מייק מויאל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8309/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8309/03 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' עדיאל המערער: מייק מויאל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 4.8.03 בתפ"ח 953/02 שניתן על-ידי כבוד השופטים י' פלפל, א' הנדל ור' יפה-כץ תאריך הישיבה: י' בחשון התשס"ה (25.10.04) בשם המערער: עו"ד אמיר ציון; עו"ד פתח שחאדה בשם המשיבה: עו"ד ענת חולתא פסק-דין השופט א' ריבלין: העובדות 1. כנגד המערער הוגש בבית משפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום, המייחס לו מעורבות בשלושה אירועים פליליים שונים. באירוע הראשון, נצפה המערער על ידי מתנדב של המשמר האזרחי (להלן: המתנדב), בשעת לילה מאוחרת, כשהוא מטמין שקית חשודה מתחת לגלגל משאית חונה. המתנדב ניגש למערער וביקש ממנו להזדהות. בתגובה שלף המערער מתוך מכנסיו אקדח גנוב, דרך אותו וכיוון אותו לעבר המתנדב, כשהוא צועק: "קבל, יא בן זונה". המתנדב הצליח להימלט מן המערער אל מאחורי המשאית שלידה עמדו השניים, ואילו המערער ברח מן המקום. לאור האמור, יוחסו למערער באישום זה עבירות של ניסיון לרצח (עבירה לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, להלן: חוק העונשין), החזקת נשק (עבירה לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא לחוק העונשין), החזקת רכוש חשוד כגנוב (עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין), והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין). באישום השני נטען, כי כשלושה שבועות לאחר הארוע המתואר, ניסה המערער לשדוד באיומי אקדח את בעליה של חנות תכשיטים, הנמצאת באחד המרכזים המסחריים בעיר מגוריו, וזאת בסמוך לשעה 8:15 בבוקר. השוד לא צלח הודות להתנגדותו של בעל החנות, והמערער נמלט מן המקום ברכב, שמספרו זוהה. אלא שבעקבות חקירת מקרה השוד, התפתח הארוע הנוסף, נשוא האישום השלישי: בירור שנערך במסוף המשטרה העלה כי הרכב הנמלט שייך לאבי המערער. לפיכך, נשלחו מספר שוטרים לביתו של המערער והמתינו לבואו. מכאן להשתלשלות הארועים המתוארת באישום השלישי. על פי אישום זה, הגיע המערער ברכב האמור בסמוך לשעה 09:00 לביתו, נכנס פנימה וכעבור דקות ספורות יצא מן הבית ונכנס לרכבו. השוטרים, שהתמקמו בעמדות תצפית שונות, ניגשו לעבר הרכב. אחד השוטרים, יבגני (להלן: יבגני), נכנס למושב שליד הנהג, צעק לעבר המערער "משטרה" ותפס את ידו, אך המערער נאבק בו והצליח לצאת מן הרכב. בשלב זה, כך על פי המתואר בכתב האישום, התקרב למערער שוטר אחר, אפרון (להלן: אפרון), וקרא לעברו "מייק, עצור, משטרה". המערער, בתגובה, שלף ממכנסיו את אקדחו, דרך אותו וכיוונו לעבר מרכז גופו של אפרון. או אז קפצו על המערער אפרון ושוטר נוסף, שמחי (להלן: שמחי) והחלו להיאבק עימו. במהלך המאבק לחץ המערער על הדק האקדח, אך לא נורתה ירייה. למקום הגיע גם השוטר אלון (להלן: אלון), ובסופו של דבר הצליחו השוטרים להפיל את המערער ארצה ולהוציא מידיו את האקדח. בגין מעורבותו הנטענת באירוע זה, יוחסו למערער עבירות של ניסיון לרצח (עבירה לפי סעיף 305 לחוק העונשין), תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 274(1) ו-(2) לחוק העונשין) והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין). פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ, אליה הצטרפו בהסכמה כבוד השופטים י' פלפל ונ' הנדל) זיכה את המערער, לבקשת המדינה, מעבירת הניסיון לשוד מזוין שיוחסה לו באישום השני, אך הרשיעו בשאר האישומים. בית המשפט דן תחילה באישום השלישי, וזאת בשל סדר גילוי האירועים, כפי שיבואר להלן. התשתית העובדתית לאישום זה התבססה על עדויותיהם של השוטרים יבגני, אפרון, שמחי ואלון, שנכחו בזירת הארוע. השוטר יבגני, שהיה, כזכור, הראשון להיכנס לרכבו של המערער, תיאר את שראה לאחר שעלה בידי המערער להיחלץ מאחיזתו ולצאת מן הרכב: "...הוא התחיל להתרחק מהרכב... וברגע שהוא מתרחק, גם איך הוא התרחק, בצורה כזאת שהוא מכניס את הידיים לתוך המכנסיים (בחלק הקדמי). אחר כך ראיתי את אפרון... ברגע שהגיע אפרון והגיע עד אליו, אני מבחין שהוא מוציא אקדח..." אפרון העיד על המשך האירועים כך: "[המערער] הכניס את היד לכיוון המכנסיים, הוציא אקדח, צעקתי לשמחי 'יש לו אקדח, יש לו אקדח'... ואז הוא פנה אלי, דרך את האקדח והרים את הידיים לכיוון שלי. אני קפצתי עליו, אחזתי בשתי ידיו והתחלנו במאבק. הצטרפו למאבק הזה שמחי ויבגני. האקדח נשמט מידיו ונפלנו כולנו על הריצפה... שמחי פרק אותו והוא אמר לי: 'אפרון, היה לו כדור בקנה'...". כן העיד השוטר שמחי, שתיאר את האירוע מזווית ראייתו כדלקמן (הדגשות הוספו): "...כשהוא [המערער] יצא מהרכב, איך שהוא יצא מהרכב, הוא שלף את האקדח, הוא דרך אותו ואז הוא הסתובב לכיוון אפרון... אני כל הזמן הבחנתי שהיד שלו על ההדק והוא מנסה ללחוץ ותמיד חיכיתי לשמוע יריה כי אתה רואה שהוא מנסה ללחוץ ואתה רואה שהוא דרך את האקדח. את הדריכה גם ראיתי וגם שמענו את הדריכה... בשלב מסוים הפלנו אותו על הרצפה ואז תפסתי לו את היד עם האקדח, ואני כיוונתי את האקדח שלא יהיה לכיוון שלנו, הוצאתי לו את האקדח מהיד והלכתי, הוצאתי את המחסנית מהאקדח, דרכתי את האקדח כדי להוציא את הכדור מבית הקנה ויצא כדור מבית הקנה... ואז אמרתי לאפרון 'תראה, האקדח היה דרוך, יכולנו למות". המערער טען להגנתו כי לא ידע שהאנשים שהתנפלו עליו הם שוטרים, ואף לאחר שאלה זיהו עצמם כשוטרים, לא היתה לו כל סיבה להאמין לדבריהם. עוד טען המערער כי כלל לא היה בידיו אקדח בעת האירוע, כי האקדח הובא לזירה על ידי מאן דהוא, וכי הוא הופלל על ידי השוטרים בשל תלונה שהגישה אימו נגד שוטר שנתיים לפני כן. 3. בית המשפט התרשם לשלילה מעדותו של המערער. המערער, כך נקבע, הותיר רושם של "...אדם שמנסה להתחכם עם העובדות, להסביר את הסתירות ולהתחמק משאלות קשות". ניסיונותיו של המערער ליישב בין גרסאותיו או להכניס בהן הגיון לא צלחו. נהפוך הוא: בית המשפט מצא כי המערער הוסיף בהסבריו שקרים נוספים על אלו המקוריים ולא ניתן היה למצוא בהם בכל הגיון פנימי. בית המשפט עמד על סתירות רבות שנתגלו בין הגרסאות שמסר המערער – הן באשר לנסיבות הרקע לאירוע והן באשר לעניינים הקשורים למהלך האירוע עצמו. בין השאר ציין בית המשפט סתירות בנוגע לשאלת זיהוי השוטרים ולשלב זיהויים; אופן יציאתו של המערער מן הרכב, לאחר שהשוטר שמחי נכנס אליו (בריחה או יציאה "בטבעיות"); מספר השוטרים עמם התעמת המערער במהלך האירוע; הסיבה להפללתו על ידי השוטרים; שעת יקיצתו בבוקר הארוע; משך הסיבוב אליו יצא באותו בוקר ועוד. המערער, כך נקבע בסיכומו של דבר, "השאיר רושם עלוב במיוחד, של אדם בלתי אמין לחלוטין". לאור האמור, בא בית המשפט לכלל מסקנה כי אין ספק שהמערער שיקר הן במשטרה והן בבית המשפט, ולפיכך לא ניתן לבסס ממצאים על סמך דבריו. מאידך, מצא בית המשפט כי השוטרים שהעידו בפניו מסרו תיאור מדויק של האירוע והותירו רושם "מהימן, מקצועי ואמין". ככל שנתגלו בדבריהם סתירות – כך נקבע – ניתן לזקוף אותן לכך שמדובר היה בארוע קצר במיוחד, שנמשך דקות ספורות בלבד, כשההתרחשויות רודפות זו את זו בקצב מהיר וכשכל אחד מן השוטרים רואה את המתרחש מזווית אחרת ומשלב אחר. נמצא, איפוא, כי מדובר בסתירות קלות, בפרטים לא חשובים וביחס לנסיבות צדדיות של הארוע. בית המשפט ייחד דיון נפרד לטענה בדבר סתירה כביכול בגרסתו של השוטר שמחי: העובדה שהלה ראה את המערער דורך את אקדחו, לא הופיעה במזכר הראשון שרשם, אלא צוינה רק במזכר שני, מאוחר יותר, שרשם השוטר למחרת הארוע. בחקירתו הסביר שמחי כי מיד לאחר הארוע היה נרעש, נסער ובהלם, שכן, בלשונו: "כשהוצאתי את הכדור מהקנה הבנתי איזה מזל היה לי, שיכולתי למות כל רגע...". גם בעת עדותו בבית המשפט, כך הובהר, ניכרה ההתרגשות בקולו ובהתנהגותו של שמחי. בית המשפט קיבל את הסברו זה של שמחי, ופסק כי הגרסה המאוחרת, הכלולה במזכר השני, היא הנכונה. בית המשפט שוכנע כי כשרשם שמחי את המזכר המאוחר היה הוא נינוח ומרוכז יותר, כך שהשלים את אותם פרטים שנשמטו מזיכרונו עת שרשם את המזכר הראשון. 4. לאור ממצאי אמינות אלה, נדחו טענות הגנה שונות שהעלה המערער, ככל שעמדו בסתירה לגרסאות השוטרים שהיו מעורבים באירוע. באופן זה, נדחתה הטענה לפיה לא עמד המערער בזמן אמת על זהותם של השוטרים. השוטרים כולם, כך הודגש, עמדו בעדויותיהם על כך, שאף שהיו לבושים בבגדים אזרחיים, הם הזהירו את המערער והבהירו לו, למן ראשיתה של ההיתקלות עימו ובמהלך האירוע כולו, כי הם אנשי משטרה. כן נדחו הטענות לפיהן בעת הארוע כלל לא היה אקדח בידי המערער, וכי האקדח הובא לזירה על ידי מן דהוא. בית המשפט הוסיף ודן בנפקותם של ממצאים שליליים שונים שהובאו בפניו. כך, לא נמצאו על ידי טכנאי זיהוי פלילי של המשטרה טביעות אצבע על האקדח. בית המשפט קבע כי אין בממצא שלילי זה כדי להוות ראיה מזכה, שכן אין ספק שגם השוטר שמחי נגע באקדח, ואולם אף טביעות אצבעותיו לא נמצאו, משום מה, על האקדח. כן נערכה בדיקה לגילוי שרידי מתכת על ידי המערער לאחר שהובא לתחנת המשטרה. בבדיקה זו נמצא כי על יד ימין של המערער אין סימנים לאחיזת מתכת, ואילו על יד שמאל נמצא סימן סגול במרכז כף היד. בחקירת המומחה התברר כי לא ניתן להסיק כל מסקנה מממצאים אלה, שכן אין כל משמעות – לא למציאת הסימן החיובי על יד שמאל, ולא להעדרו של סימן על יד ימין – וזאת נוכח הזמן שחלף בין מועד אחיזת הנשק לבין מועד עריכת הבדיקה. 5. לבסוף, דן בית המשפט בכוונתו הפלילית של המערער. בית המשפט קבע כי נתקיימה במערער כוונה לרצוח את השוטר אפרון, וכי ניתן ללמוד על כוונה זו מפעולת דריכת האקדח, עליה העיד השוטר שמחי. זאת ועוד. בית המשפט סמך קביעה זו גם על מזכר שערך השוטר יבגני, המתעד שיחה שהתקיימה בין המערער לבין השוטר אדרי (להלן: אדרי), שהובילו בניידת לתחנת המשטרה לאחר האירוע. במענה לשאלת אדרי: "מה זה, אתה מוציא אקדח על שוטר?", השיב המערער: "למה עדיף להיכנס לבית סוהר? אני מעדיף להרוג שוטר" ובהמשך הוסיף "גם ככה אין לי מה להפסיד". דברי המערער, לפיהם "עדיף להרוג שוטר" תועדו אף על ידי אדרי במזכר שערך, וכן על ידי חוקר נוסף, שתיעד אמירה דומה ("אני מוכן להרוג שוטר ולא להיכנס לכלא") שהשמיע המערער מיד כשהובא לתחנה. המערער, זאת יש לציין, הכחיש דברים אלה, אולם בית המשפט לא שעה לגירסתו. 6. בסיכומם של דברים קבע בית המשפט כי יש להרשיע את המערער בניסיון לרצח, זאת נוכח הממצאים שנקבעו: שליפת האקדח שהמערער נשא על גופו, דריכתו, ולחיצתו על ההדק, תוך שהוא מכוון את האקדח ישירות למרכז גופו של אפרון. ניסיונו של המערער לא צלח, כך נפסק, הודות לפעולתם המהירה של השוטרים וההפעלה המיוחדת של האקדח, שהמערער, ככל הנראה, לא היה מודע לה. בית המשפט פסק כי כוונת המערער לשים קץ לחיי השוטר אפרון נלמדת מתוך החזקה לפיה האדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו, ומתוך הצהרותיו המפורשות של המערער בעניין זה מיד כשנתפס, לפיהן עדיף להרוג שוטר מאשר לשבת בבית הסוהר. בנוסף, קבע בית המשפט כי הוכחו גם העבירות הנלוות בהן הואשם המערער, לאמור: תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטרים. 7. אשר לאישום הראשון – ההרשעה באישום זה נתבססה בעיקרה על עדותו של המתנדב. הלה סיפר כי בעת שערך תצפית על ביתו של עבריין, שהיה נתון במעצר בית, הוא הבחין במערער יוצא מן הבית ובידיו חבילה חשודה. כשראה שהמערער מחביא את החבילה תחת גלגלי משאית חונה, הוא התקרב אליו, זיהה עצמו הן באמצעות תעודת מתנדב והן בציון "משטרה", וביקש ממנו למסור את פרטיו, אך המערער סירב להזדהות. המתנדב התכופף לעבר החבילה שהוטמנה וביקש לבדוק את תכולתה, אלא שאז ראה שהמערער מתכוון להימלט ממנו. וכך תיאר הוא את המשך האירועים: "...לא פתחתי את השקית, כי לא הספקתי, וקמתי לרוץ אחריו, ואז ברגע זה הוא הסתובב והוציא מהחגורה מקדימה, ובתחילה לא הבנתי מה זה, כי זה היה עטוף בבד אדום, בדריכה – ראיתי את הקנה. הוא הוציא והתחיל לצעוק "קבל, יא בן זונה". מה שהוא הוציא זה אקדח. שמעתי דריכה של אקדח וראיתי קנה. האקדח היה מכוון ממש אלי, והוא רץ לכיוון שלי כמה צעדים ואמר "קבל, יא בן זונה". איך שקלטתי שזה אקדח, מכיוון שרק התחלתי להתנדב ולא היה לי נשק, תפסתי בזווית למשאית ונכנסתי לשער הברזל". המערער נמלט, כזכור, מן המקום, ובסריקות שערכו המתנדב וחבריו לא עלה בידיהם למצוא אותו או את החבילה. מיד לאחר הארוע, עם הגיעו של המתנדב לתחנת המשטרה, הוצגו בפניו תמונות של חשודים במחלקה לזיהוי פלילי, אולם באותה עת לא עלה בידו לזהות את המערער. החשד כי המערער הוא שהיה מעורב בתקרית עם המתנדב שלושה שבועות קודם לכן, עלה רק במהלך חקירתו של המערער בנוגע לאישום השלישי, מנשאל אם השתמש בַּאקדח במקרה נוסף והשיב בחיוב. בעקבות זאת הוזמן המתנדב שוב למסדר זיהוי, אך בשל סירובו של המערער להשתתף במסדר זיהוי חי, נערך מסדר זיהוי תמונות. המתנדב זיהה את המערער במסדר זה, שנערך בנוכחות באת כוחו דאז של המערער, אשר בחרה את התמונות ואף סידרה אותן כרצונה. 8. בית המשפט רחש אמון מלא לעדות המתנדב, וקבע כי הוא הותיר רושם של אדם רציני ואמין, וכי גירסתו אמינה וברורה. זאת ועוד, בית המשפט מצא חיזוקים שונים לגירסת המתנדב. על אלה מנה את עדותו של המתנדב הנוסף שהיה בקרבת מקום, שהעיד כי לא ראה אמנם את שהתרחש, שכן היה במרחק מה, אך אישר כי המקום היה מואר בתאורת רחוב, ובכך חיזק את זיהוי המערער על ידי המתנדב. בנוסף, ציין בית המשפט את סירוב המערער להשתתף במסדר זיהוי חי בלא שסיפק הסבר משכנע לכך, ואת ראשית הגרסה שמסר כשנחקר על האירוע השלישי: כאמור, המערער קשר עצמו לאירוע הנדון, כשהודה שהיתה לו היתקלות קודמת עם שוטר במהלכה השתמש באקדח, וזאת בפרק הזמן הרלבנטי. 9. לגבי כוונתו של המערער, קבע בית המשפט כי בנסיבות שהוכחו – לאמור כי המערער כיוון את האקדח לעבר מתנדב המשטרה, דרך אותו, קרא "קבל יא בן זונה" ולא ירה רק כיוון שהשוטר התחמק ממנו – ניתן לקבוע כי כוונתו היחידה היא להרגו. המלל האמור, כך נקבע, כמו גם דבריו של המערער, שהובאו לעניין האישום הקודם, לפיהם מעדיף הוא להרוג שוטר ולא לבלות את השנים הבאות בבית הכלא, מלמדים על כוונתו הברורה של המערער לבצע ירי ולפגוע במתנדב. כן קבע בית המשפט כי הוכחו האישומים הנלווים שיוחסו למערער בגין תקרית זו: הפרעה לשוטר, החזקת נשק והחזקת נכס חשוד כגנוב. 10. בבואו לגזור את עונשו של המערער, עמד בית המשפט על כך שלאחר הכרעת הדין פתח המערער בשביתת רעב, ואושפז במצב קשה בבית חולים במחלקה לטיפול נמרץ, כשהוא סובל מאי ספיקה נשימתית. המערער, כך הובהר, אף הגיע לדיון על כסא גלגלים. חוות דעת פסיכיאטרית שניתנה בעניינו ציינה כי למערער קווים של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית וחוסר בשלות נפשית, כי הוא פיתח תסמונת פרנואידית המאופיינת במחשבות שווא כלפי סביבתו וכי הוא זקוק לטיפול תרופתי אנטי-פסיכוטי בשילוב של טיפול פסיכולוגי. עוד הוברר כי המערער מסרב לקבל טיפול. בית המשפט גזר על המערער 10 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת המעצר, וכן שתי שנות מאסר על תנאי, לבל יעבור כל עבירת אלימות מסוג פשע תוך 3 שנים מיום שחרורו מבית הסוהר. גזר הדין, כך נקבע, מאזן בין הרצון להגן על שליחי החוק הפועלים למען החברה, הסלידה מן העבירות החמורות שביצע המערער כלפי אנשי חוק ומכך שהוא אינו נוטל אחריות על מעשיו, לבין נסיבותיו האישיות הקשות של המערער, ובפרט מצבו הגופני והנפשי כמתואר לעיל. מכאן הערעור שלפנינו, המופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש. הערעור 11. המערער אינו משלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לעניין האישום הראשון, טוען הוא כי לא ניתן היה לסמוך על זיהויו על ידי המתנדב. הוא מציין לעניין זה כי, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, זירת הארוע היתה חשוכה, ועל כן לא ניתן היה לראות פני אדם באופן המאפשר זיהוים, בפרט כשמדובר היה באירוע שנמשך דקות ספורות בלבד. המערער מנסה לקעקע את אמינותו של המתנדב, וטוען לקיומן של סתירות שונות בדבריו. כן טוען הוא כי אין זה סביר שהמתנדב לא זיהה, מיד לאחר האירוע, את תמונתו, המצויה, לטענתו, במחשבי המשטרה. בנוגע לאישום השלישי, סבור המערער כי הסתירות המתגלות בעדויות השוטרים אינן קלות ערך כלל, אלא מדובר בסתירות מהותיות השומטות את הקרקע תחת ההרשעה. כך למשל, מתייחס המערער לציון עובדת דריכת האקדח במזכרו המאוחר של השוטר שמחי, ולסתירות הקיימות, לטענתו, בין גרסאות השוטרים בנוגע לתיאור האירוע. בנוסף טוען המערער כי שתי הראיות השליליות שהובאו בפני בית המשפט – העדרן של טביעות אצבע על האקדח ואי מציאתם של שרידי מתכת על אחת מידיו – מחייבות את זיכויו. הראיה הראשונה, כך נטען, מאששת את גירסת המערער לפיה כלל לא היה בידיו אקדח באירוע, ואילו השניה, עומדת בסתירה לגירסת השוטרים לפיה דרך את האקדח, פעולה המחייבת שימוש בשתי הידיים. עוד נטען כי התרשמותו השלילית של בית המשפט מעדותו של המערער היוותה נדבך חשוב בהרשעתו, ואולם בית המשפט שגה בכך שהתעלם מן המצב הנפשי והפיזי הקשה בו היה המערער נתון בעת עדותו, כמפורט בתסקיר שהוגש. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט קמא לא בחן עד תום את קיומו של היסוד הנפשי בעבירת הניסיון לרצח. הוא מכחיש את האמירה המיוחסת לו, לפיה "יותר טוב להרוג שוטר מאשר לשבת בכלא", וטוען כי מאחר שדברים אלה אינם נשמעים בהקלטות חקירותיו, יש להתעלם מהם. עוד טוען הוא כי לא הוכחה כוונה לעבור את העבירה המושלמת, לאמור כוונה לרצוח. בדיון בפנינו הוסיפו באי כוחו וטענו כי במצבו הנפשי הקשה של המערער, לא יכולה היתה להתגבש אצלו כוונת קטילה, וכי ניתן לייחס לו, לכל היותר, כוונה להפחיד את המתנדב ואת השוטרים שבאו עם המערער במגע. לבסוף, מבקש המערער כי בית משפט זה יקל בעונשו. המערער מדגיש את גילו הצעיר, את העובדה שעברו הפלילי אינו מכביד, ואת ההתדרדרות החמורה במצבו הנפשי והפיזי במהלך שהותו בין כותלי בית הסוהר. 12. המשיבה מצידה סבורה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בדיון בפנינו טענה המשיבה, כי היסוד העובדתי של שני האישומים מעוגן היטב בחומר הראיות שהובא בפני בית משפט קמא ובממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו. לעניין היסוד הנפשי של האישום הראשון, טענה המשיבה כי נוכח גירסת ההגנה – לפיה המערער כלל לא ביצע את העבירה אלא מדובר בטעות בזיהוי – לא בחן בית משפט קמא את טענתה הנוכחית של ההגנה, לפיה המערער חש רדוף ומאויים על ידי השוטרים, ולא היה בכוונתו לרצוח. משלא סיפק המערער הסבר סובייקטיבי כאמור לכוונתו, כך ניטען בפנינו, לא נותר לבית המשפט, אלא לבחון את האירועים כמדברים בעד עצמם, כמתבונן מן הצד בסרט אילם; שאז אין מנוס מן המסקנה כי המערער אכן התכוון לרצוח את המתנדב. אשר ליסוד הנפשי של האישום השני, סוברת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בהסתמכו, לעניין זה, על התבטאויותיו המאוחרות של המערער, בשלב המעצר, לפיהן הוא "מעדיף להרוג שוטר". עוד הדגישה המשיבה בטיעונה כי עד לדיון בפנינו, לא ניטען כי מצבו הנפשי של המערער נוגע לבסיס הרשעתו או לכשרותו לגבש כוונה פלילית ולעמוד לדין, וכי הטענות בעניין זה הועלו רק לעניין העונש. לבסוף, טענה המשיבה כי העונש שנגזר על המערער מאזן כיאות בין חומרת העבירות בהן הורשע לבין מצבו האישי של המערער. מכל מקום, כך ניטען, לאור מצבו הנפשי הקשה של המערער וסירובו לקבל טיפול, המסגרת הנוכחית בה הוא נתון – מאסר במסגרת אשפוז במחלקה פסיכיאטרית – מאפשרת מתן הטיפול, לו זקוק המערער. דיון 13. בחנתי היטב את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואת טענות הצדדים. שוכנעתי כי הערכאה המבררת עשתה עבודתה נאמנה, בחנה בתשומת לב את העדויות ואת החומר הראייתי שהובא בפניה, והשתיתה את ממצאיה העובדתיים על בסיס איתן. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת, ככלל, בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, שדנה בתיק, שמעה את העדים ובחנה את תשתית הראיות לעומקה (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408, 420-421; ע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 159, 164). לא מצאתי כי במקרה דנן מתקיימות אותן נסיבות יוצאות דופן המצדיקות סטייה מן הכלל האמור: בית המשפט בחן היטב את גירסת המערער אל מול גרסאות אנשי החוק שהיו מעורבים באירועים הרלבנטיים, דן בהרחבה בסתירות הנטענות בין הגרסאות, ומשקבע כי יש להעדיף את גירסת המתנדב (לעניין האישום הראשון), ואת גרסאות השוטרים (לעניין האישום השלישי), הוסיף ופרט את הראיות המחזקות גרסאות אלה. לאור האמור, אין לקבל את אותן טענות של המערער, המופנות כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו, לרבות זיהויו המהימן על ידי מתנדב המשטרה, קיומו של אקדח בזירת הארוע נשוא האישום השלישי והשימוש בו על ידי המערער. נותר איפוא לדון בטענתו הנוספת של המערער, לפיה לא נתקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירות של ניסיון לרצח בשני האישומים. 14. כידוע, היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת ניסיון לרצח על פי סעיף 305(1) לחוק העונשין הינו כוונה לגרום לתוצאה הקטלנית ואין די בהוכחת כוונה למעשה אלימות בלבד (ראו למשל: ע"פ 61/51 אבו גוש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ה 1249, 1252-1253; ע"פ 394/75 דילקי נ' מדינת-ישראל, פ"ד ל (3) 44, 50; ע"פ 289/89 מלכה נ' מדינת-ישראל, פ"ד מה (2) 301, 307; ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת-ישראל, פ"ד נה (4) 501, 516 – 517). באישום הראשון, הסיק בית המשפט קמא על כוונת המערער להרוג את המתנדב מנסיבות המקרה, לאמור: כיוון האקדח אל גופו של המתנדב ודריכתו, בצירוף האמירה "קבל יא בן זונה". כן נסמך בית המשפט על דברי המערער, שנאמרו מיד לאחר האירועים נשוא האישום השלישי, לפיהם מעדיף הוא להרוג שוטר על פני מאסר. נקבע, כי מאחר שהמערער לא העמיד כל גרסה משלו השופכת אור על כוונתו במהלך האירוע, לא נותר אלא לפרש את מעשיו כפשוטם וללמוד מהם על כוונה זו. עוד נקבע כי המסקנה לפיה רצה המערער לבצע ירי ולפגוע במתנדב היא מסקנה "סבירה והיא גם היחידה האפשרית". המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא היא אמנם מסקנה סבירה, אולם אין בידינו לאשר את הקביעה כי זו המסקנה היחידה האפשרית. אכן, אין חולק כי מדובר בארוע חמור מאין כמותו, המערב שימוש בנשק חם והשמעת דברי איום כלפי מתנדב המשמר האזרחי. אולם בנסיבות המקרה דנן, נותר, לדעתנו, ספק אם התגבשה אצל המערער כוונה ממשית להרוג את המתנדב. כבר נפסק כי "יש לפעמים והתנהגותו של נאשם לאחר המעשה מלמדת ומשליכה גם על המעשה עצמו; הדבר עשוי להיות בעל חשיבות כאשר מתחקים אחרי כוונה להרוג, אשר בדרך כלל נלמדת מהנסיבות. הכוונה להרוג חייבת להיות קיימת ומוכחת לפני המעשה; אך המאפיין כוונה זו היא רצונו של הנאשם בתוצאה כפי שנגרמה בפועל, או לפחות ראיית אפשרות של תוצאה קטלנית, כלומר חזות מראש של אותה תוצאה" (ע"פ 139/86 עזאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (3) 343, 350-351). בעניין עזאם קבע בית המשפט כי ספק אם התנהגות המערער שם – ש"הסתפק" בדקירה אחת, והסתלק לדרכו מבלי שהשלים את מעשה הקטילה – מלמדת על כוונת קטילה (וראו גם את ע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 49, פסקה 8). בענייננו, אין חולק כי המערער לא ניסה לירות במתנדב, אלא להיפך – ניצל את ניסיונו של האחרון לתפוס מכסה, כדי להימלט מזירת הארוע. בנסיבות אלה, נותר ספק אם אמנם התכוון המערער להרוג את המתנדב, או שמא כל רצונו היה להפחיד אותו ולהניסו מן המקום. בנסיבות העניין נראה אף מרחיק לכת ללמוד מדברי המערער, שנאמרו לאחר הארוע נשוא האישום השלישי ובהקשר לאותו ארוע, על כוונתו הספציפית במקרה הנדון, שהתרחש מספר שבועות קודם לכן. מן הספק רשאי המערער להנות. הייתי מציע, על כן, לחברי לזכות את המערער מעבירת הניסיון לרצח הכלולה באישום הראשון. עם זאת, נוכח העובדות שהוכחו, סבורני שיש לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 – המעגן את סמכות בית המשפט להרשיע נאשם בעבירה שלא הוזכרה בכתב האישום, במקרה בו אשמת הנאשם נתגלתה מן העובדות שהוכחו, וניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן – ולהרשיע את המערער בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בכך מתקבלת, למעשה, טענת הסנגוריה, לפיה התכוון המערער לכל היותר להפחיד את המתנדב, אך לא להרגו. 15. שונים הדברים ככל שמדובר באישום השלישי. בית המשפט קבע כממצא עובדתי, בהסתמך על עדותו של השוטר שמחי שהובאה לעיל, כי לא זו בלבד שהמערער דרך את אקדחו, אלא הוא אף לחץ על ההדק. כן נקבע כי ניסיון הירי נכשל, ככל הנראה, בשל העובדה שהמערער, שהודה כי הוא חסר ניסיון של ממש בתפעול כלי נשק, לא ידע כי לאחר הדריכה ובטרם הירי, יש צורך לשחרר את הנצרה. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע, בהסתמך על ניסיון החיים ועל החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, כי התקיימה במערער כוונה להרוג את השוטר. לכך מצטרפות אמירותיו של המערער, כפי שתועדו על ידי השוטרים השונים לאחר תפיסתו, המתייחסות למקרה עצמו. דין הערעור להידחות, איפוא, ככל שהוא נוגע להרשעה בעבירת הניסיון לרצח הכלולה באישום השלישי. 16. נותר לדון בערעור על חומרת העונש. הוגש לעיוננו תסקיר עדכני, המפרט את ההתדרדרות החמורה במצבו של המערער למן מעצרו. מן התסקיר עולה כי לאחר שחרורו של המערער מן המחלקה לטיפול נמרץ, בה אושפז בעקבות שביתת הרעב החריפה בה נקט, הוא הוחזר למחלקה פסיכיאטרית סגורה במרכז לבריאות הנפש להמשך טיפול פסיכיאטרי כפוי. המערער, כך הוברר, סבל ממצב גופני רעוע נוסף על מצבו הפסיכוטי. כתוצאה מחוסר חמצן במוח וחוסר במרכיבי מזון חיוניים לתפקודה התקין של מערכת העצבים, נגרם לו נזק מוחי בלתי הפיך בעצב הראייה, המגביל אותו בתפקודו היום-יומי. בחודש אוקטובר 2003 הועבר המערער למחלקה פסיכיאטרית פתוחה, במסגרתה הוא מטופל כיום בטיפול תרופתי מאזן, המביא להפוגה חלקית בתסמינים הפסיכוטים. צויין כי הוא זקוק להמשך מעקב וטיפול פסיכיאטרי וכן לתוכנית שיקומית המתאימה לצרכיו. בשים לב לזיכויו האמור של המערער מאחת מעבירות הניסיון לרצח, להרשעתו בעבירה של איומים ובהתחשב בנסיבותיו האישיות הקשות כמפורט לעיל, הייתי מציע לקבל את הערעור על העונש במובן זה שעונש המאסר לריצוי בפועל יופחת לשמונה שנים. עונש המאסר על תנאי יוותר על כנו. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עדיאל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, כ"ב בטבת התשס"ה (3.1.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03083090_P05.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il