פסק-דין בתיק עע"ם 8328/02
בבית המשפט העליון בירושלים
עע"ם
8328/02
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערערת:
ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה בע"מ
נ ג ד
המשיבות:
1. ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ
2. חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ
3. האחים שבו בע"מ
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בתיק עת"מ 611/02 מיום
21.8.2002, שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא לעניינים מנהליים השופטת מ' נאור
תאריך הישיבה: ט"ז באייר
תשס"ג (18.5.2003)
בשם המערערת: עו"ד אסף
ברוך פוזנר
בשם המשיבות: עו"ד יאיר
גרייבסקי, עו"ד תמים ג'אבר
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן:
בפנינו ערעור על פסק-דין של בית-המשפט
המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים (כבוד השופטת מ' נאור, סגן
נשיא לעניינים מנהליים) בתיק עת"מ 611/02 מיום 21.8.02, אשר על-פיו הוחלט, כי
בנסיבות העניין, רשאית הייתה המשיבה 1 (להלן: המשיבה) לבטל את המכרז נשוא הערעור.
עוד הוחלט, כי אף מציע מכלל המציעים לא זכה בו וכן הוחלט, כי מותר היה למשיבה
לרכוש את המגרשים לעצמה.
העובדות הצריכות לעניין
המשיבה הינה חברה ממשלתית, אשר עיסוקה
העיקרי הוא בעבודות פיתוח פרויקטים שונים. המשיבה פועלת בדרך-כלל באמצעות קבלני
משנה לאחר פרסום מכרזים לביצוע עבודות הפיתוח. המכרז נשוא עתירה זו חורג מעיסוקיה
הרגילים של המשיבה.
בשנת 1997, רכשה המשיבה, משיקולים עסקיים,
את המגרשים נשוא המכרז, בסכום של 5,550,000 דולר, כשהם בלתי מפותחים. מדובר ב- 37
מגרשים לבנייה דו-משפחתית במתחם הממוקם צפונית ליישוב הר אדר, מחוץ לקו הירוק
(להלן: המגרשים).
ביום 1.5.02 פרסמה המשיבה מכרז למכירת
המגרשים. במכרז צוין, בין היתר, כי המשיבה אינה מתחייבת לקבל כל הצעה, לרבות ההצעה
הגבוהה ביותר. וכך צוין במסמכי המכרז:
"החברה
אינה מתחייבת לקבל את ההצעה הגבוהה ביותר ו/או כל הצעה שהיא ושומרת לעצמה את הזכות
לפי שיקול-דעתה לקיים מו"מ ו/או התמחרות עם המציעים ו/או חלק מהם."
כמו כן, המשיבה כבר ביצעה, בעת הוצאת
המכרז, חלק מעבודות הפיתוח, וחלק אחר הייתה אמורה להשלים על-פי תנאי המכרז.
המערערת ושתי מציעות נוספות הגישו הצעות
לרכישת המגרשים. הצעתה של המערערת הייתה ההצעה הגבוהה ביותר והיא הייתה גבוהה
מההצעות האחרות באופן משמעותי. ההצעה עמדה על 25,000,000 ש"ח, שהיו סכום של
כ- 5,319,000 דולר.
המשיבה סברה, כי קבלת הצעת המערערת תסב
לה הפסד כספי ניכר. המשיבה הציעה בכתב תשובתה תחשיבים שונים לביטוי ההפסד: המגרשים
נרכשו על-ידי המשיבה ביוני 1997, בסכום כולל של 5,550,000 דולר, כאמור. זה היה
מחיר הקרקע ללא פיתוח. מחיר הפיתוח עומד על סך של 3,851,457 דולר. משכך, טוענת
המשיבה, עלות המגרשים בערכים דולריים הינה 9,351,457, ועל-פי חישוב זה, קבלת הצעת
המערערת משמעותה הפסד של למעלה מ- 4,000,000 דולר, כלומר הפסד של כמעט מחצית העלות
עבור המשיבה. על-פי חישוב שקלי, סבורה המשיבה, כי קבלת הצעת המערערת הייתה גורמת
למשיבה הפסד של 13,347,613 ש"ח או 17,831,475 ש"ח. המגרשים הוערכו ביום
31.12.00, מועד אשר נקבע על-ידי המשיבה, בסכום כולל של 8,300,000 דולר. סכום זה
שוערך נכון למועד פרסום המכרז ועומד למועד המכרז על סך של 40,000,000 ש"ח.
כמו-כן מוסיפה וטוענת המשיבה, כי בידוד עלות הפיתוח בסכום של 16,000,000 ש"ח,
מהמחיר הקבוע בשומה, לעומת המחיר שהיה מתקבל מבידוד מרכיב הפיתוח מהצעתה של
המערערת, היה מביא לתוצאה אבסורדית. יוצא, כי עיקר טענת המשיבה הוא, כי על-פי כל
דרך חישוב, היא תפסיד עשרות מיליוני שקלים אם תקבל את הצעת המערערת ולכן החליטה
לבטל את המכרז. המשיבה אף הבהירה, כי אין בכוונתה, לעת הזו, להוציא מכרז חדש
ולהעמיד את הקרקעות למכירה.
המערערת הגישה עתירה לבית-המשפט המחוזי
בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים בטענה, כי קמה לה זכות, כבעלת ההצעה
הגבוהה ביותר, לרכוש את המגרשים במחיר שהציעה. המערערת הגישה חוות-דעת של שמאי
מטעמה, לפיה שווי השוק של המגרשים, כשהם נמכרים כמיקשה אחת, עמד ביום המכרז על
סכום של 25,940,000 ש"ח. שוויים של המגרשים על-פי חוות-דעת זו עולה אך במעט
על הצעתה של המערערת. המערערת הוסיפה וטענה, כי המחיר שהציעה במכרז הוא מחיר סביר
ביותר, בשים-לב לכך שמחירי המקרקעין באזור הר אדר ובאזורים אחרים מעבר לקו הירוק
ירדו פלאים לאחר פרוץ אינתיפדת אל-אקצה. המערערת טענה, כי על-אף שבתנאי המכרז
ציינה המשיבה, כי אין היא מתחייבת לקבל כל הצעה, לרבות ההצעה הגבוהה ביותר, כללי
המשפט המנהלי, המחייבים את המשיבה, כחברה ממשלתית, לפעול בהגינות ובסבירות - אינם
מאפשרים למשיבה, לטענת המערערת, לבטל את המכרז כראות עיניה.
בבית-המשפט לעניינים מינהליים הועלו שתי
שאלות עיקריות. האחת, האם הצעתה של המערערת משקפת מחיר סביר? והשנייה, האם חייבת
המשיבה למכור למערערת את המקרקעין על-פי הצעתה במכרז?
אשר לשאלת סבירות המחיר בהצעת המערערת
קבע בית-המשפט לעניינים מינהליים, על יסוד הנתונים אשר הובאו בפניו, כי לא ניתן
לומר, שהצעת המערערת הייתה בלתי סבירה או בלתי הוגנת למועד בו הוגשה. על קביעה זו
של בית-המשפט לעניינים מינהליים לא מתייחס ערעור זה ולכן אין מקום לדון בה.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים, הטעונה
הכרעה, עוסקת בשאלה האם חייבת המשיבה למכור למערערת את המקרקעין על-פי הצעתה במכרז
או שמא רשאית הייתה המשיבה לבטל את המכרז?
בית-המשפט לעניינים מינהליים
התשתית העובדתית אשר הונחה בפני
בית-המשפט לעניינים מינהליים כללה את מסמכי המכרז; חוות-דעת שמאי מטעם המערערת
בעניין המחיר שניתן היה להשיג עבור המקרקעין במכירה, נכון למועד המכרז וכן
חוות-דעת שמאי מטעם המשיבה נכון לחודש אפריל 2001 בלבד.
בית-המשפט לעניינים מינהליים ייחס משקל
להימנעותה של המשיבה מלהציג במסגרת העתירה חוות-דעת מעודכנת למועד המכרז. לעומתה,
הציגה המערערת חוות-דעת שמאי מטעמה, נכון למועד המכרז. משכך, הסיק בית-המשפט, כי
המשיבה לא הראתה, כי הצעתה של המערערת היא הצעה בלתי הוגנת או הצעה הנופלת במידה
ניכרת מאומדן סביר של המקרקעין ליום המכרז. וכך קבע בית-המשפט:
"...נראה
לי שתבונה כלכלית הייתה צריכה להביא את ערים למסקנה שנכון יהיה לשום מחדש את שווי
המקרקעין, בסמוך למועד בו התכוונה לצאת למכרז. כך יכולה הייתה ערים להחליט באופן
מושכל אם להוציא את הקרקעות למכרז או שמא עדיף (כפי שהיא מבקשת היום) להמתין לימים
טובים מאלה."
בית-המשפט
לעניינים מינהליים דחה את טענת המערערת, לפיה ביטול המכרז על-ידי המשיבה ופרסום
מכרז חוזר על-ידה מהווה פגיעה בעקרון התחרות ההוגנת שבין המציעים השונים ובעקרון
סודיות ההצעות, בקובעו, כי בנסיבות העניין, אין מדובר בביטולו של מכרז ראשון
ופרסומו של מכרז חוזר תחתיו, שכן המשיבה הבהירה, כי אין בכוונתה, לעת הזו, לצאת
במכרז חדש. לפיכך, קבע בית-המשפט, כי החולשות הקיימות בביטולו של מכרז, תוך הוצאת
מכרז חדש, אינן קיימות במקרה דנן וזכאית הייתה המשיבה לבטל את המכרז.
יש
לציין, כי בית-המשפט לעניינים מינהליים התרשם, כי המשיבה פעלה בתום-לב, הגם,
שבדיעבד הסתבר, כי היא הטריחה את המערערת טרחת-שווא בהגשת הצעה למכרז. כמו-כן,
הוסיף וקבע בית-המשפט לעניינים מינהליים, כי אם בכל זאת, תוציא המשיבה מכרז חדש,
שמורות למערערת כל טענותיה הנוגעות למכרז נשוא הדיון.
בסופו
של יום, קבע בית-המשפט לעניינים מינהליים, כי בנסיבות העניין, רשאית הייתה המשיבה
לבטל את המכרז, לקבוע כי אף מציע מכלל המציעים אינו זוכה במכרז ולרכוש את המגרשים
לעצמה.
טענות הצדדים
עיקר
טענת המערערת הוא, כי קמה לה זכות, כבעלת ההצעה הגבוהה ביותר, לרכוש את הקרקעות
במחיר שהציעה.
לטענת
המערערת, הגם שבמסמכי המכרז, המשיבה שמרה לעצמה את הזכות שלא לבחור אף הצעה ומשכך
זכאית הייתה לכאורה המשיבה שלא לקבל אף הצעה - לטענתה, כללי המשפט המנהלי מחייבים
את המשיבה, כחברה ממשלתית, לפעול בהגינות ובסבירות, ולטעמה ניתן לעשות שימוש
באפשרות של ביטול המכרז "רק באותם מקרים אשר הוכרו בפסיקת בתי המשפט".
המערערת סבורה, כי המשיבה לא הייתה רשאית לחזור בה "מהבטחתה השלטונית"
אשר נתנה למערערת.
המערערת
מדגישה את העקרון, לפיו ביטול מכרז הינו צעד קיצוני, שיעשה בו שימוש רק במקרים בהם
אין מנוס מכך, ובפרט כשמדובר בפרסום מכרז חוזר במקום המכרז שבוטל. פרסום מכרז
חוזר, לטענתה, מהווה פגיעה בעקרון התחרות ההוגנת שבין המציעים השונים ובעקרון
סודיות ההצעות.
המערערת
אף מעלה טענות באשר להתנהגות חסרת תום-הלב של המשיבה, אשר, לטעמה, התבטאה, בין
היתר, בכך שהיא לא קבעה מחיר מינימום במסמכי המכרז ואף בכך שלא ציינה במסמכי
המכרז, כי למחיר ה"היסטורי" של רכישת הקרקע בשנת 1997 יכולה להיות השפעה
על תוצאות המכרז.
מנגד,
עיקר טענת המשיבה הוא, כי מאחר וקבלת הצעת המערערת תסב לה הפסד כספי ניכר, על-פי
כל דרך חישוב אפשרית ומאחר ואין בכוונתה של המשיבה, לעת הזו, להוציא מכרז חדש
ולהעמיד את המגרשים למכירה - רשאית היא לבטל את המכרז, וזאת במיוחד לאור העובדה,
כי במסמכי המכרז שמרה לעצמה המשיבה את הזכות שלא לבחור אף הצעה, כאמור.
דיון
לאחר
שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות.
כאמור,
השאלה העיקרית המתעוררת בערעור והטעונה הכרעה, הינה האם חייבת
המשיבה למכור למערערת את המגרשים על-פי הצעתה במכרז או שמא רשאית הייתה המשיבה
לבטל את המכרז.
תחילה,
יש לציין, כי כלל הוא, שאין בית-המשפט לעניינים מינהליים שם עצמו במקומה של הרשות
או שוקל שיקוליה (כך היה הדבר גם שעה שעניינים אלו נדונו בעבר בבית-המשפט הגבוה
לצדק). כל שעל בית-המשפט לעניינים מינהליים להכריע בו הוא האם חרגה החלטת הרשות -
ובענייננו החלטת המשיבה, כחברה ממשלתית - באופן משמעותי ממתחם הסבירות (ראו
עע"ם 2310/02, עע"ם 2311/02 איגוד ערים אזור
דן (תברואה וסילוק אשפה) נ' דסאל מרחבים - חברה לעבודות עפר בע"מ ואח' (ניתן
ביום 9.10.02, טרם פורסם)).
לטענת
המערערת, כאמור, קמה לה הזכות, כבעלת ההצעה הגבוהה ביותר, לרכוש את הקרקעות במחיר
שהוצע, הגם שבמסמכי המכרז, המשיבה שמרה לעצמה את הזכות שלא לבחור באף הצעה. שכן,
לטענת המערערת, רשאית הייתה המשיבה לעשות שימוש באפשרות של ביטול המכרז רק באותם
המקרים אשר הוכרו בפסיקת בתי-המשפט. עוד מוסיפה המערערת, כי היא סבורה, כי המשיבה
לא הייתה רשאית לחזור בה "מהבטחתה השלטונית" אשר נתנה למערערת.
כפי
שיובהר להלן, לא אוכל לקבל טענה זו.
ככלל,
נחשב המכרז הזמנה להציע הצעות; המשתתפים בו הם מציעים; בעל המכרז הוא, איפוא,
הניצע והודעת הזכייה שמוסר בעל המכרז למציע מהווה קיבול של הצעתו (ראו ע"א
431/82 חסיד נ' פרזות, פ"ד לט
(4) 451).
בענייננו,
המשיבה פטרה עצמה, מראש, ובאופן מפורש, מלהתחייב לקבל את ההצעה הגבוהה ביותר או כל
הצעה אחרת במכרז. שכן, ציינה כוונתה זו במפורש במסמכי המכרז.
נראה,
כי הכללת סעיף מפורש זה במסמכי המכרז, מגלה, איפוא, את אומד-דעתו של בעל המכרז,
הניצע, ובענייננו - המשיבה, ולפיו אין כל הכרח, שתינתן הודעת זכייה על-ידי בעל
המכרז, משמע קיבול, דווקא למציע אשר הצעתו תהיה הגבוהה ביותר. משכך, יש לשלול את
טענת המערערת, כי המשיבה לא הייתה רשאית על-פי מסמכי המכרז להשתחרר ממנו, אלא
בהתאם למקרים אשר הוכרו בפסיקת בתי-המשפט ואף לא יכולה המערערת להיאחז בטענה, כי
המשיבה נתנה לה הבטחה שלטונית כזו או אחרת.
יתרה
מכך, יש לציין, כי אף אלמלא היה נכלל במסמכי המכרז תנאי מפורש על-ידי המשיבה,
הייתי מגיע לאותה המסקנה, לפיה רשאית הייתה המשיבה שלא לקבל את הצעת המערערת
במכרז, כפי שיובהר להלן.
המשיבה
טוענת, כאמור, כי קבלת הצעת המערערת - המהווה את ההצעה הגבוהה ביותר מכלל ההצעות
שהוגשו - תביא להפסד עבורה, ועל-כן ביקשה לבטל את המכרז.
תקנה
21(א) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות חובת מכרזים) קובעת:
"לאחר סיום בדיקת
כל ההצעות ובירור יתר הפרטים הנדרשים, תיתן ועדת המכרזים את החלטתה; הועדה רשאית
להחליט על בחירת ההצעה המתאימה ביותר או להחליט שלא לבחור כל הצעה שהיא, והכל
במטרה להבטיח את מירב היתרונות לעורך המכרז." [ההדגשות הוספו - ס.ג'].
כמו-כן, בעניין זה קובעת תקנה 33(א)
לתקנות חובת מכרזים:
"בכפוף
להוראות פרק זה, יחולו תקנות 3 עד 7, 9, 10 ו- 14 עד 23, על חברה ממשלתית,
בשינויים המחוייבים; לענין זה כל מקום בפרק ב' שנאמר "משרד" קרי
"חברה ממשלתית"..." [ההדגשה הוספה - ס.ג'].
תקנה 33(א) הנ"ל מחילה את תקנה
21(א) אף על חברות ממשלתיות, ובענייננו על המשיבה.
מכרז, על-פי סיווגו המקובל, אינו אלא
הזמנה להציע הצעות, ובידי ועדת המכרזים "להחליט על בחירת ההצעה המתאימה ביותר
או להחליט שלא לבחור כל הצעה שהיא, והכל במטרה להבטיח את מירב היתרונות לעורך
המכרז" (תקנה 21 (א) לתקנות חובת מכרזים הנ"ל). בענייננו, משמצאה ועדת
המכרזים, כי המחירים שהוצעו במכרז נופלים במידה ניכרת מן השווי של המגרשים, רשאית
הייתה המשיבה להחליט שלא להקצות את המגרשים ולבטל את המכרז.
כלל הוא, כי ביטול המכרז צריך להיעשות
בתום-לב ושיקולי הרשות בביטול המכרז צריכים להיות סבירים. לעניין הסבירות, בין
מכלול השיקולים לביטול מכרז, הכירה הפסיקה בשיקולים של הצורך לדאוג לחסכון תקציבי
וכן שמירה על רכוש הציבור, שלא יועבר לידיים פרטיות בלא תמורה נאותה - כשיקולים
נאותים (ראו בג"ץ 106/88 חמודה נ' המועצה המקומית
כפר מנדא, פ"ד מב (3) 433; רע"א 202/98 צרפתי וצבי ושות' חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל,
תק-על 98(1), 39). משכך נראה בענייננו, כי בהתאם לטענת המשיבה, לפיה קבלת הצעת
המערערת תגרום לה הפסד כספי ניכר, ומאחר והמחיר המוצע על-ידי המערערת אינו יכול
להבטיח למשיבה את "מירב היתרונות" מבחינה כלכלית, אף מטעם זה, רשאית
הייתה המשיבה, שלא לקבל את הצעת המערערת.
יפים לעניין זה דברי השופט ברנזון
בבג"ץ 102/74 בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נ' שר
הבטחון ואח', פ"ד כח (2) 449:
"אחרי
ככלות הכל, נועד המכרז להיות יתרון ולא מגרעת לבעליו, ואם בשלב כל שהוא לפני התחלת
הביצוע על ידי גורם חיצוני שזכה במכרז נתברר לבעל המכרז שהוא יכול לבצע את העבודה
בכוחות עצמו בתנאים טובים ונוחים יותר ובמחיר זול יותר, קשה לראות מדוע מחייבים
שיקולי צדק למנוע זאת ממנו, ובלבד שהזוכה החיצוני יפוצה על אי מסירת העבודה או
ביטול החוזה שנעשה עמו, אם כבר נעשה."
הגם, שבפרשת בינוי ופיתוח הנ"ל דובר
ב"ביצוע עצמי של עבודה", לפיה ביצעה המדינה בעצמה את העבודות נשוא
המכרז, נראה כי יפים הדברים שנקבעו שם - לעניין העדר חיובו של בעל המכרז למסור את
העבודה - אף לענייננו. שכן, במקרה דנן, ניתן לראות בקביעה, לפיה הצעתו של אף אחד
מן המציעים לא תתקבל והמגרשים יישארו בידי המשיבה, כי באופן רעיוני
"רכשה" המשיבה לעצמה את המגרשים.
בפרשה דומה לזו שלפנינו, ברע"א
202/98 צרפתי צבי ושות' נ' מינהל מקרקעי ישראל,
דינים עליון כרך נ"ג, 604, פרסם מינהל מקרקעי ישראל מכרז להקצאת מתחמי קרקע
לבנין מגורים. הצעתה של המבקשת הייתה הגבוהה ביותר, אך עמדה על פחות מ- 50% מהשווי
המוערך של הקרקע על-פי חוות-דעתו של השמאי הממשלתי. עקב המחירים שהוצעו, החליטה
ועדת המכרזים שלא להקצות את המתחם האמור ופורסם מכרז חדש. המבקשת, שם, טענה, כי
המינהל לא עמד בתנאים שקבעה מועצת מקרקעי ישראל בהחלטתה מס' 789 מיום 26.6.97,
לפיה היה עליו לקבוע מחיר מינימום, בהתאם לנוסח המכרז או בהתאם להערכת השמאי,
ולצרף את הערכת השמאי למסמכי המכרז. על-כן, נטען על-ידי המבקשת שם, כי חייבת ועדת
המכרזים להקצות לה את המתחם, בהיותה בעלת ההצעה הגבוהה ביותר. בית-משפט זה, מפי
השופט א' מצא, קבע, כי המחדל האמור אינו מקים זכות למבקשת. וכך הסביר בית-המשפט:
"...משמצאה ועדת
המכרזים בענייננו, כי המחירים שהוצעו במכרז נופלים במידה ניכרת מן השווי המוערך של
הקרקע, רשאית היתה להחליט שלא להקצות כלל את המתחם. למבקשת אין עילה לתבוע שהקרקע
תוקצה לה, שכן "אין לאף גורם זכות מוקנית לזכות ברכוש הציבור ובוודאי לא
במחיר נמוך מערכו" (דברי כב' הנשיא שמגר בבג"ץ 81/85 חסיד נ'
מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד לט (3) 424, 425)."
ברוח דומה לזו שנקבעה בפסקי-הדין שהובאו
לעיל, אף נקבע בפסקי-דין נוספים (ראו בג"ץ 187/71 רמט בע"מ נ' חברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים
בע"מ, פ"ד כו (1) 118; בג"ץ 106/88 חמודה נ' המועצה המקומית כפר מנדא, פ"ד מב (3) 433).
בנסיבות אלה נראה, כי דחיית הצעת המערערת
והשימוש בסעיף המפורש שנקבע במסמכי המכרז - הפוטר את המשיבה מלהתחייב לקבל את
ההצעה הגבוהה ביותר - נעשו מתוך שיקולים עניינים ומבלי שהופרו עקרונות השוויון
וההגינות, שעליהם יש לשמור בכל הנוגע לדיון בהצעות המכרז.
המערערת מעלה, כאמור, אף טענות באשר
להתנהגות חסרת תום-הלב של המשיבה, אשר התבטאה, לטעמה, בכך שהיא לא קבעה מחיר
מינימום במסמכי המכרז וכן בכך שלא ציינה, כי למחיר ה"היסטורי" של רכישת
הקרקע בשנת 1997 יכולה להיות השפעה על תוצאות המכרז. אף דין טענה זו להידחות.
כבר נקבע, כי אין לגלות באי פרסומו של
מחיר מינימאלי פגם הפוסל את המכרז. פרסומה של ההערכה אינה מיסודותיו של המכרז או
מן העקרונות הבאים להבטיח את ניהולו התקין, אלא נוהג שהשתרש ותו-לא. אי הבאת המחיר
בשל טעמי מדיניות כלליים, אין בו סטייה מנורמה הקובעת חוקיותו או הגינותו של המכרז
(ראו בג"ץ 81/85 אליהו נ' מינהל מקרקעי
ישראל, פ"ד לט (3) 424, 425).
יתרה מכך, תקנה 17(ב) לתקנות חובת
מכרזים, הקובעת את הדרישות אותן יש לכלול במסמכי המכרז, אינה מונה במכלול הדרישות
כל חובה לפרסם מחיר מינימאלי.
כמו-כן, תקנה 17(ב)(6) לתקנות חובת
מכרזים מעניקה לועדת המכרזים שיקול-דעת לכלול במסמכי המכרז "כל מסמך או מידע
אחר הדרושים לדעת ועדת המכרזים לשם ניהול תקין והוגן של המכרז, וכדי להבטיח את
קבלת ההצעה המעניקה את מירב היתרונות למשרד, לרבות דרישה לקבלת כל מסמך או מידע
בדבר כישוריו, ניסיונו או יכולתו של המציע." שיקול-דעת זה מאפשר לועדת
המכרזים להחליט מהם המסמכים הנוספים והמידע, אותם יש לכלול במסמכי המכרז, על-מנת
לנהל מכרז תקין והוגן ולקבל את ההצעה שתעניק את מירב היתרונות לעורך המכרז.
במקרה דנן, ועדת המכרזים לא מצאה לנכון
לציין את העובדה, כי למחיר ה"היסטורי" בו רכשה את הקרקע יכולה להיות
השפעה על תוצאות המכרז ואף החליטה שלא לכלול בהצעת המכרז מחיר מינימאלי. לא מצאתי,
כי בנסיבות העניין, יש מקום להתערב בשיקול-דעתה, שכן לא שוכנעתי, כי לפרסום פרטים
אלה הייתה חשיבות במידה כזו, אשר אי-פרסומם לוקה בחוסר תום-לב מצד המשיבה.
בענייננו, המשיבה נהגה בשוויון בין כל
המציעים במכרז ואף לא התקשרה עם גורם זר, אשר לא השתתף במכרז, אלא שבנסיבות בהן
ההצעה הגבוהה ביותר נפלה ממחיר רכישת המגרשים, נאלצה היא לבטל את המכרז. אני סבור,
כי בנסיבות בהן קבלת הצעת המערערת הייתה מביאה למשיבה הפסד כספי כה ניכר, על-פי
התחשיבים השונים שהציגה, ולאור הבהרת המשיבה, כי אין בכוונתה, לעת הזו, להוציא
מכרז חדש ולהעמיד את המגרשים למכירה - אין לומר, כי בביטול המכרז נהגה המשיבה
בחוסר הגינות או בחוסר תום-לב.
בנסיבות אלה, בהן המשיבה שמרה לעצמה את
הזכות שלא לבחור באף הצעה מההצעות שהוגשו למכרז, ובנסיבות בהן השיקול לביטול המכרז
- לפיו קבלת הצעת המערערת תהווה הפסד כספי ניכר למשיבה - הינו שיקול נאות, מאמץ
אני את מסקנת בית-המשפט לעניינים מינהליים, לפיה רשאית הייתה המשיבה לבטל את המכרז
ולרכוש את המגרשים לעצמה.
סוף דבר
לסיכום, ומכל האמור לעיל עולה, כי ביטול
המכרז על-ידי המשיבה, בנסיבות העניין, נעשה כדין ולא חרג מהעקרונות החלים על
ביטולם של מכרזים ציבוריים. אין בפי המערערת טענות המצדיקות התערבותנו בקביעותיו
של בית-המשפט לעניינים מינהליים, ואני מציע לחברותי לדחות את הערעור ולהשאיר את
פסק-הדין על כנו.
כן אני מציע לחייב את המערערת לשלם
למשיבה הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ
כחוק.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס'
ג'ובראן.
ניתן היום, ה' בתשרי תשס"ד (1.10.2003).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02083280_H04.doc/אמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il