יצחק גור נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 8305/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8305/07 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן העותר: יצחק גור נ ג ד המשיבים: 1. פורמלי בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט ע' פוגלמן: עתירה נגד החלטת המשיב 1 (בית הדין הארצי לעבודה) מיום 10.4.07 בבר"ע 202/07, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת בב"ל 2298/06 מיום 23.1.07. 1. העותר, יליד 1943, עבד בין השנים 1968 – 1983 כמפעיל ציוד כבד ובמסגרת עבודתו זו היה חשוף לרעש ניכר. לדבריו, החל משנת 1991 הרגיש בטנטון באוזניו וירידה משמעותית בכושר השמיעה (להלן: הליקוי). בשנת 2000 פנה העותר למשיב 2 (להלן: המוסד לביטוח הלאומי) בתביעה להכרה בליקוי כמחלת מקצוע. בקשה זו התקבלה, והעותר הופנה לועדה הרפואית לקביעת דרגת נכותו. הועדה הרפואית קבעה לעותר ביום 21.7.02 נכות יציבה של 0% לפי פרט 72 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1955 (להלן: התקנות). בחודש פברואר 2006 פנה העותר וטען כי חלה החמרה בליקוי וביקש כי ייערך דיון מחודש בעניינו, בהתאם להוראת תקנה 36 לתקנות. הועדה הרפואית שבה ודנה בעניינו של העותר וקבעה כי כל החמרה שחלה אחרי שנת 2002 אינה קשורה לעבודתו של העותר. על החלטה זו ערער העותר לועדה הרפואית לעררים, אשר דחתה את ערעורו מאותו טעם. על החלטת הועדה הרפואית לעררים ערער העותר לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת. ביום 23.1.07 ניתן פסק דין אשר דחה את הערעור (ב"ל 2298/06, כב' השופטת א' יעקבס). נקבע כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה הרפואית לעררים, אשר קבעה פוזיטיבית, כי כל החמרה בליקוי לא יכולה להיות קשורה לחשיפה לרעש במסגרת העבודה, וזאת נוכח חלוף הזמן מאז הסתיימה החשיפה לרעש. נקבע כי החלטה זו של הועדה נמצאת בסמכותה, ואין בה פגם משפטי. העותר פנה בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (בר"ע 202/07). ביום 10.4.07 החליט בית הדין הארצי (כב' השופטת ל' גליקסמן) לדחות את הבקשה, מבלי לבקש את תגובת המוסד לביטוח לאומי. נקבע כי על הועדה הרפואית לעררים היה להכריע בשאלה האם ההחמרה בליקוי היא תוצאה של הפגיעה בעבודה. הועדה הרפואית קבעה כי לא קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין ההחמרה בליקוי. זוהי קביעה רפואית, אשר בית הדין אינו מוסמך להתערב בה או לשנותה. בית הדין ציין בנוסף כי אין על הועדה הרפואית חובה לקבוע באופן פוזיטיבי את מקור ההחמרה, אלא די בכך שקבעה כי אין קשר סיבתי בין ההחמרה לבין הפגיעה בעבודה. משכך, נקבע כי בדין נדחה ערעורו של המבקש על ידי בית הדין האזורי, ונדחתה בקשת רשות הערעור. 2. מכאן העתירה שלפנינו. העותר טוען כי בהחלטת בית הדין האזורי נפלה טעות משפטית ברורה על פני הפסק, שכן בית הדין התעלם כליל מטענת העותר שהליקוי הוא בבחינת מחלת מקצוע. נוכח אלה מתבקש סעד לפיו תינתן לעותר רשות ערעור לבית הדין הארצי, ולחלופין, יבוטל פסק דינו של בית הדין האזורי ותביעת העותר תתקבל, או לחלופין כי הדיון בעניינו של העותר יוחזר לבית הדין האזורי. דין העתירה להידחות. הלכה מושרשת היא כי בית-המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעותיו של בית הדין הארצי לעבודה, והוא יתערב בהחלטותיו רק במקרים בהם נתגלתה בהכרעתו של בית-הדין טעות משפטית מהותית, אשר הצדק מחייב את תיקונה (בג"צ 1157/07 ברזילי נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 13.2.07); בג"צ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810 (2003); בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)). לא זו תמונת הדברים בענייננו. השאלה שעמדה לדיון לפני הועדה הרפואית נסבה על הקשר הסיבתי שבין ההחמרה בליקוי לבין החשיפה לרעש בתקופת עבודתו של העורר. הועדה הרפואית קבעה כי קשר כאמור אינו קיים, ובית הדין האזורי, אשר הערעור אליו מוגבל לשאלה משפטית (סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995), לא מצא כי במסקנה זו נפל פגם משפטי. בית הדין הארצי לא ראה ליתן רשות ערעור על פסק הדין. בנסיבות אלה, אין העתירה – המכוונת כולה כלפי מסקנה קונקרטית זו המוגבלת לעניינו הפרטני של העותר – מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה ודינה להידחות על הסף. ניתן היום, כ"ח בתשרי התשס"ז (10.10.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07083050_M02.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il