עוקב מתוקה נ. הממונה על תשלום גמלטאות בצה"ל

פסק-דין בתיק בג"ץ 8347/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8347/09 לפני: כבוד הנשיא (בדימ') א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר העותרת: מתוקה עוקב נ ג ד המשיב: הממונה על תשלום גימלאות בצה"ל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד ציון סמוכה בשם המשיב: עו"ד מיכל ששון פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, המכוונת כנגד החלטת המשיב, שהורה שלא להמשיך ולהעביר לידי העותרת חלק מקצבת הפרישה של הגרוש שלה, שהינו גמלאי של צה"ל, ואשר תשלום הקצבה המגיעה לו הופסק נוכח עונש מאסר בפועל שהושת עליו – למשך תקופת מאסרו. להלן יובאו בקצרה הנתונים הנדרשים לצורך הכרעה בעתירה, ונפתח בתיאור ההסדרים שבין העותרת לבין הגרוש שלה. ההליכים וההסדרים שבין העותרת לבין דניאל 2. העותרת ומר דניאל עוקב (להלן: דניאל), שהינו גמלאי של צה"ל, נישאו זו לזה בשנת 1975, ולהם בן ובת (להלן: הבן ו-הבת), שכיום הינם בגילאים: 34 (הבן) ו-29 (הבת). העותרת ודניאל התגרשו בגט בבית הדין הרבני האזורי בנתניה בתאריך 19.06.2001. 3. בתאריך 19.11.2001 הגיעו העותרת ודניאל להסדר פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב ב-תמ"ש 73052/00 (כב' השופט ג' גוטזגן), לפיו דניאל ישלם לעותרת סכום של 1,250 ש"ח כמזונות עבור הבת, וזאת עד לסיום לימודיה התיכוניים (להלן: הסכם הפשרה הראשון). 4. בתאריך 17.11.2002 הושג בין דניאל לבין העותרת הסכם פשרה נוסף, שאף הוא קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב ב-תמ"ש 73054/00. בהסכם הפשרה האמור נקבע כדלקמן: "1. יינתן פסק-דין הצהרתי לגבי זכאותה של התובעת לקבלת מחצית הפנסיה התקציבית של הנתבע [דניאל – ח"מ] מצה"ל. זכותה זו של התובעת תעמוד בפני עצמה, מעצם נישואיה לנתבע, ובכל מקרה, הזכות לא תושפע מהתנהגותו של הנתבע, לרבות העבירה הפלילית בה הורשע. כיוצא-בכך, תינתן הוראה מפורשת לממונה על הגמלאות במשרד-הבטחון ו/או בצה"ל, להעביר לתובעת, באופן שוטף וישיר, מדי חודש, את זכויותיה שנצברו, החל מיום 1/2/1999, בגין הפנסיה התקציבית של הנתבע. 2. יינתן פסק-דין הצהרתי לגבי זכאותו של הנתבע לקבלת מחצית מהזכויות שצברה התובעת, במהלך נישואיהם, ב"מבטחים – מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ" (הן זכויות פנסיה, הן כספי חסכון והן כל זכות אחרת); וב-"קרן חקלאי". זכותו זו של הנתבע תעמוד בפני עצמה, מעצם נישואיו לתובעת. כיוצא-בכך, תינתן הוראה מפורשת ל"מבטחים" ול"קרן חקלאי" להעביר לנתבע, באופן שוטף וישיר, מדי חודש, את חלקו האמור בפנסיה של התובעת, החל ממועד הגמל הזכויות ואילך. 3. יינתן פסק-דין הצהרתי, הקובע כי הזכויות שנצברו בשמו של הנתבע בקופת-גמל "עוצמה" ובקופת-גמל "רימון", שליד בנק לאומי לישראל בע"מ – הינן זכויות המשותפות לבעלי-הדין, והכספים יתחלקו ביניהם, מחצה ומחצה, במועד הגמל הזכויות. 4. הזכויות הנקובות בסעיפים 3-1 לעיל מתייחסות לתקופה שמיום נישואיהם של בעלי-הדין (4/3/1975) ועד ליום גירושיהם (19/6/2001). לפיכך, חלקו היחסי של כל אחד מבעלי הדין ייגזר, בהתאם. 5. כל צד יהא רשאי להעלות דרישות ותביעות נוספות בענייני ממון אחרים, שלא בא זכרם לעיל (לרבות, זכויות נטענות מצד התובעת בקשר לכספים שהיוון הנתבע ו/או שקיבל, בסמוך לפרישתו משירות קבע בצה"ל, בשנת 1991 או 1992; ולרבות, חובות שיצר הנתבע, לטענת התובעת, בחשבונות הבנק המשותפים לבעלי-הדין; ולרבות זכויות נוספות של הנתבע, שעשויות להתגלות לאחר בדיקה וחקירה נוספות; ולרבות, טענת הנתבע להשבת כספים מצד התובעת, עקב העובדה שבתקופת מאסרו שולמו לידיה ע"י משרד-הבטחון, אשר בא בדרישה בעניין כעת אל הנתבע; ולרבות, זכויות נוספות של התובעת, שעשויות להתגלות לאחר בדיקה וחקירה נוספות. 6. כל צד יישא בהוצאותיו". (להלן: הסכם הפשרה השני). עוד ראוי לציין, כי בתאריך 08.11.2007 ניתן פסק דין משלים בבית הדין הרבני האזורי בנתניה (כב' הדיינים: ח' שלמה שאנן, מ' עמוס ו-ד' בירדוגו), ובו הוכרעו יתרת תביעותיהם הכספיות ההדדיות של העותרת ושל דניאל – במישור היחסים שביניהם. עובדות רקע נוספות ותיאור ההליכים הקודמים שנוהלו בין העותרת לבין המשיב 5. בשנת 1997 החל דניאל לרצות עונש מאסר בפועל של 20 שנים, בגין הרשעתו ברצח ובגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (ת"פ 933/97); ערעורו של דניאל לבית משפט זה נדחה – ראו: ע"פ 3962/99 עוקב נ' מדינת ישראל (14.05.2003). עם מאסרו, הפסיק המשיב את תשלום קצבת הפרישה לדניאל, וזאת נוכח הוראתו של סעיף 61 לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן: חוק שירות הקבע גימלאות; לתוכנו ולפרשנות הוראותיו של חוק שירות הקבע גימלאות בהקשר לענייננו אתייחס בהרחבה בהמשך), הקובע כדלקמן: "61. נמצא אדם במאסר לפי פסק דין של בית משפט מוסמך שדן אותו למאסר של שלושה חדשים או יותר – לא תשולם לו כל קיצבה בעד הזמן שהוא במאסר". 6. בעקבות האמור בפיסקה 5 שלעיל – פנתה העותרת למשיב בבקשה כי יעשה שימוש בסמכותו ויורה על המשך העברת קצבתו של דניאל – לידי העותרת, מכוח האמור בסעיף 65(א) לחוק שירות הקבע גימלאות, הקובע כדלקמן: "65. (א) על אף האמור בסעיפים הקודמים, כל אימת שנשללה מאדם זכות לגימלה או הופסק לו תשלומה בהחלטת הרמטכ"ל או הממונה, רשאים הרמטכ"ל או הממונה, לפי הענין, להורות שתשולם, כולה או מקצתה, למי שאותו אדם חייב בפרנסתם". 7. בתאריך 29.03.2000 נתקבלה החלטת המשיב, בגדרה נדחתה בקשת העותרת. על החלטה זו הגישה העותרת, בהתאם לסעיף 48 לחוק שירות הקבע גימלאות, ערעור לוועדת הערעור המוסמכת (להלן: ועדת הערעור). בחודש נובמבר 2000 המליצה ועדת הערעור למשיב לשקול תשלום קצבה לעותרת, למשך פרק זמן מסוים ובשיעור שאיננו בהכרח סכום הקצבה המלא. בעקבות זאת, החליט המשיב לשלם לעותרת קצבה חודשית בסך 3,000 ש"ח למשך שנה, החל מתחילת שנת 2001. החלטה זו הוארכה שלוש פעמים (בכל פעם תוך כדי כך שהעותרת מסרה תצהיר ביחס למצבה הכלכלי והמשפחתי), כך שההחלטה עמדה באופן מעשי בתוקפה עד לסוף שנת 2004. בכל אותה עת נותר תלוי ועומד בפני ועדת הערעור ערעורה של העותרת כנגד החלטת המשיב מתאריך 29.03.2000. 8. לקראת תום שנת 2004 נדרש המשיב, פעם נוספת, לבחון האם להמשיך ולהאריך את ההסדר הזמני הנ"ל. בתצהירה מתאריך 14.11.2004 מסרה העותרת כי היא ודניאל התגרשו בינתיים (כפי שהובהר לעיל, גירושין אלה התרחשו למעשה עוד בשנת 2001). בתאריך 30.11.2004 הודיע המשיב לעותרת כי נשקלת, בכפוף לשימוע, הפסקת תשלום הקצבה ששולמה לה עד כה, ובמקום זאת להעביר לה סכום חודשי בסך של 1,250 ש"ח (שיוגדר כמזונות עבור הבת), וזאת עד לתאריך 30.06.2005, המועד בו צפויה היתה הבת לסיים את לימודיה התיכוניים. העותרת ניצלה את זכותה לשימוע, וזה התקיים (בכתב) בתאריך 29.12.2004. 9. בתאריך 27.01.2005 הודיע המשיב, לאחר קיום השימוע הנ"ל, כי אכן החליט להעמיד את הקצבה המשולמת לעותרת על סך של 1,250 ש"ח עבור מזונות הבת, וזאת עד לתאריך 30.06.2005. המשיב ציין כי לא מצא לנכון להורות על תשלום רטרואקטיבי, בסך של 1,250 ש"ח לחודש, עבור התקופה שהחלה בראשית שנת 2001, שכן החל ממועד זה שולמה לעותרת קצבה בסך 3,000 ש"ח, אשר על פי גישתו: "כוללת בחובה את כל דרישותיה [של העותרת] מצה"ל, בהתאם להסדר שפרטיו הותוו על ידי ועדת הערעורים". 10. בעקבות ההחלטה הנ"ל – חודש הדיון בערעור העותרת בפני ועדת הערעור, אשר הוגש עוד בשנת 2000, ונותר כאמור תלוי ועומד. בהחלטת ביניים של ועדת הערעור מתאריך 05.05.2005 נקבע כי נוכח העובדה שבפני בית משפט זה, ב-בע"מ 10916/03 צה"ל – מדינת ישראל נ' פלונית פ"ד סב(2) 332 (2007) (להלן: פס"ד צה"ל), מתברר הליך, אשר צפוי לכלול הכרעה בסוגיה העיקרית שבמחלוקת – תמתין ועדת הערעור עם החלטתה עד להכרעה בתיק הנ"ל. בתאריך 14.06.2007 ניתן פס"ד צה"ל ובעקבותיו הושלמו הטיעונים בפני ועדת הערעור. 11. בתאריך 29.04.2008 ניתנה החלטת ועדת הערעור ב-ו"ע 1496/00 (כב' השופטת ע' רביד (יו"ר), סא"ל א' ירון ועו"ד ש' בריצמן), ובגדרה נקבע כי נוכח האמור בסעיף 62 לחוק שירות הקבע גימלאות (האוסר על העברת זכות לגימלה), ולאור פס"ד צה"ל – אין לעותרת זכות מול המשיב לקבלת גימלתו של דניאל, כולה או חלקה. ועדת הערעור אף דחתה את בקשת העותרת לקבל מזונות עבור הבת עד לסיום שירותה הצבאי, בנימוק שאין בפניה פסק דין המחייב את דניאל, ובהתאם את המשיב – בתשלום מזונות הבת גם במהלך שירותה הצבאי. כן קבעה ועדת הערעור כי אין מקום להיענות לבקשת העותרת לתשלום רטרואקטיבי של מזונות הבת בסך 1,250 ש"ח החל מתחילת שנת 2001, שכן מצאה כי ההסדר הזמני שנערך בין הצדדים, אשר חל בשנים 2004-2001, ובגדרו הוסכם על העברת קצבה חודשית בסך 3,000 ש"ח לידי העותרת, מיצה את כל תביעותיה של העותרת כלפי המשיב במהלך אותן שנים. 12. בתאריך 28.05.2008 הגישה העותרת ערעור כנגד החלטתה של ועדת הערעור – לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 2350/08, שנדון בפני כב' השופט (סג"נ) צ' סגל), וזאת בהתאם לאמור בסעיף 49(א) לחוק שירות הקבע גימלאות. בתאריך 09.07.2009 קיים בית המשפט המחוזי הנכבד דיון בערעור. בפרוטוקול הדיון נאמר כדלקמן: "ב"כ המערערת: ביהמ"ש העמיד את הצדדים על קיומה של הלכת צה"ל. המערערת סבורה, כי יש לאבחן את פס"ד צה"ל מנסיבות מקרה זה ולדידה אין להחיל עליה את ההלכה בשל נסיבותיו השונות של התיק דנן, אך מקבלת את דברי ביהמ"ש כי אבחנת מקרה זה ממקרה צה"ל צריכה להיעשות על ידי הערכאה שנתנה את פסק הדין. מטעם זה, ומטעם זה בלבד, ומבלי להודות באף טענה מטענות המשיב, כשהיא שומרת על טענותיה, ועל מנת לאפשר למערערת פנייה לביהמ"ש העליון, מסכימה המערערת לדחיית הערעור באופן טכני בלבד וללא צו להוצאות. ב"כ המשיב: אני מסכימה לדחיית הערעור ושומרת על זכותי לטעון את כל טענותינו, ביניהן, להתנגד לבקשת רשות הערעור לכשתוגש לביהמ"ש". נוכח הסכמה זו דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את הערעור, וקבע כי: "לאור האמור לעיל – הערעור נדחה ללא צו להוצאות". להשלמת התמונה אציין כי בהמשך הוגשה לבית המשפט המחוזי הנכבד בקשה מוסכמת לתיקון פרוטוקול הדיון, שבה נכתב, בין השאר, כדלקמן: "במעמד הדיון, המליץ בית משפט נכבד זה, להסכים לדחיית הערעור בערכאה זו, בכדי שהערעור יוכל להישמע בביהמ"ש העליון מאחר ובית משפט נכבד זה כפוף להלכת פס"ד צה"ל שניתנה בבית המשפט העליון, כך שבכל מקרה כבודו ידחה את הערעור. באמרת אגב, הוסיף ביהמ"ש הנכבד כי דעתו האישית שונה מפס"ד צה"ל וליבו עם המערערת, אך כדי לשנות הלכה זו יש לפנות לביהמ"ש העליון, לאחר שהוא ידחה את הערעור שבפניו...". בית המשפט קמא הנכבד נעתר לבקשה והורה: "לתקן כמבוקש". זה המקום להוסיף עוד כי בקשה שהגישה העותרת לקבלת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנ"ל – נמחקה על הסף, ללא צו להוצאות, לנוכח הוראת סעיף 49(ד) לחוק שירות הקבע גימלאות, המורה שפסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור לפי חוק זה הוא סופי ואינו ניתן לערעור, ומכח הכלל שלפיו לא ניתן להגיש בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היושב כערכאת ערעור לפי חוק שירות הקבע גימלאות (ראו: החלטת כב' הרשמת ג' לוין ב-רע"א 5347/09, מתאריך 13.09.2009). בשולי ההחלטה האמורה צוין עם זאת כי: "אין באמור כדי לשלול מן המבקשת את האפשרות לפנות בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק". מכאן העתירה שבפנינו. 13. זה המקום להדגיש כי אף על פי שהחלטת המשיב מתאריך 27.01.2005 (בגדרה נקבע, כאמור, כי העותרת זכאית למזונות עבור בתה בסך של 1,250 ש"ח לחודש בלבד, וזאת עד לתאריך 30.06.2005) אושרה לבסוף הן על ידי ועדת הערעור והן על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד – הרי שבפועל התשלום האמור השתלם לידי העותרת עד לתאריך 01.03.2009, כנראה עקב טעות כלשהי מצד המשיב. בסך הכל העביר, איפוא, המשיב לידי העותרת סכום עודף (לעומת הסכומים, אשר היו אמורים להשתלם על פי ההחלטות הנ"ל) בסך כולל של כ-69,000 ש"ח. במהלך הדיון האחרון שנערך בפנינו הודיע המשיב כי אין בכוונתו לדרוש את השבתו של סכום זה, כולו או חלקו. 14. למען שלמות התמונה, אוסיף עוד כי הדיון הראשון בעתירה התקיים בתאריך 29.07.2010, ובסופו קבענו, בין היתר, כי: "ראוי שהגורמים הממונים על העניין המועלה בעתירה ישקלו שוב את הנושא", והורינו לצדדים למסור הודעות עדכון לאחר מכן. בתאריך 15.09.2010 הגיש המשיב הודעה מטעמו, ובתאריך 12.10.2010 הגישה העותרת תגובה להודעה זו. בתאריך 14.10.2010 הגיש המשיב הודעה מעדכנת נוספת, שעיקרה עדכון לפיו דניאל שוחרר ממאסרו באותו יום, וכי: "בעקבות שחרורו המוקדם וכל עוד יעמוד מר דניאל עוקב בתנאיו, תחודש זכאותו לתשלום גימלה מצה"ל... ובהתאם יהיה בידי העותרת להיפרע ממנו ישירות בגין חלקה בגימלתו" (ההדגשה במקור). העותרת הגישה את תגובתה להודעה מעדכנת זו בתאריך 18.10.2010, ובגדרה הדגישה כי אין באמור בהודעה זו כדי להביאה לבקש את מחיקת העתירה, שכן הסעד לו היא עותרת הוא קביעה בדבר זכותה לקבלת מחצית מזכאותו הבסיסית של דניאל לגימלה בתקופה שתחילתה ביום מאסרו של דניאל (בשנת 1997) וסופה בתאריך 18.10.2010, מועד שחרורו של דניאל. 15. משנאסף כל החומר הנ"ל, הורה הנשיא כי יתקיים דיון נוסף בעתירה, וזה התקיים בפנינו ובמסגרתו חידדו הצדדים את טענותיהם שיוצגו להלן (על התפתחויות נוספות שחלו במכלול – ראו פיסקאות 24-20 שלהלן). טענות הצדדים 16. טענתה העיקרית של העותרת היא כי זכותה לקבלת מחצית מגימלתו של דניאל (או ליתר דיוק: מחצית מהקצבה המשולמת בעבור הזכויות לגמלה שנצברו בתקופת השירות שבמהלכה היו בני הזוג נשואים) – היא זכות שאותה רכשה מכוח נישואיה וחייה עם דניאל, וככזו – אפילו אם הפסקת תשלום הקצבה לדניאל במשך תקופת מאסרו היתה מוצדקת, אין מקום לשלול ממנה את המחצית לה היא זכאית. לגרסתה, זכות זו הפכה לקניינית עם גירושיה מדניאל, ועל כן אין בהרשעתו הפלילית, אשר הובילה להפסקת תשלום הקצבה – כדי לאפשר פגיעה בזכותה שלה, המוגנת באופן חוקתי בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשיטת העותרת, "פס"ד צה"ל אינו סותם את הגולל על תביעת העותרת, שכן בית המשפט העליון לא בחן למעשה את האפשרות של ביטול הזכויות האובליגטוריות של האישה... השאלה שעמדה בפני בית המשפט העליון הנה האם עומדת לאישה הזכות לגבות את זכויותיה ישירות ממת"ש צה"ל, ברם שם האישה לא יוצאת מופסדת ולא נשללות זכויותיה, אלא רק אומרים שעליה לגבות זכויותיה אלו ישירות מבעלה". אליבא דהעותרת, פס"ד צה"ל התמקד "בנושא מנהלי פרוצדוראלי גרידא", דהיינו בשאלה האם על האישה, שהתגרשה מבעלה הזכאי לגימלה, לפנות ישירות לצה"ל, או דווקא לגרושהּ, אך אין בפס"ד צה"ל הנ"ל כל קביעה לגבי עצם זכאותה של האישה למחצית הגימלה. עוד טוענת העותרת בהקשר זה, כי החלטת ועדת הערעור עומדת בניגוד לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בענינה מתאריך 17.11.2002 הנ"ל, בגדרו ניתן תוקף של פסק דין להסכמות בין העותרת לבין דניאל במסגרת הסכם הפשרה השני, ובין היתר לכך שהעותרת זכאית למחצית מגימלתו של דניאל. לדברי העותרת, "אין עוררין לגבי העובדה כי זכות זו [הזכות למחצית הגימלה – ח"מ] עומדת לעותרת באופן עצמאי, מכוח הוראות החוק והפסיקה, ללא תלו[ת] במעשיו או [ב]מחדליו של מר עוקב, וללא תלות בגורם הממונה על תשלום הגימלאות בצה"ל". 17. טענה נוספת, שאותה מעלה העותרת ביחס לזכאותה למחצית מגימלתו של דניאל והודגשה במהלך הדיון, נוגעת להפעלת סמכותו של הממונה לפי סעיף 65 לחוק שירות הקבע גימלאות. לפי טענה זו, היה על הממונה להפעיל את סמכותו האמורה, ולהורות כי אף על פי שתשלום הקצבה לידיו של דניאל הופסק, בהתאם לקבוע בסעיף 61 לחוק שירות הקבע גימלאות – יש להעביר מחצית ממנה לידי העותרת, כמי שדניאל חייב בפרנסתה. עוד גורסת העותרת כי למצער יש להורות למשיב לשלם לה מזונות עבור הבת ביחס לתקופה שראשיתה בתאריך 01.01.2001 (המועד שבו החל ביצועו של ההסדר הזמני בינה לבין המשיב), וסופה בתום שירותה הסדיר של הבת, או לכל המוקדם בתאריך 30.06.2005 (שהוא המועד שבו סיימה הבת את לימודיה התיכוניים). לשיטתה, החלטת המשיב מתאריך 27.01.2005, בגדרה הוחלט, כאמור, כי אין מקום להעביר לעותרת סכום של 1,250 ש"ח – הן ביחס לעתיד והן בנוסף לסכום של 3,000 ש"ח שהועבר אליה במהלך השנים 2004-2001 – היתה בלתי צודקת. להבנת העותרת, לא היה מקום לכרוך את שני הסכומים הנ"ל, ולכן עומדת לה זכות לקבל את מזונות הבת, וההסדר לפיו קיבלה מדי חודש סכום של 3,000 ש"ח היה בנוסף לדמי המזונות הנ"ל, ולא כלל אותם. אציין, כי העותרת אף העלתה טענות שונות ביחס לטעויות עובדתיות שנפלו, לכאורה, בנתונים שעליהם התבססה החלטת המשיב משנת 2004. לא מצאתי טעם לפרט בטענות אלה, שכן – כפי שיובהר בהמשך – אפילו אם אקבל אותן, הדבר איננו יכול לשנות מהתוצאה שבמכלול. 18. המשיב מצידו טען כי דין העתירה להידחות על הסף, וזאת משום שמדובר, הלכה למעשה, בניסיון לערער על פסק דינו החלוט והסופי של בית המשפט המחוזי הנכבד מתאריך 04.06.2009. לטענת המשיב, ניסיון זה נוגד את הוראתו המפורשת של המחוקק הקבועה בסעיף 49(ד) לחוק שירות הקבע גימלאות, המורה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור לפי החוק האמור – הוא סופי ואיננו ניתן לערעור. לשיטתו – העתירה אף עומדת בסתירה להלכה לפיה בית משפט זה, בשבתו כבג"ץ – איננו מתערב בדרך כלל בכגון דא. לגופם של דברים, המשיב גורס כי נוכח האמור בפס"ד צה"ל – לא ניתן להיענות לטענות העותרת, אשר קבלתן תביא למעשה לביטולה של הלכה זו. לגישת המשיב, המסקנה המשפטית אליה הגיע בית משפט זה בפס"ד צה"ל מביאה לכך שכל זכויותיה הנטענות של העותרת לגימלה הינן במישור היחסים שבינה לבין דניאל בלבד, וכי אין לה זכות כלשהי מול רשויות צה"ל ככאלה – ולכן אם קיימת לה זכות בגימלתו של דניאל, הרי שעליה לנסות ולהיפרע ממנו במישרין. 19. המשיב סבור עוד כי יש לדחות גם את טענתה של העותרת לפיה יש להעביר אליה תשלום בגין מזונות הבת. ביחס לשנים 2004-2001 המשיב טוען כי התשלום שהועבר לעותרת, בסך של 3,000 ש"ח לחודש, ניתן במסגרת הסדר זמני בין הצדדים, ועל כן הוא מגלם גם את מזונות הבת בתקופה האמורה. ביחס לתקופה שמתאריך 30.06.2005 ועד לסיום שירותה הצבאי של הבת טוען המשיב כי כל עוד לא קבעה ערכאה מוסמכת כי על דניאל לשלם את מזונות הבת גם בתקופה זו – אין למשיב אפשרות לעשות כן. התפתחויות שחלו לאחר הדיונים בעתירה 20. בתאריך 06.08.2014 פורסם החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ד-2014 (להלן: חוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, או החוק). חוק זה בא בעקבות המלצותיה של ועדה ציבורית, בראשותו של כב' השופט שאול שוחט מבית המשפט המחוזי בת"א (להלן: ועדת שוחט), שליבנה מספר הצעות חוק פרטיות שנדרשו לסוגיה בדבר חלוקת זכויות הפנסיה בין בני זוג שנפרדו. הצעת החוק שגיבשה את המלצות ועדת שוחט פורסמה מטעם הממשלה בתאריך 5.12.2011 (ראו: הצ"ח 635, ט' בכסלו התשע"א). אנו המתנו לקבלת החוק, שכן דומה היה עלינו שהוא עשוי לייתר את המחלוקות שבעתירה, או את חלקן. מטרתו של החוק, כפי שהוא מעיד על עצמו, היא: "לקבוע הסדרים בעניין חלוקה של חיסכון פנסיוני בין חוסך ובין בן זוגו לשעבר, כפי שנקבעה בפסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני, באמצעות גוף משלם, לרבות גוף המשלם תשלומים לפי הסדר של פנסיה תקציבית בחוק או לפי הסכם המאמץ את חוק הגימלאות", ובכלל זה גם חוק שירות הקבע גימלאות (ראו: סעיף 1 לחוק וכן הגדרת המונח "הסדר פנסיה תקציבית" בסעיף 2 לו). החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו – החל על כלל הגופים הפנסיוניים במשק – מכיר בכך שלבן הזוג לשעבר קמה, בהתקיים תנאים מסויימים, זכות עצמאית לקבל את חלקו בחיסכון הפנסיוני של הגמלאי, ישירות מן הגוף המשלם (והוא לא יהיה תלוי עוד בגמלאי לצורך קבלת זכויותיו) וכן בכך שבמקרה של פטירת הגמלאי – בן הזוג לשעבר יוכר כשאירו. בתמצית, לענייננו – החוק האמור קובע כי בן זוג לשעבר יהיה זכאי לחלק מקצבת הפרישה של הזכאי לקצבה, אם ניתן פסק דין לחלוקת החיסכון הפנסיוני בין בני הזוג שנפרדו, ופסק הדין נרשם אצל הגוף המשלם. "פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני" מוגדר בחוק כ"פסק דין שנקבע בו, בין השאר, חלוקה של חיסכון פנסיוני בין חוסך ובין בן זוגו לשעבר בשל פירוד". עם הגשתה של הבקשה לרישום פסק הדין, על הגוף המשלם לרשום ברישומיו הערה בדבר קיומו של פסק הדין ופרטים שונים לגביו. הרישום מהווה תנאי לכך שהגוף המשלם יעביר לבן הזוג לשעבר את חלקו בקצבה של הגמלאי, והוא מונע מהגמלאי לבצע פעולות חד-צדדיות שיש בהן כדי להשפיע על זכויותיו של בן הזוג לשעבר בקצבה. המועד שממנו מתחיל הגוף המשלם להעביר לבן הזוג לשעבר את חלקו בקצבה הינו 45 ימים מהמועד שבו מסר הגוף המשלם הודעה בדבר רישום ההערה על פסק הדין. עוד קובע החוק כי ככלל לא ישולמו לבן הזוג סכומים, אלא בעד החודש שלאחר רישום ההערה ואילך (ראו: סעיף 25(19) לחוק). תחילתו של החוק 6 חודשים מיום פרסומו (ראו: סעיף 30(א) לחוק), קרי: החל מתאריך 6.2.2015 והוא חל גם לגבי פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני שניתן לפני יום התחילה, בהתקיים תנאים מסויימים. 21. בעקבות חקיקתו של החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, ובהתאם להוראותיו, תוקן גם חוק שירות הקבע גימלאות (ראו בעיקר: סעיפים 14א ו-62א לחוק שירות הקבע גימלאות). בתוך-כך, תוקן גם סעיף 65(א) לחוק שירות הקבע גימלאות, והוא קורא כיום כך: "65. (א) על אף האמור בסעיפים הקודמים, כל אימת שנשללה מאדם זכות לגימלה או הופסק לו תשלומה בהחלטת הרמטכ"ל או הממונה, רשאים הרמטכ"ל או הממונה, לפי הענין, להורות שתשולם, כולה או מקצתה, למי שאותו אדם חייב בפרנסתם, ולעניין קצבת פרישה – גם לבן זוג לשעבר של אותו אדם שהיה מועבר לו חלק מהקצבה לפי הוראות סעיף 62א אילולא נשללה מאותו אדם הקצבה או הופסק לו תשלומה". (ההדגשה שלי – ח"מ). 22. לנוכח ההתפתחות החקיקתית שתוארה, הגישה העותרת, באמצעות בא-כוחה, בקשה לזירוז מתן פסק-הדין בעתירה, ובגדרה ציינה כי בינתיים: "אושרו בבית המחוקקים המלצות ועדת שוחט להפרדת זכויות הפנסיוניות של בני הזוג... וכיום מכיר המחוקק בזכויותיה של המבקשת בנפרד מזכויות בעלה...". (ההדגשה שלי – ח"מ). בנסיבות אלה, ביקשה העותרת כי יינתן פסק-דין בעתירה, לטובתה. 23. בהחלטה מתאריך 29.12.2014 הורינו למשיב להגיב לנטען ביחס להשלכות החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו על העניין שבפנינו והתרנו לב"כ העותרת להשיב לתגובה. המשיב הגיב כפי שנתבקש, בתאריך 25.1.2015. לגישתו של המשיב, לנוכח העובדה שבידי העותרת מצוי, לכאורה, פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני, כמשמעו בחוק האמור, הקודם למועד התחילה הקבוע בחוק – הרי שהיא רשאית, בהתאם להוראות חוק זה – להגיש בקשה לרישומו אצל הממונה על הגימלאות. ככל שיימצא כי פסק-הדין שבו מחזיקה העותרת מקיים את דרישות החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו ותירשם לגביו הערה במובנו של החוק האמור – הרי שהעותרת "תוכל לקבל, מכאן ולהבא, את חלקה בקצבתו של מר עוקב באופן ישיר מצה"ל... בעד החודש שלאחר מועד רישום ההערה ואילך". בכל הנוגע לכספי הגימלה שלהם זכאית העותרת, לפי טענתה, עובר למועד האמור – המשיב נותר איתן בעמדתו, שלפיה על העותרת לדרוש את מימוש זכותה מול מר עוקב עצמו. בנסיבות אלה, המשיב הודיע, איפוא, כי לשיטתו העתירה התייתרה. 24. העותרת הודיעה מצידה בתגובתה כי היא ממשיכה לעמוד על העתירה ולפיכך לא נותר לנו אלא לפסוק במכלול. אפנה איפוא עתה לליבון הדברים. דיון והכרעה 25. לאחר עיון בעתירה, בתגובת המשיב, בהודעות ב"כ הצדדים, וביתר החומר שהוגש לנו ושמיעת הטיעונים – הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות, וכך אמליץ לחברי שנעשה. אפרט עתה את הנימוקים למסקנתי זו. בפתח הדברים אעיר שתי הערות: (א) דניאל – לא צורף כמשיב לעתירה בבחינת מי שהוא נוגע בדבר, או כמי שעלול להיפגע מקבלתה. פגם זה, כשלעצמו, מצדיק את דחיית העתירה (עיינו, למשל: בג"ץ 112/12 אדם טבע ודין נ' ממשלת ישראל (24.05.2012)), ואולם בנסיבות המכלול מצאתי שלא להסתפק בליקוי זה. (ב) סעיף 49(ד) לחוק שירות הקבע גימלאות מורה אמנם כי: "פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור לפי חוק זה הוא סופי ואינו ניתן לערעור", ואולם נוכח מה שנאמר בהחלטה ב-רע"א 5347/09, הנזכרת בפיסקה 12 שלעיל וכן בפסיקה, שהתירה חריגים מצומצמים להוראה האמורה – אין זה ראוי שדחיית העתירה תתבסס על טעם זה. לפיכך אעבור עכשיו לדון בדברים לגופם. התשתית הנורמטיבית 26. עיקרה של העתירה שבפנינו מתמקד, כאמור, במחלוקת בדבר זכאותה של העותרת לחלק מגימלתו של דניאל במהלך התקופה שבה שהה במאסר (בין השנים: 2010-1997). להלן אפרט את הוראות הדין הרלבנטיות לסוגיה. 27. דניאל, אשר אין מחלוקת בדבר זכאותו העקרונית לקיצבת פרישה מצה"ל לפי סעיף 10 לחוק הגימלאות, הורשע, כאמור, בפלילים בגין עבירות שביצע בשנת 1997, והושתו עליו 20 שנות מאסר לריצוי בפועל. במצב דברים זה חל עליו האמור בסעיף 61 לחוק שירות הקבע גימלאות, הקובע כאמור כדלקמן: "61. נמצא אדם במאסר לפי פסק דין של בית משפט מוסמך שדן אותו למאסר של שלושה חדשים או יותר – לא תשולם לו כל קיצבה בעד הזמן שהוא במאסר". (ההדגשה שלי – ח"מ). נוכח האמור בסעיף 61 הנ"ל, המשיב הפסיק את תשלום קיצבת הפרישה לדניאל, והצדדים שבפנינו לא חלקו על כך שדניאל לא היה זכאי לתשלום קיצבה במהלך התקופה שבה שהה במאסר (כמובן, שאינני מתייחס כלל לטענות כלשהן לגבי הפסקת תשלום הקצבה, אשר עשויות היו להישמע מפיו של דניאל בהקשרים אלה). 28. לצד הוראת סעיף 61 הנ"ל, קיימות בחוק שירות הקבע גימלאות שתי הוראות חוק נוספות המתייחסות לענייננו בהקשר לסוגיית העברת הגימלה לאדם אחר, שאיננו הזכאי, ושם (בסעיפים 62 ו-65(א) לחוק שירות הקבע גימלאות) נקבע, במועדים הרלבנטיים לעתירה, כדלקמן: "62. זכות לגימלה אינה ניתנת להעברה, לערבות, לשעבוד או לעיקול בכל דרך שהיא, אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגימלה לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך". "65. (א) על אף האמור בסעיפים הקודמים, כל אימת שנשללה מאדם זכות לגימלה או הופסק לו תשלומה בהחלטת הרמטכ"ל או הממונה, רשאים הרמטכ"ל או הממונה, לפי הענין, להורות שתשולם, כולה או מקצתה, למי שאותו אדם חייב בפרנסתם". פרשנות הוראות סעיפים 61, 62 ו-65(א) לחוק שירות הקבע גימלאות הנ"ל, בנוסחן כפי שהיה טרם תיקונו של החוק האמור בעקבות חיקוקו של החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, ומשמעות זכותה הנטענת של העותרת למחצית גמלתו של דניאל – היא העומדת במרכז העתירה שבפנינו. 29. לצד ההוראות המהותיות בחוק שירות הקבע גימלאות, הנ"ל, נמצא בו גם הסדר דיוני, ובגדרו פירוט הדרך שבה תתבררנה מחלוקות בנוגע לזכאות לגימלה. הסדר זה קבוע בסעיפים 49-48 לחוק שירות הקבע גימלאות, המורים כדלקמן: "48. (א) תובע הרואה עצמו נפגע מהחלטה של הממונה, רשאי לערער עליה לפני ועדת ערעור (להלן – הועדה) תוך ששים ימים מיום שבו הגיעה אליו החלטת הממונה, אולם רשאית הועדה להאריך לו את תקופת הערעור הארכה שלא תעלה על ששים ימים. (ב) הערעור יוגש לועדה בכתב בשני עותקים; הועדה תשלח עותק אחד לממונה. (ג) הועדה רשאית לאשר את החלטת הממונה או לשנותה, או להחליט החלטה אחרת במקומה. (ד) תובע שהגיש ערעור לועדה רשאי להתייצב לפניה, הוא או בא כוחו, כדי לטעון את טענותיו. (ה) הועדה תיתן נימוקים להחלטתה. (ו) יושב ראש הועדה ישלח בדואר רשום העתק החלטת הועדה לתובע ולממונה. (ז) שר המשפטים רשאי להתקין תקנות בדבר סדרי הגשת הערעור ובדבר סדרי הדין בו, במידה שלא נקבעו בחוק זה. 49. (א) התובע או הממונה רשאי, תוך שלושים ימים מיום שהגיעה אליו החלטת ועדת הערעור, לערער עליה בשאלה משפטית לבית המשפט המחוזי. (ב) בית המשפט הדן בערעור רשאי לאשר את החלטת הועדה או להחזירה לועדה, או להחליט החלטה אחרת במקומה על סמך העובדות שקבעה הועדה. (ג) שר המשפטים רשאי להתקין תקנות בדבר סדרי הגשת ערעור וסדר הדין בערעור לפי סעיף זה. (ד) פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור לפי חוק זה הוא סופי ואינו ניתן לערעור". משהוצגו הוראות החוק הרלבנטיות לענייננו, ניתן איפוא לעבור להכרעה במחלוקות שנתגלעה בין הצדדים שבפנינו. לכך אפנה מיד בסמוך. זכות העותרת לקבל מחצית מגימלתו של דניאל 30. במרכז העתירה, ניצבת, כאמור, טענתה של העותרת כי עומדת לה זכות מול המשיב לקבלת מחצית מגימלתו של דניאל, וזאת מכוח נישואיה לדניאל (להלן תכונה טענה זו: הטענה העיקרית). לטענת העותרת, המועד שבו התגבשה לה הזכות מול המשיב חל בעת גירושיה מדניאל, בין השאר מכוח הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), או הלכות השיתוף. בין הצדדים אין מחלוקת כי זכות זו עומדת לעותרת במישור היחסים שבינה לבין דניאל, נוכח תוכנו של הסכם הפשרה השני, אך לשיטת העותרת, זכותה האמורה עומדת לה גם במישור היחסים שבינה לבין המשיב – וזהו כאמור לב המחלוקת שבפנינו. 31. דין הטענה העיקרית להדחות, וזאת, כפי שיובהר להלן, נוכח האמור בפס"ד צה"ל. באותה פרשה, לא היתה מחלוקת (ואף עתה אין על כך חולק) כי לאישה עומדת זכות במחצית משווי כלל הנכסים של התא המשפחתי אליו השתייכה, וכי אותם נכסים של בני הזוג כוללים גם את זכותו של הגרוש לגימלה מצה"ל. הסוגיה שעמדה ביסוד המחלוקת בפס"ד צה"ל היתה האם זכותה האמורה של האישה עומדת לה מול הגרוש בלבד, או גם מול צה"ל עצמו. לאחר דיון מקיף ומפורט בשאלה האמורה, קבע כב' השופט י' עדיאל, מפי בית משפט זה (בהסכמת השופטת א' פרוקצ'יה והשופטת (כתוארה אז) מ' נאור), בין היתר, כך: "המחלוקת שנפלה בין הצדדים בעניין זה, היא האם הזכות הנוצרת מכוח הלכת השיתוף היא זכות קניינית, התקפה לכל דבר ועניין כלפי כולי עלמא, או שמדובר בזכות אובליגטורית המקימה חיוב אישי בלבד. [...] בשלילת עבירותה של הזכות לגימלה [לפי סעיף 62 לחוק הגימלאות – ח"מ] אין כדי לפגוע בזכות השיתוף לגבי הזכות לגימלה ביחסים שבין בני הזוג. במערכת יחסים זו נשמרת זכותו של בן-הזוג לקבלת חלקו בגימלה, אך זכות זו שמורה בידו אך ורק כנגד בן זוגו והיא אינה עומדת לו כנגד החייב בתשלום הגימלה. [...] אכן, אם הזכות לגימלה לא הועברה לאישה אלא מלכתחילה הייתה קניינה, סעיף 62 הנ"ל לא יעמוד לאישה למכשול. אולם, כיצד הפכה הזכות לגימלה לקניינה של האישה? הרי מדובר בזכות סטטוטורית שעל-פי החוק עומדת לזכותם של הזכאים הנקובים בחוק, שהאישה אינה נמנית עליהם. מקור זכותה של האישה, אם כן, אינו בחוק הגימלאות אלא בהלכת השיתוף. כיצד הפכה הזכות לקניינה של האישה מכוח הלכת השיתוף? התשובה לשאלה זו תיגזר מהקונסטרוקציה המשפטית שבבסיס הלכת השיתוף. היינו, האם הלכת השיתוף מבוססת על קונסטרוקציה של העברת זכויות מבן הזוג האחד (הרשום או המחזיק בזכות) לבן הזוג האחר, או שהיא מבוססת על הקניית הזכות, מעת יצירת השיתוף (או ממועד אחר) לשני בני הזוג. [...] ... לאור שלילת עבירות הזכות לגימלה מכוח סעיף 62 לחוק הגימלאות, לא ניתן להעביר את הזכות מכוח הלכת השיתוף, שכן חוק המחאת חיובים מכוחו מתבצעת ההעברה לפי הלכת השיתוף אינו מאפשר העברה כזאת. ייחוס הקניין בזכות לגימלה לאישה אינו אפשרי גם לפי הקונסטרוקציה של הרכישה המשותפת... בענייננו מדובר בזכות סטטוטורית אשר קמה מכוח החוק, שהוא אשר קובע את תנאי הזכאות, בכלל, ואת הזכאים לזכות, בפרט. על-פי החוק, הזכות לקצבה קמה לזכאי לקצבה, שבמקרה שלפנינו הוא הבעל, ולו בלבד. הוראות חוק אלו אינן מאפשרות לבסס קונסטרוקציה לפיה הזכות לגימלה קמה מלכתחילה, שלא באמצעות אקט של העברה, לשני בני-הזוג גם יחד. מכאן, שלא ניתן לקבל את גישתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לאישה קמה מכוח הלכת השיתוף זכות קניינית בגימלה, שאינה נוצרת מכוח העברה (מהבעל) ועל כן אינה נוגדת את הוראת סעיף 62 לחוק הגימלאות. [...] לדעתי, החלת משטר השיתוף לפי חוק יחסי ממון על גימלאות והכללתן של אלו בכלל הנכסים בני האיזון, אינה משנה ממסקנתנו דלעיל... משטר השיתוף בנכסים לפי חוק יחסי ממון הוא משטר אובליגטורי (דחוי). מבחינה זו, אם מגמת המחוקק, עת תיקן את סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון, הייתה כפי שסבור השופט שוחט, שלא להפלות בין בני זוג שהלכת השיתוף חלה עליהם לבין אלה החוסים תחת צילו של עקרון איזון המשאבים, הרי שמטרה זו אכן הושגה. שכן, הגבלת העבירות של הזכות לגימלה הקמה מכוח הלכת השיתוף, במובנה הקנייני, לפי סעיף 62 לחוק הגימלאות, אינה פוגעת בזכותן האובליגטורית של הנשים לשיתוף בגימלה כלפי בעליהן, שהוא השיתוף אשר נוהג גם לפי חוק יחסי ממון". (ראו: שם; ההדגשות שלי – ח"מ). מכאן שבפס"ד צה"ל נפסק כי זכותה של האישה לקבלת מחצית מגימלת הבעל – איננה עומדת לה במישור היחסים שבינה לבין צה"ל, אלא במישור היחסים שבינה לבין הגרוש בלבד. במילים אחרות, פס"ד צה"ל הכריע כי זכותה של האישה לקבלת מחצית מגימלתו של הגרוש – כפופה לזכאותו של הגרוש עצמו ונובעת הימנה, ושאין היא זכות עצמאית העומדת בפני עצמה כלפי המשיב (השוו: פסק דינו של חברי, השופט א' רובינשטיין ב-בע"מ 4870/06 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני (24.03.2008); בג"ץ 2673/06 שאוה-שוע נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (21.04.2009)). בפס"ד צה"ל אף הוכרע כי הקביעה הנ"ל איננה משתנה בין אם זכותה של האישה למחצית מהנכסים המשותפים (ובהם, כאמור, גם זכותו של הגרוש לגימלה מצה"ל) נובעת מכוח הלכות השיתוף, או מכוח חוק יחסי ממון, אשר קובע כדלקמן: "אין בכריתת הנישואין, או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני (ראו: סעיף 4 לחוק יחסי ממון; ההדגשה שלי – ח"מ). זה המקום להדגיש כי מכוח חוק יחסי ממון, רק עם פקיעת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן הזוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, ובגדר אלה נכללים גם: זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות" (ראו: סעיף 5(א) וכן סעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון). הנה כי כן, "משטר השיתוף בנכסים לפי חוק יחסי ממון הוא משטר אובליגטורי (דחוי)" (לשון כב' השופט עדיאל בפס"ד צה"ל) – ולא משטר של הענקת זכויות קנייניות בנכסי בני הזוג מעצם הנישואין, בעת תקופת הנישואין. 32. העותרת, אשר היתה מודעת לקושי שמציב בפניה פס"ד צה"ל, ניסתה לאבחן את עניינה מהלכה זו, וזאת בשתי דרכים: (א) העותרת טענה כי בניגוד למצב הדברים שהתברר בפס"ד צה"ל, שם היו הנשים יכולות לפרוע את חובן הן מצה"ל הן מהגרושים שלהן – כאן העותרת יכולה להיפרע אך ורק מצה"ל, שכן דניאל, על פי הנטען, איננו סולבנטי. אין בידי לקבל את טענתה זו של העותרת, וזאת מבלי שאביע עמדה כלשהי ביחס למצבו הכלכלי של דניאל (שאיננו כאמור צד לעתירה). אף אם אניח, לטובת העותרת, כי מבחינה עובדתית אכן אין לה כל אפשרות לקבל את הכספים המגיעים לה מדניאל – אין לכך כל השפעה על זכותה מול המשיב. ככלל, העובדה שחייב פלוני איננו מסוגל לפרוע את חובו כלפי נושה אלמוני, איננה יכולה להצמיח, מתוכה פנימה, כל זכות של אלמוני אל מול פלמוני. (ב) העותרת העלתה שוב ושוב, בניסוחים שונים, טענה לפיה "פס"ד צה"ל, עליו הסתמכו ביהמ"ש המחוזי וועדת הערעור – איננו סותם את הגולל על תביעת העותרת, שכן השאלה שעמדה בפני בית המשפט העליון שם, לא עסקה בשלילת זכות מהותית וגם לא בשלילת פנסיה, אלא בנושא מנהלי פרוצדוראלי גרידא – האם ביכולתן של הנשים שם לגבות את זכויותיהן ישירות ממת"ש / צה"ל, או שמא עליהן להמשיך ולגבותן ישירות מבעליהן" (ראו: פיסקה ב(1) לתגובת העותרת מתאריך 12.10.2010). נוכח המובאה הארוכה יחסית מפס"ד צה"ל, שצוטטה בפיסקה 31 שלעיל, ברי כי גם טענה זו איננה מבוססת. מן המובאה הנ"ל עולה כי השאלה שעמדה במרכז פס"ד צה"ל היתה: האם עומדת לאישה זכות מול צה"ל, או מול הגרוש בלבד. הסוגיה "המנהלית-פרוצדוראלית", כלשונה של העותרת, היתה – אם בכלל – צדדית וטפלה להכרעה המהותית האמורה. יתר על כן, השינוי הדרמטי שהונהג לאחרונה בחוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו מעיד על כך שעובר לו – אכן לא עמדו זכויות לבן הזוג שנפרד מול צה"ל, ועוד ארחיב בנושא זה להלן. 33. מסלול נוסף שבו ביקשה העותרת לצעוד כדי להתגבר על האמור בפס"ד צה"ל נשען על מה שנקבע בהסכם הפשרה השני, שנכרת בינה לבין דניאל, ואשר קיבל, כאמור, תוקף של פסק דין בתאריך 17.11.2002. בסעיף 1 להסכם הפשרה השני נכתב, כאמור, בין היתר, כדלקמן: "יינתן פסק-דין הצהרתי לגבי זכאותה של התובעת [העותרת כאן – ח"מ] לקבלת מחצית הפנסיה התקציבית של הנתבע [דניאל – ח"מ] מצה"ל. זכותה זו של התובעת תעמוד בפני עצמה, מעצם נישואיה לנתבע; ובכל מקרה, הזכות לא תושפע מהתנהגותו של הנתבע, לרבות העבירה הפלילית בה הורשע. כיוצא-בכך, תינתן הוראה מפורשת לממונה על הגימלאות במשרד-הבטחון ו/או בצה"ל, להעביר לתובעת, באופן שוטף וישיר, מדי חודש, את זכויותיה שנצברו, החל מיום 1/2/1999, בגין הפנסיה התקציבית של הנתבע". אם ירדתי לסוף דעתה של העותרת בטענתה זו, הרי שלשיטתה הסכם הפשרה השני, אשר קיבל, כאמור, תוקף של פסק דין הצהרתי, מחייב גם את המשיב, שהרי נקבע בו כי זכותה של העותרת "תעמוד בפני עצמה", וכי תינתן הוראה מתאימה למשיב להעביר אליה כספים בגין זכותה הנ"ל. גם טענה זו איננה מעוגנת כראוי בדין. כלל ידוע הוא, והדברים הם בבחינת פשיטא, כי חוזה בין שני צדדים לרוב איננו יכול להטיל חיוב על צד שלישי כלשהו, אלא בהסכמתו של אותו צד שלישי (ובודאי שאין כאן הסכמה מצידו של המשיב ליטול על עצמו את חיוביו של דניאל). במילים אחרות, ההסכמה בין העותרת לבין דניאל, אף אם קיבלה תוקף של פסק דין (ודוק: המשיב כלל לא היה צד להליך הנ"ל) – אין לה נפקות ביחס לחיובים במישור היחסים שבין המשיב לבין העותרת, ולא ניתן ליצור "יש מאין" מבחינה זו. יפים לעניין זה, באנלוגיה, הדברים שנאמרו ב-ע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים (22.01.2007): "העדר הכח המשפטי של גופי הלשכה והארגון הבינלאומי [הצדדים הישירים לחוזה – ח"מ] לחייב את חברי הלשכה [הצדדים השלישיים – ח"מ] כאמור, בלא ידיעתם והסכמתם, יורד לשורש התפיסה בדבר מהות החיוב החוזי. חיוב זה בנוי על העקרון הבסיסי, לפיו קיומה של הסכמה של אדם היא תנאי מוקדם ליריבות חוזית, המולידה אחריות חוזית. בלא הסכמה כאמור לא מתגבש קשר חוזי, ולא נוצרת חבות חוזית... דרך כלל, ובכפוף לחריגים, דין החוזים אינו מכיר בכוחם של הצדדים לחוזה לחייב צד שלישי שאינו שותף להסכמה החוזית... אכן, לא ניתן לחייב אדם על פי חוזה אלא אם בחר להתקשר בחוזה, והיה שותף לגיבוש הרצון החוזי: 'מי שלא היה שותף לגיבוש הרצון החוזי, גם אינו יכול להיות צד לחוזה; מהרעיון של היריבות החוזית או יחסיותו של החוזה, נובע כי החוזה הוא משטר משפטי המחייב והמזכה את הצדדים לו... רק הצדדים השותפים ליצירתו יכולים להיות כבולים בו... העיקרון שמי שלא היה שותף לקשר החוזי לא יוכל להצטרף אליו בשום דרך נובע מאופיו של החוזה כקשר אישי בין הצדדים שיצרו אותו. קשר זה קושר מצד אחד את הצדדים בלבד ומצד שני, אין הוא מטיל חובה על מי שהוא זר לחוזה...' (נילי כהן ודניאל פרידמן, חוזים (כרך ג, תשס"ד), בעמ' 96; הדגשה לא במקור). מכאן, שבכפוף לחריגים שבדין, אין בכוחם של צדדים לחוזה לחייב צדדים שלישיים שלא ידעו ולא הסכימו לכך, שהרי ההסכמה החוזית היא העומדת בבסיס המערכת החוזית המחייבת: `It follows from the general requirement of consent based upon respect for freedom to choose whether or not to enter a contract that a third person should not, in principle, be bound by a contract to which he or she has not consented. It would amount to a gross infringement of liberty if two persons were able by agreement to impose substantial contractual obligations upon another…` (Hugh Collins, The Law of Contract (2nd ed., 1993), p. 122) (שם, בחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה; מקור ההדגשות בפסק הדין – ח"מ)". אוסיף כי לא נעלמה מעיני הקביעה בהסדר הפשרה כי "תינתן הוראה מפורשת" למשיב להעביר לעותרת את חלקה בגימלתו של דניאל. אך גם משמעותם של דברים אלה מקימה חיוב כלפי דניאל, אשר לכאורה התחייב כאן למעשה – בשני נושאים בלבד: ראשית – להעביר מחצית משוויה של גימלתו לידי העותרת (וזאת, לפי פרשנות העותרת, בין אם הוא עצמו מקבל את הקיצבה ובין אם לאו); ושנית – לפנות למשיב ולהורות לו כי ככל שיש לו עצמו זכות לקבל כספים כלשהם כקיצבת פרישה, הרי שעל המשיב להעביר מחצית מהם לעותרת במישרין. לפיכך, נראה כי כל שיכולה העותרת ללמוד מפסק הדין ההצהרתי ביחס להסכם הפשרה השני הוא כי עומדת לה זכות לקבל מדניאל מחצית מגימלתו. זכותה זו של העותרת מול דניאל עשויה אולי לעמוד לה בין אם דניאל מקבל בפועל בשוטף את קיצבת הפרישה שלו מצה"ל ובין אם לאו. ברם פסק הדין ההצהרתי איננו קובע דבר באשר לקיום זכות כלשהי של העותרת אל מול המשיב – ואף איננו מחייב את המשיב, או כל אדם אחר זולת דניאל. 34. מן האמור עד הנה עולה, איפוא, כי נוכח פס"ד צה"ל – אין לקבל את טענתה העיקרית של העותרת, לפיה עומדת לה זכות מול המשיב (להבדיל מזכות מול דניאל) לקבלת מחצית מגימלתו של דניאל. חיקוקו של החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו ותיקונו של חוק שירות הקבע גימלאות בהתאם, אך לאחרונה, מעידים, כאמור, אף הם כי הדין שהיה קיים במועדים הרלבנטיים לעתירה – לא הכיר בקיומה של זכות עצמאית של בת-זוגו לשעבר של הגמלאי, לקבל את חלקה בקיצבת הפרישה שלו מצה"ל (ראו לעניין זה גם את דברי ב"כ העותרת בבקשתו האחרונה, נוכח חקיקתו של החוק האמור, שלפיהם: "...כיום מכיר המחוקק בזכויותיה של המבקשת בנפרד מזכויות בעלה" (ההדגשה שלי – ח"מ)). 35. אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי העותרת טענה כי זכותה מול המשיב התגבשה במועד שבו היא ודניאל התגרשו (בתאריך 19.06.2001 כאמור). מהילוכה של טענה זו ניתן ללמוד כי אפילו לשיטת העותרת, טרם גירושיה עמדה לה זכותה, אם בכלל, רק למול דניאל. למעשה, די כבר בכך כדי לשמוט את טענתה העיקרית של העותרת, שכן, כפי שפורט בפיסקה 2 שלעיל, מועד הגירושין היה בשנת 2001, בעוד שתשלום גימלתו של דניאל הופסק עוד בשנת 1997. מכאן, שעל פי טענתה של העותרת עצמה – גימלתו של תשלום דניאל נשללה ממנו עוד קודם למועד שבו קמה לה הזכות למול המשיב. לפיכך, הילוך טיעוניה של העותרת עצמה מביא לכלל מסקנה כי כאשר השתכללה זכותה לקבלת מחצית מהגימלה לה זכאי דניאל גם למול המשיב, ממילא התאיין "שווי" זכותו של דניאל באותה עת, ומחצית מזכות ששוויה הוא אפס – היא אפס. עיינו, בהקשר לכך, גם באמור בפיסקאות 26-25 לפס"ד צה"ל, ועתה אף בסייפא להוראות סעיף 65(א) לחוק שירות הקבע גימלאות, אחרי תיקונו, וכן בדיון שבפיסקה 42 שלהלן). 36. בשולי הדיון בסוגיה הנ"ל, אדגיש כי אין באמור לעיל משום קביעה לפיה זכותו של דניאל לגימלה איננה זכות קניינית. בסעיף 46 לתגובת המשיב נטען כי זכותו של דניאל היא "סטטוטורית, אישית ואובליגטורית" – ולא היא. שאלת עוצמתה של זכותו של הזכאי לגימלאות מצה"ל התבררה בפני בית משפט זה במסגרת בג"ץ 6784/06 שליטנר נ' הממונה על תשלום גימלאות (12.01.2011), המאוחר לפס"ד צה"ל, ובפיסקה 9 לפסק דיני שם הכרתי במעמדה המעיין-הקנייני של זכות זו ביחס לגמלאי (לעמדתי זו הצטרף כב' המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין, כנגד דעתה החולקת של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). יחד עם זאת, אין להלכה זו השפעה מיידית על ההכרעה בשאלת עוצמת זכותה של העותרת, או על חובתו של המשיב לפעול על פיה בנסיבות שלפנינו. במהלך הדיון ניסה ב"כ העותר להדגיש ולפתח גם טיעון חילופי, שאותו אברר להלן. תחולתו של סעיף 65 לחוק שירות הקבע גימלאות 37. טענתה האחרת של העותרת, אשר במהותה הינה טענה משפטית חלופית לטענתה העיקרית, היא כי אף על פי שנשללה מדניאל זכאותו לקיצבה מכח לפי סעיף 61 לחוק שירות הקבע גימלאות – על המשיב היה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 65(א) לחוק זה, ולהורות על העברת חלק מקיצבת הפרישה אליה (להלן תכונה טענה זו: הטענה החלופית). למען הנוחות, אצטט פעם נוספת את נוסח סעיף 65(א) לחוק שרות הקבע גימלאות, בנוסחו ערב התיקון שנעשה בחוק האמור לאחרונה, אשר קבע כך: "65. (א) על אף האמור בסעיפים הקודמים, כל אימת שנשללה מאדם זכות לגימלה או הופסק לו תשלומה בהחלטת הרמטכ"ל או הממונה, רשאים הרמטכ"ל או הממונה, לפי הענין, להורות שתשולם, כולה או מקצתה, למי שאותו אדם חייב בפרנסתם". (ההדגשות שלי – ח"מ) אבחן עתה איפוא האם אכן התקיימו בשעתו התנאים שלפיהם רשאי היה המשיב לעשות שימוש בסמכותו זו, ובהתאם להורות שישולם לעותרת חלק מקיצבת הפרישה שנשללה מדניאל. 38. בפתח הדיון, יש להקדים ולהעיר כי הטענה הנוכחית החלופית לא רק שלא נטענה במתכונתה זו בעתירה המקורית עצמה, אלא למעשה נטען שם ההיפך הגמור מכך, בשים לב לטענה העיקרית. וכך נאמר, בין היתר, בעתירה בהקשר זה: "סעיף 65 לחוק [חוק שירות הקבע גימלאות – ח"מ] רלוונטי לענייננו ואוזכר על ידי העותרת, בדבר זכאותה לגבות את חוב מזונות בתה הקטינה, בהם חויב גרושה של העותרת. העותרת לא טענה לזכאותה למחצית הגימלה, מכח חובה של גרושה בפרנסתה, אלא כי זו זכות עצמאית קניינית הקיימת לה כחלק מהרכוש המשותף של בני הזוג... אשר על כן, ניתוח סעיף 65 לחוק הגימלאות שביצע הממונה, לצורך בדיקת זכאותה של העותרת, אינו רלוונטי" (פיסקאות 85-83 לעתירה; ההדגשות שלי – ח"מ). במילים אחרות, נראה כי בעתירתה המקורית הטילה העותרת את כל יהבה על טענתה העיקרית, עד כדי כך שהיא עצמה הצהירה כי אין היא מתבססת כלל על סעיף 65(א) לחוק שירות הקבע גימלאות בכל האמור בזכויותיה שלה (בסוגית מזונות הבת, שלגביהם אכן הפנתה העותרת לסעיף האמור – אדון בנפרד בפיסקאות 47-44 שלהלן). הפעם הראשונה שבה נטענה בהליך הנוכחי הטענה החלופית במתכונתה החדשה, היתה במהלך הדיון השני שנערך בפנינו. בחילופיות זו יש בנסיבות משום פגם, ואולם אינני מבקש להיאחז בליקוי הפרוצדוראלי האמור, שכן ממילא נחה דעתי כי אין מקום לקבל את הטענה לגופה. אבהיר את הדברים מיד בסמוך. 39. העותרת מבקשת כי נתערב בהחלטתו של המשיב, אשר אושרה על ידי ועדת הערעור (וערעור על החלטה זו נדחה כאמור על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, במסגרת ההסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים), ונעניק לה מה שהיא מכנה: "סעד מן הצדק". כידוע, התערבותו של בית משפט זה בכגון-דא אפשרית רק באותם מקרים חריגים שבחריגים ונדירים, שבהם מוכחת חריגה בוטה מסמכות, או שמתקיימת פגיעה בולטת בצדק (להלן: חריג הצדק; ראו, למשל: בג"ץ 3511/02 עמותת "הפורום לדו-קיום בנגב" נ' שר התשתיות פ"ד נז(2), 102 (2003); בג"ץ 10378/04 ארגון הקבלנים והבונים חולון נ' בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (10.01.2005)). השאלה הנשאלת, איפוא, היא האם נסיבות העתירה שבפנינו נכנסות בגדריו של חריג הצדק. לשאלה זו אפנה עתה. 40. בא-כח העותרת עשה כל שביכולתו כדי להסביר כיצד השלכותיה של החלטת המשיב על העותרת (שאושרה, כאמור, הן על ידי ועדת הערעור ולא בוטלה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד) – אכן מהוות פגיעה בולטת בצדק. יחד עם זאת, דומני כי עם כל ההבנה למצבה הכלכלי הדחוק הנטען של העותרת ושל ילדיה, אשר לא הוכח בפנינו ולו בחלקו – עדיין רחוק המרחק מהתיאורים שנמסרו לנו בהקשר זה בעתירה ובטיעון בעל-פה. זאת ועוד – אף אם אניח כי בא-כח העותרת אכן דייק באמירותיו כי מצבה הכלכלי של העותרת קשה (וזאת על אף זכויות שהיו לה בנכסי נדל"ן ובנכסים אחרים, אשר היו בבעלות משותפת של העותרת ודניאל במהלך נישואיהם), הרי שגם לאחר קבלת הנחה זו – עדיין לא הוכח כי העותרת וילדיה הגיעו לפת לחם, כנטען, בשים לב לכך שהעותרת לא צירפה ולו ראשית ראיה כדי לתמוך בטענותיה בהקשרים אלה, או ביחס לאפשרויות שהיו בידה לממש את נכסיה. יתר על כן – המשיב נהג במכלול דווקא ברגישות יחסית. כאמור בפיסקה 11 שלעיל, החל משנת 2001 ועד שנת 2004 שולמה לעותרת קיצבה בסך 3,000 ש"ח, והעברת כספים מאת המשיב לעותרת הופסקה רק בשנת 2009, כאמור בפיסקה 13 שלעיל. כל זאת עשה המשיב בלא כל חובה שבדין (זולת, כפי שיובהר בהמשך, ביחס לסכום חודשי של 1,250 ש"ח עבור מזונות הבת – עד לחודש יוני 2005, מועד בו סיימה הבת את לימודיה התיכוניים). המשיב אף הצהיר כי אין בדעתו לדרוש את השבתם של סכומי כסף ששולמו, לשיטתו, ביתר עקב טעות (בסך כולל של כ-69,000 ש"ח). כלומר, לא זו בלבד שקשה לטעון שהמשיב "גזל את ליטרת הבשר האחרונה" מפיה של העותרת, כנטען בעתירה, אלא שהוא אפילו מחל לה – לפנים משורת הדין – על כספים "עודפים" ששולמו לה מתוך טעות על חשבון אוצר המדינה. עוד ראוי להזכיר, כי בשנת 2010 שוחרר דניאל ממאסרו, כאמור, ועל פי הודעת המשיב תשלום קיצבת הפרישה שלו חודש (ומתשלום זה זכאית העותרת לכאורה לקבל מדניאל מחצית, על פי הסכם הפשרה השני שבינה לבין דניאל). בנוסף, מתגובתו של המשיב מתאריך 25.1.2015 עולה כי כיום, לאור חקיקתו של החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו – פתוחה בפני העותרת הדרך לפנות למשיב בבקשה מתאימה לקבלת חלקה בקצבתו של דניאל במישרין, בהתאם להוראות החוק האמור (ראו: סעיף 28 לתגובה מטעם המשיב, מתאריך 25.01.2015: "...העותרת רשאית להגיש לרישום את פסק הדין שבידה וככל שיירשם פסק הדין, תוכל לקבל, מכאן ולהבא, את חלקה בקצבתו של מר עוקב באופן ישיר מצה"ל"). נוכח כל הטענות הללו, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר היקפו של חריג הצדק, ככל שיש לו תוקף, אם בכלל, דומני כי ניתן לקבוע שלא היתה פה "פגיעה בולטת בצדק", כנטען, ומכאן שלמעשה – אכן אין בנמצא עילה של ממש להתערבותנו בהחלטת המשיב. 41. מכשול גבוה נוסף, הניצב בפני העותרת מצוי בסיפא לסעיף 65(א) לחוק שירות הקבע גמלאות, בנוסחו, כפי שהיה עד לפני התיקון האחרון, שם נקבע, כי סמכותו של המשיב להורות על תשלום גימלה – שנשללה מזכאי – לידיו של אדם אחר, הינה סמכות מוגבלת, שכן המשיב רשאי להורות כן רק ביחס לאנשים שהגמלאי "חייב בפרנסתם". עד כה הפסיקה לא התייחסה באופן מפורש לפרשנות התיבה: "חייב בפרנסתם", אשר עשויה להיות בעלת משמעות רחבת היקף – הן נוכח העובדה שמונח דומה מצאנו בחיקוקים נוספים העוסקים בגימלאות במגזר הציבורי (ראו לדוגמה: סעיף 62(א) לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970; סעיף 5א(ב) לחוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז-1977), והן לאור חשיבות הדברים בהקשר לדיני המשפחה בכללותם. הנה כי כן, מבלי לקבוע מסמרות, ובזהירות הראויה, דומני כי ניתן להניח שעיקר הכוונה במונח: "חייב בפרנסתם" מתייחס, מטבעם של דברים, בעיקר לילדיו הקטינים של הזכאי לגימלה. יתכן שניתן אף להניח שגם אם בת הזוג והזכאי לגימלה, אשר זכאותו נשללה – עדיין נשואים, או מנהלים משק בית משותף, תוכל בת הזוג להיחשב כמי שהזכאי לגימלה "חייב בפרנסתה". אך אני מתקשה להגיע כאן למסקנה כי אף לאחר שהעותרת ודניאל התגרשו, וחילקו ביניהם את רכושם המשותף – עדיין ניתן לראות בדניאל כמי שחייב היה בפרנסתה של העותרת (ראו: ע"א 138/74 חסקין נ' חסקין, פ"ד ל(2) 365, 370 (1976)). בנסיבות העתירה שבפנינו – אינני סבור איפוא כי יש צורך להידרש להיקפה הכולל של התיבה הנ"ל. הטעם המרכזי לכך הוא שכלל לא נטען – וממילא לא הוכח – שדניאל חייב היה בפרנסתה של העותרת לאחר הגירושין. כמתואר לעיל, העותרת הצהירה בעתירתה, באופן מפורש, כי היא איננה טוענת שדניאל חייב היה בפרנסתה. אמנם, בדיון האחרון שנערך בפנינו העלתה העותרת את הטענה כי היה על המשיב לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 65(א) לחוק שירות הקבע גימלאות, אך גם אז לא הוסבר לנו מדוע דניאל חייב היה בפרנסתה של העותרת, כך שתיכלל בגדרי הסעיף הנ"ל. ודוק: בא-כח העותרת אמנם פירט בהרחבה מדוע העותרת זקוקה לקיצבה המבוקשת, אך בא-כח העותרת לא הניח בפנינו כל הסבר מדוע דניאל הוא שחייב היה בפרנסתה. בהקשר זה גם העובדה שבעתירה התבקשה מחצית מדויקת מהקיצבה, ולא הסכום הדרוש לעותרת לצורך פרנסתה, מעידה לכאורה על אי-הוכחת הטענה, שהרי מובן כי יהא זה מקרי בלבד אם שני ערכים אלה יתבררו כזהים (מה גם שממילא לא הוצג בפנינו, כאמור, כל פירוט ביחס לצרכי פרנסתה של העותרת). לפיכך, ומבלי לסתום את הגולל על האפשרות כי בעתיד תוכל בת-זוג לשעבר לטעון כי גרושה "חייב בפרנסתה" – מצאתי כי בעניינה של העותרת לא הוכח קיומה של התיבה האמורה. 42. נותרה עדיין לדיון השאלה אם היה מקום להפעיל את סעיף 65(א) לחוק שירות הקבע גימלאות על העותרת במהלך התקופה שדניאל שהה בכלא טרם הגירושין, דהיינו משנת 1997 (מועד תחילת מאסרו) ועד תאריך 19.06.2001 (מועד הגירושין), שהרי לגבי פרק זמן זה ניתן לטעון שפרנסתה של העותרת היתה על דניאל. אף כאן התשובה שלילית – ומספר טעמים תומכים בכך: (א) מדובר בסמכות רשות, ולא בסמכות חובה של הרמטכ"ל, או הממונה – והעותרת כאמור לא ביקשה כלל את הפעלתה, ואף טענה שסעיף 65(א) איננו חל עליה. (ב) בהסכם הפשרה השני העותרת הגבילה את זכויותיה לקיצבאות הפרישה של דניאל רק לגבי התקופה שמתאריך 01.02.1999 ואילך, ובהקשר שלנו – לא ניתן לטעון כאמור כי הוא חייב היה בפרנסתה מעבר למועד הגירושין (19.06.2001). (ג) העותרת הגיעה עם רשויות הצבא להסדר ביניים ביחס לשנים 2004-2001 שלכאורה ענה לדרישותיה עד לסוף שנת 2004 (לגישת המשיב – ההסדר כולו היה כאמור בבחינת שלפנים משורת הדין). (ד) מתום שנת 2004 ועד לתאריך 01.03.2009 המשיכה העותרת לקבל, עקב טעות כלשהי מצד המשיב, תשלומים מסוימים לכיסוי מזונות בתה, אף שהסדר הביניים בוטל עוד בתחילת 2005, ותשלומי המזונות לבת אמורים היו לחדול ביוני 2005, עת שהבת סיימה את לימודיה התיכוניים. תשלומי יתר אלה מסתכמים בכ-69,000 ש"ח (בערכי קרן של אז). העולה מן המקובץ מלמד כי אפילו היתה העותרת פונה ומבקשת שהרמטכ"ל, או הממונה יורו לשלם לה את קיצבתו של דניאל, או את חלקה בעת ששהה במאסר ועד לגירושי הזוג – מכח סעיף 65(א) לחוק שירות הקבע גימלאות – קרוב לוודאי שאפילו היתה בקשתה מתאשרת, הרי שהסכומים שהועברו לה בפועל (כאשר לכאורה לא היתה זכאית להם) – עולים על אלה שיכולה היתה לקבל במסגרת זו, ויתכן שמטעם זה העותרת לא בחרה במסלול האמור. מכל מקום – אין לנקוט בדרך זו בדיעבד. 43. לסיכום הדיון בסוגיה זו: נוכח העובדה שהעותרת לא העלתה מלכתחילה בעתירתה את הטענה כי היה על המשיב לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 65(א) לחוק שירות הקבע גימלאות (ואף הצהירה בתחילה, כאמור, את ההיפך מכך); לאור היקפם המצומצם ביותר של המקרים שבהם יעניק בית משפט זה במקרים מעין אלה "סעד מן הצדק", בשילוב עם היקפה המוגבל של הביקורת השיפוטית על החלטות המשיב בנסיבות שכאלו, לצד הקושי שבהגדרת העותרת כמי שדניאל חייב בפרנסתה; ולנוכח תיקונו של סעיף 65(א) לחוק שירות הקבע גימלאות, לאחרונה, בעקבות חיקוקו של החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו (דבר המעיד על כך שגם בהתאם לדין הקודם – לכאורה לא היו הרמטכ"ל, או הממונה, רשאים להורות כי חלק מהקצבה שתשלומה הופסק יועבר לבן זוגו של הגמלאי כזכות שאיננה תלויה במחויבותו של הגימלאי לפרנס את אשתו) – צירופם של כל הנימוקים הללו הביאוני לכלל מסקנה כי גם דין טענתה החלופית של העותרת להדחות. מזונות הבת 44. נשארה עדיין לליבון סוגיית המזונות של הבת, בה המחלוקת מצומצמת יחסית. אין חולק כי סכום מזונותיה החודשי של הבת הועמד על סך של 1,250 ש"ח לחודש, ואף אין מחלוקת כי העותרת היתה זכאית לסכום זה עד למועד שבו סיימה הבת את לימודיה התיכוניים (בסוף חודש יוני 2005), לכל המוקדם. סמכותו – ואפשר שאף חובתו – של המשיב להעביר לידי העותרת את מזונותיה של הבת, כמי שסעדה את הבת בקטינותה, קבועה בסעיף 62 לחוק שירות הקבע גימלאות, אשר למען הנוחות אביא את נוסחו, כפי שהיה עד לפני התיקון, פעם נוספת: "62. זכות לגימלה אינה ניתנת להעברה, לערבות, לשעבוד או לעיקול בכל דרך שהיא, אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגימלה לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך". הצדדים חלוקים ביניהם בהקשר זה בשניים אלה: ראשית, האם על המשיב להעביר לידי העותרת תשלום נוסף לזה שהעביר לעותרת בשנים 2004-2001, כמזונות עבור הבת; ושנית, האם על המשיב חלה חובה להעביר לידי העותרת תשלום בגין מזונות הבת גם עבור תקופת שירותה הצבאי של הבת. טרם שאדון במחלוקות אלה, מתחייבת הערה מקדמית נוספת: הבת, אשר היתה כבר בגירה במועד הגשת העתירה – לא צורפה אף היא כצד לעתירה שבפנינו. נוכח העובדה שטענתה האמורה של העותרת עוסקת בזכאותה של הבת למזונות, נראה כי מתחייב היה שהבת תהיה צד להליך. למעשה, די היה בכך כדי להביא לדחיית הטענה, ואולם, כפי שיובהר להלן, אינני סבור כי יש לקבלה גם לגופה. אבהיר זאת מיד. 45. תשלום המזונות ביחס לשנים 2004-2001: אין חולק, כי בשנים אלה העביר המשיב, בהתאם להסדר הביניים שהושג בהמלצת ועדת הערעור, סכום חודשי של 3,000 ש"ח לידי העותרת. בתאריך 27.01.2005 החליט המשיב כי החל מתחילת שנת 2005 לא יועבר סכום חודשי זה, אלא סכום של 1,250 ש"ח בלבד (כמזונות הבת). המשיב הוסיף וקבע, ביחס לשנים 2004-2001, כי הסכום החודשי שהועבר, בסך 3,000 ש"ח, כלל גם את מזונותיה של הבת. העותרת מצידה סבורה כי יש להורות על העברת תשלום חודשי בסך 1,250 ש"ח כמזונות, בנוסף לסכום של 3,000 ₪, שאותו העביר לידיה המשיב בשנים הנ"ל. במחלוקת הנ"ל דעתי נוטה לדעת המשיב. כפי שפורט בהרחבה לעיל, התשלום החודשי בסך 3,000 ש"ח, שאותו העביר המשיב לידי העותרת במהלך השנים 2004-2001 – היווה הסדר ביניים בין הצדדים, על פי המלצת ועדת הערעור (כאשר ערעורה של העותרת בפני הועדה, שהוגש בשנת 2000, נותר תלוי ועומד). על פי החומר שנמסר לנו, נראה כי כל עוד חל הסדר ביניים זה – שהוארך שלוש פעמים, כל פעם בשנה נוספת – לא באה כל דרישה מצד העותרת להגדלת הקצבה החודשית שהועברה לה. למעשה רק כאשר החליט המשיב שלא להמשיך ולהאריך את תוקפו של הסדר הביניים הנ"ל, רק אז "קם לתחייה" ערעורה של העותרת בפני ועדת הערעור ועלו טענותיה בהקשר הנוכחי. התנהלות זו מעידה על כך ששני הצדדים ראו בקצבה בסך 3,000 ש"ח ככזו שנתנה מענה בתקופה האמורה לכל תביעותיה הכספיות של העותרת, לרבות עבור מזונות הבת. בהתאם, קבעה ועדת הערעור הנכבדה כי הסדר הביניים הינו: "הסדר שכלל את כל תביעותיה של המערערת [העותרת כאן – ח"מ] כלפי המשיב, לרבות מזונות בתה הקטינה". אינני סבור, כי בקביעה זו נפלה שגגה כלשהי. 46. תשלום המזונות בתקופת שירותה הצבאי של הבת: המשיב, שנסמך על מה שהיה קבוע בסיפא לסעיף 62 לחוק שירות הקבע גימלאות, טוען כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, אשר נדרש לסוגית חיובו של דניאל במזונות הבת, קבע באופן מפורש כי חיוב זה יחול על דניאל רק עד לתום לימודיה התיכוניים של הבת. לפיכך, כך לשיטת המשיב, לא קמה לו סמכות – וקל וחומר שאין עליו חובה – להורות על תשלום מזונות "עודף", אשר יתייחס לתקופת שירותה הצבאי של הבת. גם בנוגע לסוגיה זו דומני כי הדין עם המשיב. סעיף 62 לחוק שירות הקבע גימלאות קבע, באופן חד-משמעי, כי כל עוד אין בפני המשיב פסק דין של ערכאה מוסמכת, המחייב אותו להעביר את זכאותו של גמלאי לאדם אחר לצורך תשלום מזונות – לא ניתן להעביר זכאות זו בשום דרך (והדברים מתקשרים, כמובן, לטענתה העיקרית של העותרת, ולאמור בפס"ד צה"ל). עוד חשוב לציין כאן את העובדה שחיובו של דניאל במזונות הבת (לרבות, כמובן, תקופת חיובו במזונות אלה) נקבע בהסכמת העותרת, במסגרת הסדר הפשרה הראשון ביניהם, אשר קיבל, כאמור, תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בתאריך 19.11.2001. לו ביקשה העותרת לחייב את דניאל (ובהתאם את המשיב) בתשלום מזונות הבת עד לתום שירותה הצבאי, הרי שהיה עליה להימנע מכריתת הסדר הפשרה הראשון (ואין בדברים הנ"ל משום קביעה כלשהי ביחס לשאלה האם עמדה, או עומדת לעותרת, או לבת, האפשרות להגיש נגד דניאל תביעה בנוגע למזונות בתקופת שירותה הצבאי של הבת). 47. זאת ועוד – אחרת: אף אם אניח הנחה מרחיקת לכת לטובת העותרת, והיא כי חרף לשונו הברורה של סעיף 65 לחוק שירות הקבע גימלאות ניתן, בדרך של פרשנות, להגיע למסקנה כי גם בהעדר פסק דין מתאים, חלה על המשיב חובה לשלם את מזונות הבת, או את חלקם, גם במהלך שירותה הצבאי (וזאת, בין היתר, נוכח ההלכה שנקבעה ב-ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח(3) 461 (1994)) – עדיין הנני סבור כי בנסיבות העתירה שבפנינו אין מקום להורות כן. הטעם לכך מתבסס שוב על העובדה שהמשיב העביר לידי העותרת סכומי כסף עודפים ניכרים, כאמור לעיל, שחלקם הועברו בטעות, ושערכם עולה באופן משמעותי על חיובו הנטען של המשיב במזונות ביחס לתקופת שירותה הצבאי של הבת (או לגבי התקופה שניתן היה לטעון שדניאל חייב היה בפרנסתה של העותרת, כאמור בפיסקה 42 שלעיל). במילים אחרות, אפילו אם הייתי קובע שעל המשיב להעביר לעותרת סכום של 1,250 ש"ח לחודש, וזאת בעבור כל חודש שבו שירתה הבת בשירות צבאי – הרי שחיוב זה ממילא היה מתקזז עם הכספים העודפים שהועברו לידי העותרת. סיום 48. סיכומם של דברים: (א) על פי הדין שנהג עד לאחרונה והרלבנטי לעתירה – לא עמדה לעותרת זכות עצמאית, למול המשיב, לקבלת מחצית מקצבת הפרישה של דניאל (או ליתר דיוק: מחצית מהקצבה המשולמת בעבור הזכויות לגמלה שנצברו בתקופת השירות שבמהלכה היו בני הזוג נשואים), אלא אך ורק זכות במישור היחסים שבינה לבין דניאל. תיקונו של חוק שירות הקבע גמלאות, בעקבות חיקוקו, לאחרונה, של החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו – מעיד גם הוא על נכונותה של פרופוזיציה זו מעבר להלכת צה"ל. (ב) לא נמצא כי יש עילה להתערבותנו בהחלטת המשיב שלא לעשות כאן שימוש בסמכותו לפי סעיף 65 לחוק שירות הקבע גימלאות, בנוסחו כפי שהיה עד לאחרונה. (ג) אין מקום לחייב את המשיב לשלם סכומי כסף נוספים כמזונות עבור הבת, וממילא – אף אם היה קיים חיוב כזה – הרי שהתשלומים העודפים שאותם העביר המשיב לעותרת עולים על היקפו של החיוב הנטען, ולמצער מתקזזים עימו. 49. בפני העותרת פתוחה, כמובן, הדרך לפנות עתה למשיב בבקשה מתאימה לקבלת חלק מקצבת הפרישה, האמורה להיות משולמת לדניאל כיום מכוח הוראות חוק שירות הקבע גימלאות, וזאת בעקבות חקיקתו של החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו והוראותיו, והכל כפי שצוין בסעיף 28 לתגובתו של המשיב מתאריך 25.01.2015: "...העותרת רשאית להגיש לרישום את פסק הדין שבידה וככל שיירשם פסק הדין, תוכל לקבל, מכאן ולהבא, את חלקה בקצבתו של מר עוקב באופן ישיר מצה"ל". מטבע הדברים, אין זה ראוי שנעיר, או נקבע מסמרות נוספות בהקשר זה. 50. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – אם תשמע דעתי, אציע לחברי כי נדחה את העתירה. בשים לב לנסיבות העניין, גם אציע כי לא נעשה כאן צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא (בדימ') א' גרוניס: אני מסכים. ה נ ש י א (בדימ') השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏י"ט בניסן התשע"ה (‏8.4.2015). ה נ ש י א (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09083470_K12.doc עכ+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il