אהוד שני נ. המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי

פסק-דין בתיק ע"א 8312/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8312/04 ע"א 9250/04 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר המערערים בע"א 8312/04 והמשיבים בע"א 9250/04: 1. יורשי המנוחה לאה שני ז"ל והמנוח אהוד שני ז"ל נ ג ד המשיבים בע"א 8312/04 והמערערים בע"א 9250/04: 1. המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי 2. מדינת ישראל-משרד הבריאות ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת.א. 2307/99 מיום 1.8.04 שניתן על ידי כבוד השופטת ה' גרסטל בשם המערערים בע"א 8312/04 והמשיבים בע"א 9250/04: עו"ד חיים מנדלבאום; עו"ד אבי בן יהודה בשם המשיבים בע"א 8312/04 והמערערים בע"א 9250/04: עו"ד דב לוין; עו"ד עמיר אלמגור פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו ערעורים על פסק דין ועל החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ה' גרסטל). מדובר בתביעה בגין רשלנותם של המשיבים בע"א 8312/04 (הם המערערים בע"א 9250/04, להלן - המשיבים) כלפי מי שהייתה המערערת בע"א 8312/04 והמשיבה בע"א 9250/04, המנוחה לאה שני ז"ל (להלן - לאה) בעת שהייתה מאושפזת בבית חולים השייך למשיבים. הדיון בערכאה דלמטה פוצל ותחילה נדונה שאלת האחריות. בשאלה זו נתקבלה החלטה (מיום 12.8.02) שקבעה את אחריות המשיבים ברשלנות (להלן - ההחלטה). משכך, המשיכה להתברר שאלת גובה הנזק ופסק דין ניתן ביום 1.8.04 (להלן - פסק הדין). ערעור לאה הוגש נגד מיעוט הנזק שנקבע בפסק הדין. ערעור המשיבים הוא הן נגד ההחלטה שקבעה את אחריותם ברשלנות והן נגד פסק הדין שקבע את גובה הנזק. ביום 23.11.05, לאחר שהוגשו הערעורים, נפטרה לאה למרבה הצער. בשנת 2007 נפטר גם בעלה של לאה, ולפנינו עומדים היום יורשיהם. נציין כבר עתה, כי לפטירתה של לאה בטרם עת, השלכה על גובה הפיצוי המגיע ליורשיה. 2. ביום 18.11.97 אושפזה לאה במחלקת עור בבית החולים "איכילוב" בתל אביב, השייך למשיבים (להלן - בית החולים) לצורך טיפול. לאה הייתה בת 64 במועד אשפוזה (ילידת שנת 1933). במהלך האשפוז אירעו שני אירועים שכתוצאה מהם נותרה לאה כשהיא בעלת נכות אורטופדית. האירוע הראשון אירע ביום 27.11.97 ובו נפלה לאה בעת שהתקלחה במקלחת במחלקת העור בה הייתה מאושפזת (להלן - אירוע הנפילה). האירוע השני אירע מספר ימים לאחר מכן, ביום 30.11.97, כאשר במהלך טיפול בפצעים בידי אחת האחיות, נפגעה רגלה השמאלית של לאה על ידי רגלה של האחות המטפלת (להלן - אירוע הבעיטה). לאחר האירוע השני, חשה לאה בכאבים עזים, ובבדיקות שנערכו נסתבר, כי נגרם לה שבר בבסיס צוואר עצם הירך השמאלית. שבר זה חייב ניתוח לשם החלפת ראש עצם הירך בתותב והותיר את לאה עם נכות רפואית קבועה בשיעור 30%. בכתב התביעה המקורי ייחסה לאה את השבר לאירוע הבעיטה. אולם, לאחר שהוגשה חוות דעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, תיקנה לאה את כתב התביעה והציעה גרסה חלופית לפיה השבר עצמו נגרם באירוע הנפילה ואירוע הבעיטה גרם לתזוזה שעוררה את הכאב וחשפה את קיומו של השבר. גרסה זו היא שנתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי, ואין עליה מחלוקת ממשית לפנינו. כאמור, במהלך בירור הערעור נפטרה לאה. בין יורשיה היה בעלה, שאף הוא נפטר בינתיים למרבה הצער. 3. כאמור, בית המשפט המחוזי פיצל את הדיון והפריד בין שאלת האחריות ושאלת גובה הנזק. ההחלטה בעניין האחריות ניתנה ביום 12.8.02. נמצא, כי קיימת אחריות נזיקית של המשיבים כלפי לאה. בית המשפט בחן את שני האירועים שתרמו לנכותה של לאה. לגבי אירוע הבעיטה נקבע כי לא הייתה בו משום רשלנות. מדובר היה באירוע אקראי, מסוג האירועים שלא ניתן למונעם לחלוטין. הבעיטה הייתה חלשה ולא היה נגרם ללאה כל נזק אלמלא השבר מאירוע הנפילה הקודם בזמן. לגבי אירוע הנפילה קבע בית משפט קמא, כי הייתה רשלנות של בית החולים. זאת, מאחר שהמקלחת, שהייתה מיועדת בעיקר לחולים סיעודיים המצויים בכיסא גלגלים, לא הייתה מצוידת באמצעי בטיחות מספקים, לאור מאפייני האוכלוסייה הפוקדת בתי חולים. כך נקבע, כי לא הייתה במקלחת ידית אחיזה שיכלה למנוע את הנפילה, לא היה שטיחון על הרצפה למניעת החלקה והתקבלה הטענה שניקיון המקלחת לא היה ברמה הנדרשת. בנוסף נקבע, כי לא היה סימון על המקלחת או במחלקה שהבהיר שמקלחת זו מיועדת רק לחולים סיעודיים. לא זו אף זו, נקבע כי עובדי המחלקה ידעו שלאה עשתה שימוש במקלחת זו, אך לא התריעו בפניה והזהירו אותה מפני הסיכון הכרוך בכך. נדחו טענות נוספות שהעלתה לאה בדבר רשלנות בכך כי לא לוותה על ידי אחות בשעת המקלחת וכי בית החולים התרשל מאחר שלא נבדקה על ידי אורטופד ולא נשלחה לצילום לאחר אירוע הנפילה. נדחו עם זאת, גם טענות המשיבים לאשם תורם של לאה בנפילה, בכך שבחרה מרצונה להתקלח במקלחת זו, אף שידעה כי היא בטיחותית פחות, ובכך שלא המתינה לשעה בה תוכל אחות לסייע לה. בית משפט קמא ציין לחיוב את התרשמותו ממהימנות עדותה של לאה והבהיר, כי אינו רואה בתיקון כתב התביעה לאחר חוות דעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט ובכך שגרסתה לעניין המקלחת ניתנה באיחור, משקל מפחית ממהימנותה. זאת, משום ששוכנע כי לאה סברה שהנזק נגרם עקב אירוע הבעיטה בלבד, ומכאן ברי כי לא ייחסה חשיבות מלכתחילה לאירוע הנפילה. בית המשפט אף נזף במשיבים על דרך ניהול ההליך על ידם תוך מסע הכפשות אישי נגד לאה. 4. פסק הדין בנושא גובה הפיצויים ניתן ביום 1.8.04. נקבע פיצוי בסך כולל של 625,000 ש"ח. הפיצוי ניתן בגין ראשי הנזק הבאים: בעבור כאב וסבל נקבע סכום של 125,000 ש"ח, בעבור הוצאות רפואיות נקבע סכום של 25,000 ש"ח (בפסק הדין נכתב בטעות הסכום של 100,000 ש"ח, אך הטעות תוקנה בהחלטת בית המשפט המחוזי מחודש ספטמבר אותה שנה), בעבור עזרת צד ג', כולל עזרת בני המשפחה, נקבע סכום של 450,000 ש"ח ובעבור טיפולי פיזיוטרפיה נקבע סכום של 25,000 ש"ח. כל הסכומים נקבעו באופן גלובלי, הן בעבור הוצאות העבר והן בעבור ההוצאות שצפויות היו בעתיד, בהתבסס על תוחלת חיים צפויה של 9 שנים. בקביעותיו לעניין הפיצויים הסתמך בית המשפט המחוזי בעיקר, על חוות הדעת של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, וחוות דעת רפואיות נוספות שהיו לפניו. נקבע, כי ללאה נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 30% בגין הגבלה בתנועות פרק הירך השמאלית והימצאות תותבת במפרק. הנכות באה לידי ביטוי תפקודי בהגבלה משמעותית ביכולת ההליכה והפעולה החופשית של לאה. יחד עם זאת נקבע, כי לעודף המשקל ממנו סבלה לאה אף לפני התאונה, תרומה משמעותית לפגיעה בתפקודה. לעניין תוחלת החיים, התחשב בית המשפט בחוות דעת מומחה פנימי, שמונה בהסכמת הצדדים וקבע כי לאה לקתה בהשמנת יתר חולנית דבר שהוביל, בין יתר הנסיבות, לכך שתוחלת החיים שנצפתה לה הייתה קצרה ב-5 עד 7 שנים מהנתונים המצויים בטבלאות הסטטיסטיות. סך הכול נקבעה כאמור, תוחלת חיים של 9 שנים (14 שנים לפי הטבלאות הסטטיסטיות בהפחתת 5 שנים). בקובעו את סכומי הפיצויים ציין בית המשפט המחוזי את השיקולים שהנחו אותו בקביעת גובהם. לעניין הפיצוי בגין כאב וסבל סקר בית המשפט את שעבר על לאה וקבע את גובה הפיצוי האמור כשהוא מציין שמדובר ביותר מכפל הפיצוי שהיה ניתן עקב תאונת דרכים. בעבור ההוצאות הרפואיות ניתן הפיצוי בגין שתי תקופות, האחת מיום 30.11.97 ועד ליום 18.2.98 בה נזקקה לאה לסיעוד וטיפולים והשנייה מיום 18.2.98 עד לחודש יולי אותה שנה, בה נגרמו ללאה הוצאות מוגברות שנסתיימו עם ביצוע ניתוח הסטומה. בית המשפט המחוזי קבע, כי רק חלק קטן מהסכומים שהתבקשו בראש נזק זה גובו בקבלות וכי עיקר הקבלות (ביחס לשתי התקופות) התייחסו לטיפולים סיעודיים, השגחה ופיזיוטרפיה שנכללו בראשי הנזק האחרים. בעניין זה אף נקבע, כי חלק מההוצאות הרפואיות להן טענה לאה ניתן היה לקבל דרך קופת החולים במסגרת סל התרופות ואין מגיע פיצוי בעדם. לעניין עזרת צד ג', כולל עזרת בני המשפחה, עובדת זרה ועובדת ניקיון, קבע בית המשפט סכום גלובלי כאמור כשהוא מפרט כי הסכום נקבע בהתחשב בהערכה שלאה תזדקק לסיוע של כ-6 שעות ביממה בממוצע בתעריף ממוצע של 30 ש"ח לשעה. בסכום זה כלל בית המשפט גם את הפיצוי בעבור פגיעה בכושר עבודתה כעקרת בית. לבסוף, בעבור טיפולי הפיזיוטרפיה נקבע הסכום האמור אף שבית המשפט קבע, כי לא הוברר לו במלואו הצורך בטיפולים אלו. בקשת לאה לפיצוי בעבור הוצאות על טיפולי רפלקסולוגיה ובעבור החזר הוצאות רכישה של מיטה חשמלית נדחו מאחר שבית המשפט קבע, כי לא שוכנע שיש בהוצאות אלו צורך שיקומי. כן נדחתה הבקשה לפיצוי בעבור החמרה וריתוק צפויים של לאה לכסא גלגלים, באשר נקבע שלא הונחה תשתית ראייתית המצדיקה פסיקת סכום כלשהו בגינה. 5. לפנינו מערערים המשיבים הן על קביעת בית המשפט המחוזי בהחלטה כי הם נושאים באחריות לנזקה של לאה והן על גובה הפיצויים שנקבעו בפסק הדין. לאה מצידה הלינה על מיעוט הפיצויים שנקבעו בפסק הדין. נקדים ונאמר, כי החלטנו לדחות את הערעור ככל שמדובר בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי כי חלה אחריות נזיקית על המשיבים. בעניין מיעוט הנזק מתקבל הערעור באופן עקרוני, אך לאור מותה של לאה, שמחייב הפחתת הנזק, נשארת התוצאה מבחינת סכום על כנה. 6. נראה, כי עיקר טענתם של המשיבים בעניין קביעת האחריות, מתבססת על כך שבית המשפט המחוזי נתן לדעתם משקל רב מידי לעדות לאה ולא התייחס לקשיים הרבים בגרסתה. כך מציינים הם, כי גרסתה של לאה לעניין אירוע הנפילה הינה "גרסה כבושה" אשר לא עלתה בכתב התביעה הראשון וכי למרות טענתה כי התקלחה בשעות הבוקר המאוחרות (שעה שלכאורה נמצאת משמרת הבוקר וישנן אחיות במחלקה שיכלו לסייע לה במקלחת), נקבע כי בפועל אירעה התאונה בשעה 6:30 בה נמצאת עדיין משמרת הלילה בלבד. עוד מפנים המשיבים לעדויות הרבות על האופי הבעייתי של לאה, כפי שבא לידי ביטוי בזמן אשפוזה. לעניין קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא הייתה ידית אחיזה במקלחת בה נפלה לאה, מצביעים המשיבים על כך שלפני הערכאה הדיונית הייתה תמונה של המקלחת בה רואים, כי קיימת ידית אחיזה במקלחת. מכאן, לשיטתם, שגה בית המשפט בקביעתו זו. לעניין השטיחון מציינים המשיבים, כי לא הובאה כל ראיה להוכיח שיש צורך בשטיחון כאמור ומכל מקום מציינים הם, ללא פירוט, כי ישנן סיבות טובות (בריאותיות) להימנע מלשים שטיחון במקלחות בתי חולים. גם לעניין היעדר האזהרה מגיבים המשיבים בכך שמקלחות אלו הינן אומנם בעיקר לחולים סיעודיים, אך לא באופן בלעדי. מכאן שלא נדרשים לשיטתם שלטי אזהרה. לבסוף טוענים המשיבים, כי גם אם מתקבלות טענותיה של לאה, יש לקבוע אשם תורם מצידה. זאת, מאחר שידעה היטב כי המקלחת הקטנה יותר היא הבטיחותית יותר ובחרה בכל זאת להתקלח במקלחת בה אירעה התאונה. 7. אין מקום להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית בעניין האחריות. בית משפט קמא קבע, כי התרשם מאמינות לאה ואף נזף במשיבים על הניסיון לתקוף אותה באופן אישי. בנוסף קבע בית המשפט, כי המשיבים לא הביאו כל תרחיש חלופי או ראיה פוזיטיבית נגדית לעדותה של לאה. מדובר בעיקרו של דבר בקביעות עובדתיות וקביעות מהימנות בהן אין נוטה בית משפט של ערעור להתערב. לעניין הידית במקלחת, מדובר אך באחת הנסיבות בשלן קבע בית המשפט המחוזי את התרשלות המשיבים, ומכל מקום בולט מהתמונות ההבדל בין המקלחות. במקלחת הקטנה שלוש ידיות, אחת ליד האסלה ושתיים (מאוזנת ומאונכת) באזור המקלחת. לעומת זאת, במקלחת בה ארעה התאונה הייתה רק ידית מרוחקת אחת, סמוכה לאסלה, שלא נראה כי ניתן היה להגיע אליה באופן סביר על מנת למנוע נפילה במקלחת. די בדברים אלה בכדי להותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה בכל הנוגע לסוגית האחריות. 8. בעניין גובה הנזק שונה מצב הדברים. כאמור, ביום 23.11.05, היינו לאחר מתן פסק הדין, נפטרה לאה. עובדת פטירתה משנה את הבסיס עליו עמדו חישובי הפיצוי אותם ערכה הערכאה הדיונית, ומהווה שינוי נסיבות קיצוני המצדיק את קבלת הראיה בדבר מותה, בהתאם לתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (השוו, ע"א 597/89 טויטו נ' כמאל, פ"ד מז(2) 874, 879 (1993); ע"א 10457/04 אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט 1998 בע"מ (טרם פורסם, 17.4.07)). משכך, ברי כי יש להעריך מחדש את הפיצוי המגיע עבור עזרת צד ג' ועבור טיפולי פיזיוטרפיה שקיבלה לאה ולחשבו על פי התקופה שעד ליום מותה בפועל. ההבחנה אותה ניסו להציג בעניין זה יורשי לאה, לפיה מקום שנקבע קיצור תוחלת החיים אין להתחשב במותו של בעל הדין בטרם עת, אינה מקובלת עלינו. בין אם נקבעת תקופת הפיצוי לפי תוחלת חיים מלאה ובין אם נקבעת היא בהתחשב בקיצור של תוחלת החיים, הרי בשני המקרים מדובר בהנחה עובדתית סטטיסטית, המהווה כלי עזר לחישוב הפיצוי המגיע. המציאות המצערת גוברת על ההנחות הסטטיסטיות. אין בעניין זה כל הבדל מהותי בין הערכה של תוחלת חיים מלאה לבין הערכה של תוחלת חיים מקוצרת. לפיכך יש לחשב את הפיצוי בראשי הנזק של עזרת צד ג' וטיפולי פיזיוטרפיה על פי התקופה שעד למותה של לאה. 9. טענתם הנוספת של המשיבים היא, כי שגתה הערכאה דלמטה משקבעה כי הנכות התפקודית של לאה נבעה מן התאונה ולא מעודף משקלה. אומנם נראה, כי ישנם קשיים מסוימים במכתבים השונים והסותרים שהגישה לאה לבית משפט קמא (בעיקר מדובר במכתביו של פרופ' דקל, נספחים ב' ו-ד' למוצגי המשיבים). ברם, עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מראה, כי בית המשפט היה מודע לבעייתיות זו ונתן לה משקל. לא ראינו שנפלה טעות מהותית המצדיקה התערבותנו בממצא האמור. מנגד, עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה אכן תהיות מסוימות לגבי הפיצוי שנקבע בעבור כאב וסבל ושיערוך הפיצוי שניתן עבור עזרת צד ג'. נראה, כי הסכום שנפסק בעבור כאב וסבל אכן נמוך מן הנהוג במקרים מעין אלו. גם לעניין סכום הפיצוי שנפסק בעבור עזרת צד ג', נראה כי הסכום אינו מתיישב במלואו עם ההנחות החישוביות שהציג בית משפט קמא ויש להעלותו. נציין, כי לא ראינו לנכון לקבל את יתרת טענות הצדדים בעניין הפיצויים. אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומקו כל ראש נזק שקבע בית המשפט דלמטה אלא מקום בו מתגלה טעות בולטת (השוו, ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (לא פורסם, 4.8.05)). לאור מכלול הנסיבות, לרבות מותה של לאה לאחר מתן פסק הדין, סבורים אנו כי נכון במקרה זה לקבוע פיצוי גלובאלי בעבור כלל ראשי הנזק. בחישוב הכולל, עלינו מחד גיסא להפחית מן הפיצוי לאור מותה של לאה, אך מאידך גיסא יש להוסיף לפיצוי שניתן עבור כאב וסבל ועבור עזרת צד ג' (עד ליום מותה) כאמור לעיל. מעיון בפרטי הנזק ובהתחשב בנסיבות העניין נראה, כי התוצאה הראויה הינה להותיר את הפיצוי הכולל שקבע בית המשפט המחוזי על כנו, קרי, 625,000 ש"ח, אך מנימוקים אחרים. 10. סופו של דבר, דוחים אנו את ערעורם של המשיבים בעניין קביעת אחריותם הנזיקית. בעניין הפיצוי מתקבלים הערעורים במובן זה, שעובדת מותה של לאה נלקחה בחשבון, אך מן הנימוקים שפורטו לעיל נשארת על כנה התוצאה האופרטיבית של בית משפט קמא, קרי פיצוי בסך כולל של 625,000 ש"ח. לאור מכלול הנסיבות שפורטו והתוצאה אליה הגענו, אין צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. משנה לנשיאה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, י"א באב התשס"ח (12.8.2008). משנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04083120_S15.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il