אלי אלחדד נ. מרדכי שמיר

פסק-דין בתיק ע"א 8320/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8320/09 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערערים: 1. אלי אלחדד 2. מיכל גרנות אלחדד נ ג ד המשיבים: 1. מרדכי שמיר 2. ארלין שמיר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 1.7.2009 בה"פ 182/07 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' רונן תאריך הישיבה: י"ט בשבט תשע"א (24.1.11) בשם המערערים: בעצמם בשם המשיבים: עו"ד ג' טננבאום פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ר' רונן) בה.פ. 182/07 מיום 1.7.2009, בו נדחתה תביעתם של המערערים להצהיר כי בין הצדדים נכרת הסכם מכר מקרקעין בר תוקף. תמצית הרקע העובדתי 1. המערערים שכרו מהמשיבים דירת מגורים (להלן: הדירה). חוזה השכירות עמד להסתיים ביום 31.7.2004 ולקראת תום תקופת השכירות הודיעו המשיבים למערערים כי הם מתכוונים למכור את הדירה ומשכך חוזה השכירות לא יחודש. בעקבות ההודעה החלו הצדדים לנהל משא ומתן ביחס לאפשרות כי המערערים ירכשו את הדירה מהמשיבים. ביום 8.7.2004 נערכה פגישה בין המערער לבין המשיב בבית-קפה (להלן: הפגישה), בה נכח גם מר ישראל חן (להלן: מר חן), שכן של המערערים שניסה לסייע לצדדים בפתרון המחלוקות שהתגלעו ביניהם בנוגע לרכישת ומכירת הדירה. טענות המערערים לפני בית המשפט המחוזי 2. המערערים טענו כי לקראת הפגישה הכין המערער מסמך שהכיל את פרטי העסקה שבמסגרתה ירכשו מהמשיבים את הדירה. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המערערים טענו כי בפגישה לובנו בין הצדדים הנקודות השנויות במחלוקת והסכמתם הועלתה על הכתב במהלכה על ידי המערער, על דרך של תיקון ו/או הוספת מלל בכתב ידו של המערער על גבי המסמך המודפס עמו הגיע לפגישה (להלן: המסמך). לטענת המערערים המסמך מקיים את דרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) והוא מהווה הסכם מחייב לביצוע עסקה במקרקעין. המערער טען כי בתום הפגישה ביקש מהמשיב לחתום על המסמך, אולם המשיב סירב לחתום בטענה כי הוא אדם מאמין ולכן לא יוכל לחתום על הסכם בתקופת "בין המצרים". בהמשך לכך טענו המערערים כי החתימה היא דרישה ראייתית בלבד, ולכן ניתן להוכיח קיומה של גמירות דעת גם באמצעות ראיות אחרות. כך, טענו המערערים כי כתחליף לחתימה לחצו הצדדים ידיים בתום הפגישה, בנוכחות מר חן, לאות סיכום העסקה. המערערים הוסיפו לטעון כי בפגישה הסכימו הצדדים על התמורה, על סכום המקדמה, כמו גם על המטבע בו תשולם תמורת הדירה ועל תנאי התשלום. כן טענו המערערים כי במהלך הפגישה הוסכם על מועד מסירת החזקה. לטענת המערערים הסכמות אלה מצאו ביטוין במסמך ומשכך התקיימה אף דרישת המסוימות. 3. בהמשך לכך, טוענים המערערים כי מהלך האירועים לאחר הפגישה מחזק את גרסתם כי הצדדים ראו עצמם קשורים בהסכם מחייב. בהקשר זה טוענים המערערים כי המשיב נסע לחו"ל לאחר הפגישה ולא חשש להימצאותם של המערערים בדירה הגם שתקופת השכירות כבר הגיעה לסיומה. כמו כן נטען על ידי המערערים כי הטיוטה הראשונה שהוחלפה בין הצדדים לאחר הפגישה יצאה ממשרדו של עורך הדין רק במחצית אוקטובר 2004 והדבר מהווה אינדיקציה נוספת לכך שהצדדים לא נחפזו למרות שתקופת השכירות תמה זה מכבר. כמו כן טענו המערערים כי הטיוטות שהוחלפו בין הצדדים לאחר הפגישה הסתמכו על ההסכמות שעוגנו במסמך וכי המחלוקות שנותרו בין הצדדים לא נגעו לסוגיות המצויות בבסיס ההסכמה אלא לעניינים נלווים בלבד. טענות המשיבים לפני בית המשפט המחוזי 4. המשיבים טענו כי אמנם התנהל בין הצדדים משא ומתן למכירת ורכישת הדירה, אולם המשא ומתן לא הבשיל לכלל הסכמה סופית ולא נכרת ביניהם הסכם מחייב. לטענת המשיבים המסמך אינו מעיד על קיומה של גמירות דעת לכריתת חוזה והוא היה שלב נוסף במשא ומתן בין הצדדים. בהמשך לכך נטען על ידי המשיבים כי ניתן ללמוד על כך שהמסמך לא היווה הסכם מחייב וסופי מהעובדה שבשלבים מאוחרים יותר של המשא ומתן שונו חלק מהתנאים שסוכמו במסגרתו לכאורה. עוד טענו המשיבים כי עד למועד הפגישה ובמהלכה לא נמסרו על ידם למערערים מסמכים שהם מהותיים ביותר לעריכת העסקה כגון נסח טאבו ומכתב החרגה מהבנק. מעבר לכך טענו המשיבים כי המסמך אינו מסוים דיו. 5. כמו כן נטען על ידי המשיבים כי לאורך המשא ומתן בין הצדדים הדגיש המשיב בפני המערער כי אין הסכם מחייב בין הצדדים וכי מדובר במשא ומתן בלבד. המשיב אף טען כי בתקופת בין המצרים לא זו בלבד שאין חותמים על חוזים אלא לא מתקשרים כלל בעסקאות ולכן הוא לא יכול היה להתקשר עם המערער בהסכם במועד הנטען. עוד נטען על ידי המשיבים כי ההסכם לא דווח לרשויות המס ובכך יש להעיד על כך שאף הצדדים עצמם לא סברו כי נכרת ביניהם הסכם מחייב. 6. לחלופין, טענו המשיבים כי התביעה הוגשה בשיהוי של כשלוש שנים לאחר שלכאורה נכרת הסכם בין הצדדים, ולכן גם אם ישנו הסכם מחייב הרי שהאכיפה בנסיבות העניין אינה צודקת, ובפרט שעה שמחיר הדירה בחלוף השנים עלה באופן משמעותי, ובמיוחד שעה שהמשיבים אינם מסכימים לשערוך התמורה. עוד טענו המשיבים כי אף אם נכרת הסכם מחייב בין הצדדים הרי שקיימת עילה לבטלו משום שהמערערים לא שילמו את התמורה לידי המשיבים ולחלופין לא הפקידו אותה בידי נאמן. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מחלוקת בין הצדדים שלאחר הפגישה הם התכוונו לפנות למשרד עורכי דין על מנת שינסח עבורם הסכם. לכן, המסמך מהווה הסכם מוקדם או זיכרון דברים. בית המשפט המחוזי הדגיש כי הפסיקה הכירה באפשרות כי גם זיכרון דברים ישמש חוזה מחייב במקרקעין באופן שיקיים את דרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין. בהפנותו לפסק הדין שניתן על ידי השופט מ' שמגר (כתוארו אז) בע"א 868/75 לנדמן נ' קפלן, פ"ד לב(1) 146 (1977) (להלן: עניין לנדמן), ציין בית המשפט המחוזי כי נקבעה בפסיקה חזקה לפיה: "...מקום שנערך הסכם מוקדם הכפוף להסכם פורמלי שיווצר בעתיד, קיימת חזקה שהצדדים אינם רואים בהסכם המוקדם הסכם מחייב. חזקה לכאורה זו נסתרת רק אם הוכח באופן ברור שכוונת הצדדים היתה להתקשר באופן מחייב אף ללא הסכם פורמלי" (שם, בעמ' 150). 8. בשאלת תוקפו המחייב של "הסכם מוקדם" או של זיכרון דברים במסגרתו הוסכם בין הצדדים כי בהמשך ייחתם ביניהם חוזה מפורט באמצעות עורך דין, הפנה בית המשפט המחוזי לפסק דינו של השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 281 (1979) (להלן: עניין רבינאי). בית המשפט המחוזי קבע כי דרישת מסוימות החוזה התקיימה במסמך, שכן די במכלול הפרטים שהמשיב הודה כי הוסכמו במהלך הפגישה ואשר עוגנו במסמך כדי לקיים את דרישת המסוימות כפי שהתגבשה ורוככה במהלך השנים בפסיקה, תוך שבית המשפט המחוזי הפנה בהקשר זה לפסק הדין בע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998) (להלן: עניין תמגר). יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח לפניו שהמסמך מעיד על קיומה של גמירות דעת להתקשר בחוזה מחייב, זאת משני טעמים עיקריים: ראשית, "נוסחת הקשר" שעוגנה במסמך הייתה מעורפלת; שנית, חתימות הצדדים נעדרות מהמסמך ולא ניתן ללמוד מיתר הראיות שהציגו המערערים אודות קיומה של גמירות דעת. 9. בהסתמך על פסק דינו של השופט ברק (כתוארו אז) בעניין רבינאי, ציין בית המשפט המחוזי כי כדי לעמוד על תוקפו המחייב של זיכרון הדברים יש לבחון, בין היתר, את "נוסחת הקשר" שנקבעה בזיכרון הדברים, שכן: "...מקובל לומר כי אם 'נוסחת הקשר' היא כי זכרון הדברים 'כפוף לחוזה פורמלי', הרי יש בכך כדי להצביע על כוונתם של הצדדים לראות בזכרון הדברים שלב ביניים בלבד במשא ובמתן... לעומת זאת, אם 'נוסחת הקשר' היא כי הצדדים חותמים על זכרון הדברים 'עד שיוכן' חוזה פורמלי, הרי משמעות הדברים היא, שרצון הצדדים הוא שזכרון הדברים יכנס לתוקפו מיד" (שם, בעמ' 288-287). 10. בית המשפט המחוזי קבע כי במסמך שהודפס על ידי המערער לאחר הפגישה, בהסתמך על המסמך שנערך במהלך הפגישה על ידו, כך לטענת המערער, צוין כי "תוקף ההסכם יפוג על ידי החלפתו על ידי הסכם חוזה מכר מפורט". ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי גם המערער לא טען שהמשיב הסכים לניסוח של מסמך זה שהודפס אחרי הפגישה. בית המשפט המחוזי קבע כי טענת המערערים בדבר קיומו של הסכם מחייב מתמקדת במסמך שנערך על ידי המערער במהלך הפגישה עצמה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי במסמך זה ציין המערער בכתב ידו "נוסחת קשר" לפיה "אלי (המערער – י.ד.) ידפיס זיכרון דברים זה לחתימה בין הצדדים עם סיום ט' באב לפי בקשת מרדכי שמיר (המשיב – י.ד.)". בית המשפט המחוזי קבע כי "נוסחת הקשר" במסמך אינה ברורה והדבר פועל לחובת המערער. 11. ואולם, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בבחינת "נוסחת הקשר" אלא בחן את קיומה של כוונת הצדדים – גמירות הדעת – להתקשר בהסכם מחייב במסגרת המסמך על רקע מכלול הראיות שהונחו לפניו. בית המשפט המחוזי קבע כי נעדרות מהמסמך חתימות הצדדים. בהפנותו לפסק דינו של השופט ג' בך בע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, פ"ד לז(1) 589, 604 (1983) (להלן: עניין מקסים), ציין בית המשפט המחוזי כי אמנם לפי ההלכה הפסוקה חתימה היא ראיה קונקלוסיבית לקיומה של גמירות דעת, אולם היעדר חתימה אינה שוללת בהכרח קיומה של גמירות דעת שניתן להסיקה גם מראיות אחרות, שכן החתימה היא רק כלי עזר ראייתי. כך למשל, הפנה בית המשפט המחוזי לפסק דינו של השופט א' מצא בע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' – חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד(1) 57 (1989) (להלן: עניין בוטקובסקי), שם הכיר בית משפט זה בגמירות דעת להתקשר בחוזה מחייב במסגרת זיכרון דברים גם בהיעדר חתימות הצדדים. 12. ודוק, בהתבסס על האמור בפסק דינו של השופט בך בעניין מקסים, בהקשר לנטל הכבד יותר הרובץ על שכמו של הטוען לקיומו של חוזה שממנו נעדרות חתימות הצדדים או מי מהם, קבע בית המשפט המחוזי כי ככלל היעדר חתימה היא אינדיקציה חזקה להיעדר גמירות דעת. קביעה שכזו, כך ציין בית המשפט המחוזי, תוסיף לוודאות של צדדים כאשר הם יוכלו לצפות כי בדרך כלל בית המשפט יראה אותם כמחויבים בקשר חוזי רק אם הם חתמו על מסמך. בית המשפט המחוזי הוסיף כי מפסיקתו של בית משפט זה בעניין מקסים עולה כי המקרים בהם תוכר גמירות דעת חרף היעדר חתימות צריכים להיות נדירים כאשר את המבחנים לקיומה של גמירות דעת ניתן להסיק מפסק הדין בעניין בוטקובסקי. עוד הפנה בית המשפט המחוזי לפסק הדין של השופט מ' שמגר (כתוארו אז) בע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260, 268-267 (1976) (להלן: עניין זנדבנק), לפיו מבחן גמירות הדעת הינו מבחן אובייקטיבי, במובן זה שיש לבחון האם אדם סביר היה למד על כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים בנסיבות העניין. 13. לאחר שסקר את התשתית הנורמטיבית לבחינת גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב במסגרת זיכרון דברים, קבע בית המשפט המחוזי כי במקרה הקונקרטי המערערים לא הרימו את הנטל שרבץ על כתפיהם להוכיח שבמהלך הפגישה התגבשה גמירות דעת שמצאה ביטויה במסמך. בית המשפט המחוזי העדיף את גרסת המשיב על פני גרסת המערער. לפי גרסת המשיב הוא הגיע לפגישה ללא מסמכים והיה מדובר לכל היותר בשלב נוסף במשא ומתן. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסה זו של המשיב לא נסתרה במהלך שמיעת ההוכחות. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי אין בעדותו של מר חן, אשר העיד כי בתום הפגישה הייתה לחיצת ידיים לאות סיכום העסקה, כדי למוטט את גרסת המשיב. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי אם המסמך נועד לשקף את הסכמתם הסופית והמחייבת של שני הצדדים הרי שמתחייב כי המערער ימסור העתק הימנו למשיב, עובדה שבית משפט זה ייחס לה חשיבות בעניין בוטקובסקי. בנוסף לכך ציין בית המשפט המחוזי כי בעוד שבעניין בוטקובסקי הייתה השקת כוסיות לחיים, שהיא אירוע חגיגי המלמד על רצינות כוונות, במקרה דנן לא הייתה השקת כוסיות אלא לחיצת ידיים בלבד. בית המשפט המחוזי הטעים כי לחיצת ידיים בסיום פגישה היא נוהג מקובל ואין היא מעידה בהכרח על הסכמה כוללת, וודאי שלא ניתן להסיק ממנה בהכרח על הסכמה לכך שמסמך שהמערער ערך ושעותק ממנו לא נמסר כלל למשיב יהווה הסכם סופי ומחייב. 14. בית המשפט המחוזי ציין כי אין בעובדה שהצדדים הסתמכו במסגרת הפגישות שלהם אצל עורך הדין על המוסכם במסמך כדי לשנות ממסקנתו זו. עוד הטעים בית המשפט המחוזי כי גם העובדה שהמשיב לא הזדרז לדרוש כי המערערים יחתמו על הסכם שכירות נוסף אינה משנה את המסקנה הנ"ל, שכן המשיב הסתמך על כך שבין הצדדים התקיים משא ומתן רציני שעשוי היה להבשיל לכדי הסכם מחייב. 15. בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם היה נקבע שהצדדים התקשרו בהסכם מחייב הרי שהייתה עומדת למשיבים עילת ביטול נוכח הפרת ההסכם על ידי המערערים בשל אי תשלום יתרת התמורה. בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם המשיבים לא שלחו למערערים הודעת ביטול אולם הגשת התביעה לסילוק יד ופינוי (שהתקבלה) כמוה כהודעת ביטול. עוד הטעים בית המשפט המחוזי כי ספק אם יש צדק בנסיבות העניין להורות על אכיפת ההסכם במחיר המקורי המוסכם בין הצדדים, חמש שנים לאחר מועד ההתקשרות לכאורה (נכון למועד מתן פסק הדין), כאשר התובענה הוגשה על ידי המערערים כשלוש שנים לאחר המועד בו לטענתם התקשרו בהסכם מחייב ולאחר שיתרת התמורה לא הופקדה על ידם אף לא בידי גורם ניטראלי. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו. תמצית נימוקי הערעור 16. המערערים, שאינם מיוצגים, טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי לחיצת הידיים איננה מהווה ביטוי לגמירות הדעת חרף עדותו של מר חן. לטענת המערערים עדותו הבהירה של מר חן אודות לחיצת הידיים בתום הפגישה ופישרה מלמדת על רצינות כוונותיהם של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב במסגרת המסמך. לטענת המערערים, בית המשפט המחוזי נתן לעובדות פרשנות מנותקת מההקשר ומהנסיבות. המערערים מסבירים כי בשונה מפרשת בוטקובסקי הצדדים דנן לא השיקו כוסיות לחיים משום שהיה מדובר בתקופת בין המצרים. המערערים שבים ומדגישים כי התנהלות הצדדים לאחר הפגישה מלמדת אף היא על גמירות הדעת. המערערים מוסיפים כי יתרת התמורה לא הועברה לידי המשיבים בשל חששם שכספם יושם על קרן הצבי בשל סירובם של המשיבים לכבד את תוקפה המחייב של העסקה. תמצית תגובת המשיבים 17. לטענת המשיבים פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנושא היעדרה של גמירות דעת הסתמך על ממצאי עובדה ומהימנות לאחר שבית המשפט המחוזי שמע את העדים ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים כגון דא. עוד טוענים המשיבים כי גם אם קיים הסכם מחייב הרי שאין זה צודק לאכוף את ההסכם כיום, בחלוף כשבע שנים ממועד כריתת החוזה לכאורה, לפי שווי התמורה שנקבע בשנת 2004, ובמיוחד שעה שתביעתם של המערערים הוגשה לבית המשפט המחוזי בשיהוי של כשלוש שנים לאחר כריתת ההסכם לכאורה, ואף ביתר שאת נוכח העובדה כי עד היום המערערים לא שילמו את התמורה למשיבים ואף לא הפקידו אותה בידי נאמן. לטענת המשיבים די בכך להפוך את הערעור, המתמקד בשאלת גמירות הדעת, לתיאורטי. המשיבים מדגישים כי אכיפת ההסכם היא סעד מן היושר שתנאי לנתינתו הוא ניקיון כפיים שלא מתקיים בנסיבות העניין היות שהמערערים לא שילמו למשיבים את התמורה וברי כי אם היו סבורים שההסכם אכיף ומחייב היו מפקידים את הכספים לכל הפחות אצל נאמן או בקופת בית המשפט. 18. לטענת המשיבים לא הייתה גמירות דעת משותפת לשני הצדדים להתקשר בהסכם מחייב וכי כל שנוהל בין הצדדים הוא משא ומתן שלווה גם לאחר הפגישה בהחלפת טיוטות שהודגש בהן כי הן לא מחייבות ומיועדות לצורכי משא ומתן. המשיבים מדגישים כי המערערים אף לא החלו לקיים התחייבויותיהם לפי המסמך שכן לא שילמו את יתרת התמורה ובכך יש להעיד גם כן על היעדר רצינות מצידם. המשיבים מטעימים כי המסמך אינו חתום ואין בלחיצת ידיים להוות תחליף ראייתי מספק בנסיבות העניין. ברוח זו מוסיפים המשיבים כי אותן נסיבות מיוחדות שצריכות להתקיים בהיעדר חתימות הצדדים לא הוכחו על ידי המערערים שעליהם רובץ נטל ההוכחה. מהלך הדיון לפני בית משפט זה 19. במהלך הדיון לפנינו הצגנו לצדדים מתווה לפשרה, אולם בסופו של יום הצדדים לא השכילו לגשר על הפערים ביניהם ומכאן לא נותר לנו אלא לפסוק במחלוקות שביניהם. 20. בטרם נכריע במחלוקות שבין הצדדים, יצויין כי המערערים הגישו "בקשה להתיר צירוף מסמכים" שהינה הלכה למעשה בקשה להוספת ראיות חדשות בערעור. תחילתה של בקשה זו הוא בצירוף מסמכים על ידי המערערים לתיק המוצגים בערעור, הגם שכפי שעולה מהחלטתה של הרשמת ד' כהן-לקח מיום 13.12.2010 חלקם לא הובא לפני בית המשפט המחוזי וחלקם האחר צורף לראשונה בשלב הסיכומים לפני בית המשפט המחוזי. בהחלטתה הנ"ל של הרשמת התקבלה בעיקרה בקשת המשיבים. הרשמת הורתה על הוצאת מסמך שסומן במספר 19א כיוון שלא הובא לפני בית המשפט המחוזי. לגבי המסמכים שסומנו כ- 16 ו-21 קבעה הרשמת כי מדובר במסמכים שצורפו בשלב הסיכומים בבית המשפט המחוזי בלבד ומשכך גם אותם יש להוציא מתיק המוצגים ולהגיש לגביהם בקשה להוספת ראיות בערעור, שכן אין מדובר במסמכים שהוגשו כדין לערכאה הדיונית. לגבי המסמכים שסומנו במספרים 15, 17 ו-18 אפשרה הרשמת למערערים להגיש הודעה משלימה באשר לטענתם כי המסמכים הוצגו לפני הערכאה הדיונית שאם לא כן יוציאו המערערים גם מסמכים אלו מתיק המוצגים. בהחלטה נוספת שניתנה על ידי הרשמת ביום 3.1.2011, לאחר שהמערערים הגישו הודעה ובקשה מטעמם, דחתה הרשמת את טענות המערערים תוך שהדגישה את הצורך להגיש לגבי המסמכים שבנדון בקשה לצירוף ראיות בערעור ככל שהמערערים מבקשים להסתמך עליהם. על החלטותיה הנ"ל של הרשמת לא הוגש ערעור. הפועל היוצא מהחלטותיה הנ"ל של הרשמת הוא שמסמכים 15, 17, 18 ו-19א כלל לא הובאו לפני בית המשפט המחוזי והמסמכים 16 ו- 21 הובאו לפני בית המשפט המחוזי בשלב הסיכומים מבלי שניתן לכך היתר. 21. בסופו של יום המערערים הגישו בקשה לצירוף ראיות חדשות בערעור. בתמצית יאמר כי עסקינן במסמכים אשר באמצעותם מבקשים המערערים לקעקע את קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי לפיה לא שילמו את יתרת התמורה למשיבים. לאחר שעיינו בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי ככל שהבקשה מופנית למסמכים שלא הובאו לפני בית המשפט המחוזי דינה להידחות נוכח ההלכה המושרשת לפיה צירוף ראיות חדשות בערעור יותר רק במקרים חריגים וכי ככל שהמדובר בעובדות שקדמו למתן פסק הדין יש לבחון האם הראיות היו בחזקתו של המבקש בעת הדיונים לפני הערכאה הדיונית, וככל שלא היו בשליטתו האם יכול היה לגלותן תוך שקידה סבירה [ראו למשל: פסק דינו של השופט א' רובינשטיין בע"א 4126/05 חג'אזי נ' ועד עדת הספרדים (לא פורסם, 20.6.2006), סעיף ח' והאסמכתאות המובאות שם; פסק דינה של השופטת א' חיות בע"א 9784/05 עיריית תל-אביב-יפו נ' עו"ד ידידיה גורן (לא פורסם, 12.8.2009), סעיף 16 והאסמכתאות המובאות שם]. תנאים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין. מעיון בתאריכים המופיעים על המסמכים אותם מבקשים המערערים להוסיף עולה המסקנה כי הגשת המסמכים לערכאה הדיונית התאפשרה כבר במהלך שמיעת הראיות בתיק. זאת ועוד, מדובר במסמכים שהיו בהישג ידם של המערערים בעת ניהול ההוכחות בבית המשפט המחוזי ולכל הפחות יכלו בשקידה סבירה להשיגם. לא זאת אף זאת, משמעות קבלת הראיות בשלב זה של ההליך היא החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, שכן המסמכים סותרים לכאורה את קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי לפיה המערערים לא שילמו את יתרת התמורה למשיבים ואף לא הפקידו אותה בידי נאמן או בידי בית המשפט, דבר שיגרום לעיכוב ההליכים וסרבולם באופן בלתי מוצדק כלפי המשיבים [ראו והשוו: ע"א 10687/07 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ - רמאללה נ' חג'וג' (לא פורסם, 5.8.2010), סעיף 19]. לתוצאה דומה הגעתי לגבי הבקשה לצירוף מסמכים בכל הנוגע למסמכים שהובאו על ידי המערערים לפני בית המשפט המחוזי ללא היתר בשלב הסיכומים ושעליהם לא הסתמך בית המשפט המחוזי בפסק דינו. הפסיקה והספרות מצביעים על כך שמסמכים שלא הוגשו והתקבלו במסגרת הליך הבאת הראיות אלא צורפו לראשונה במסגרת סיכומי התשובה שהוגשו לבית המשפט המחוזי לתכלית הוכחתית מבלי לקבל לכך היתר של הערכאה הדיונית הם מסמכים שלא הוגשו כדין לערכאה הדיונית [ראו: החלטתה של הרשמת ד' כהן-לקח בע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ נ' פת (לא פורסם, 7.4.2010), סעיף 3, והאסמכתאות הנזכרות שם]. כפי שציינתי לעיל, בנסיבות העניין המערערים יכלו להגיש את המסמכים שבנדון לבית המשפט המחוזי עוד בשלב ההוכחות ומשום כך אין מקום להכשיר הבאת ראיות אלה לאחר השלב המיועד והראוי לכך בהליך המשפטי שהתקיים לפני הערכאה המבררת ובמיוחד כאשר עסקינן בראיה הנוגעת לסוגיה עובדתית מובהקת. מכל מקום איני סבור כי דחיית הבקשה להוספת ראיות בערעור תגרום למערערים עיוות הדין שכן היזקקות למסמכים הנ"ל אינה הכרחית כדי להכריע בערעור שלפנינו [ראו: תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)], שכן כפי שיובהר להלן, עיקר הערעור מתמקד בשאלה האם הייתה בין הצדדים גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב במסגרת המסמך. בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בשלילה כאשר בבסיס קביעתו מצויה התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים. הגם שאי תשלום התמורה על ידי המערערים היווה את אחד מהנימוקים לקביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע להיעדר גמירות הדעת, הרי שאת מרכז הכובד היוותה התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים באופן שהוביל אותו להעדיף את גרסתו של המשיב על פני גרסתו של המערער. משכך, גם אילו היו מתקבלות הראיות שבנדון בערעור לא היה בהן כדי להועיל למערערים ומשכך הבקשה אינה מגלה "סיבה חשובה" להיעתר לה [תקנה 457(א) לתקנות]. אשר על כן, הבקשה להוספת ראיות נדחית. דיון והכרעה 22. לאחר שעיינו בהודעת הערעור וסיכומי הצדדים על כלל נספחיהם ולאחר ששמענו את השלמת הטיעון מטעם הצדדים בעל-פה, סבורני כי דין הערעור להידחות שכן הכרעתו של בית המשפט המחוזי בדבר היעדרה של גמירות דעת התבססה על ממצאי עובדה ומהימנות לאחר שמיעת עדים והתרשמות מהם באופן בלתי אמצעי. המסגרת הנורמטיבית לבחינת תוקפו של זיכרון דברים 23. לא בכדי עמדתי לעיל על הנמקתו המשפטית של בית המשפט המחוזי בסוגיית תוקפו של זיכרון הדברים, שכן מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה באופן מפורש כי הוא צעד עקב בצד אגודל אחר הכללים המושרשים בפסיקתו של בית משפט זה בסוגיית גמירות דעתם של צדדים להתקשר בהסכם מחייב במסגרת זיכרון דברים. לשם השלמת התמונה אסקור בקצרה ובתמצית את הכללים שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה לבחינת תוקפו המחייב של זיכרון דברים. 24. צדדים העורכים הסכם מוקדם בכתב ומסכימים במסגרתו לחתום על חוזה בשלב מאוחר יותר, מוחזקים כמי שלא ראו בהסכם המוקדם בסיס להתקשרות מחייבת. ברם, חזקה זו ניתנת לסתירה אם מוכח באופן ברור שכוונת הצדדים הייתה להתקשר באופן מחייב אף בלא לחתום על החוזה [ראו למשל: עניין לנדמן, בעמ' 150; ע"א 62/78 זימלר נ' חברת מהנדס א. יניצקי בע"מ, פ"ד לב(3) 296, 303 (1978); עניין בוטקובסקי, בעמ' 65]. פועל יוצא של דברים אלו הוא כי זיכרון דברים המקיים את התנאי האמור יש בו כדי לעמוד בדרישת הכתב המעוגנת בסעיף 8 לחוק המקרקעין. מובן כי בהתקיים חזקה ראייתית כאמור, הרי שהנטל לסתור אותה עובר לכתפי הצד הטוען להיותו של זיכרון הדברים בגדר חוזה מחייב. מפסק הדין בעניין רבינאי עולה כי סתירת החזקה תתאפשר בהתקיים שני מבחנים – גמירות דעת, המכונה בעניין רבינאי "כוונת הצדדים", ומסוימות. ברוח זו הודגש בעניין זנדבנק כי: "שתיים הנקודות המחייבות איפוא בחינה מלאה יותר בהקשר שבפנינו והן ענין 'גמירת-הדעת' והשאלה אם היתה ההצעה מסויימת במידה מספקת כדי לאפשר כריתתו של חוזה" (שם, בעמ' 266). 25. בנוסף לכך, הודגש בעניין רבינאי כי במסגרת מבחן גמירות הדעת, שהוא מבחן אובייקטיבי לפיו בוחן בית המשפט האם אדם סביר היה מסיק כריתתו של הסכם מחייב בנסיבות העניין (ראו גם: עניין זנדבנק בעמ' 268-267), יבדוק בית המשפט את התנהגות הצדדים לפני, בשעת ולאחר כריתת ההסכם המוקדם. במסגרת מבחן זה יש להביא בחשבון גם את לשונה ומתכונתה של "נוסחת הקשר" בין זיכרון הדברים ובין החוזה העתידי ולבדוק האם היא מעידה על כך שזיכרון הדברים הוא אך שלב ביניים במשא ומתן או שמא היא מהווה אינדיקציה לרצונם של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב כבר במסגרת ההסכם המוקדם (עניין רבינאי, בעמ' 287). לצד זאת נקבע כי נוסחאות הקשר "כבודן במקומן מונח, אך אין לראות בהן חזות הכל. הכל תלוי בכוונת הצדדים, עליה יש ללמוד ממכלול העובדות של המקרה. אין לבודד את 'נוסחת הקשר' ממכלול עובדות אלה" (שם, בעמ' 288). בהקשר למבחן גמירות הדעת נקבע בעניין רבינאי, שם זכה כאמור לכינוי מבחן "כוונת הצדדים", כי זהו מבחן שבעובדה הנקבע על פי ממצאיה של הערכאה הדיונית (שם, בעמ' 289-288). 26. באשר למבחן המסוימות, הודגש בעניין רבינאי כי יש לבדוק האם זיכרון הדברים מעגן את הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה, כאשר סוג הפרטים שצריכים להיכלל בזיכרון הדברים משתנה מעניין לעניין ובהתאם לנסיבות (שם, עמ' 288). עוד עולה מעניין רבינאי כי ככל שגמירות הדעת חזקה יותר, כך הדרישה למידת הפירוט של הפרטים המהותיים בזיכרון הדברים תפחת: "...במקום שהמבחן הראשון מתקיים, דהיינו כוונה של הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב, אין צורך כי כל התנאים החיוניים והמהותיים יופיעו 'שחור על גבי לבן' בזכרון הדברים עצמו. את התנאים המהותיים והחיוניים הנוכחים 'פיזית' בזכרון הדברים ניתן להשלים 'באופן נורמטיבי, אם לא משתמעת כוונה אחרת, באמצעות הוראות חוק משלימות..." (שם, בעמ' 288; עוד ראו לעניין הזיקה שבין מבחן גמירות הדעת לבין מבחן המסוימות: עניין תמגר, בעמ' 682). 27. באשר להיעדר חתימת הצדדים על זיכרון דברים והיחס שבין עובדה זו לבין קביעת קיומה או היעדרה של גמירות דעת, הדגיש בית משפט זה בעניין מקסים כי היעדר חתימת הצדדים או מי מהם על זיכרון הדברים אין בה כשלעצמה להעיד על היעדר גמירות הדעת משום שהחתימה היא גורם ראייתי בלבד אם כי כבד משקל (שם, בעמ' 604). בהקשר זה ראוי להדגיש את דבריו של השופט בך בעניין מקסים עליהם נשען בית המשפט המחוזי במקרה דנן: "על-כן, אם נתקלים אנו בחוזה בלתי חתום, ואחד הצדדים לחוזה הכתוב יטען, כי לא הגיעו הצדדים לגמירות דעת ועל-כן אין תוקף לנוסח החוזה, הרי תהיה בהעדר החתימה בדרך כלל משום הוכחה מרחיקת לכת, ואולי כמעט קונקלוסיבית, לטובת גירסתו. אך ייתכנו יוצאים מן הכלל, אם כי נדירים, בהם ישתכנע בית המשפט, על סמך חומר הראיות המובא לפניו, שאמנם הייתה גמירות דעת בין הצדדים, למרות העובדה שחתימתם או חתימת אחד מהם חסרות על גבי ההסכם הכתוב..." (שם, בעמ' 605-604). בעניין בוטקובסקי הביע השופט א' מצא הסתייגות לעניין מידת הראיה הנדרשת להוכחת גמירות הדעת בהסכם בלתי חתום בקובעו: "כשלעצמי, הייתי נוקט נימה פחות חד-משמעית ונחרצת בהדגשת דלות סיכוייו של המסתמך על חוזה שלא נחתם בידי זולתו להוכיח את גמירת דעתו של יריבו בראיות אחרות" (שם, בעמ' 70), הוא שב והדגיש כי "רוב האנשים המתקשרים בחוזה בכתב אמנם מקפידים שהחוזה ייחתם בידי המתקשרים" (שם). זאת ועוד, בעניין בוטקובסקי לא נסתרה פסיקתו של בית משפט זה בעניין מקסים לעניין מידת הראיה הנדרשת להוכחת זיכרון דברים בלתי חתום. שאלה זו אינה מתעוררת במקרה דנן ולכן לא מצאתי מקום לקיים בה דיון בנסיבות העניין. מכל מקום המסקנה היא איפוא כי ניתן להוכיח גמירות דעת גם בהיעדר חתימה בראיות חלופיות. מן הכלל אל הפרט 28. במקרה דנן עמד בית המשפט המחוזי על הכללים האמורים בשאלת תוקפו המחייב של זיכרון הדברים ויישם אותם על נסיבות המקרה הקונקרטי. לאחר שבית המשפט המחוזי שמע את העדים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי, על רקע מכלול הראיות שהונחו לפניו, קבע בית המשפט המחוזי כי יש ליתן אמון בגרסתו של המשיב לפיה המסמך כמו גם הפגישה היוו לכל היותר שלב נוסף במשא ומתן שבין הצדדים שלא השתכלל לכדי הסכם מחייב. אכן, אחד מהנימוקים עליהם ביסס בית המשפט המחוזי את מסקנתו זו היה שבניגוד לעניין בוטקובסקי במקרה דנן הסתפקו הצדדים בלחיצת ידיים ולא היה אירוע חגיגי כמו השקת כוסיות לחיים. כשלעצמי, איני משוכנע באשר למידת חוזקו של נימוק זה, שכן התגלמותה של גמירות הדעת יכולה להיות באופנים שונים ובתצורות מגוונות והכל בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי. כפי שהעיר המשנה לנשיאה א' ריבלין בשעת הדיון, אין כלל משפטי לפיו גמירות הדעת צריכה לקבל ביטוי חגיגי בהכרח. ודוק, קביעותיו של בית המשפט המחוזי לא נסמכו רק על נימוק זה ואין למקד בו את עיקר תשומת הלב, שכן טענותיהם של המערערים נדחו על ידי הערכאה הדיונית על בסיס התרשמותו הכוללת של בית המשפט המחוזי ממערך הראיות והעדויות תוך העדפת גרסתו של המשיב על פני זו של המערער. כלל מושרש בפסיקתו של בית משפט הוא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, ולא כל שכן בממצאים שנקבעו על סמך שמיעת עדים והתרשמות בלתי אמצעית מהעדים באופן המאפשר לערכאה הדיונית לעמוד על מהימנותם באופן טוב יותר מערכאת הערעור [ראו למשל: פסק דינו של השופט ס' ג'ובראן בע"א 458/06 עו"ד יובל שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ (לא פורסם, 6.5.2009); החלטתה של הנשיאה ד' ביניש בע"א 1262/09 אברהם נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 9.6.2009), סעיף 6; פסק דינו של השופט א' גרוניס בע"א 4755/07 א.מ.י. תלפיות בע"מ נ' עיריית חיפה (לא פורסם, 6.7.2009)]. 29. כפי שהדגיש השופט ברק (כתוארו) אז בעניין רבינאי, שאלת קיומה או היעדרה של גמירות דעת מסורה להכרעתה של הערכאה הדיונית בהיותה הערכאה ששומעת את העדים ומבררת את המחלוקות העובדתיות הנטושות בין הצדדים. השאלה האם הצדדים התכוונו לשכלל את המשא ומתן לכלל הסכם מחייב הינה בראש ובראשונה שאלה עובדתית ומשכך סבורני כי לא יהיה זה נכון להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי [ראו בהקשר זה: פסק דינה של השופט מ' נאור בע"א 3447/10 רשת דובדבן – רשת מרגלית נ' קלמן (לא פורסם, 28.10.2010), סעיף 6]. זאת ועוד, גם אם קיימות ראיות לשני הכיוונים אין הצדקה להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית המשפט בקביעתו כי לא התקיימה בנסיבות העניין גמירות דעת [ראו למשל: פסק דינה של השופטת ע' ארבל בע"א 5332/03 רמות ארזים, חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' שירן, פ"ד נט(1) 931, 939 (2004)]. 30. אכן, מר חן העיד כי בסיום הפגישה לחצו הצדדים ידיהם כאות לסיכום העסקה. ואולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, גם אם נקבל את גרסתו של מר חן הרי שאין בה כדי למוטט את גרסתו של המשיב. הטעם לכך הוא שגם אם הצדדים הגיעו להסכמות הדדיות בפגישה, הרי שלחיצת הידיים אינה מלמדת בהכרח על הסכמה כוללת וסופית לעניין פרטי העסקה. כך, יתכן כי הצדדים לחצו ידיים לאות שהסכימו על מתווה עקרוני לעסקה, אולם נותרו חלוקים לגבי סוגיות מרכזיות ומשמעותיות אחרות. בנסיבות כגון דא לחיצת ידיים בתום הפגישה עשויה לתת ביטוי לכך שהצדדים הסכימו להמשיך ולהידבר על מנת ללבן את שנותרו חלוקים לגביו. מעבר לכך, הפרשנות שיש לייחס ללחיצת ידיים בתום פגישה היא שאלה עובדתית תלויית נסיבות וככזו היא מסורה לשיקול דעתה של הערכאה המבררת המתרשמת מהעדים באופן בלתי אמצעי. בנסיבות העניין ניתן היה לפרש את לחיצת הידיים לכאן ולכאן ומכיוון שכך פרשנותו של בית המשפט המחוזי אינה בלתי סבירה באופן שמצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. 31. בבחינת למעלה מן הצורך, סבורני כי נסיבות הפגישה והתנהגות הצדדים לאחריה עשויים לתמוך במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב. כך למשל, המסמך שנערך ונכתב על ידי המבקש לא נמסר למשיב בתום הפגישה. לעובדה דומה ייחס בית משפט זה חשיבות בעניין בוטקובסקי. כך, השופט מצא קבע בעניין בוטקובסקי כי לעצם מסירת המסמך על ידי הצד שערך את המסמך לצד השני ישנה חשיבות להסקת מסקנה בדבר קיומה של גמירות דעת. ואכן, יש משהו תמוה במצב בו המערער מגיע לפגישה עם מסמך שהוא ערך בעצמו, שעה שהצדדים חלוקים ביניהם על תוכן ההסכם ואף נזקקים לסיועו של צד שלישי הפועל כמעין מגשר, כאשר עותק מהמסמך לא נמסר למשיב לא לפני הפגישה ולא עם סיומה. אופן התנהלות זה של המערער לצד "נוסחת הקשר" העמומה בה נקטו הצדדים במסמך עשוי להוביל דווקא למסקנה לפיה הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה סופית וכי המערער נטל עמו את המסמך חזרה על מנת לשוב ולחשוב לגבי אופן קידום העסקה על מנת להידבר עם המשיב פעם נוספת. 32. עוד אעיר וגם זאת בבחינת למעלה מן הצורך, כי לפי ממצאיו של בית המשפט המחוזי המערערים לא שילמו למשיבים את יתרת התמורה שסוכמה לכאורה בין הצדדים, ובכך למעשה לא פעלו המערערים לפי המסמך אשר לטענתם מגלם הסכם מחייב. הסברם של המערערים כי חששו לסכן את כספם משעה שהמשיבים התנגדו לעסקה אינו מקובל עליי שכן המערערים יכלו להפקיד את הכספים בידי נאמן או בקופת בית המשפט. כפי שקבלת התמורה במסגרת הסכם מעידה על קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים [ראו והשוו: חוות דעתו של הנשיא א' ברק בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185, 197 (1996); חוות דעתי בע"א 10849/07 פוארסה נ' פוארסה (לא פורסם, 12.11.2009), סעיף 27], כך גם ראוי כי אי קיום חיובים על פי הסכם מוקדם, לרבות אי תשלום התמורה המוסכמת, יהווה ראיה להיעדר גמירות הדעת. 33. כאמור, המשיבים טוענים כי גם אם השתכלל חוזה מחייב בין הצדדים כי אז עדיין לא יהיה זה צודק בנסיבות העניין לאכוף אותו כאמור בסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971 המעגן את אחד מחריגי האכיפה ולפיו רשאי בית המשפט שלא לאכוף את החוזה אם "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין". הגם שבנסיבות העניין התייתר הצורך לדון בטענה זו, אדרש לה בקצרה. 34. כידוע, אכיפה היא הסעד הראשוני והעיקרי בדיני החוזים בשיטת המשפט הישראלי (ראו למשל: עניין תמגר, בעמ' 688). בעניין רבינאי הועלתה טענה דומה לטענה שהעלו המשיבים בנוגע לקיומו של סייג לאכיפתו של זיכרון דברים בשל שיקולי צדק. על רקע נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, הורה השופט ברק (כתוארו אז) על אכיפת החוזה. יחד עם זאת, עמד השופט ברק על שלוש האפשרויות העומדות לפני בית המשפט בנסיבות כגון דא: הימנעות מלתת צו אכיפה; אכיפת צו אכיפה כאמור בחוזה; הענקת צו אכיפה תוך הוראה לשיערוך המחיר (שם, בעמ' 291). בהקשר זה קבע השופט ברק כי כתנאי לאכיפה מוסמך בית המשפט לשערך את התמורה החוזית (שם, בעמ' 295-294). בהמשך נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי שיערוך התמורה שהקונה חייב על פי החוזה יהיה בדרך כלל תנאי לאכיפת החוזה (עניין מקסים, בעמ' 607). 35. באשר לאפשרות כי בית המשפט ימנע מלאכוף את ההסכם הצביע השופט ברק בעניין רבינאי על נסיבות שבהן סבר בית משפט זה כי לא יהיה זה צודק בנסיבות העניין לאכוף את החוזה (שם, בעמ' 292-291), אם בשל שיהוי בתשלום התמורה על ידי הקונה באופן שאכיפת התמורה המוסכמת בחלוף השנים תסב למוכר נזק כספי ניכר, ואם בשל נסיבות בהן גילה הקונה נוקשות בלתי מוצדקת. סבורני כי נסיבות כגון דא עשויות היו להתקיים במקרה דנן. במה דברים אמורים? לפי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי המערערים לא שילמו את יתרת התמורה לקונים והם ממשיכים להחזיק בה עד היום. אף אם המערערים חששו לגורל כספם הרי שיכלו להפקיד את יתרת התמורה בידי נאמן או בקופת בית המשפט. מעבר לכך, המערערים השתהו בהגשת תביעתם והגישו אותה רק כעבור שלוש שנים, תקופה במהלכה התרחשה עלייה משמעותית לכאורה במחיר דירתם של המשיבים. ואולם, שאלת עליית מחירי הנדל"ן בתקופה הרלבנטית אינה נכללת בגדרי הידיעה השיפוטית והוכחתה נדרשת בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. משלא נקבע ממצא עובדתי ברור בהקשר זה על ידי בית המשפט המחוזי הרי שלא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת באיזה שיעור, אם בכלל, עלה שווי דירתם של המשיבים בתקופה הרלבנטית. לכן, לא ניתן לטעמי לקבל את טענת המשיבים בערעור בהקשר לאי הצדק שבאכיפת החוזה בנסיבות העניין. ברם, בשים לב לעובדה כי נקבע על ידי בית המשפט המחוזי ממצא לפיו לא הייתה גמירות דעת בנסיבות העניין, הרי שאין בכך כדי להשפיע על תוצאת הערעור. 36. סוף דבר, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין, בשים לב לעובדה כי היו ראיות לכאן ולכאן לעניין קיומה של גמירות הדעת, מצאתי כי לא יהיה זה נכון לעשות צו להוצאות לטובת מי מהצדדים. כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורכי דינו. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ג באדר ב' תשע"א (29.3.2011). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09083200_W16.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il