תומר חיל נ. אור מור

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 83064-12-24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט חאלד כבוב המבקש: תומר חיל נגד המשיבים: 1. אור מור 2. ואדים נפורט בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' פרסקי) מיום 6.11.2024 בת"א 6181-08-23 בשם המבקש: עו"ד משה רביעי בשם משיב 1: עו"ד אילה זר פסק-דין השופט דוד מינץ: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' פרסקי) מיום 6.11.2024 בת"א 6181-08-23, בו נעתר חלקית לבקשת משיב 1 (להלן: המשיב) לביטול או השלמה של פסק בוררות שניתן על ידי השופט בדימ' א' טננבוים (להלן: הבורר) בהליך בוררות שנוהל בין הצדדים, והורה על השלמתו. הרקע לבקשה המבקש והמשיב ניהלו במשך מספר שנים שותפות לא רשומה אשר עסקה בייבוא ובמכירה של מוצרים לחדרי כושר, בין היתר באמצעות אתר אינטרנט (להלן: האתר). בשלב מסוים עלו היחסים בין הצדדים על שרטון, ובעקבות זאת הוגשה על ידי המשיב תביעה לפירוק השותפות (ת"א 9732-08-20). בנוסף הגיש המשיב תביעה כספית נגד המבקש בגין נזקים אשר נטען כי נגרמו לו ולשותפות (ת"א 32136-09-20). במסגרת ניהול התביעה הכספית הוגשה גם תביעה שכנגד מצד המבקש, שהופנתה אף נגד משיב 2, איש מחשבים וחותנו של המשיב, אשר נתן שירותים שונים לשותפות. בהסכמת הצדדים הועברו המחלוקות כולן לבוררות. ביום 7.6.2023 ניתן פסק בוררות, בו נקבע כי היתרה בחשבון הבנק שהוקם לצורך השותפות, שהוא הנכס היחיד שיש לצדדים במשותף, תחולק בין המבקש למשיב בחלקים שווים. כן נקבע כי המשיב קיים משא ומתן לפירוק השותפות שלא בתום לב, ועל כן עליו לשלם למבקש פיצויים בגין כך. פיצויים אלה הוערכו בסך של 180,000 ש"ח בהתבסס על רווחי הצדדים בעבר, ונקבע כי הם ישולמו באמצעות קיזוז מחלקו של המשיב בכספים שבחשבון המשותף. ביום 2.8.2023, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות, ולחלופין לתיקונו או להשלמתו לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). בבקשה טענו המשיבים, בין היתר, כי הבורר חרג מהסמכויות שניתנו לו בהסכם הבוררות; לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו; לא נימק את פסק הבוררות כפי המוסכם בהסכם הבוררות; ופסק שלא בהתאם לדין. כל זאת, באופן היוצר פגמים מהותיים היורדים לשורשו של הפסק ואשר גורם לעיוות דין. בפסק דינו מיום 6.11.2024 קיבל בית המשפט את הבקשה בחלקה. נקבע כי אין הצדקה להורות על ביטול פסק הבוררות, אך קיים צורך להשלימו בעניין אחד הנוגע לנכס נוסף שלא ניתנה הכרעה לגביו, והוא האתר המשותף שהבעלות בו עברה מהשותפות לידיו של המבקש. נקבע כי לא הייתה מחלוקת שהמבקש הוא זה שימשיך לתפעל את אתר האינטרנט אשר יעבור לבעלותו, אולם עניין זה לא בא לידי ביטוי בפסק הבוררות. משכך, ונוכח התייחסות הבורר לחשבון הבנק כנכס היחיד של השותפות, אין מקום להניח שהבורר הביא את שווי האתר בחשבון. עוד צוין כי בהתחשב בכך שהליך הפירוק כרך בתוכו פעולות על פי אומדן, ניתן לקבוע באומדן גם את שווי הזכות שקיבל המבקש כתוצאה מהעברת האתר לבעלותו. על כן נקבע כי זכות הבעלות באתר שהועברה למבקש תקוזז כנגד הסכום של 180,000 ש"ח שבו חויב המשיב לשלם למבקש. מכאן לבקשה שלפנַי, בה טען המבקש, בין היתר, כי אף בהנחה שבית המשפט צדק בקביעתו כי נדרשת השלמתו של פסק הבוררות, היה עליו להורות על החזרתו לבורר שהוא "המומחה לדבר" לאחר שניהל הליך בוררות ממושך ומעמיק. התערבות בית המשפט וקביעת ערך האתר על דרך האומדן מלמדת כי אף הוא סבר שאין בידיו המידע להכריע בסוגיה, והיא נעשתה בניגוד לדין הנוהג ולצדק באופן הגורם למבקש עיוות דין קיצוני ואשר חותר תחת מעמדו המיוחד של מוסד הבוררות. יתר על כן, הבורר הכריע בסוגיית שווי אתר האינטרנט בשלב מוקדם של הבוררות ואף קבע כי ערכו נמוך, ומסיבה זו גם לא נפסקו הוצאות לטובתו. ברם, התערבות בית המשפט בפסק הבוררות הביאה לכך שהמבקש חויב פעמיים בגין העברת אתר האינטרנט לידיו – פעם אחת בפסק הבורר ופעם אחת בפסק דינו של בית המשפט – באופן הגורם לו עיוות דין. בית המשפט גם טעה כשקבע שהפיצוי שהבורר פסק לטובת המבקש נפסק על דרך האומדנה, שעה שלפני הבורר עמדה חוות דעת של רואה חשבון הנוגעת לרווח החודשי של השותפות בתקופה הרלוונטית. שחרור הבורר מהדין המהותי במסגרת שטר הבוררות בין הצדדים כמוהו כהסמכת הבורר לפסוק על דרך הפשרה, וכשם שאין להתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה ללא הצדקה מספקת, אין להתערב גם בפסק הבורר. לעמדת המבקש, בקשתו מעלה שאלה עקרונית ביחס לגבולות ההתערבות של בית המשפט בפסק בוררות שניתן במצב שבו הסכימו הצדדים על שחרור הבורר מהדין המהותי, מסדרי הדין ומכללי הראיות, וכן ביחס להתערבות בפסק בורר על דרך האומדן "וממעוף הציפור". יחד עם הגשת הבקשה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהחלטתי מיום 6.1.2025 התבקשו המשיבים להשיב לבקשה, וכן ניתן צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בתשובתם טענו המשיבים כי דין הבקשה להידחות. לשיטתם, בפסק הבוררות אכן נפלו פגמים מהותיים היורדים לשורשו, ובפרט העובדה שהבורר לא סיים את מלאכת פירוק השותפות משלא התייחס מפורשות לגורלו של האתר המשותף ולשאלת חלוקת שוויו בין הצדדים. הטענה כי הבורר הכריע בשאלת שווי האתר בפסק הבוררות איננה מתיישבת עם הדוחות והנתונים שהוצגו לו. לפיכך, בית המשפט קבע בצדק כי לא בוצעה הערכת שווי לאתר על ידי הבורר, והשלים כנדרש את פסק הבוררות בהתאם לסמכותו לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות עת קבע כי המבקש נדרש לפצות את המשיב בגין העברת הבעלות באתר והשימוש בו. כן נטען כי הערכת סכום שווי זכות הבעלות בשימוש באתר על דרך האומדן נעשתה בצורה ברורה ומשכנעת ועל יסוד בסיס ראייתי מוצק. אף אם יימצא שלא היה מקום לפסוק על דרך האומדן, הרי שהנתונים שהוצגו לבורר מצביעים על כך ששווי האתר גבוה באופן משמעותי מהשווי שיוחס לו באומדן. לפיכך יש להורות לבית המשפט המחוזי למנות מומחה אשר ייקבע את שוויו המדויק של האתר או לחלופין להורות על התחשבנות בהתאם לנתונים שהונחו לפני הבורר. לבסוף נטען כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה המצומצמות למתן רשות ערעור בענייני בוררות. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, בתשובה לה, בהליך שהתנהל בבית משפט קמא ובפסק הבוררות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ברובה. רק בעניין אחד מצאתי כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ראו לדוגמה לאחרונה: רע"א 2297-11-24 עטרי נ' נופי די זהב יזמות בע"מ, פסקה 6 (2.12.2024); רע"א 58024-10-24 ברקול נ' ברחל, פסקה 13 (28.11.2024); רע"א 50034-10-24 אבני נ' טל, פסקה 8 (19.11.2024)). מקרה זה בעיקרו אינו נכנס לגדרם של אותם מקרים חריגים. כך, אין בטענות כי בית המשפט לא היה צריך להתערב בפסק הבוררות משעה שהבורר הכריע בסוגיית שווי האתר ונתן לה משקל בפסק דינו, כדי להצדיק מתן רשות ערעור. בית המשפט היה ער לטענות אלה שהועלו בהרחבה גם בדיון שנערך לפניו ביום 17.11.2024 ודחה אותן. אף אם אניח לטובת המבקש כי בית המשפט שגה בקביעה זו, לכל היותר מדובר בשגיאה ביישום הדין, והלכה מושרשת היא כי שגיאה שכזו איננה מצדיקה מתן רשות ערעור (וראו למשל: רע"א 8120/22 פלטינום קפיטל 38 אחזקות בע"מ נ' בן יהודה, פסקה 9 (27.2.2023); רע"א 9004/22 מרכז הספורט של מכבי תל אביב בע"מ נ' שיכון ובינוי נדל"ן בע"מ, פסקה 8 (3.1.2023); רע"א 4136/22‏ קים לוסטיגמן ייזום ובנייה בע"מ נ' משה סטולר בע"מ, פסקה 12 (30.6.2022)). הוא הדין לגבי הטענה לפיה המבקש חויב פעמיים בגין קבלת אתר האינטרנט, הן על ידי הבורר והן על ידי בית המשפט. גם טענה זו אינה מגלה כל עילה להתערבות. בפסק הבוררות לא נאמר כי הופחת מסכום הפיצוי לו היה זכאי המבקש גם סכום בגין קבלת האתר. כל שנאמר הוא כי עובדה זו בצירוף שיקולים נוספים מצדיקה שלא לפסוק הוצאות או סכום נוסף לטובתו. מה גם, שטענה זו אינה בהכרח מתיישבת עם טענת המבקש שהבורר סבר שהאתר חסר ערך. עם זאת, שונה המצב לגבי קביעת ערך האתר של השותפות. כפי שציינתי בעבר, פסיקה על דרך האומדן היא פרקטיקה שכיחה ומקובלת בשיטת המשפט הישראלי, בין בהליך המתנהל בבית המשפט ובין בהליך המתנהל בבוררות (וראו: רע"א 5229/18 אבידור נ' לביא, פסקה 17 (23.8.2018) (להלן: עניין אבידור); רע"א 1666/01 פרנק נ' פוגץ' ובנין בע"מ, פסקה 3 (21.1.2001)). ואולם, ככל פסיקה, גם פסיקה על דרך האומדן נדרשת להיות מבוססת ומנומקת (והשוו: עניין אבידור, פסקה 19). חובת הנמקה זו מהווה חלק מכללי הצדק הטבעי, והיא משרתת תכליות בעלות חשיבות רבה: היא מאפשרת לצדדים להליך לדעת על בסיס מה התקבלה ההכרעה בעניינם; מסייעת בידי השופט בעיבוד טענות הצדדים בסכסוך אשר לפניו ובהכרעה בו; ונדרשת על מנת שערכאת הערעור תוכל לבצע את מלאכתה (רע"א 7641/19 היערי נ' קיבוץ גת אגודה שיתופית חקלאית, פסקה 9 (2.1.2020); רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ, פסקה 11 (5.11.2024)). במקרה זה החלטתו של בית המשפט המחוזי איננה כוללת פירוט ממשי בנוגע לאופן שבו חושב הסכום המשוער של שווי זכות הבעלות והשימוש באתר. מטענות הצדדים עולה שאף הם אינם חלוקים בעניין זה וכי הם סבורים, כל אחד בהתאם להשקפתו, כי השווי האמיתי של האתר שונה באופן מהותי מזה שנקבע. נסיבות שכאלו מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה, שכן בהיעדר הנמקה לא ניתן לשער כי ניתן ביטוי הולם לערך האמיתי של זכות הבעלות באתר והשימוש בו – בין לשבט ובין לחסד. אשר על כן, סוגיית הערכת שווי האתר תוחזר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט יחליט לפי שיקול דעתו וחכמתו באיזו אכסניה ראוי לדון בעניין, לפניו או שמא לפני הבורר, וככל שלפניו – באיזו דרך דיונית לעשות כן (לעניין שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בשאלה האם לתקן פסק הבוררות, להשלימו או להחזירו לבורר, ראו: רע"א 768/24 נוריאלי נ' אנקונינה, פסקה 25 (31.3.2024); רע"א 9719/16 אביב ושות' חברה קבלנית לעבודות ציבוריות ועבודות בנין בע"מ נ' כהן (1996) בע"מ, פסקה 38 (18.1.2017)). עיכוב ביצוע פסק הדין יעמוד על כנו עד למתן החלטה סופית בנדון. נוכח התוצאה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ו שבט תשפ"ה (13 פברואר 2025). דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט חאלד כבוב שופט