דוד שחר ארג'י נ. שירותי בריאות כללית

פסק-דין בתיק ע"א 8316/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: דוד שחר ארג'י נ ג ד המשיבים: 1. שירותי בריאות כללית 2. עיריית תל אביב 3. אליהו חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.8.2006 בת"א 1273/00 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברוך תאריך הישיבה: ה' באדר א התשס"ח (11.02.08) בשם המערער: עו"ד פלג יעל בשם המשיבה 1: עו"ד ע' רקובר בשם המשיבה 2: עו"ד א' אלרום; עו"ד נ' לוי אנצל; עו"ד ק' סוירסקי פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' ברוך) אשר דחה את תביעתו של המערער כנגד המשיבים וקבע כי אין להטיל עליהם אחריות לנזקים הכבדים שנגרמו לו כתוצאה מהשלשולים שמהם סבל בעת שהיה בן כשלושה חודשים – שלשולים שכמעט עלו לו בחייו וגרמו לו לשיתוק מוחין, לנכות קשה ולנזקים נוספים. העובדות 1. המערער נולד ביום 21.7.76 לאחר הריון ולידה תקינים. בגיל תשעה שבועות החל המערער לסבול משלשולים. ביום 8.10.76 אובחן המערער על ידי רופא של המשיבה 1 – שירותי בריאות כללית (להלן: קופת החולים) – כסובל מדלקת גרון וטופל באנטיביוטיקה ובתרופה להפסקת שלשולים. ביום 14.10.76, בשל המשך השלשולים, הובא המערער על ידי הוריו לבדיקה נוספת בקופת החולים. בתיעוד הרפואי נרשם כי לא נמצאו סימנים של איבוד נוזלים וכי מצבו של המערער "טוב מאוד". כמו כן, ניתן למערער המשך טיפול תרופתי וכן הפנייה לבדיקת צואה. לאחר כשלושה שבועות וחצי, ביום 8.11.76, הובא המערער לקופת החולים על ידי אמו. ככל שניתן לפענח מהתיעוד הרפואי (לאור הכתב הלא ברור), האבחנה היתה דיספניאה (קוצר נשימה) או דיספפסיה (הפרעות בספיגה) וניתן טיפול תרופתי. ביום 11.11.76 הובא המערער לקופת החולים פעם נוספת עקב החמרה במצבו. בתיעוד הרפואי נרשם כי "היציאות רירית וחום" וכי המערער סובל מ-gastro enteritis (דלקת במערכת העיכול). כמו כן ניתן למערער טיפול אנטיביוטי וטיפול נגד שלשולים והקאות והוא הופנה לבדיקת תרבית צואה. 2. בשעות הערב באותו יום, עקב החרפה נוספת במצבו, הובא המערער על ידי אמו לבית חולים השרון בפתח תקווה. שם נאמר לאם כי בית החולים אינו תורן וכי עליהם לפנות לתחנת מגן דוד אדום על מנת שתינתן להם הפניה לבית החולים התורן. האם הביאה את המערער לתחנת מגן דוד אדום ושם הפנו אותה לבית החולים התורן – בית חולים רוקח (להלן: בית החולים) – השייך למשיבה 2. בספר הקבלה של בית החולים נרשם כי המערער הגיע לבית החולים בשעה 20:30 (ברישום שנערך בחדר המיון נרשם כי הוא הגיע לחדר המיון בשעה 20:20). המערער נבדק בחדר העזרה הראשונה בבית החולים על ידי הד"ר חנן נטר, אשר עבד באותה עת כרופא מתמחה ברפואת ילדים. במסמך שכותרתו "תעודת חדר עזרה ראשונה" (להלן: מסמך חדר המיון, הנקרא בפסק הדין של בית המשפט המחוזי גם ת/1) נרשם הפירוט הבא: "a.c gastro enteritis ממצאי הבדיקה: ילד ערני. טורגור תקין. רירית הפה יבשה במקצת. לע ב.מ.פ. אוזניים ב.מ.פ. ריאות לב ב.מ.פ. בטן רכה ללא ממצא כבד Ø טחול Ø. אין סימנים מנינגיאליים". המערער שוחרר לביתו עם הפנייה אל הרופא המטפל והמלצה לטיפול בתרופה אנטיביוטית, אקמול ושתייה מרובה. לפי עדותה של האם, ד"ר נטר שחרר את המערער לביתו בתוך דקות ספורות. השעה הרשומה במסמך חדר המיון כשעה שבה עזב המערער את חדר המיון היא 20:45. 3. למחרת, ביום 12.11.76, לפי עדותה של האם, התקשר האב לרופאת קופת החולים וביקש ממנה לבוא לביתם בראש העין לבדוק את המערער, אך היא סירבה להגיע. האב לא יכול היה להעיד על כך במשפט (בשל מצבו הרפואי), ולכן עדותה של האם לעניין זה התקבלה כעדות שמיעה בלבד. בשעות הערב באותו יום איבד המערער את הכרתו והובהל על ידי הוריו לבית החולים בלינסון כשהוא במצב של צחיחות (התייבשות) קשה. בבית החולים בלינסון לקה המערער בדום לב ונזקק להחייאה ולהנשמה מלאכותית. בגיליון הקבלה של המערער בבית החולים בלינסון נכתב: יומיים לפני קבלתו החלו שלשולים מרובים ריר בצבע ירוק. נבדק ע"י רופא וקיבל טיפול (לא ידוע). המצב לא השתפר והוא נבדק בי"ח הדסה ת"א. שוחרר עם המלצה לטיפול ב-Streportal ו-Acamol. לא חל שיפור במצבו. וביום קבלתו בבוקר מצבו החריף שלשולים מימיים מרובים. לא הקיא ולא שלשל כשלוש שעות לפני קבלתו היה שקוע ובקבלתו היה מחוסר הכרה. המערער נותר מחוסר הכרה במשך תקופה ארוכה וסבל ממספר אירועים של דום לב. לאחר קרוב לשנה שוחרר מאשפוזו. בשנים שלאחר מכן אושפז המערער מספר פעמים עקב זיהומים בדרכי הנשימה. התפתחותו של המערער היתה איטית ביותר ועד הגיעו לגיל 12 הוא לא היה מסוגל ללכת. הוא למד במסגרת מיוחדת לנפגעי שיתוק מוחין. כיום, מחוסר המערער כושר השתכרות ממשי ומגיל 20 הוא מועסק בעבודה מוגנת במשך שלוש שעות ביום תמורת שכר של עשרה ש"ח לשעה. הוא נזקק לטיפול רפואי שוטף ולעזרה יומיומית. ההליכים בבית המשפט המחוזי 4. בשנת 1997 פנה המערער לקופת החולים ולבית החולים בבקשה לקבל העתק מן הרישומים הרפואיים הנוגעים לטיפול בו. בית החולים הודיע למערער שהמסמכים שתיעדו את ביקורו בחדר המיון ביום 11.11.1976 בוערו. על רקע זה טוען המערער כי בהיעדר תיעוד בנוגע לטיפול לא ניתן היה לגבש באותה עת עילת תביעה מבוססת נגד בית החולים. ביום 10.2.2000 הגיש המערער תביעה כנגד המשיבה 1 בלבד. באוקטובר 2001 התגלה תיעוד מסוים בעניינו של המערער בספר הקבלה של בית החולים. ברישום זה פורטה האבחנה הרפואית והטיפול שניתן. על סמך גילוי מסמך זה, התיר בית המשפט המחוזי למערער לתקן את כתב התביעה ולצרף את המשיבה 2 כנתבעת. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 23.12.2001. משרד הבריאות צורף כנתבע נוסף ונמחק בהסכמה מאוחר יותר. ביום 18.6.2002 הגישה קופת החולים הודעת צד ג' כנגד המשיבה 2, שבה טענה כי הנזק (המוכחש כשלעצמו) שנגרם למערער נובע מרשלנותה של המשיבה 2. המשיבה 2 הגישה הודעת צד ג' לחברת הביטוח שלה (המשיבה 3). במהלך חודש אפריל בשנת 2005, חמש שנים לאחר הגשת התביעה, התגלה מסמך חדר המיון שתוכנו פורט לעיל – המסמך שמסכם את ביקורו של המערער בבית החולים ביום 11.11.1976. המסמך התגלה בתיקו הרפואי של המערער בבית החולים בלינסון, השייך לקופת החולים. ככל הנראה, העותק שנתגלה הובא לבית חולים בלינסון על ידי הוריו של המערער כאשר הוא אושפז בבית החולים בלינסון. יצויין כי כאשר הועבר למערער תיקו הרפואי מאשפוזו בבית החולים בלינסון, לא הועבר אליו מסמך זה. הסיבה לאי העברת המסמך על ידי קופת החולים לא נתבררה. המערער סבור כי יש במסמך זה, בצירוף יתר הראיות, כדי להוכיח את טענתו בדבר רשלנות בטיפול הרפואי שקיבל בבית החולים והדברים עוד יפורטו. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי תביעתו של המערער כנגד בית החולים התיישנה. התביעה הוגשה כחצי שנה לאחר שהמערער הגיע לגיל 25. בית המשפט דחה את טענותיו של המערער כי תקופת ההתיישנות הוארכה מכוח הוראות סעיפים 8 ו-11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). בית המשפט קבע כי אין להאריך את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות (סעיף המתייחס למצב שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי ולא מונה לו אפוטרופוס) במקום שבו התביעה מוגשת על ידי תובע שטוען מאוחר יותר כי צריך למנות לו אפוטרופוס. בית המשפט מצא גם כי לא נתקיימו התנאים שקובע סעיף 8 לצורך הארכת תקופת ההתיישנות. בית המשפט קבע כי מסמך חדר המיון שהתגלה בשנת 2005 לא תרם באופן משמעותי להוכחת קיומם של יסודות עוולת הרשלנות. לכן, קבע בית המשפט כי מסמך חדר המיון אינו בגדר עובדה המהווה את עילת התביעה כמשמעותה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות. 6. בית המשפט המחוזי נדרש גם ליסוד השני הנדרש לצורך הארכת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 8, לאמור: כי הסיבות לכך שנעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה לא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. בהקשר זה בחן בית המשפט את השאלה אם ביעורו של מסמך חדר המיון על ידי בית החולים בוצע כדין. בית המשפט קבע כי בית החולים נדרש להחזיק במסמך חדר המיון במשך שבע שנים בלבד, בהתאם לסעיף 13(6) בחלק ב' של התוספת הראשונה לתקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות), התשמ"ו-1986 (להלן: תקנות הארכיונים). לפיכך, נקבע שביעורו של המסמך בוצע כדין. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי העובדה שלא היתה קיימת חובה לשמור על המסמך מעבר לתקופה האמורה מקימה "מניעות עקרונית המצמצמת את האפשרות להיתלות על גילויו הפתאומי של ת/1 כבסיס להעלאת טענות תביעה כלשהן, ובכללן התיישנות שלא מדעת". מן העבר השני, מצא בית המשפט כי לא נשללה הטענה שקיומו של מסמך חדר המיון לא היה ידוע למערער מפאת סיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למונען. עם זאת, קבע בית המשפט כי: עצם הימצאותו של ת/1 בידי מי מהנתבעות הינו נתון שכלל לא אמור להיות בידיעת התובע, וזאת לאור העובדה שעצם קיומו של המסמך באותה העת הינו שרירותי לחלוטין, ובאותה מידה הוא עשוי להיות מבוער כבר שנים רבות קודם לכן (כפי שאכן בוערו מסמכים רבים נוספים). לאור שיקולים אלה – היעדר חובה על בית החולים להחזיק את המסמך וקיומו השרירותי של המסמך בזמן התביעה – הגיע בית המשפט למסקנה כי לא נתקיים גם היסוד השני הנדרש לצורך הארכת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 8 וכי יש לדחות את תביעתו של המערער כנגד בית החולים בשל התיישנות. 7. מכאן פנה בית המשפט המחוזי לדון בשאלת האחריות. בית המשפט בחן הן את אחריותה של קופת החולים והן את אחריותו של בית החולים (מעבר לנדרש לשיטתו של בית המשפט המחוזי, שכן תביעה זו כאמור התיישנה). בית המשפט המחוזי תחם את גדר המחלוקת וקבע כי "אין מחלוקת על כך שהופעת סימפטומים של שלשולים בפרק זמן ממושך עלולה לגרום להתייבשות, ובכך לסכנת חיים, במיוחד אצל תינוקות". כן נקבע כי "הסימנים הקליניים המעידים על מצב של התייבשות מהווים חומר רפואי אלמנטרי, ואינם שנויים במחלוקת". המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלה מרכזית אחת: "האם נבדקו מכלול הסימנים הקליניים העשויים להעיד על התייבשות והאם בוצעו בדיקות רפואיות אחרות הרלבנטיות לכך". בית המשפט קבע כי קיים קושי לבצע בירור עובדתי לצורך הכרעה בשאלה זו כיוון שתביעתו של המערער הוגשה "בשיהוי ניכר". בית המשפט ציין כי "גורם מרכזי שמנע את הוכחת התביעה, נעוץ במסמכים רפואיים רבים שלא קיימים עוד, מפאת חלוף הזמן". האחריות להיעדר ראיות אלה – כך קבע בית המשפט המחוזי – מוטלת על המערער. 8. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתן של המשיבות שלפיה "הנוהג הרפואי לא 'חייב' רישום ממצאים תקינים" וכי "די היה ברישומם של ממצאים פוזיטיביים על מנת לאפשר מעקב רפואי ומתן אבחנות מתאימות במסגרתו". לאור זאת קבע בית המשפט ביחס לאחריות קופת החולים כי: ניתן לקבוע כי בהתאם לרישום הקיים, לא נמצא סימן קליני פתולוגי המעיד על מצב פיזיולוגי חריג, ולכן אין אינדיקציה להתרשלות כלשהי מצד הרופאה בקופת חולים. קביעה זו, בצירוף ההנחה כי הרישום הקיים מעיד על המצב לאמיתו (למעט בדיקות מסוימות שייתכן ונערכו ונמצאו תקינות אך לא נרשמו לאור הנוהל האמור), מובילים למסקנה לפיה לא היה כל פגם באיכות האבחון והטיפול הרפואיים ורמתם. כל זאת, כמובן בכפוף למגבלת הזמן והראיות, המצמצמת את האפשרות להעריך באופן ברור את מסגרת הבדיקות הרפואיות שבוצעו בקופת חולים. בית המשפט הגיע למסקנה כי בתקופה שחלפה בין הבדיקה שעבר המערער ביום 14.10.1976 לבין הבדיקה שאחריה, ביום 8.11.1976, לא היה מצבו הרפואי קריטי ולא התקיים חשש להתייבשות מיידית. ההתדרדרות המשמעותית, כך נקבע, החלה ככל הנראה כיומיים לכל המוקדם לפני אבדן ההכרה של המערער (שארע ביום 12.11.176). בית המשפט קבע כי: לאור מסקנה זו, ומאחר שההתדרדרות המשמעותית במצבו של התובע, שהביאה אותו לכדי התייבשות חמורה ואובדן הכרה, החלה ככל הנראה ב-10/11/76 לכל המוקדם, הרי שהתוצאה המתקבלת היא, כי אין אינדיקציה לכך שנפל פגם מסויים באבחון הרפואי שנעשה לתובע בקופת חולים, באופן המהווה הפרת חובת הזהירות מצידה. מעבר לכך, כאמור, מהרישום הרפואי ניתן להניח, כי לא התגלו ממצאים פוזיטיביים, ולכן אין אינדיקציה לכך שלא נערכו הבדיקות הרפואיות הנדרשות לצורך מתן אבחנה רפואית נכונה ומדויקת ככל הניתן. לאור כל אלה, קבע בית המשפט כי לא הוכחה רשלנותה של קופת החולים. כמו כן, דחה בית המשפט את טענתו של המערער להתקיימות תנאיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וזאת כיוון שלא מצא כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר שנקט זהירות כזו. טענות נוספות שהעלה המערער, בדבר נזקים שנגרמו לו עקב טיפול הרפואי בבית החולים בלינסון, השייך כאמור לקופת החולים, נדחו אף הן ולא הוגש בגינן ערעור. 9. בית המשפט המחוזי המשיך ונדרש לבחינת אחריותו של בית החולים. חשיבות רבה ייחס בית המשפט לנוהל רישום הממצאים שהיה נוהג באותה עת ולאפשרות שבוצעו בדיקות נוספות שהמסמכים המתעדים אותן הושמדו. בית המשפט ציין כי "ד"ר נטר העלה במסגרת החקירה הנגדית את האפשרות שהיו קיימים מסמכים רפואיים נוספים, מעבר ל-ת/1, וביניהם ייתכן שהיו גם בדיקות מעבדה... אפשרות זו, ספקולטיבית ובלתי מבוססת ככל שתהיה, מחלישה במידה רבה – כך בחר בית המשפט להניח – את טענת התובע לפיה קיימות בדיקות חיוניות שלא נערכו לו". משקל רב ייחס בית המשפט המחוזי גם לטענה שנתקבלה שלפיה נהלי הרישום באותה עת היו לתעד ממצאים רפואיים שאינם תקינים. לאור נוהג זה קבע בית המשפט כי "ייתכן שבוצעו בדיקות נוספות" אשר ממצאיהן לא תועדו כיוון שהיו תקינים. בית המשפט ציין שמסקנה זו אינה נסתרת על ידי העובדה שקיים תיעוד של ממצאים תקינים במסמך חדר המיון. לעניין זה נקבע כי הממצאים התקינים שנרשמו תועדו בשל מרכזיותם באבחון מצב של התייבשות, ואין בכך כדי לשלול את הסברה כי בוצעו בדיקות נוספות שממצאיהן התקינים לא תועדו בשל הנוהג האמור. כמו כן, קבע בית המשפט כי: מכל מקום, ובהעדר אינדיקציה אחרת, ההנחה היא, כי כפי שטענו ד"ר נטר ופרופ' שטיינברג, התבצעו הבדיקות המהותיות לשלילת מצב אקוטי, ומתוצאותיהן ניתן היה להסיק כי התובע לא סבל מהתייבשות חמורה באותה העת (ולמעשה, ייתכן שסבל לכל היותר, מהתייבשות קלה). 10. לאור קביעות אלה הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המערער שוחרר לביתו כשמצבו הפיזיולוגי מאפשר זאת וכי ההתדרדרות המשמעותית החלה בבוקר יום 12.11.1976 – החמרה שהובילה בתוך 12-10 שעות למצב של התייבשות חמורה. בית המשפט קבע כי ההחמרה היתה פתאומית ובלתי צפויה. כך קבע בית המשפט: למעשה, תקינות השחרור של התובע מחדר המיון לביתו, היא במידה רבה פונקציה של ההסתברות הצפויה לכך שתחול התדרדרות מהירה במצבו. מדבריו של פרופ' ברזילי עולה כי לא היה פגם בכך שהתובע שוחרר לביתו לאחר שנבדק בחדר מיון, וסביר להניח שההחמרה במצב הייתה פתאומית ולא צפויה, סיטואציה שהינה נדירה מבחינה רפואית. עמדה זו מיוצגת גם על ידי פרופ' שטיינברג, שטען כי- "...ההידרדרות בתינוקות על רקע של שלשולים, וחוסר שתיה בפרט אם יש גם חום, יכולה להביא להידרדרות מהירה תוך שעות, זה בהחלט ידע כללי, בדקתי עם רופאים בתחום, וכולם אישרו שהם רואים מקרים כאלה, זה אינו דבר חריג" (עמ' 107 לפרוטוקול). [הדגשות הוספו, א' ר'] יאמר כבר עכשיו כי למקרא דברים אלה קשה להלום את עמדת בית המשפט כי עמדתו של פרופ' ברזילי מיוצגת גם על ידי פרופ' שטיינברג (לפחות בקטע זה של דבריו) באשר לנדירות התופעה של החמרה פתאומית במצב. לכך עוד נשוב. בית המשפט המחוזי העלה חשש כי דווקא הטיפול של ההורים במערער ביום 12.11.1976 השפיע לרעה על מצבו. זאת, כיוון ש"החמרה כה דרסטית במצב הנוזלים של התובע הייתה אמורה, מטבע הדברים, להיות נגלית לעין וניתנת להבחנה מהירה על ידי התבוננות פשוטה במצבו הפיסי, בין היתר, גם על ידי הוריו". במצב זה, כך קבע בית המשפט, כאשר מצבו של המערער המשיך להתדרדר, היה על ההורים להביא את המערער ישירות לחדר מיון – בבית החולים רוקח או בבית חולים אחר. לאור כל אלה, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה כנגד קופת החולים וכנגד בית החולים. טענות המערער 11. המערער סבור כי תביעתו כנגד בית החולים לא התיישנה. לטענתו, מירוץ ההתיישנות החל רק בחודש ספטמבר 2003, בעת שמונה לו אפוטרופוס, לאור הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות. כמו כן, לשיטתו של המערער מתקיימים תנאיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בשנת 1997, עוד בטרם התיישנה התביעה, פנה המערער לבית החולים בבקשה לקבל את התיעוד הרפואי המתייחס לטיפול בו בחדר המיון ביום 11.11.1976. העובדות המהוות את עילת התביעה כנגד בית החולים – הבדיקות והאבחנות שבוצעו והטיפול שניתן – התגלו למערער רק בשנת 2001, בעת שקיבל את הרישומים מספר הקבלה של בית החולים. הסיבות לאי העברת התיעוד מוקדם יותר לא היו תלויות במערער, שפנה כאמור כבר בשנת 1997 בבקשה לקבל את התיעוד בעניינו. המערער סבור שהסיווג הנכון של מסמך חדר המיון על פי תקנות הארכיונים הוא "גליון סיכום מחלה או מכתב סיכום לרופא מטפל", שנדרש לשמרו לתקופה של 100 שנים לפי התקנות. לכן, כך נטען, ביעור המסמך לא בוצע כדין ויש לקבוע כי התביעה כנגד בית החולים לא התיישנה. 12. לגוף העניין, טוען המערער כי נזקיו נגרמו עקב רשלנותם של קופת החולים ובית החולים. לשיטתו, בפני בית המשפט הוצגה התשתית הראייתית המלאה – לרבות תיקו הרפואי המלא של המערער מיום לידתו וכן כל המסמכים הרלבנטיים לטיפול בו בקופת החולים ובבית החולים. לכן, תמה המערער מדוע התקשה בית המשפט המחוזי להגיע לבירור עובדתי של המקרה. כמו כן, לשיטתו של המערער, אין בסיס להנחה כי בנוסף לתיעוד הרפואי הקיים, היו קיימים בעבר "מסמכים רפואיים רבים שלא קיימים עוד מפאת חלוף הזמן". המערער סבור כי אין מקום להנחה זו של בית המשפט המחוזי כאילו היעדר רישום משמעותו היא דווקא שבוצעו כל הבדיקות הנדרשות, אך לא נמצאו בהן ממצאים חיוביים (לא תקינים). כמו כן, טוען המערער כי אין ראיה התומכת באפשרות שבוצעו בדיקות נוספות שהתיעוד בעניינן לא נשמר עקב חלוף הזמן. לטענתו, הבדיקות שבוצעו הן בקופת החולים והן בבית החולים היו חסרות ולקויות. התיעוד הרפואי, כך נטען, הצביע על כך שביום שלפני אשפוזו (11.11.1976) אובחנו אצלו שני מאפיינים המעידים על התייבשות – יובש בריריות וחום. למרות סימני התייבשות אלה, לא בוצעו בקופת החולים ובבית החולים בדיקות לבחינת מצב הנוזלים בגופו וכן בדיקות נוספות לגילוי סימני התייבשות. בדיקות אלה לא נערכו גם בעת שהובא המערער לקופת החולים שלושה ימים קודם לכן – ביום 8.11.1976. המערער סבור שבכך התרשלו בית החולים וקופת החולים. המערער טוען כי לנוכח העובדה שהוא סבל משלשולים ממושכים, נדרשו קופת החולים ובית החולים לנקוט רף זהירות גבוה בטיפול בו. זאת, בין אם מדובר היה במקרה זה במחלת שלשולים אחת רצופה שהחלה כחודש קודם לכן ובין אם מדובר היה במחלה חדשה שחזרה כשלושה שבועות לאחר שהמערער החלים ממחלה דומה. 13. ביחס לאחריותו של בית החולים, מוסיף המערער וטוען כי אין בסיס לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי רופא בכיר בדק אותו. כמו כן, לשיטתו, יש ברישומי ספר הקבלה בנוגע למספר המטופלים בחדר המיון כדי לתמוך בעדותה של האם בדבר עומס רב בחדר המיון. בנוגע לאי רישום ממצא בדבר חום במסמך חדר המיון, מפנה המערער לעדות מומחה מטעם קופת החולים שלפיה נהוג היה לרשום ממצאי חום ודופק וכי היעדר רישום הממצאים מצביע כנראה על אי עריכת הבדיקה. לגישתו של המומחה מטעם המערער, בדיקת הטורגור (מידת יובש העור) שנעשתה ונמצאה תקינה לא היתה יכולה לשלול חשד לקיומו של סוג ההתייבשות שממנו סבל המערער – דהידרציה היפרטונית. המערער מוסיף ומציין כי שהה בחדר המיון פחות משעה, בעוד שראוי היה להשאיר אותו למספר שעות בבית החולים ולתת לו נוזלים. לאור כל אלה, סבור המערער כי בית החולים התרשל בטיפול הרפואי שניתן לו וכי מתקיים קשר סיבתי בין הטיפול לבין הנזק שנגרם לו. טענות בית החולים וקופת החולים 14. בית החולים סבור כי התביעה כנגדו התיישנה מכיוון שהעובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות להוריו של המערער כבר בסמוך לזמן הטיפול. לשיטתו של בית החולים, הרישום בספר הקבלה ומסמך חדר המיון מהווים ראיות להוכחת התביעה ומציאתם לא שינתה את ידיעת העובדות המהוות את עילת התביעה, שהיו ידועות זה מכבר. בית החולים סבור כי לצורך הגשת התביעה, יכול היה המערער לטעון לקיומו של "אירוע", לנזק ולקשר סיבתי בין ה"אירוע" לנזק. ה"אירוע" – כך נטען – הוא ביקורו של המערער בחדר המיון של בית החולים ביום 11.11.1976, עובדה שהיתה ידועה למערער בתוך תקופת ההתיישנות. בית החולים טוען כי ביעורו של מסמך חדר המיון בוצע כדין וכי אמו של המערער קיבלה מסמך זה בעת שחרורו של המערער מחדר המיון ומסרה אותו למחרת לבית החולים בלינסון. כמו כן, טוען בית החולים כי לא היתה מניעה מבחינתו של המערער לקבל את הרישום מספר הקבלה לפני התיישנות התביעה. לכן, סבור בית החולים כי אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לשיטתו, גם סעיף 11 לחוק ההתיישנות לא מתקיים בענייננו, מהטעמים שפורטו בפסק הדין. לגוף העניין, סבור בית החולים כי לא נפל כל פגם בטיפול שניתן למערער בביקורו בחדר המיון, וכי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. תקינות השחרור של המערער מחדר המיון לביתו היא במידה רבה, כך נטען, פונקציה של ההסתברות הצפויה לכך שתחול התדרדרות מהירה במצבו. בית החולים גורס כי אין לשנות את הקביעה בפסק הדין כי ההחמרה במצבו של המערער היתה "פתאומית ולא צפויה, סיטואציה שהינה נדירה מבחינה רפואית" והוא תומך זאת בעדותו של פרופ' שטיינברג (מומחה מטעם קופת החולים) שלפיה: "זה אינו דבר חריג". לשיטתו של בית החולים, לא היה צורך להותיר את המערער תחת השגחה בבית החולים. כך עולה, בין היתר, מעדותה של האם כי במהלך הלילה שלאחר השחרור מבית החולים מצבו של המערער היה טוב. 15. קופת החולים סבורה אף היא כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי וכי ההתדרדרות המשמעותית של המערער החלה ככל הנראה ב-10.11.1976 לכל המוקדם. אין ראיה, כך נטען, לפגם בהליך האבחון והטיפול שנעשה בקופת החולים. קופת החולים טוענת כי אין קשר בין השלשולים שמהם סבל המערער בחודש אוקטובר לבין השלשולים שפקדו אותו בחודש נובמבר וכי מדובר בשתי תקופות מחלה נפרדות. כמו כן, מצביעה קופת החולים על גיליון הקבלה של המערער לבית החולים בלינסון כראיה לכך שהשלשולים בחודש נובמבר החלו יומיים טרם קבלתו לבית החולים, קרי: ביום 10.11.1976. קופת החולים מביאה כהוכחה להיעדר התרשלות מצדה את הקביעה כי מצבו של המערער בבדיקתו בבית החולים היה תקין. לכן, כך נטען, אין כל מקום לטעון כי מצבו בביקוריו בקופת החולים לא היה תקין. ההתדרדרות המשמעותית, לשיטתה של קופת החולים, החלה לאחר שחרורו של המערער מבית החולים ובעיקר במהלך יום 12.11.1976. קופת החולים סבורה כי אין לקבל את עדותה של האם – עדות שמיעה – כי אביו של המערער התקשר בבוקר אותו יום לרופאת קופת החולים. בנוסף, טוענת קופת חולים כי טענתו של המערער כי סבל מהתייבשות היפרטונית לא גובתה בחוות דעת רפואית כנדרש. קופת החולים סבורה כי חוות דעתו של המומחה מטעם המערער – פרופ' גויטיין – לא בוססה על מלוא המידע הרפואי בעניינו של המערער. עוד מוסיפה קופת החולים וטוענת כי עם הגיעו של המערער לבית החולים נותק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת של קופת החולים לבין הנזק, שכן מרגע שהגיע לחדר המיון, האחריות לאבחון ולטיפול מוטלת על בית החולים. קופת החולים סבורה גם כי אין בסיס לטענתו של המערער כי אם ייקבע שתביעתו כנגד בית החולים התיישנה, יש להטיל את האחריות לכך על קופת החולים, כיוון שמסמך חדר המיון, שהוחזק על ידי קופת החולים, הומצא למערער רק לאחר התיישנות התביעה. הטענה לא הועלתה בכתב התביעה ובכתבי הטענות של המערער, וגם לגוף העניין – כך נטען – המערער לא היה זקוק למסמך חדר המיון לצורך הגשת תביעתו ויכול היה להגישה על סמך ספר הקבלה לבית החולים (כפי שאכן נעשה). בנוסף, נטען שאמו של המערער הביאה בעצמה את המסמך לבית החולים בלינסון ולפיכך החומר הדרוש היה בשליטתה ובידיעתה. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת חומר הראיות, הגענו למסקנה כי הוכח במשפט כראוי ובמידה הדרושה כי בית החולים התרשל בטיפול שניתן למערער ועל כן יש לקבל את הערעור כנגד המשיבה 2, מהטעמים שיבוארו להלן. אשר לערעור המכוון כנגד קופת החולים, באתי לכלל מסקנה, לא בלי היסוסים, כי יש לדחותו. האם התיישנה התביעה כנגד בית החולים? 16. נבחן תחילה את טענת הסף בדבר התיישנותה של התביעה כנגד בית החולים. תביעה זו הוגשה חמישה חודשים ומחצה לאחר שמלאו למערער 25 שנים. השאלה המונחת בפנינו היא אם יש בגילוי התיעוד בספר הקבלה לבית החולים ובגילויו של מסמך חדר המיון כדי להביא להארכתה של תקופת ההתיישנות. סעיף 8 לחוק ההתיישנות מורה כי: נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. בד"נ 32/84 עזבון המנוח וויליאמס ז"ל נ' (BANK (LONDON, פ"ד מד(2) 265, 271 (1990) סיכם השופט (כתוארו אז) א' ברק את ההגדרה של המונח "עילת התביעה" בחוק ההתיישנות: "עילת התביעה" היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע)... "היום שבו נולדה עילת התביעה", הוא, איפוא, היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על ידי החייב (הנתבע)... מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין... 17. הנה כי כן, השאלה היא אם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי (ראו גם ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684 (1984)). בענייננו, יש להשיב על שאלה זו בחיוב. ראשית, אציין כי אין טעם להפריד בין המידע שהתגלה בספר הקבלה, שלאחר גילויו צורף בית החולים לתביעה, לבין המידע שהתגלה במסמך חדר המיון. זאת, כיוון שאפילו לא היה די בתיעוד בספר הקבלה לצורך הארכת מועד ההתיישנות לפי סעיף 8, לא היה בכך כדי למנוע את הארכת מועד ההתיישנות על בסיס מסמך חדר המיון (לבדו או כשהוא מצטרף לתיעוד בספר הקבלה). העובדות הרשומות בספר הקבלה הן שעת הקבלה, פרטי המערער, האבחנה, הטיפול, הפנייה לרופא המטפל ושם הרופא שטיפל במערער בחדר המיון. כמו כן, ניתן ללמוד מספר הקבלה נתונים בדבר מספר המטופלים שהגיעו לחדר המיון באותה עת – נתונים שעשויים ללמד על העומס שהיה בחדר המיון. העובדות העולות ממסמך חדר המיון רבות יותר, ובהן, בין היתר, פירוט של בדיקות שנערכו למערער ופירוט ממצאיהן. ודוק: הבדיקות שבוצעו וממצאיהן הן העובדות המהותיות הנדרשות לצורך ביסוס "תובענה בעלת סיכוי ממשי" כאשר מדובר בתובענה כמו זו שבפנינו, המבוססת על טענת רשלנות באבחון. העובדות שנתגלו במסמך לא היו ידועות להוריו של המערער. אלה לא ידעו מה היו הבדיקות שבוצעו ומה היו ממצאיהן. על בסיס עדות אמו של המערער בלבד – עדותה של מי שאינה באה מתחום הרפואה, אם לומר את המעט – קשה היה לגייס ולבסס חוות דעת מומחה שתעריך באופן רציני ומקצועי את הטיפול שניתן למערער בבית החולים. פרטי הטיפול, משכו, הבדיקות שבוצעו ואלה שלא בוצעו, ממצאי הבדיקות ופרטי הטיפול הם כולם חלק מן "העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום חבותו של הנתבע". לכן, ניתן לקבוע כי מתקיימת בענייננו דרישתו של סעיף 8 כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה". 18. סעיף 8 דורש עוד כי אי ידיעת העובדות תהיה מסיבות שלא תלויות בתובע "ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". קביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין זה היתה כי לא נשללה טענתו של המערער כי קיומו של מסמך חדר המיון לא היה ידוע לו מפאת סיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. לפיכך, מתקיים גם יסוד זה של סעיף 8. לעניין תחולתו של הסעיף, אין כל משמעות לכך שבית החולים לא היה מחויב על פי דין מיוחד להחזיק במסמך חדר המיון. היעדר קיום חובה להחזיק בתיעוד כלשהו אינו חוסם את תחולתו של סעיף 8 כאשר יסודותיו מתקיימים. אין להוראת השימור דבר עם המציאות האובייקטיבית של חוסר ידיעה כמשמעותו בסעיף 8. כך גם אם מסמך חדר המיון התגלה באופן אשר ניתן לתארו כ"שרירותי". כך, לדוגמא, נניח מצב שבו צד שלישי פלוני מתעד בצילום אירוע נזיקי. עובדותיו המהותיות של האירוע אינן ידועות לניזוק במשך שנים. הצילום, ששופך אור על העובדות המהותיות, נתגלה על ידי הניזוק באופן מקרי לחלוטין כאשר הוא מבקר בתערוכת צילומים שמונה שנים לאחר האירוע. גם במצב מעין זה, שרירותי ככל שיהיה, וגם בהיעדר כל חובה לשמור על התיעוד, עשויים להתקיים תנאיו של סעיף 8 להארכת תקופת ההתיישנות. משכך, אין אנו נדרשים להכריע גם בשאלה בדבר התקופה שבית החולים נדרש להחזיק במסמך חדר המיון. משנתקיימו שני יסודותיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש לדחות את טענת ההתיישנות שמעלה בית החולים. נפנה עתה לבחינת שאלת האחריות לנזקיו של המערער. האחריות לנזקיו של המערער 19. אין מחלוקת ביחס לחובת הזהירות שחבים קופת החולים ובית החולים למערער. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, גדר המחלוקת בענייננו נוגעת ליסוד ההתרשלות: "האם נבדקו מכלול הסימנים הקליניים העשויים להעיד על התייבשות והאם בוצעו בדיקות רפואיות אחרות הרלבנטיות לכך". חשיבות מכרעת יש לייחס לשאלה אם בית החולים התרשל באבחון ובטיפול שניתן למערער. בית החולים היה התחנה האחרונה על ציר הזמן שאליה הגיע המערער טרם קריסתו ביום 12.11.1976. חדר המיון הוא הכתובת שאליה נדרשו הוריו של המערער לפנות כאשר נמשכה ההתדרדרות במצבו של המערער. לפיכך, נידרש תחילה לבחון את אחריותו של בית החולים. האבחון והטיפול בבית החולים 20. לנוכח ריבוי השלשולים שמהם סבל המערער בחודשים אוקטובר ותחילת נובמבר, רף הזהירות שבו חויב בית החולים היה גבוה. זאת, בין אם השלשולים שמהם סבל המערער בחודש אוקטובר נמשכו ברצף אחד עד לחודש נובמבר, ובין אם מדובר בשני מופעים נפרדים של מחלות שלשולים שביניהם מפריד פרק זמן קצר. כך או כך, כאשר מדובר בתינוק שסובל ממחלת שלשולים ממושכת או ממחלות שלשולים תכופות, הטיפול הנדרש צריך להיות מותאם לסיכון שבו היה נתון המערער. לא אוכל לקבל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה שוחרר המערער במצב תקין מבית החולים וההחמרה במצבו התרחשה לאחר מכן באופן פתאומי ולא צפוי. מסקנה זו לא מתיישבת עם אופייה ומשכה של מחלת השלשולים שממנה סבל המערער, גם בהנחה המקלה עם בית החולים שהמחלה לא נמשכה ברצף אחד מאוקטובר. אכן, גם אם נקבל הנחה זו, יש לציין כי המערער סבל משלשולים כבר ביום 8.11.1976 (אז הובא לקופת החולים). לאור הימשכות השלשולים והחמרתם, הובא המערער לקופת החולים שנית בבוקר יום 11.11.1976. בשל החמרה נוספת באותו יום הוא הובא לבית החולים בערב. המסקנה העולה מעובדות אלה היא שההתדרדרות או ההחמרה במצבו של המערער היתה ממושכת והדרגתית. ראו לעניין זה את גיליון הקבלה של המערער בבית החולים בלינסון, שם נרשם כי: "יומיים לפני קבלתו החלו שלשולים מרובים ריר בצבע ירוק". אין ברישום זה בבית החולים בלינסון כדי לשלול את המסקנה שמחלת השלשולים החלה כבר ביום 8.11.1976 (אז הובא המערער לקופת החולים) או פרק זמן קצר קודם לכן, וההחמרה המשמעותית החלה ביום 10.11.1976 בערב, כפי שעולה מתצהירה של האם. לפי עדותו של מומחה מטעם קופת החולים, פרופ' ברזילי, החמרה פתאומית בתוך מספר שעות היא מצב "נדיר ביותר". לעניין זה יש לציין כי ה"נדירות" וה"חריגות" של התופעה לא הובהרו עד תום (וראו הציטוט בפסקה 10 לעיל), אולם מכל מקום במקרה שלפנינו אין בסיס למסקנה בדבר התקיימותו של המצב הנדיר של החמרה פתאומית בתוך מספר שעות, כאשר הראיות תומכות במסקנה כי התקיים בענייננו המצב השכיח יותר – התדרדרות הדרגתית. לפיכך, יש לקבוע כי המערער הוכיח את טענתו כי הוא הובא לבית החולים במצב מתקדם של התייבשות או בסיכון גבוה למצב כזה. מסקנה זו משליכה על הערכת תוחלת הנזק שאליה היה חשוף המערער כאשר הובא לבית החולים. בענייננו, הסיכוי לקרות נזק גוף חמור כתוצאה מהתייבשות בתוך מספר שעות היה סיכוי ממשי ומשמעותי. הנזק הצפוי כתוצאה מהתייבשות קשה של תינוק בן חודשים ספורים הוא נזק צפוי מראש, נזק בהיקף גדול מאוד, עד כדי מות התינוק – תוצאה שכמעט ארעה בענייננו. 21. האם התרשל בית החולים באבחון מצבו של המערער? לדעתי, יש להשיב על שאלה זו בחיוב. לא מצאתי כל בסיס לטענה שהתיעוד הרפואי בענייננו לא שיקף באופן מלא את הטיפול שניתן למערער בבית החולים ואת הבדיקות שנערכו לו. מכלול הראיות, ובהן התיעוד בדבר משך הזמן הקצר שבו שהה המערער בבית החולים רוקח, מחלישות במידה רבה את הטענה שלפיה בוצעו למערער בדיקות נוספות – מעבר לבדיקות המפורטות במסמך חדר המיון. כך, לדוגמא, אין כל ראיה התומכת בכך שנערכה למערער בדיקת שתן או בדיקת דם. גם אם נקבל את הטענה שהנוהג הרפואי באותה עת לא חייב רישום של ממצאים תקינים, אין בכך כדי להשליך על המסקנה שעולה מהתיעוד בענייננו, שכן מסמך חדר המיון כלל גם רישום של הממצאים התקינים המשמעותיים (כגון: "ילד ערני", "טורגור תקין" ועוד). לא היה במקרה זה כל יסוד להניח כי התקיימו ממצאים תקינים משמעותיים נוספים שנבדקו ולא נרשמו. זאת ועוד, המערער הוכיח כי בפועל לא נרשם ממצא שלא היה תקין – ממצא בדבר חום גבוה. המערער הוכיח כי הוא סבל מחום גבוה באותה עת. כך עולה מתיעוד ביקורו של המערער בקופת החולים באותו יום וממכתב ההפניה לבית החולים שנרשם זמן קצר טרם הגיעו של המערער לבית החולים. מסקנה זו עולה גם מעדותו של פרופ' שטיינברג, אשר הוסיף וציין בעדותו כי באותן שנים נהוג היה לרשום ממצאי חום ודופק, ואם ממצאים אלה לא רשומים, סביר להניח שלא בוצעו בדיקות אלה. המסקנה בדבר קיומו של חום גבוה – שלא נרשם במסמך חדר המיון – עומדת אף היא בסתירה לטענה כאילו תתכן האפשרות שבוצעו בדיקות נוספות אך לאור ממצאיהן התקינים הן לא נרשמו. 22. הסימנים המרכזיים לאבחון התייבשות לא שנויים במחלוקת בין הצדדים. הסימנים כוללים: יובש בלשון ובריריות, חום, ירידה במתן שתן, שתן כהה, שקיעה של המרפס, שינוי בטורגור, איבוד משקל, שתייה מועטה, בדיקות מעבדה (שתן ודם) לא תקינות. מהראיות בענייננו עולה כי אבחון מצבו של המערער התבסס על ההתרשמות מערנותו של המערער, מצב הבטן שלו ותוצאות בדיקת הטורגור, אשר היו תקינים לפי התיעוד במסמך חדר המיון. בין המומחים נסבה מחלוקת אם ניתן להסתמך על בדיקת טורגור באבחון התייבשות מהסוג ממנו סבל המערער – דהידרציה היפרטונית. גם בהנחה שמצב הטורגור הוא אחד מהסימנים לאבחון התייבשות היפרטונית, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה כי בית החולים התרשל באבחון מצבו של המערער. בבית החולים אובחן יובש ברירית הפה של המערער. המערער הגיע לבית החולים לאחר שעות ממושכות שבהן סבל מחום גבוה. תיאור מחלתו של המערער ומאפייניה (לרבות משך הזמן שבו סבל המערער משלשולים), בצירוף החום הגבוה והיובש ברירית הפה, חייבו ביצוע בדיקות נוספות לשלילת האפשרות שהמערער נתון בסיכון משמעותי להתייבשות קשה בטווח זמן קצר. בדיקות נוספות לא בוצעו והמערער שוחרר לביתו מבית החולים בתוך פחות משעה. המסקנה המתבקשת היא שבית החולים הפר את חובת הזהירות בטיפול שניתן למערער ביום 11.11.1976. הקשר הסיבתי בין התרשלות בית החולים לבין הנזק 23. אלמלא התרשל בית החולים, ואילו הותאם הטיפול שניתן למערער לסיכון שאליו הוא היה חשוף בערב יום 11.11.1976, סביר להניח שהנזק היה נמנע. בית החולים העלה טענה חלופית שלפיה "רשלנותם של הורי המערער ניתקה את הקשר הסיבתי בין המעשים ו/או המחדלים המיוחסים למשיבה לבין מצבו של המערער". לא אוכל לקבל טענה זו. המשך ההתדרדרות במצבו של המערער ביום 12.11.1976 לוותה ככל הנראה בסימנים חיצוניים. ההורים, כך יודגש, פנו לעזרתם של רופאים פעמים מספר בתוך פרק זמן קצר יחסית. הם לא הזניחו בשום פנים את הטיפול בילדם. יתכן שאם היה המערער מובא לחדר מיון בשנית, כבר בתחילת יום 12.11.1976, היה בכך כדי לצמצם את הנזק. עם זאת, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות בית החולים לבין הנזק. הגורם המכריע לקרות הנזק הוא התרשלות בית החולים. יתרה מכך, הדעת מחייבת להניח כי התנהלות הדברים בבית החולים השפיעה על פעולותיהם של הוריו של המערער ביום 12.11.1976: אמו של המערער, אישה צעירה אשר זהו בנה הראשון, טיפלה במחלתו של בנה במסירות ובזהירות רבה. במשך תקופה של כחודש ימים היא הביאה את בנה המשלשל לקופת החולים ארבע פעמים – אחת מהן ביום שלפני קריסתו. בערב יום 11.11.1976, לאחר הביקור בבוקר בקופת החולים, היא נשאה את בנה החולה, כשהיא נוסעת בתחבורה ציבורית, לבית חולים השרון בפתח תקווה, משם שולחה לתחנת מגן דוד אדום ומשם המשיכה לבית החולים רוקח בתל אביב. אז, כאמור, נבדק המערער בדיקה שארכה דקות ספורות, לפי עדותה של האם, שוחרר לביתו והופנה להמשך טיפול אצל הרופא המטפל. על הרקע הזה יש להעריך את פעולות ההורים בבוקר שלמחרת. בנסיבות אלה, אין מקום להפחית מאחריותו של בית החולים ואין בסיס לקבוע כי פעולות ההורים ניתקו את הקשר הסיבתי בין התרשלותו של בית החולים לבין הנזק. אחריותה של קופת החולים 24. השאלה אם קופת חולים התרשלה באבחון ובטיפול שניתן למערער תלויה במידה רבה במצבו בבוקר יום 11.11.1976. כאמור, ההתדרדרות המשמעותית במצבו של המערער החלה, ככל הנראה, בערב יום 10.11.1976. המערער הובא בבוקר למחרת לבדיקה בקופת החולים. בתיעוד הרפואי מאותו ביקור נרשם כי "היציאות רירית וחום" וכי המערער סובל מדלקת במערכת העיכול. למערער ניתן טיפול אנטיביוטי וטיפול נגד שלשולים והקאות והוא הופנה לבדיקת תרבית צואה. במשך אותו יום המשיך מצבו להתדרדר. כפי שנותח לעיל, בשעות הערב של יום 11.11.1976, היה המערער חשוף לסיכון משמעותי של התייבשות קשה בטווח זמן קרוב. ממכלול הראיות והנסיבות בענייננו עולה כי הסיכון להתייבשות קשה בטווח זמן קרוב היה נמוך יותר בשעות הבוקר של יום 11.11.1976, הסמוכות יותר לתחילת ההתדרדרות, מאשר הסיכון בשעות הערב (לאחר שחלפו מספר שעות שבהן סבל המערער משלשולים רבים המלווים בחום). הבדל זה משליך על הערכת הטיפול שניתן בקופת החולים בשעות הבוקר באותו יום. במידה רבה, הבדל זה מחייב תוצאה שונה בכל הקשור לאחריותה של קופת החולים. לדעתי, לא ניתן לקבוע במידת ההסתברות הנדרשת כי כבר בשעות הבוקר הסיכון שאליו היה חשוף המערער חייב מתן טיפול רפואי שונה. משכך, לא ניתן לקבוע במידה הדרושה כי קופת החולים התרשלה. סוף דבר 25. הערעור כנגד המשיבה 2 מתקבל והיא תישא בנזקיו של המערער. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת סכום הפיצויים. קביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לאחריותו של בית החולים מבוטלות. הערעור כנגד המשיבה 1 נדחה. המשיבה 2 תישא בהוצאות המשפט ובהוצאות שכר טרחת עורכת הדין של המערער בסך של 30,000 ש"ח בגין ההליכים בערכאה זו. שכר הטרחה בגין ההליכים בבית המשפט המחוזי ייקבע על ידי בית המשפט המחוזי בסיום ההליכים שבפניו. חיובו של המערער בהוצאות המשפט ובשכר הטרחה של המשיבה 2 שנקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מבוטל. בנסיבות העניין ולנוכח אחריותה של המשיבה 1 למסירה המאוחרת של מסמך חדר המיון, לא ישא המערער בהוצאותיה בערכאה זו. חיובו של המערער בהוצאותיה של המשיבה 1 בבית המשפט המחוזי יוותר על כנו. המשנה-לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ל' בסיוון התשס"ח (3.7.2008). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06083160_P11.doc ננ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il