתה, להתמכר לסמים קשים, ועד מהרה איבדה את משמעות חייה וניסתה, פעמיים, לשלוח יד בנפשה. עוד יש להזכיר, כי מר' אושפזה לתקופות לא קצרות, במוסדות פסיכיאטריים שונים. עולה מן המכלול, כי אין בסיס להתערבותנו בהתרשמותו של בית משפט קמא, לפיה גרסתה של מר' הינה גרסה אותנטית, עקבית וברורה, אשר נתמכת בראיות תומכות ומחזקות בעלות משמעות רבה. נראה, אפוא, כי בדין הורשע המערער במיוחס לו, במסגרת האישום השלישי, על בסיס גרסתה של מר'. כבישת העדויות 23. יש בסיס לתהייה מדוע השתהו שלוש הקטינות, תקופה כה ממושכת, שהשתרעה על פני כעשר שנים, טרם שהגישו את תלונתן, על מעשיו של המערער. בית משפט קמא קבע, בהקשר לכך, כי הסברן של הקטינות לגבי השהיית תלונתן, הינו הסבר הגיוני שיש בו כדי להניח את הדעת. סבורני, כי צדק בית משפט קמא בקביעתו זו, ואף אני סבור כי כבישת עדויותיהן של הקטינות אינה פוגמת, בנסיבות העניין, במהימנות גרסתן. 24. כפי שנפסק, לא אחת, משקלה הראייתי של עדות לא ייפגע אך ורק בשל כבישתה של העדות, ככל שיש בידי העד לספק הסבר סביר ומניח את הדעת לכבישת עדותו (ע"פ 4178/10 פרג' נ' מדינת ישראל, פסקה 124 (19.9.2013); ע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל, פסקה 102 (6.3.2013)). ועוד נקבע, כי כאשר בעבירות מין עסקינן, כבישת העדות הינה תופעה שכיחה, שכן לעיתים קרובות מתקשים קורבנות העבירה לחשוף את המעשים הקשים שהיו מנת חלקם, בשל הקשיים הנפשיים והרגשיים הכרוכים בחשיפה זו, ולנוכח ההשלכות האישיות והמשפחתיות שיש לעצם פנייתם בתלונה (ע"פ 9478/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.9.2014); ע"פ 5949/13 שרחה נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (17.3.2014); ע"פ 9399/09 ארלקי נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (10.8.2010)). דברים אלו נכונים ביתר שאת, כאשר מדובר בעבירות מין בתוך התא המשפחתי: "כבישת עדויות של קורבנות מעשי מין על אשר אירע להם הינה תופעה נפוצה ומוכרת בחלק גדול מעבירות המין. הדבר מוכר במיוחד בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה במסגרת מערכת יחסים מורכבת בין העבריין לבין קורבן העבירה. ממד נוסף נלווה לכך כאשר קורבן העבירה הינו קטין רך בשנים, אשר לעתים אינו תופס את מלוא המשמעות של מעשה העבירה בסמוך להתרחשותו, אינו חזק מספיק על-מנת להתמודד כנגד הפוגע וחושש עקב פחד, בושה ומבוכה לחשוף את הדבר. לעתים קרובות הוא גם אינו מודע לקיומם של גורמים חיצוניים למשפחה אשר יכולים להושיט לו עזרה ולחלצו ממעגל האימה שבו הוא שרוי. הנסיבות המביאות קטין, קורבן עבירות מין במשפחה, לכבוש את עדותו הן אכן רבות ומורכבות, ולרוב הן אינן מונחות על-פי היגיון וניתוח רציונלי של אדם בוגר. לכבישת העדות במצבים כגון אלה יש לרוב הסבר סביר המעוגן בנסיבות המיוחדות של העניין ובמציאות החיים שבה שרוי קורבן העבירה, ולכן אין בה כדי לפגוע באמינות גירסת המתלונן. ההסבר לכבישת העדות מאפשר לבית-המשפט ליתן לעדות את משקלה הראייתי המלא כמתחייב מן הנסיבות" (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 926-925 (2001). 25. במקרה שלפנינו, הובהר על-ידי מו' ו-מר' כי הן נמנעו מהגשת תלונה נגד המערער, בראש ובראשונה, לנוכח העובדה שהוא היה בעלה של אלב', אחותן של מו' ושל מר', ואבי-אחייניהן. אל' העידה, בהקשר לכך, כי המליצה לבנותיה מו' ו-מר' שלא להתלונן נגד המערער, לכשנודע לה על מעלליו. לדברי אל', היא סברה כי הגשת תלונה, במצב דברים זה, תסב נזק למשפחתה, מאחר שלבתה אלב' ולמערער כבר היו, באותה עת, ארבעה ילדים (עמ' 65 לפרוטוקול). נקודת המפנה חלה, לטענתה של אל', במהלך האירוע המשפחתי, ולנוכח החשש כי המערער עלול לפגוע גם ב-ד', בתה הבכורה של אלב' (שאינה בתו שלו), וביתר בנותיו (עמ' 77 לפרוטוקול). מר' עצמה העידה, בהקשר זה, כי היא הבחינה, לא פעם, כי המערער נהג לנשק בצורה בוטה את בתה הבכורה של אלב', ולדבריה "תמיד הוא היה מנשק [אותה] בפה כאילו אני לא יודעת. היה ממש מוצץ [לה] את השפתיים" (עמ' 29 לפרוטוקול). אשר ל-א', הרי שכאמור, היא חשפה בפני אמה את שביצע בה המערער, מספר חודשים לאחר שהמערער עזב את הדירה בבת-ים. ר' היתה נתונה, באותה תקופה, במשבר אישי קשה, ולכן בחרה לנתק את הקשר עם המערער, והעדיפה שלא להתלונן נגדו במשטרה. בדיעבד, ומשנודע ל-ר' על כי מעשיו של המערער הינם בגדר דפוס חוזר ונשנה, ומתוך חששה כי המערער עלול לפגוע בקטינות נוספות, היא המליצה לבתה להגיש את התלונה. נראה, אפוא, כי בבסיס החלטתן של הקטינות להימנע מהגשת תלונה בסמוך להתרחשות המעשים, עמד שיקול סביר והגיוני, ואין בכבישת עדויותיהן, כדי לפגום במהימנות הרבה שיוחסה להן על-ידי בית משפט קמא. טענת העלילה 26. החל מראשיתו של ההליך המשפטי שהתנהל נגדו (ולמעשה משלב האירוע המשפחתי), טען המערער בעקביות כי הגשת התלונה נגדו על-ידי שלוש הקטינות מקורה בקנוניה שנרקמה נגדו, וכי גרסאותיהן של הקטינות אינן אלא פרי של עלילה זדונית. עם זאת, לא עלה בידי המערער לספק טעם ממשי, שבגינו הוא טוען כי הקטינות בדו מליבן את העלילה הנטענת כלפיו. כאמור, טענת העלילה נטענה בעלמא, ללא כל בסיס בראיות, ומבלי שבפי המערער טיעון מסודר בעניין זה. בנסיבות אלה, נראה כי יש לדחות את טענת העלילה, שכן אין זה סביר בעיניי כי שלוש הקטינות יהיו מוכנות לעבור כברת דרך כה משמעותית וארוכה על מנת להפליל את דודן, על לא עוול בכפו. זאת, כאשר, אף לדבריו, הוא אינו מסוכסך עמן ולטענתו שוררים ביניהם קשרים חמים ביותר. יפים, בהקשר זה, דבריה של השופטת ט' שטרסברג-כהן, בעניין נור: "אף ששאלת המניע להגשת תלונה על-ידי מתלוננת אינה מכריעה את גורלו של נאשם לשבט או לחסד, ראוי לייחד לה מילים ספורות [...]. אילו הייתה נכונה גירסת המערער, היה הפועל היוצא ממנה אחת משתיים: או שהמתלוננת בדתה מלבה את כל מעשי האונס והתקיפה שלא היו ולא נבראו, או שהאירועים אכן התרחשו, אלא שלא על-ידי המערער, והמתלוננת העלילה עליו עלילה נוראה. שתי האפשרויות אינן עומדות במבחן ההיגיון וגם לא במבחן חומר הראיות שהיה בפני בית-משפט קמא. האפשרות הראשונה היא דמיונית ומוּצאת מכלל אפשרות לא רק על-ידי עדותה של המתלוננת, אלא גם על-ידי כל הראיות האחרות [...]. זאת ועוד, קשה להלום בידוי כל האירועים הכרוכים בהליכי חקירה ובהליכי משפט ארוכים, מתישים, פולשניים, מביכים ואף משפילים [...]." (שם, בעמ' 238-237). ועוד ראו, בהקשר לכך: "על בית המשפט לשקול את מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטיים סבירים אחרים. אם ממכלול הראיות האפשרות להסיק קיום עובדה שאין בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה שיש בה אשמת הנאשם – הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי" (ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, 572 (1993)). יש להזכיר, כי בית משפט קמא מצא את עדותו של המערער בפניו כעדות מתחמקת, בלתי הגיונית, ורצופת סתירות מהותיות. די בכך, על מנת לדחות את טענת העלילה, אשר לא זכתה, ממילא, לאמונו של בית משפט קמא. על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, סבורני כי אין מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא, ואציע לחבריי להותיר על כנה את הרשעתו של המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הערעור על חומרת העונש 27. אף על פי שהמערער לא טען נגד חומרת עונשו, מן הראוי לבחון את גזר דינו של בית משפט קמא, וזאת בפרט לנוכח עונש המאסר שגזר בית משפט קמא על המערער – 18 שנות מאסר לריצוי בפועל. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב במידת העונש שנגזר על המערער, אלא במקרים חריגים בהם מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים, או כאשר דבק פגם מהותי בגזר הדין (ע"פ 4498/14 גרידיש נ' מדינת ישראל (13.5.2015); ע"פ 5323/12 אבו ליל נ' מדינת ישראל (17.6.2014); ע"פ 7702/10 כהן נ' מדינת ישראל (29.5.2014)). דעתי היא, כי העונש אשר הושת על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא, ולבטח שאין מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות זו. איני מתעלם מכך שעונשו של המערער – 18 שנות מאסר בפועל – אינו עונש קל, ואולם נראה כי, בסופו של יום, מדובר בעונש מידתי וראוי, לנוכח נסיבותיו החמורות של המקרה שלפנינו, ובשים לב ליתר השיקולים לחומרה. חומרת מעשיו של המערער מדברת בעד עצמה. במשך כשנתיים, ביצע המערער בשלוש אחייניותיו, בהיותן בגילאי 13-9 שנים, מעשים מיניים חמורים המעוררים סלידה ותיעוב. המערער לא נקט, אמנם, באלימות כלפי הקטינות, אך הוא ניצל באופן מניפולטיבי את תמימותן, על מנת לרכוש את אמונן, והוא המתין לשעת כושר מתאימה, לביצוע זממו. המערער לא היסס להשתמש בלשון מאיימת, על מנת למנוע את חשיפת מעשיו הנלוזים. כל זאת עשה המערער, על מנת לספק את יצריו המיניים המעוותים, מבלי להתייחס לפגיעה הקשה במתלוננות, הרכות בשנים. כעולה מתסקיר נפגעת העבירה של מר', היא סבלה ועודנה סובלת מנזקים נפשיים קשים, עקב מעשיו הנפשעים של המערער. על-פי התסקיר, עולמה של מר' חרב עליה, והיא מתקשה לרכוש אמון בסובבים אותה לרבות בבני זוגה. מעשים אלו ערערו את בטחונה של מר' (ויש להניח כי פגעו גם בעולמן של א' ו-מו') וגרמו לפגיעה ארוכת טווח בנפשה, וקיים חשש לנזק בלתי הפיך. העבירות בהן הורשע המערער מצדיקות, אפוא, ענישה מחמירה ומרתיעה, הכוללת שנות מאסר ממושכות מאחורי סורג ובריח. כפי שצויין בע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 932 (2001): "עבירות מין במשפחה הן מן החמורות בקשת העבירות, ובמיוחד כך, כאשר הן מתבצעות כלפי קטין חסר ישע ולאורך תקופה ארוכה של שנים. הנזק הכבד לקורבן, שלרוב אינו בר-תיקון, מחייב החמרה בדין כאמצעי גמול והרתעה". ועוד נקבע, כי: "פשוט וברור אפוא כי נדרש עונש קשה ומכביד מאד כגמול הולם על מעשיו הרעים של המערער, על מנת להרתיע, וכדי למצות את כל תכליות הענישה. ראוי המערער לשנים ארוכות מאד מאחורי סורג ובריח; ראוי הוא, וראויים אחרים שכמותו, למען יראו ויראו, ועל מנת להבטיח את בטחונם של קורבנות פוטנציאליים לעבירות מין בכלל, ובתוך המשפחה בפרט. אלו האחרונים זקוקים באופן מיוחד להגנה שכזו, בגלל חוסר האונים שבו הם נתונים באין מושיע ומגן בתוך המשפחה" (ע"פ 7951/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (7.4.2014)). עונשו של המערער, הכולל 18 שנות מאסר לריצוי בפועל, תואם את מדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא. כך, למשל, בע"פ 9155/12 פלוני נ' מדינת ישראל (19.11.2014), נדחה ערעורו של המערער שם, על עונש בן 18 שנות מאסר בפועל, שהושת עליו בגין שורה של עבירות מין שביצע בשתי קטינות, בנותיהם של שכניו, ובכלל זאת: אינוס, מעשה מגונה וניסיון למעשה סדום. בע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני (1.9.2008), התקבל ערעורה של המדינה והוחמר עונשו של המשיב ל-18 שנות מאסר בפועל, בעקבות ביצוע מספר רב של עבירות מין בבתו, במשך 9 שנים. באותו מקרה, הורשע המשיב, בין היתר, בעבירות של אינוס, מעשה סדום ומעשה מגונה. משכך, נראה כי עונשו של המערער, אף שאינו עונש קל, עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות, ואשר על כן, אינני רואה מקום להתערב בעונשו של המערער. סוף דבר 28. לוּ תישמע דעתי, היינו דוחים את ערעורו של המערער, על שני חלקיו, כך שהכרעת דינו של בית משפט קמא, כמו גם גזר הדין, יוותרו על כנם. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏ב' באדר א' התשע"ו (‏11.2.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13083470_I07.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il