אלחי כרמלי נ. שר הבטחון

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8346/22 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ר' רונן העותר: אלחי כרמלי נ ג ד המשיב: שר הבטחון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד עדי קידר בשם המשיב: עו"ד יצחק ברט פסק-דין השופטת ר' רונן: בעתירה שלפנינו משיג העותר על החלטת שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) שלא לאשר לו חופשה חריגה לצורך השתתפות בחתונתה של אחותו. כעולה מהעתירה, כנגד העותר הוצא צו מעצר מנהלי החל מיום 8.11.2022 ועד ליום 7.3.2023, מכוח סעיף 2 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט-1979 (להלן: חוק המעצרים). ביום 13.11.2022 ניתנה החלטת נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ר' לורך) המאשרת את צו המעצר המנהלי, בהתאם לסעיף 4 לחוק המעצרים (מ"מ 16597-11-22). ביום 12.12.2022 צפויה להינשא אחותו של העותר ומשכך פנה העותר לשב"ס ביום 23.11.2022 בבקשה כי תינתן לו חופשה מיוחדת לצורך השתתפות בחתונה. ביום 27.11.2022 דחה שב"ס את הבקשה מהטעם כי העותר הוא עצור מנהלי שאינו זכאי לחופשה. ביום 29.11.2022 פנה העותר למשיב באמצעות פרקליטות המדינה בבקשה כי המשיב יאפשר לו לצאת לחופשה מיוחדת. באותו היום התקבלה תשובת הפרקליטות לפיה היא מתנגדת לבקשה. במסגרת העתירה העלה העותר טענות שונות כנגד החלטת שב"ס. כמו כן, התייחס העותר לשאלת הסמכות השיפוטית וטען כי בהיותו עציר מנהלי אין כל ערכאה שיפוטית אחרת שהוא יכול לפנות אליה בבקשה פרטנית כדוגמת הסעד המבוקש בעתירה. לכן, לשיטתו, סמכות הדיון בעתירה נתונה לבית משפט זה ביושבו כבית משפט גבוה לצדק. המשיב הגיש בקשה לדחיית העתירה על הסף במסגרתה טען כי לעותר עומד סעד חלופי בדמות פנייה לנשיאת בית המשפט המחוזי שאישרה את מעצרו המנהלי. זאת, בדומה להלכה החלה על עצורים בהליכים פליליים, לפיה על עצור המבקש לצאת לחופשה להגיש, לאחר מיצוי הליכים, בקשה לעיון חוזר לפי דיני המעצרים לבית המשפט שדן במעצרו. העותר הגיש תגובה לבקשה למחיקה על הסף, במסגרתה חזר וטען כי הסמכות השיפוטית נתונה לבית משפט זה. לטענתו, אין מקום להשוואה בין עצורים פליליים לעצירים מנהליים, שכן בעוד שבהליך הפלילי הגורם שהורה על החלטת המעצר הוא בית המשפט הדן בהליך הפלילי ולכן הוא גם רשאי לשנות מהחלטתו, במקרה שבנדון הגורם שהוציא את צו המעצר הוא המשיב, בעוד שסמכות נשיא בית המשפט המחוזי מוגבלת לביקורת שיפוטית על צו המעצר. בשולי הדברים ציין כי ככל שתתקבל עמדת המשיב ביחס לסעד החלופי, הוא יפנה לנשיאת בית המשפט המחוזי מרכז תוך שמירה על טענותיו. דיון והכרעה אף מבלי להידרש לטענות העותר לגוף העתירה, הרי שדין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. הפסיקה עמדה על כך כי לא קיימת הסדרה חקיקתית ברורה בדבר האופן בו יש לדון בבקשות עצורים ליציאה מבית הסוהר לצורך השתתפות באירועים משפחתיים. בתוך כך התוותה הפסיקה שני מסלוליים חלופיים העומדים בפני העצור – מסלול "מינהלי" שכולל פניה לשב"ס ובמקרה הצורך הגשת עתירת אסיר. מסלול זה מאפשר את הוצאת העצור רק בדרך של ליווי צמוד של סוהרים, ואינו מאפשר את יציאתו לאירוע המתקיים באולם אירועים; ומסלול "פלילי" שכולל הגשת בקשה לעיון חוזר במסגרת ההליך שמתנהל נגד העצור. עוד נקבע כי ראוי שבמקרה כזה יפנה העצור לשב"ס ויציין שהוא מתעתד להגיש בקשה לעיון חוזר שתכליתה יציאה לחופשה ויציין את פרטיה, באופן שיאפשר לשב"ס לגבש עמדה ביחס לכך ולייעל את הדיון בפני בית המשפט. נקבע כי הפנייה לשב"ס אינה תנאי מקדים להגשת בקשה כאמור אך על בית המשפט של מעצרים להביא בחשבון במסגרת החלטתו את האפשרות שעמדה בפני העצור להקדים פנייה לשב"ס ולקבל את תגובתו (בש"פ 5857/17 מדינת ישראל נ' קורובקוב (15.8.2017); רע"ב 3225/22 שירות בתי הסוהר נ' אליאב (17.5.2022)). מתווה זה נקבע אומנם ביחס לעצורים פליליים אך כמובהר להלן, יש להחילו גם ביחס לעצירים מנהליים, למצער כאלו המבקשים לצאת לחופשה ללא ליווי צמוד. בניגוד לטענת העותר, סמכותו של נשיא בית המשפט המחוזי אינה מתמצית בביקורת שיפוטית על ההחלטה המנהלית של המשיב, אלא שמבחינה מהותית אין כל תוקף לצו המעצר המנהלי ללא אישורו של נשיא בית המשפט המחוזי, שאף יש לו סמכות להמשיך ולדון בעניין המעצר המנהלי עד לשחרורו של העציר (סעיף 5 לחוק). כך, הגם שבהתאם לחוק המעצרים שבנדון, הסמכות להוציא את צו המעצר המנהלי נתונה למשיב והוא גם מוסמך לבטל אותו בהמשך (סעיפים 2 ו-4(ד) לחוק), הרי שלנשיא בית המשפט המחוזי נתונה הסמכות "לאשר את צו המעצר, לבטלו או לקצר את תקופת המעצר שבו". ככל שלא יובא העציר תוך 48 שעות ממעצרו לפני נשיא בית המשפט המחוזי – העציר ישוחרר (סעיף 4 לחוק). כמו כן, החוק קובע כי משאושר צו מעצר מנהלי, על נשיא בית המשפט המחוזי לדון מחדש במעצר לא יאוחר משלושה חודשים אחרי אישורו ועד לשחרורו של העציר, ואם לא עשה כן העציר ישוחרר (סעיף 5 לחוק). עולה אם כן כי הגורמים המוסמכים לבטל או לשנות צו מעצר שניתן לפי חוק המעצרים שבנדון, הם נשיא בית המשפט המחוזי ושר הבטחון. מכאן כי מבחינה מהותית, הגם שלא נשיא בית המשפט המחוזי מוציא את הצו הראשוני, אין לצו תוקף אם הוא לא מאושר על-ידיו. כמו כן, בניגוד לטענתו של העותר, קיים למעשה הליך משפטי המתנהל בעניינו, שכן החוק קובע הליך של עיון תקופתי מחדש בצו המעצר עד לשחרור העציר. עוד יובהר כי המתווה שנקבע בפסיקה ביחס לעצורים פליליים חל הן ביחס לנאשמים העצורים עד תום ההליכים, כאשר אז בית המשפט שהורה על המעצר הוא בית המשפט הדן בהליך הפלילי, אך הוא חל גם ביחס לחשודים העצורים במעצר ימים טרם הגשת כתב אישום. במקרה האחרון, בית המשפט דן בהליך המעצר בלבד, זאת בדומה לעצירים מנהליים שההליך המשפטי היחיד שמתקיים בעניינם הוא ההליך בעניין המעצר עצמו. לאור האמור, אני סבורה, כי המסלול הראוי לבחינת בקשת עציר מנהלי לצאת לחופשה היא בדרך של פניית העציר לגורמים המוסמכים, בהתאם לחוק המעצרים, לשנות ממעצרו. בקשה שכזו היא למעשה מעין בקשה ל"עיון מחדש" בהחלטת המעצר, לאור נסיבות חדשות ולכן ראוי שהיא תיבחן על-ידי מי שקיבל את ההחלטה בעניין המעצר. בהתאם לכך, על העציר לפנות בבקשה מקדימה לשר הבטחון (כפי שאכן נעשה במקרה הנדון). לאחר שימצה את ההליכים בדרך זו, עליו לפנות לנשיא בית המשפט המחוזי שאישר את מעצרו. פניה שכזו תאפשר לגורם שקיבל את ההחלטה לבחון אותה פעם נוספת, לאור הנסיבות הנטענות בבקשה אל מול המידע המודיעיני החסוי שנחשף בפניו, ותמנע החלטות - שיפוטיות או מנהליות – סותרות. כמו כן, בדומה לעצורים פליליים, גם ביחס לעצירים מנהליים אני סבורה, כי ראוי שהעציר יפנה עובר להגשת הבקשה לשב"ס על מנת לעדכן אותו, כמי שאמון על החזקתו, בדבר כוונתו להגיש בקשה לחופשה בכדי שיגבש את עמדתו המקצועית ויסייע לבחינת הבקשה, שפעמים רבות לוחות הזמנים לבירורה הם דחוקים, ביעילות ובמהירות. אשר על כן, בידי העותר קיים סעד חלופי. לאחר שהקדים ופנה לשב"ס ולמשיב, עליו לפנות עתה לנשיאת בית המשפט המחוזי שאישרה את מעצרו המנהלי. הלכה היא כי מקום בו עומד לעותר סעד חלופי, לא יידרש בית משפט זה לעתירה ולכן דין העתירה להידחות על הסף (ראו מיני רבים: בג"ץ 8284/21 תזמורת ירושלים מזרח ומערב נ' משרד התרבות והספורט מדינת ישראל, פסקה 10 (27.2.2022); בג"ץ 1925/12 אלסאנע נ' מינהל מקרקעי ישראל (15.7.2012)). העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ד בכסלו התשפ"ג (‏8.12.2022). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22083460_P03.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1