רבאח חאלד נ. אחים בעראר בע"מ

פסק-דין בתיק רע"א 8341/13 בבית המשפט העליון רע"א 8341/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר המבקש: רבאח חאלד נ ג ד המשיבות: 1. אחים בעראר בע"מ 2. הראל חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 3.12.2013 בת"א 34183-03-11 שניתנה על ידי השופטת ר' למלשטריך-לטר בשם המבקש: עו"ד עילית איסק פארי בשם המשיבות: עו"ד שאדי אלמאדי פסק-דין לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ר' למלשטריך-לטר) בת"א 34183-03-11 מיום 3.12.2013 לדחות את בקשת המבקש להעביר את תובענתו לבית משפט השלום. רקע 1. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה שעילתה נזקי גוף אשר נגרמו לו, לטענתו, שעה שהועסק כעובד בניין עבור המשיבה 1. בשל נזקיו הנטענים החל המבקש סובל מלקויות שונות ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 100% על ידי המוסד לביטוח לאומי. המבקש העריך בכתב התביעה כי סכום תביעתו יעמוד על 4,654,000 ש"ח. 2. ביום 13.12.2012 נערכה ישיבת קדם המשפט הראשונה בתביעה ובתומה הורה בית המשפט לצדדים להגיש תחשיבי נזק. כן קבע בית המשפט דיון קדם משפט נוסף ליום 18.3.2013 לשם "מתן הצעת בית המשפט". במועד המיועד נערך דיון ובתומו צוין בפרוטוקול כי "בית המשפט נתן הצעתו בנושא התיק". לאחר דברים אלו נערכה ביום 11.9.2013 ישיבת קדם משפט נוספת בתיק וישיבת הוכחות ראשונה נקבעה ליום 23.12.2013. 3. ביום 24.11.2013 הגיש המבקש בקשה להעברת התיק לבית משפט השלום. המבקש ניסח את בקשתו באופן תמציתי ולקוני. זו לשונה של בקשה זו: "מוגשת בזה בקשה להעביר את התיק לבית משפט השלום בחיפה. לאחר שנבחנו טענות הצדדים והמסמכים שהוגשו, ולאור סכום הפיצוי המבוקש על ידי התובע, נראה כי הסמכות העניינית היא לבית משפט השלום בחיפה. מבוקש לבטל את 2 מועדי ההוכחות שנקבעו. בטוחני בהסכמתו האדיבה של ב"כ הנתבעות. עותק מהבקשה יועבר לב"כ הנתבעות. מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה". 4. עוד באותו היום קיבל בית המשפט המחוזי החלטה זו: "ב"כ הצדדים יאשרו בהודעה בכתב לבית המשפט שאכן הובהר להם טרם מתן הצעת בית המשפט, שלאחר מתן ההצעה לא ניתן יהיה להעביר את התיק לבית משפט השלום". בתגובה הודיע המבקש, ביום 1.12.2013, כי "לא שמע במועד מתן ההצעה על ידי בית משפט נכבד זה כי לאחר מתן ההצעה, לא ניתן להעביר את התיק לבית משפט השלום". לעומתו, בא כוח המשיבה 1 הודיע כי "אכן הובהר לצדדים כי לא יהא ניתן להעביר את התיק לבית המשפט לאחר מתן הצעת בית משפט הנכבד". ביום 3.12.2013 החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה וכך נכתב בהחלטתו זו: "כענין שבשגרה בתיקים מסוג זה, אני מודיעה מפורשות מראש כי לאחר מתן ההצעה לא ניתן להעביר את התיק לבית משפט השלום. כך עשיתי גם בתיק זה. הנושא מובן, שכן לא ניתן לערוך shopping בין שופטים לגבי תוצאת התיק בשלבי ההצעות. התיק ישמע כמתוכנן". בהחלטה נוספת מאותו היום השלים בית המשפט החלטתו וקבע כי: "לכן, בשלב זה התיק לא יועבר לבית משפט השלום. כל הקביעות בתיק - בתוקף". 5. כנגד החלטות אלה מכוונת הבקשה שלפני. טענות המבקש 6. המבקש - באמצעות באת כוחו עו"ד עילית איסק פארי - הסביר את המניעים שעמדו בבסיס בקשתו. לטענת המבקש, במהלך הכנותיו לישיבת ההוכחות הראשונה התחוור לו כי התגמולים אשר הוא צפוי לקבל מן הביטוח הלאומי יגיעו לסכום של כ-2,600,000 ש"ח. הואיל וסכום זה צפוי להתקזז מן הפיצוי לו יזכה באם תתקבל תביעתו, העריך המבקש כי הפיצוי שייפסק לו עשוי להיות נמוך מגבול תחום סמכותו של בית משפט השלום. לפיכך, נחשף המבקש, לשיטתו, לסיכון כי יוטל עליו סכום האגרה המוגדל הקבוע בתקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרה). המבקש סבר כי העברת התיק לבית משפט השלום "תחלצו" מאחיזתה של תקנה זו, ותאפשר לו לשלם את סכום האגרה המתאים לבית משפט השלום. המבקש מסביר כי תכליתה של תקנה 5(ג) היא "להעניש" תובע אשר הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה המתאימה להתברר בבית משפט השלום, ובאמצעות כך לעודד הגשת תביעות לערכאה המתאימה. תכלית זו אינה תקפה ביחס למבקש שכן הוא לא שקט על השמרים אלא הגיש בקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום. לטענת המבקש, בקשתו נעוצה בטעם ענייני - חששו מפני חסרון כיס - ואין יסוד להערת בית המשפט לפיה בקשתו מקורה בניסיון לערוך”forum shopping” , מה גם שלא הוצגה כל ראיה שתבסס מסקנה זו. המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי מוסמך להורות על העברת התיק לבית משפט השלום. המבקש מפנה לרע"א 2992/98 ספקטור נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נב(3) 673 (1998) (להלן: עניין ספקטור), בו נקבע כי בית משפט השלום מוסמך לתקן את כתב התביעה ולהורות על העברת התיק לבית המשפט המחוזי. אמנם, ברע"א 60/03 רובין נ' אפלבוים, פ"ד נז(3) 475 (2003) (להלן: עניין רובין) נקבע, בדן יחיד, כי הלכת ספקטור אינה חלה "במהופך", ואין בית המשפט המחוזי רשאי לתקן את כתב התביעה ולהעבירה אל בית משפט השלום. המבקש טוען עם זאת כי פסק הדין בעניין רובין הוא שגוי ויש לבטלו, בין היתר משום שהוא אינו מביא בחשבון את הסנקציה הקשה שבתקנה 5(ג) לתקנות האגרה. המבקש טוען כי לא שמע את "הודעת" בית המשפט המחוזי לפיה לאחר מתן הצעת הפשרה לא יתקבלו בקשות להעברת התיק לבית משפט השלום. המבקש מזכיר כי הודעה כאמור אינה מופיעה בפרוטוקול הדיון. המבקש טוען כי חוות הדעת האקטואריות הרלוונטיות הגיעו לידיו אך יום אחד לפני שהועלתה הצעת בית המשפט, והוגשו לעיונו של בית המשפט ביום בו הועלתה ההצעה. סד זמנים דחוק זה מנע מבא כוחו להיערך כיאות עובר לשמיעת הצעת הפשרה. תשובת המשיבות 7. המשיבות - באמצעות בא כוחן עו"ד שאדי אלמאדי - טוענות כי עובר לשמיעת הצעת בית המשפט אכן ציינה השופטת קמא כי לאחר מתן ההצעה היא לא תיעתר לבקשה להעביר את התיק לבית משפט השלום. המשיבות מזכירות כי התיק התנהל לפני בית המשפט המחוזי לאורך תקופה ממושכת, ואף הוגשו במסגרתו חישובי נזק מטעם הצדדים. לטענת המשיבות, מטרת המבקש בבקשתו היא להחליף את המותב הדן בתיק, וזאת מהטעם שהצעת בית המשפט לא נראתה לו. המשיבות מציינות כי נתוני הביטוח הלאומי הוגשו "זמן רב" לפני שהמבקש הגיש את בקשתו להעברת התיק לבית משפט השלום. תגובת המבקש 8. התרתי למבקש להגיב בקצרה לטענות המשיבות. בתגובתו טוען המבקש כי אין ממש בטענת המשיבות לפיה התיק התנהל זמן רב טרם הועלתה הצעת בית המשפט. המבקש דוחה את טענת המשיבות לפיה בקשתו הוגשה בחוסר תום לב. באת כוח המבקש מבהירה כי "לו שמעתי דברים אלה הייתי מאשרת את הבהרת בית המשפט אשר לצערי לא נרשמה בפרוטוקול. גם ברישומים שהח"מ עורכת במהלך דיונים מקדמיים בבית המשפט לא נכתב דבר...". דיון והכרעה 9. לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובת המשיב ובתגובת המבקש החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, כאמור בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), וזאת לאחר שניתנה לצדדים ההזדמנות להציג את עמדתם ולאחר ששוכנעתי כי אין במתן הרשות האמורה כדי לפגוע בזכותם כבעלי דין. 10. החלטת בית המשפט המחוזי היא בגדר "החלטה אחרת" [ראו, למשל: ע"א 145/58 קלקודה נ' אגד (א.ש.ד.) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד יג 260 (1959); רע"א 1963/13 אמיר דוק, עו"ד - מנהל מיוחד נ' מגא בטון 2011 בע"מ, סעיף 20 (7.7.2013); חמי בן-נון וטל חבקין, הערעור האזרחי, עמ' 120 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)]. ערעור על החלטה שכזו טעון קבלת רשות בהתאם לסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בהתאם לסעיף זה, רשות כאמור תינתן אך כאשר שוכנע בית המשפט כי באם יידחה הדיון בהחלטה לשלב הערעור על פסק הדין הסופי "יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" [עוד ראו, למשל: רע"א 8946/12 חברת נמל חיפה בע"מ נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ, פסקה 6 (21.3.2013); רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי, פסקה 6 (3.4.2013)]. בתוך כך ייטה בית המשפט ליתן רשות כאמור כאשר הוא משתכנע כי נפל בהחלטה פגם דיוני היורד לשורשו של ההליך [בן-נון וחבקין, עמ' 196]. כן ייטה בית המשפט ליתן רשות ערעור כאשר הבקשה מגלה שאלה בעלת חשיבות משפטית, אשר דחיית הדיון בה עלולה להקשות על ליבונה על ידי בית משפט זה [בן-נון וחבקין, עמ' 201]. 11. העברת הבקשה שלפני במסננת השיקולים שלעיל מגלה כי דינה להתקבל. עיון בבקשה מלמד כי היא מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, העוסקת באפשרות כי בית המשפט יודיע כי לאחר שיציע לצדדים הצעת פשרה מטעמו לא תתקבלנה, באופן גורף, בקשות מסוג מסוים. כפי שנראה, הבקשה אף חושפת פגם דיוני אשר נפל בהחלטת בית המשפט קמא. במצב דברים זה, ומשום שאי העתרות לבקשה עלול לחשוף את הצדדים לאפשרות כי דיון ערעורי בהחלטה יוביל לביטולה ולהורדת משאביהם ומשאבי בית המשפט לטמיון - החלטתי לקבל את הבקשה. כבילת שיקול הדעת 12. נקודת המוצא היא כי כאשר מוגשת לבית המשפט בקשה שומא עליו להפעיל את שיקול דעתו, ולהכריע בבקשה באופן מנומק ותוך התייחסות לטעמי הצדדים. במקרים מסוימים הנמקה חסרה או חלקית עשויה להצדיק מתן רשות לערער ואף את ביטול ההחלטה [ראו, למשל: רע"א 10141/07 חברת עובד לוי תיעוש האבן והבנייה בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני, מפרק של חברת י. זקן מפעלי בניה בע"מ, פסקה 22 (2.6.2008)]. דברים אלו מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בבקשות העוסקות בפורום לפניו נשמע ההליך, ובמיוחד כאשר מדובר בשאלות שבסמכות עניינית [השוו: בג"צ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, פסקה 25 לפסק דינו של השופט א' לוי (30.8.2007)]. הטעם לכך הוא שלהחלטות בעניינים אלו השפעה ניכרת על ההליך המשפטי. דברים אלו יפים אף לבקשה שלפני, שכן קבלת בקשת המבקש על ידי בית המשפט קמא הייתה מביאה להפסקת הדיון ולהעברת התיק לבית משפט אחר. במצב דברים זה קיימת חשיבות של ממש לעריכת דיון ממצה בבקשה ובטעמיה. העדר דיון שכזה עלול לחשוף את הצדדים לסיכון כי אם תתהפך ההחלטה בשלב מאוחר, עלולים המשאבים שהשקיעו בהליך לרדת לטמיון. 13. ואולם, בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בכך שהצדדים הוזהרו כי לאחר שתוצג הצעת הפשרה מטעם בית המשפט לא תתקבלנה בקשות העברה. כאמור, הצדדים חלוקים בשאלה האם אזהרה שכזו נשמעה באולם בית המשפט. מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי אזהרה כאמור אכן הושמעה, וזאת לאור החלטות כבוד השופטת למלשטריך-לטר מיום 24.11.2013 ומיום 3.12.2013. חרף זאת, לא מצאתי כי אזהרה זו מהווה טעם מספיק לדחיית בקשת המבקש על הסף. גם השיקול בדבר החשש מפני forum shopping אינו יכול שיצדיק, לכשעצמו, החלטה זו. 14. מתן הצעת פשרה על ידי בית המשפט הוא עניין יומיומי בתביעות אזרחיות, ובעיקר בתביעות בנזיקין. הצעת הפשרה נועדה לקדם פתרון מוסכם שייתר את המשך ההליך, ובכך יביא לחסכון במשאבים שיפוטיים ובמשאבי הצדדים. פתרון שכזה אף משרת את האינטרס שבעשיית צדק שכן ההנחה היא כי המוסכם הוא גם הצודק [השוו: דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים א, עמ' 17 בסעיף 2.8 (1991)]. במסגרת מאמציו לפשר בין הצדדים עשוי בית המשפט להביע בפניהם, באופן זהיר, את דעתו הלכאורית באשר לתביעה וסיכוייה. בהבעת עמדה שכזו אין פסול, כל עוד אין בה כדי להעיד על גיבוש עמדה סופית אשר לא יכול שתשתנה במהלך ההליך. יפים בעניין זה דברי המשנה לנשיא מ' אלון בע"א 287/88‏ מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ ‎נ' עבדל ראזק סליימה, פ''ד מד(3) 758, 761 (1988): "מטבעה של פשרה, שלעתים קרובות אין היא מושגת אלא בעזרתו של בית המשפט. בהבאת בעלי הדין לכלל פשרה יש שבית המשפט נותן ביטוי לתחושותיו הלכאוריות בהסבר, ולעתים אף בשכנוע, לפשרה המומלצת על-ידיו. ומעשים בכל יום, שתוך כדי הצעת פשרה ועשייתה מביע בית המשפט דעה זו או אחרת על סיכויי התביעה וההגנה, דעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה לפי שלב השמיעה שבו נתון ההליך השיפוטי. הבעת עמדה כזו על-ידי השופט, בסגנון זהיר, אין בה כדי לפוסלו מלהמשיך בדיון, משהצעת הפשרה לא עלתה יפה. ברור, כי בשלב מקדמי זה אין השופט מגבש עמדה סופית בעניין, וכשופט מקצועי, האמון על מלאכת השפיטה, חזקה עליו, שבטרם נסתיימו כל הליכי הדיון לא יבוא לכלל הכרעה סופית בדין ודברים שלפניו". נכון הדבר, עמדתו הלכאורית של בית המשפט עשויה להקנות לצדדים הצצה לנבכי מחשבתו של השופט היושב בדין. הצצה זו עשויה לתמרץ את מי שאינו מרוצה מהצעת הפשרה לנסות ולהחליף, באמצעים שונים, את המותב לפניו נשמעת התובענה. נסיון שכזה, המכונה forum shopping, הוא פסול. יש בו כדי לפגוע בצד שכנגד ולגרום לבזבוז משאביו. יש בו אף כדי לפגוע במערכת בכללותה ולגרום להקצאה בלתי יעילה של משאבים שיפוטיים [ראו, למשל: ע"א 3406/13 מזאוי נ' עזבון המנוח סלים מזאוי, פסקה 3 (9.6.2013); בש"א 3867/13 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' דראושה, פסקה 3 (16.6.2013). כן השוו: מיכאיל קרייני "שיקולי הפורום הנאות: מסעם אל תום האלף השני ומעבר לו" מחקרי משפט יט 67, 87 (2002)]. לפיכך, החשש מפני ביצוע forum shopping הוא שיקול בר משקל אליו יש להתייחס בעת הדיון בבקשה לשינוי הרכבו של המותב הדן בתיק. ואולם, שיקול זה אינו יכול שיהיה השיקול הבלעדי. בית המשפט אינו רשאי להגביל מראש את שיקול דעתו, ולהחליט כי כל נימוק שהוא, משכנע ככל שיהיה, לא יצדיק היעתרות לבקשה. כבילה מוחלטת שכזו של שיקול הדעת אינה עולה בקנה אחד עם חובתו של בית המשפט להידרש למכלול השיקולים הרלוונטיים לבקשה שלפניו. אין בית המשפט רשאי להכריז על עצמו כמי שדעתו ננעלה והוא אינו פתוח עוד לשכנוע על ידי הצדדים [השוו: בג"צ 2148/94 גלברט נ' יושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פ"ד מח(3) 573, 605 (1994); יגאל מרזל דיני פסלות שופט, עמ' 132 (2006)]. מובן גם כי אין בעובדה שהחלטות מסוג זה ניתנות "כדבר שבשגרה בתיקים מסוג זה" כדי להוות הצדקה להמשך הפעלתה של הפרקטיקה לפיה "מזהיר" בית המשפט את הצדדים כי לאחר שיציג להם הצעת פשרה מטעמו לא תתקבלנה, באופן גורף, בקשות מסוג מסוים. 15. מעבר לדרוש יש לציין כי האזהרה שהשמיע בית המשפט המחוזי אינה מופיעה בפרוטוקול הדיון. נכון הוא, הנחת המוצא היא כי הפרוטוקול משקף את הנאמר בדיון, ודברים אשר אינם מופיעים בפרוטוקול ניתן להניח שלא נאמרו [ראו, למשל: ע"א 896/13 קובלנקו נ' עבוד, פסקה 7 (28.2.2013); ע"א 7349/06‏ בן שטרית נ' פריאל (קלפון), פסקה 5 (3.6.2007)‏]. יחד עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות כי חילופי דברים מסוימים, לרבות הערות בית המשפט, לא נרשמו בפרוטוקול. הטעם לכך הוא כי לעיתים, באופן מעשי, "אין אפשרות לנהל רישום מילולי מלא של כל מה שנאמר במשפט" [ע"א 9311/06‏ סידון נ' רשות הטבע והגנים, פסקה 7 לפסק דינה של הנשיאה ד' בייניש (3.6.2007)]. כאשר מתעורר ספק שמא אין הפרוטוקול משקף את כל הנאמר בדיון ניתן לייחס משקל של ממש לגרסתו של בית המשפט, כמו גם להצהרה מפי באת כוח המבקש. ואולם, כאמור, אין צורך להכריע במחלוקת זו, וניתן אך להעיר כי מוטב היה לו אמירות בעלות חשיבות כמו זו שבמקרה דנן תמצאנה את מקומן בפרוטוקול הדיון. 16. סיכומו של דבר, דינה של החלטת בית המשפט המחוזי לדחות על הסף את בקשת המבקש להעברת הדיון, להתבטל. על פני הדברים, מסקנה זו צריך שתוביל להשבת התיק לבית המשפט קמא לשם השלמת הדיון בבקשה. ואולם, סבורני כי די בחומר שלפני כדי לאפשר להכריע בבקשה לגופה, ושיקולי יעילות מורים כי כך ראוי שייעשה במקרה דנן [ראו: תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי; סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט]. בקשה להעברת הדיון 17. אני סבור כי דין בקשת המבקש להעביר את הדיון לבית המשפט השלום להידחות. 18. הטעם העיקרי שהציג המבקש לתמיכה בבקשתו הוא חששו מפני הסנקציה שבתקנה 5(ג) לתקנות האגרה. ואולם, המבקש לא פרט הסבר זה בבקשתו הלקונית אשר נומקה אך בכך ש"נראה כי הסמכות העניינית היא לבית משפט השלום בחיפה". בקשה זו אף נעדרה תשתית עובדתית כלשהי לתמיכה בטענה בדבר סכום התביעה והסמכות העניינית. הבקשה לא נתמכה בתצהיר ולא צורפו לה תימוכין. אף לא פורט בבקשה המועד בו נודע למבקש אודות סכום התגמולים הצפוי להתקבל מן הביטוח הלאומי, ולא הוסבר מדוע המתין המבקש כשמונה חודשים ממועד הגשת תחשיבי הנזק מטעם המשיבים ועד להגשת בקשתו. פגמים אלו בבקשה מצדיקים, כשלעצמם, את דחייתה שכן כלל הוא כי "בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה..." [תקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי; כן ראו: ע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' קופר, פסקה 12 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (11.4.2013)]. 19. יתרה מכך, טענת המבקש לפיה העברת התיק לבית משפט השלום תמלט אותו מן הסנקציה שבתקנה 5(ג) אין לה על מה שתסמוך. כלל היסוד הוא כי המועד בו נקבעת חבות האגרה הוא מועד הגשת התביעה, ואין בשינויים שנעשו לאחר מועד זה כדי להשפיע על שיעור האגרה שנקבע [רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(1) 717 (2002) (להלן: עניין סיס)]. ואכן, כבר נפסק כי כלל זה יפה גם לאגרה המושתת על פי תקנה 5(ג), אשר פורשת תחולתה על תובענות אשר הוגשו לבית המשפט המחוזי, אף אם הועברו בהמשך לבית משפט השלום [רע"א 1364/03 עזבון המנוח פנחס ליאור ז"ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 606 (2003) (להלן: עניין ליאור)]. בעניין ליאור קיבל בית משפט זה את קביעת בית המשפט המחוזי ולפיה ההלכה שנקבעה בעניין סיס עולה בקנה אחד עם תכליתה של תקנה 5(ג) [אז תקנה 6(ג)], והיא להרתיע תובעים מלהגיש לבית המשפט המחוזי תביעה שסכומה מתאים לתחום סמכותו של בית משפט השלום. פרשנות זו אף מתיישבת עם הרצון להרתיע תובעים הסבורים, במהלך ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי, כי סיכויי תביעתם נמוכים מלנסות ולהעביר את התיק לבית משפט השלום ובכך להפחית את סכום האגרה [לתכליתה של תקנה 5(ג) ראו: רע"א 7031/12 שערי צדק המרכז הרפואי נ' פלונית, סעיף 5 (23.10.2013); רע"א 8101/98 פלוני נ' פלוני, פ''ד נד(2) 636, 639 (2000)]. על כן, הואיל ואין ממש בטעם העיקרי שהציג המבקש, נשמטת הקרקע תחת בקשתו. 20. יתר על כן, בקשת המבקש היא, למעשה, בקשה לתיקון כתב תביעתו. התובע בתביעות שעילתן נזקי גוף אינו נדרש לפרט בכתב התביעה את הסכום הנתבע בגין נזק כללי [תקנה 16(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי]. לפיכך, בתביעות שכאלה רשאי התובע לבחור את הערכאה אליה יגיש את תביעתו. אם הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי, רואים את התובע כמי שגילה את דעתו כי תביעתו עולה בסכומה על תקרת סמכותו של בית משפט השלום [אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 112 (מהדורה 11, 2013)]. לעיתים מסתבר לתובע, לאחר הגשת התביעה, כי הפיצוי הצפוי הינו נמוך יותר וברצונו לתקן את תביעתו ולהעבירה לבית משפט השלום. ואולם, הכלל הוא כי הסמכות העניינית נקבעת במועד הגשת התביעה, ואין בשינויים שאירעו לאחר הגשת התביעה כדי לשנות את הערכאה לה נתונה הסמכות העניינית. חריג מסוים לכלל זה נקבע בעניין ספקטור, אך בעניין רובין הובהר כי החריג אינו חל שעה שמתבקשת העברת הדיון מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום [כן ראו: רע"א 6132/09 עיריית טירת הכרמל נ' כלל השקעות בנדל"ן בע"מ, פסקה 3 (14.10.2009)]. וכך הסביר השופט (כתארו אז) א' ריבלין את החלטתו בעניין רובין, עמ' 479: "בבסיס כללי הסמכות העניינית מצויה ההנחה בדבר קיומו של קשר בין כהונת השופטים בערכאה מסוימת והכשרתם לבין סמכותה העניינית של אותה ערכאה... על נכונותה של הנחה זו ניתן לחלוק, אך מכל מקום, ביסוד קביעת התקרה לתביעות כספיות שהוכפפו לסמכות בית-משפט השלום ניצבת התפיסה שלפיה תביעות בגין סכומים גבוהים יותר ראוי שתידונה בבית-המשפט המחוזי. כיוון שכך, משהוציא בית-משפט השלום את התובענה מגדר סמכותו בעת שהתיר לתקן את סכום התביעה, על הדיון לעבור לבית-המשפט המחוזי. זהו הגיונה של הילכת ספקטור. ההפך אינו נכון. במקרה שבית-המשפט המחוזי מתקן כתב-תביעה באופן שסכום התביעה פוחת אל מתחת לתקרת סמכות בית-משפט השלום, אין מתקיים הקושי האמור עד שניתן להותיר בבית-המשפט המחוזי תביעות שהסכום הנתבע בהן נמוך יותר. בשל כך העברתו של תיק מבית-המשפט המחוזי לבית-משפט השלום נעדרת הצדקה מהותית, והמניע האפשרי היחיד לה הוא האינטרס של המערכת במניעת יצירת עומס-יתר בבית-המשפט המחוזי. אולם בהעברתה של תובענה מבית-משפט אחד אל רעהו, אחרי שכבר החל בה הדיון, כרוכות עלויות מערכת לא מבוטלות. עלויות שכאלה כרוכות גם בעצם הדיון בבקשה להעברה. בעלויות אלה אין תוחלת בשל היעדר חשש מפני השלכות המשך הדיון בבית-המשפט המחוזי. והתוצאה היא: בית-המשפט המחוזי אינו רשאי להעביר את הדיון לבית-משפט השלום – גם לאחר שתוקן סכום התביעה". ייתכן כי כלל זה ראוי לעיון חוזר. "ההנחה בדבר קיומו של קשר בין כהונת השופטים בערכאה מסוימת והכשרתם לבין סמכותה העניינית של אותה ערכאה" אינה מתיישבת לכאורה עם המגמה להרחיב את סמכויותיו של בית משפט השלום ועם התפיסה הרווחת בדבר כשירותם של שופטי השלום. יפים לעניין זה הדברים הבאים אשר הובאו בדין וחשבון הועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל (1997) בראשות השופט ת' אור: "בדרך כלל, השופטים שמונו לבית משפט השלום הם בעלי יכולת מקצועית לדון בכל סוגי העניינים המובאים בפני הערכאה הראשונה. זאת ועוד, רמת שופטי בית משפט השלום השתפרה בשנים האחרונות באופן מהותי, וכבר היום הם יושבים לדון בעניינים חשובים ומורכבים במסגרת סמכויותיו הנרחבות של בית משפט השלום. כנזכר לעיל, סמכויות אלה כוללות תביעות כספיות עד לסכום של מיליון ש"ח. ככלל, תביעות בסכומים גדולים יותר אינן מעוררות בהכרח שאלות משפטיות או עובדתיות מורכבות יותר מאלה המתעוררות בתביעות אחרות. זאת ועוד, בית משפט השלום מוסמך לדון היום בתביעות שונות במקרקעין ללא כל הגבלה בסכום התביעה. מהי ההצדקה, אפוא, להגביל את סמכותו מבחינת שווי תביעות שאינן במקרקעין? נוסיף, כי בית המשפט לענייני משפחה, אשר הוקם לאחרונה, מוסמך לדון בתביעות בין בני משפחה שעילתן סכסוך במשפחה, יהיה שוויין אשר יהיה, לרבות סכסוכים הנוגעים במקרקעין; הוא מוסמך לדון בתביעות למזונות ולמדור, בתובענות לאבהות או לאמהות, בתובענות לפי חוק הכשרות המשפטית, בעניינים לפי חוק אימוץ ילדים, ולפי חוק הירושה וכן בעוד שורה של עניינים. בית משפט השלום מוסמך, אם כן, לדון במגוון עניינים בעלי חשיבות, הן מבחינת תוכנם והן מבחינת שוויו של נושא המחלוקת". דברים אלו אשר נכתבו בשנת 1997 נכונים אף ביתר שאת כעת, לאחר שסמכויות בית משפט השלום הורחבו אף יותר, בין היתר באמצעות הגדלת תחום הסמכות והעמדת תקרתו על סך של 2,500,000 ש"ח [סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט; עוד ראו: רע"א 3319/00‏ שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ''ד נה(2) 817, 822 (2001); רע"א 4369/02‏ דורון נ' דורון, פ''ד נח(1) 241, 247 (2003)]. ואולם, המקרה שלפני אינו דורש עיון מחודש בעניין רובין, זאת משום שקיימים טעמים נוספים המצדיקים את דחיית בקשת המבקש. ואולם, כל עוד עומד פסק דין זה על מכונו, לא היה מקום לקבל את בקשת המבקש ולהורות על העברת התיק לבית משפט השלום. 21. אשר על כן, הערעור נדחה בזאת. בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון להשית על המבקש הוצאות. ניתן היום, ‏י"ז בסיון תשע"ד (15.6.2014) ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13083410_W07.doc בח/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il