כבוב גמאל נ. כונס הנכסים הרשמי

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8308/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ר' רונן המערער: גמאל כבוב נ ג ד המשיבים: 1. כונס הנכסים הרשמי 2. עו"ד אברהם מנחם מושקוביץ – מנהל מיוחד 3. סוזי כבוב משיבים פורמליים: 4. עו"ד חגי אברהמי 5. אגף מס הכנסה 6. רשות המסים תל אביב ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 24.10.2022 בפש"ר 33137-12-16 שניתן על ידי כב' השופט י' שקד בשם המערער: עו"ד גלעד חשן פסק-דין השופטת ר' רונן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' שקד) מיום 24.10.2022 בפש"ר 33137-12-16, בה אושרה מכירת זכויותיו של המבקש בדירת מגורים בלוד למשיבה 3 תמורת סך של 1.6 מיליון ש"ח. לצד הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. רקע והשתלשלות העניינים המבקש, מר גמאל כבוב (להלן: החייב), מחזיק במחצית מזכויות הבעלות בדירת מגורים ברחוב אפרים לוזון בלוד, הידועה כחלקה 73 בגוש 4012 (להלן: הדירה). ביתר הזכויות בדירה מחזיקה גרושתו של החייב, גב' סוזי כבוב (היא המשיבה 3. להלן: האישה). נכון לעת הזו, מתגוררים בדירה האישה וחלק מילדיהם המשותפים של השניים. החייב לא מתגורר בדירה. בשנת 2016 נפתח הליך פשיטת רגל בעניינו של החייב בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לבקשתו. ביום 29.1.2017 ניתן צו כינוס לנכסי החייב, וביום 29.10.2018 מונה המשיב 2 – עו"ד אברהם מנחם מושקוביץ, כמנהל מיוחד לנכסיו (להלן: המנהל המיוחד). יצוין כי במהלך ההליך נמנע החייב מלשלם את התשלומים החודשיים שהוטלו עליו, וכן נמנע מלהגיש דו"חות חודשיים בדבר הכנסותיו והוצאותיו כנדרש. עוד יצוין כי סך תביעות החוב המאושרות נגד החייב עומד על כ-1.4 מיליון ש"ח. ביום 23.11.2020 הגיש המנהל המיוחד בקשה למתן הוראות למימוש זכויות החייב בדירה. בבקשה צוין כי בהתאם להערכה השמאית שבוצעה ביום 31.7.2019, נאמד שווי הדירה ב-2.6 מיליון ש"ח, ובהתאם שווי זכויות החייב בדירה נאמד בסך של 1.3 מיליון ש"ח. כן צוין כי במסגרת הליך שהתקיים בין החייב והאישה בבית משפט לענייני משפחה, ניתנה ביום 1.6.2014 החלטה המורה על פירוק השיתוף בדירה ועל מכירתה (להלן: החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 1.6.2014). המנהל המיוחד הוסיף כי הוא קיים מגעים עם האישה לפדיון זכויות החייב בדירה על ידיה, ואולם חרף הזמן הרב שחלף היא לא הגישה כל הצעה קונקרטית. על כן, הוא ביקש כי בית המשפט יאשר את מכירת הדירה על דרך של פירוק השיתוף בה. הכונס הרשמי (המשיב 1. להלן: הכנ"ר) הביע את תמיכתו בבקשה. ביום 31.10.2021 נעתר בית המשפט לבקשה למימוש הדירה. ביום 16.6.2021 הגישה האישה הצעה לפדיון זכויות החייב בדירה תמורת סך של 500,000 ש"ח. היא טענה כי יש לראותה כדיירת מוגנת וכי לכן יש למכור את הדירה כתפוסה. בית המשפט דחה את הבקשה ביום 27.6.2021, בעיקר מהטעם שמדובר בסכום נמוך באופן משמעותי מההערכה השמאית שניתנה. הוא ציין כי אין בהחלטתו כדי למנוע מהאישה לבוא בדברים עם המנהל המיוחד ולשפר את הצעתה. ביני לביני, הגיש החייב ביום 3.6.2021 בקשה לאשר לו להגיש תביעה לדמי שימוש ראויים נגד האישה בעבור השימוש שהיא עושה בחלקו בדירה. המנהל המיוחד והכנ"ר לא התנגדו לקבלת הבקשה. זאת, בתנאי שהוצאות ההליך המשפטי בו מבקש החייב לנקוט לא יחולו על קופת הכינוס, ולא תהיה לו כל השפעה על הליך פשיטת הרגל. בית המשפט נעתר לבקשת החייב ביום 29.6.2021, תוך שהבהיר כי הוצאות ניהול ההליך לא יחולו על קופת הכינוס. ביום 5.7.2021 הגיש המנהל המיוחד הודעת עדכון לפיה בהתמחרות שהתקיימה במשרדו ביום 28.6.2021 ניתנה הצעה בסך של 1.5 מיליון ש"ח והצעה נוספת בסך של 2.8 מיליון ש"ח בעבור הדירה. הוא ציין כי בשל לחצים שהפעילה האישה על מציע ההצעה הגבוהה, חזר בו האחרון מהצעתו כך שבסופו של דבר ההצעה הגבוהה ביותר עמדה על סך של 1.5 מיליון ש"ח. בנסיבות אלה, התבקש בית המשפט לאשר התמחרות נוספת ולהורות כי האישה לא תהיה נוכחת בה. בית המשפט נעתר לבקשה והבהיר כי ככל שהאישה או מי מטעמה יגיעו להתמחרות הנוספת, עליהם לפעול כדין ולאפשר את ניהולה. ביום 3.10.2021 הגישה האישה בקשה נוספת לפדיון זכויות החייב בדירה, הפעם תמורת סך של 1.2 מיליון ש"ח. היא ציינה כי מאחר שהיא מחזיקה בדירה ומתגוררת בה עם ילדיה, יש למכור אותה כתפוסה. לטענתה, מכירת הדירה כתפוסה תוביל לירידה של כ-30% בשווי השוק שלה, כך שבהתאם להערכה השמאית שבוצעה שווי מחצית הזכויות בה יעמוד על 910,000 ש"ח בלבד. לפיכך, ביקשה האישה לאשר את הצעתה. ביום 6.10.2021 ביקש החייב לדחות את מועד ההתמחרות הנוספת ולערוך שמאות מעודכנת לדירה, כאשר לטענתו במהלך התקופה שחלפה מאז נערכה השמאות עלה ערך הדירה ביותר מ-15%. בתגובתו לבקשה, ציין המנהל המיוחד כי הוא מסכים שיש לערוך שמאות מעודכנת לדירה לאור העלייה שהתרחשה במחירי הנדל"ן בשנה האחרונה, אך זאת בכפוף לכך שהחייב יפקיד בקופת הכינוס את הסכום הדרוש לתשלום ההוצאות הכרוכות בכך. בית המשפט נעתר לבקשה בכפוף להפקדת תשלום על ידי החייב כאמור; ולכן הוא השהה את הטיפול בבקשת האישה לפדיון זכויות החייב עד לאחר קבלת השמאות העדכנית. ביום 6.1.2022 הגיש המנהל המיוחד הודעת עדכון לפיה בהתאם לשמאות מעודכנת שבוצעה ביום 18.11.2021 (להלן: השמאות המעודכנת), עומד שווי הדירה על סך של 3.4 מיליון ש"ח (בעוד שלפי השמאות הקודמת עמד שוויה כזכור על סך של 2.6 מיליון ש"ח). הוא הוסיף וציין כי חרף החלטת בית המשפט, החייב לא הפקיד בקופת הכינוס את הסכום הדרוש לכיסוי ההוצאות ושכר הטרחה של השמאית. לנוכח האמור, הורה בית המשפט לחייב לפעול כמתחייב בהחלטתו באופן מידי. בהמשך, לאור השמאות המעודכנת, הגיש המנהל המיוחד בקשה לאשר לו לבצע פרסום נוסף והזמנה להציע הצעות לרכישת הדירה. ביום 13.3.2022 הגישה האישה תגובה מטעמה המתנגדת לשמאות המעודכנת. היא טענה כי בהתאם לחוות דעת שמאית שנערכה מטעמה, עומד שווי הדירה כריקה ופנויה על סך של 2.9 מיליון ש"ח בלבד, ושוויה כתפוסה עומד על סך של 1.16 מיליון ש"ח. על כן, היא ביקשה לאשר לה לפדות את זכויות החייב בדירה תמורת 750,000 ש"ח. ביום 10.4.2022 נעתר בית המשפט לבקשת המנהל המיוחד לבצע פרסום נוסף והזמנה להציע הצעות, תוך שקבע כי טענות האישה שמורות לה וכי לאחר השלמת האמור היא תוכל לשקול את שיפור הצעתה הנוכחית. ביום 20.7.2022 התקיים דיון במעמד הצדדים. בדיון נידונה בקשה שהגיש המנהל המיוחד נגד האישה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, בטענה כי היא מפרה את החלטות בית המשפט ופועלת במטרה לחבל בביקורים של רוכשים פוטנציאליים בדירה. במהלך הדיון, ביקשה ב"כ האישה כי בית המשפט יכריע בשאלה האם מדובר בדירה תפוסה. ב"כ החייב ביקש מצדו לבצע עדכון נוסף של השמאות שנערכה לדירה לאור עליות המחירים שהתרחשו בשוק מאז בוצעה השמאות המעודכנת. בתום הדיון, קיבל בית המשפט את הבקשה לביזיון בית המשפט, וקבע מועד נוסף לביקור בדירה. לצד זאת, הורה בית המשפט לאישה ולמנהל המיוחד להגיש טיעון בכתב ביחס לשאלה האם יש למכור את הדירה כתפוסה אם לאו. בנוסף, הורה בית המשפט למנהל המיוחד לבדוק האם יש צורך בעדכון השמאות. ביום 4.8.2022 הגיש המנהל המיוחד הודעת עדכון בה ציין כי הוא סבור שאכן יש לערוך שמאות מעודכנת לדירה. עם זאת, הוא סבר כי לנוכח התנהלות החייב עד כה, יש להתנות את ביצוע השמאות בכך שהחייב יפקיד בקופת הכינוס סכום של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ לתשלום עבור השמאות. על כן, באותו יום הורה בית המשפט לחייב להפקיד את הסכום האמור עד ליום 4.9.2022. ביום 8.9.2022 הגיש המנהל המיוחד הודעה לפיה החייב טרם העביר את הסכום האמור. לטענתו, בהתחשב בכך שהחייב לא עומד בתשלום הוצאות השמאות, ולאור העובדה שכבר התקיימה התמחרות וניתנו הצעות לרכישת הדירה – אין מקום בשלב זה לעדכן את השמאות ויש להתקדם עם ההצעות שניתנו. עוד הוא ציין כי אומנם בשיחה עם השמאית נמסר כי הייתה עליית מחירים, ואולם מאחר שכבר בוצעה שמאות מעודכנת אין מדובר בעלייה משמעותית. על רקע זה, קבע בית המשפט כי אין צורך לעדכן את השמאות פעם נוספת. במקביל לאמור, הגישו האישה והמנהל המיוחד את טענותיהם ביחס לשאלה האם יש למכור את הדירה כתפוסה אם לאו. האישה מצידה טענה כי מאחר שהיא מתגוררת בדירה עם ילדיה, הרי שמכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 יש למכור אותה כדירה תפוסה. היא הוסיפה כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 1.6.2014, שהורתה על פירוק השיתוף בינה לבין החייב בדירה ועל מכירתה, בוטלה ביום 30.1.2017 לאור הסכמת הצדדים. על כן, משההחלטה על פירוק השיתוף בוטלה ומשהאישה היא זו שמחזיקה בדירה ומתגוררת בה עם ילדיה, נטען כי יש להורות על מכירתה כדירה תפוסה. המנהל המיוחד טען מנגד כי טענת האישה לעניין ביטול החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 1.6.2014 מועלית על ידיה לראשונה, לאחר שבית המשפט כבר אישר את מימוש הדירה. כן ציין המנהל המיוחד כי מעיון בהסכמת הצדדים שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה עולה כי הם כלל לא ביקשו לבטל את פירוק השיתוף אלא רק את מינוי כונס הנכסים למכירת הדירה. משכך, טען המנהל המיוחד כי יש לדחות את טענות האישה ביחס להיות הדירה תפוסה, ולהתיר לו להמשיך את הליך מכירת הדירה למציעים בהתמחרות. כפי שיובהר להלן, בסוגיה זו לא ניתנה בסופו של דבר החלטה. ביום 24.10.2022 התקיים דיון נוסף במעמד הצדדים. במהלך הדיון ציין המנהל המיוחד כי התקבלה הצעה לרכישת הדירה על סך 3.25 מיליון ש"ח. בהמשך לכך, הודיעו האישה, המנהל המיוחד והכנ"ר כי הם הגיעו להסדר לפיו האישה תרכוש את זכויות החייב בדירה תמורת סך של 1.6 מיליון ש"ח, ובכפוף לתשלום זה היא תהיה פטורה מכל דרישה בקשר לחובות עבר כלפי החייב. כן הוסכם כי ככל שהיא לא תשלם את התמורה האמורה, היא מוותרת על טענותיה בעניין דיירות מוגנת ודיור חלוף. ב"כ החייב התנגד לאישור ההסדר. הוא טען כי מדובר בסכום המשקף שווי נמוך מדי של הדירה, וזאת אף ביחס לשמאות האחרונה שקבעה שווי של 3.4 מיליון ש"ח. כן נטען כי גם שמאות אחרונה זו אינה עדכנית, ומאז שנערכה היו עליות מחירים בשוק. עוד הוסיף ב"כ החייב כי כבר הוגשה הצעה בסך של 3.25 מיליון ש"ח, וסביר להניח שבמסגרת התמחרות יוגשו הצעות בסכומים גבוהים יותר. בנוסף, הוא טען כי ההסדר משקלל גם את זכות התביעה של החייב נגד האישה ביחס לדמי השימוש בדירה; וכי יש להתחשב בכך שככל שהוא יאושר, החייב ייוותר בתום הליך פשיטת הרגל ללא יתרה כלשהי וללא אפשרות לתבוע את דמי השימוש. לאחר שנתן דעתו לטענות הצדדים, החליט בית משפט קמא לאשר את ההסדר האמור. בית המשפט ציין כי הצעת האישה משקפת כמחצית מהסכום שהוצע על ידי המציע היחיד שהגיש הצעה. עוד הוא ציין כי שוויה של הדירה שנוי במחלוקת, שכן האישה הגישה חוות דעת שמאית נגדית לשמאות המנהל המיוחד שנקבה בשווי של 2.9 מיליון ש"ח. בהתאם לחוות דעת זו, הצעת האישה גבוהה יותר משווי מחצית הזכויות בדירה. זאת ועוד, בית המשפט הבהיר כי שיקול מרכזי נוסף שהוביל להחלטתו הוא קיומה של מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם האישה היא דיירת מוגנת בדירה אם לאו, מחלוקת שכפי שהובהר לעיל – טרם הוכרעה לגופה. כך, ככל שהיה נקבע כי האישה אכן דיירת מוגנת ויש למכור את הדירה כתפוסה, הרי ששוויה היה יורד בעשרות אחוזים. לכן ההצעה שהציעה האישה משרתת את אינטרס הנושים בצורה הטובה ביותר. בית המשפט הוסיף כי אומנם במסגרת ההסדר ויתר המנהל המיוחד על זכות התביעה של החייב לגבי דמי שימוש בעבר, ואולם דומה כי המחלוקת בדבר הדיירות המוגנת עולה בשוויה על זכות תביעה זו. על כן, ציין בית המשפט כי לאחר שהביא בחשבון את מכלול האינטרסים, הן של הנושים והן של החייב; ונתן משקל גם לעובדה שאישור ההסדר יאפשר לאישה ולילדיה להמשיך לחיות בבית המגורים בו הם מתגוררים מזה שנים תמורת תשלום הולם – הוא מצא לנכון לאשר את ההסדר. על החלטה זו הגיש החייב את הערעור דנן, ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור. בערעורו, שב החייב על עיקר טענותיו לפני בית משפט קמא. דיון והכרעה לאחר שעיינו בערעור על נספחיו ובתשובת המנהל המיוחד לבקשה לעיכוב ביצוע, ונתנו דעתנו לפסק דינו של בית משפט קמא ולהליכים שקדמו לו, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשנ"ט-2018. מושכלות יסוד הן כי לבית משפט של חדלות פירעון מוקנה שיקול דעת רחב ביותר, וזאת בשים לב למומחיותו הייחודית בתחום ולהתרשמותו הישירה מבעלי הדין וממכלול נסיבות העניין. משכך, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטותיו, אלא במקרים חריגים בהם נפל בהחלטה פגם מהותי (ראו, למשל: ע"א 7274/21 בלולו נ' ברהולץ-סיטון-בלולו, פסקה 13 (15.11.2021); ע"א 5599/21 בן מוחה נ' עו"ד זאבי, פסקה 8 (1.3.2022); ע"א 7594/22 דורון חתן אחזקות בע"מ נ' עו"ד דידי, פסקה 20 (18.12.2022)). לא מצאתי כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. הצעת האישה לפדיון זכויות החייב בנכס הובאה לאישור בית המשפט לאחר שקיבלה את הסכמתם ותמיכתם הן של המנהל המיוחד והן של הכנ"ר. בהחלטתו לאשר את ההצעה, בחן בית המשפט את מכלול השיקולים הקיימים. כך, נתן בית המשפט משקל לכך שההצעה משקפת כמחצית מסכום ההצעה הגבוהה ביותר שהוגשה לרכישת הדירה, וכן לקיומה של מחלוקת בין הצדדים ביחס לשווי הדירה. כן נתן בית המשפט דעתו לקיומה של מחלוקת משמעותית בין הצדדים ביחס להיותה של האישה דיירת מוגנת, ולהשפעה הפוטנציאלית שעלולה להיות לכך על שווי הדירה – וכפועל יוצא, על אינטרס הנושים. כמו כן, בית המשפט נתן משקל גם לעובדה שאישור הצעת האישה תאפשר לה ולילדיה להמשיך להתגורר בדירה בה הם חיים מזה שנים. מן העבר השני, הביא בית המשפט בחשבון את האינטרס של החייב כי לאחר תשלום חובותיו ייוותר בידיו סכום כסף להמשך חייו, ואת טענותיו בדבר דמי השימוש המגיעים לו לטענתו. בסופו של דבר, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי לאחר איזון בין השיקולים השונים, יש לאשר את הצעת האישה ולאפשר לה לפדות את זכויות החייב בדירה בתמורה ל-1.6 מיליון ש"ח. אני סבורה כי מדובר בהחלטה ראויה וסבירה בנסיבות העניין, ולא מצאתי כי נפל בה כל פגם מהותי המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. טענותיו העיקריות של החייב נוגעות לגובה הצעת האישה ביחס לשוויה העדכני של הדירה; ולוויתור על זכות התביעה שלו נגד האישה לדמי שימוש בדירה. באשר לטענה הראשונה, יש לציין כי לאורך ההליך נעתר בית משפט קמא לבקשותיו של החייב להביא לעדכון השמאות של הדירה. עם זאת, בסופו של דבר בקשתו האחרונה של החייב לבצע שמאות מעודכנת לא התממשה בשל מחדלו לשלם את שכרה של השמאית. משכך, אין החייב יכול להישמע כעת בטענה כי בית המשפט לא הביא בחשבון את השווי העדכני של הדירה. ממילא, בשים לב לכך שהשמאות האחרונה לדירה נערכה בסוף שנת 2021 – פחות משנה לפני שהחליט בית המשפט לאשר את הצעת האישה – יש להניח, כפי שציין גם המנהל המיוחד, כי לא הייתה עליה משמעותית במחיר הדירה. על כך גם ניתן ללמוד מהעובדה שההצעה הגבוהה ביותר שניתנה עבור הדירה ממציע חיצוני עמדה על 3.25 מיליון ש"ח. באשר לטענתו השנייה של החייב, כפי שצוין לעיל, במסגרת החלטתו בית משפט קמא העניק משקל לעובדה שההסדר כולל וויתור על זכות התביעה של החייב לדמי שימוש. עם זאת, הוא סבר כי בשים לב לסיכוי שטענותיה של האישה לעניין מעמדה כדיירת מוגנת היו מתקבלות ולהפחתה הניכרת שצפויה להיות לכך על שווי הדירה – העולה באופן משמעותי על שווי זכות התביעה לה טוען החייב – הרי שבשקלול הדברים יש להעדיף את אישור ההסדר במתכונתו המוצעת. מדובר במסקנה סבירה בעיניי, ולא מצאתי מקום להתערב בה. סוף דבר: הערעור נדחה, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ל' בשבט התשפ"ג (‏21.2.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22083080_P08.docx שר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1