בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 833/00
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופטת ט'
שטרסברג-כהן
כבוד השופט א' א' לוי
המערער: מאדי
ח'טיב
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על הכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה,
בת.פ. 193/98 מיום 19.12.99 שניתן
על-ידי
השופטים: ב' גילאור, י' דר, ש' שטמר
תאריך הישיבה: י'
באייר התשס"ב (22.04.02)
בשם
המערער: עו"ד זאיד פלאח
בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. המערער, מאדי חטיב, הוא אחיה של מת'אל חטיב
(להלן - המנוחה), אשר במותה היתה בת 18 בלבד. המנוחה גרה בבית אביה בעין אלאסד,
ונראה כי יחסיה עם אמה החורגת לא היו תקינים. בעקבות כך עזבה המנוחה, בתאריך
5.4.98, את בית אביה, וביקשה מדודה הגר במג'דל אל שמס, לקחתה לביתו. כבר באותו יום
נודע דבר בריחתה לאביה, ולאחר שהיא אותרה, הוסכם שהיא תלון אותו לילה בבית אחותה,
ותחזור לבית אביה ביום המחרת.
המערער עבד וגר אותה עת בנתניה, וביום 6.4.98,
ערב חג הקורבן, הגיע לבית אביו, והיה זה מספר שעות לפני שאחותו הובאה לשם. על פי
גרסת המשיבה, משנודע למערער כי אחותו ברחה מהבית, הוא ראה בכך פגיעה בכבוד המשפחה,
והחליט להמיתה. כאשר הובאה המנוחה לבית אביה, היא נכנסה לחדר צדדי על מנת לנוח.
אותה שעה ישבו האחרים, ובהם המערער, בחדר המשפחה וניהלו שיחה, במהלכה הוברר כי לא
נמצא פסול בהתנהגות המנוחה. חרף זאת, דעתו של המערער לא התקררה, ובעוד האחרים
מוסיפים לשוחח, הוא נכנס לחדרה של המנוחה וחנק אותה, תחילה בידיו, ואחר כך באמצעות
כבלים המשמשים מחשב שהיה קבוע באותו חדר.
להשלמת התמונה אוסיף, כי בעוד המערער מבצע את
זממו, התדפק גיסו על הדלת וביקש להיכנס לחדר, אך המערער דחה אותו בטענה שהוא מבקש
לאפשר לו להשלים את השיחה עם אחותו.
לאחר שהמערער ביצע את זממו, הוא יצא מהחדר
ועזב את הבית, ולאחר זמן קצר התגלתה גופת המנוחה כשהיא מוטלת ללא רוח חיים.
בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצועה של
עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, וגזר לו את עונש
החובה הקבוע בחוק - מאסר עולם, לאחר שמצא כי לא התקיימו בעניינו אחת מחלופותיו של
סעיף 300א' לחוק, המסמיך את בית המשפט לגזור עונש קל מזה הקבוע לצידה של העבירה.
2. בא-כוחו של המערער משיג בפנינו על הרשעת שולחו
בעבירת רצח, ועל העונש שהושת עליו. באשר להרשעה נטען, כי למעשה ההמתה קדמה התגרות
במערער, שמקורה היה בדברים ששמע מפיהם של אביו וחברו על התנהגותה של המנוחה. על פי
גרסה זו, הדברים שנאמרו למערער גרמו לו איבוד שליטה ותחושה קשה, ובעקבות כך החליט
להתבודד באחד החדרים. לרוע המזל הוא פגש שם את אחותו, וכאשר החל לשוחח עמה, היא
הוסיפה נדבך נוסף לקנטור, שעה שאמרה דברי התרסה שונים כלפי משפחתם. המערער טען כי
לא התכוון כלל להמית את אחותו, אך משקלם המצטבר של הדברים ששמע עובר לאירוע,
ודבריה של המנוחה, הם שגרמו לו לבצע את המעשה הקטלני.
את הגרסה הזו, לפיה ביצע המערער את העבירה
מחמת התגרות שהתרחשה בתכוף למעשה, דחה בית המשפט. הוא קבע כי גרסה זו אינה ראויה
לאמון, בראש ובראשונה משום שהועלתה באיחור ניכר, ואין לה זכר בהודעות אשר נרשמו
מפיו של המערער במהלך חקירתו. בית המשפט קבע עוד כי המערער ידע על בריחתה של אחותו
עוד לפני שהגיע מנתניה לבית המשפחה, ועל כן גם אם הוא שמע דברים נוספים על
התנהגותה מפיהם של אביו וחברו, לא היה בדברים אלה אותו רכיב של הפתעה הגורם
לאנשים, לעתים, לאובדן שליטה עצמית. לא זו אף זו, גם אם המערער שמע לראשונה על
מעשיה של אחותו רק בשעה שהגיע מנתניה, עובדה היא שעד לביצוע הרצח חלפו כשעתיים,
ודי בפרק זמן זה על מנת לאפשר גם למי שנקלע לסערת רוח, להירגע.
לנוכח כל אלה קבע בית המשפט, כי לא הוכח כלל
קיומו של קנטור סובייקטיבי, וממילא התייתר הצורך להכריע בשאלת קיומו של הרכיב
האובייקטיבי בקנטור.
3. בחנו בעיון רב את הכרעת דינו של בית המשפט
המחוזי, ולמעט עניין אחד שגוי שיובהר להלן, מצאנו כי היא מעוגנת היטב בראיות
שהובאו לערכאה הראשונה, וממצאיה משקפים נכונה את האירועים. אותו עניין שעל פי
השקפתי מחייב תיקון, הוא ממצאו של בית משפט קמא לפיו שמע המערער על בריחתה של
המנוחה עוד לפני שהגיע לבית אביו בעין אלאסד, בתאריך 6.4.98. את ממצאו זה ביסס בית
המשפט על דברים שאמרה אחות המערער, נבאל סולימאן חטיב (ראה עמ' 30 לישיבת יום
14.9.98). דא עקא, עיון מדוקדק בפרוטוקול הדיון מלמד, שהמערער אמנם שוחח בטלפון עם
העדה ושאל אותה "מה קרה עם מת'אל", אך שיחה זו לא התקיימה לפני בואו
מנתניה, אלא לאחר שהוא כבר חנק את המנוחה. בעקבות ביצוע המעשה הסתלק המערער מבית
אביו, ומדירתו של אחר שם שהה הוא טילפן לבית אביו, שוחח עם אחותו נבאל, ושמע מפיה
שהמנוחה נלקחה למגן-דוד-אדום.
במצב זה נכון היה לקבוע, כי המערער שמע
לראשונה על בריחתה של אחותו רק כאשר הגיע מנתניה לבית אביו. חרף זאת אני סבור, כי
לא נפל פגם כלשהו בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה בחר המערער להמית את המנוחה
לא עקב סערת רוחו, אלא בעקבות החלטה שקדם לה שיקול דעת, ומאותו מניע שבשמו נקב מיד
עם מעצרו, לאמור: "אני רצחתי אותה הכבוד שלי הכי חשוב" (ראו ת12/). מניע
זה מצא ביטוי גם בהמשך חקירתו, וכך נרשם מפיו בהודעה ת2/: "אחרי שהיא עזבה
בלא להודיע לאף אחד יצאה שמועה שהיא ברחה עם מישהו, החלטתי לחסל אותה כי המעשה
הזה...פוגע בכבוד שלי" (ראו ההודעה ת2/). על דברים ברוח זו חזר המערער פעם
נוספת בהודעה אשר נרשמה בכתב ידו (ת11/):
"רצחתי
אותה בגלל שהיא הביאה לי בושה לכל החיים ואם לא ארצח אותה אני אמות כל יום, ואז
אני מת אפילו אם אני חי בעולם הזה. הכבוד שלי הכי חשוב לי מכל החיים, ואני מעדיף
למות והכבוד שלי יהיה בשמים מאשר לחיות והכבוד שלי נעלם. כי כל דבר בחיים אפשר
להביא במקומו אבל הכבוד אם נעלם הוא לא יחזור בכלל. בשביל זה רצחתי".
בא-כוח המערער טען כי אין לייחס משקל-יתר
לדבריו אלה של המערער, הואיל והוא ביקש ליטול באמצעותם את נטל האשם על שכמו,
ולהביא בדרך זו לשחרורו של אביו אשר נעצר בחשד לביצוע הרצח. אולם גרסה זו של
המערער מתקשה להתמודד עם דברים שאמר עוד בטרם נעצר, ולא בפני איש מרות, אלא לעד
התביעה זיד סלמהב ספדי, אשר ליווה את המערער בדרכו להסגיר את עצמו לידיה של משטרת
ישראל. עד זה נשאל בבית המשפט אם בדרכם למשטרה אמר לו המערער מדוע המית את אחותו,
ועל כך השיב העד (ראו עמ' 77 של ישיבת יום 18.10.98) כי המערער אמר לו כי היה חייב
לנהוג כך הואיל ואחותו פגעה בכבוד המשפחה.
לנוכח כל האמור לא מצאנו כי בא-כוח המערער
הצליח להצביע על פגם כלשהו בהרשעת שולחו, ומכאן מסקנתנו שדינו של חלק זה בערעור
להדחות.
4. הטענה האחרת שהיתה בפיו של עורך-הדין זיאד
היתה, כי נכון להחיל על המערער את הוראותיו של סעיף 300א(א) לחוק העונשין, המתיר
לבית המשפט לגזור לנאשם עונש קל מזה הקבוע בחוק, אם נעברה העבירה בשל הפרעה נפשית
חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, שגרמו להגבלת יכולתו של הנאשם במידה ניכרת להבין
את אשר הוא עושה או את הפסול במעשיו או להימנע מעבירה.
את טיעונו בסוגייה זו תמך בא-כוח המערער בחוות
דעתו של פסיכיאטר, ד"ר קראקרה תאופיק, אשר איבחן אצל המערער מה שהוגדר על ידו
כ"הפרעה באישיות תלותית ובלתי בשלה. התקפי חרדה עם סממנים דכאוניים".
ד"ר קראקרה סבור, כי השילוב בין הדברים ששמע המערער על התנהגותה של אחותו עם
אותה הפרעה באישיותו, גרמו לו לאי-יכולת לשלוט על דחפיו ולרסנם, והוא גם לא היה
יכול להעריך את תוצאות מעשיו, משמעותם והפסול שבהם.
את ממצאיה של חוות הדעת הפסיכיאטרית ואת עדותו
של ד"ר קראקרה דחה בית המשפט המחוזי. בית המשפט הדגיש את העובדה כי בדיקתו של
המערער על ידי ד"ר קראקרה נעשתה רק בחודש ספטמבר 1999, היינו, כשנה וחצי לאחר
האירועים. ואם את השיהוי הזה ניתן היה להסביר בדרך זו או אחרת כגורם שאינו יכול
למנוע מבעל מקצוע מומחה, להעריך את מצבו של המערער בשעת מעשה, התקשה בית המשפט
המחוזי להבין מדוע בחר הפסיכיאטר לגבש את המלצותיו על בסיס גרסה ששמע מפיו של
המערער בלבד, ובמנותק ממצאיו של בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו. לנוכח מחדל זה דחתה
הערכאה הראשונה את עתירתו של המערער לעונש מופחת, ואנו סבורים שבדין נהגה כך. מעבר
לכך נוסיף, שבהתנהגות המערער בשעות שקדמו לרצח וגם אחריו, לא זו בלבד שלא אובחנו
סימנים המעידים על מי שסבל מהפרעה נפשית או מליקוי שכלי או שהוגבלה יכולתו להבין
את אשר הוא עושה, אלא ההיפך הוא הנכון, היינו, הראיות מצביעות על כך שהוא גרם
למותה של אחותו מתוך שיקול דעת והחלטה הנובעת מתפיסת עולם מעוותת. ולא למותר
להוסיף, כי עוצמתה של תוצאה טרגית זו גדולה וכואבת פי כמה לנוכח העובדה המוסכמת
כיום על הכל, כי המנוחה לא חטאה כלל, גם במושגים של החברה בה חי המערער, ללמדך עד
כמה אובדן חייה היה אובדן שווא.
הערעור נדחה.
ניתן היום, י' באייר תשס"ב (22.4.02).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 00008330.O02 /אז
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il