טריניטי מערכות מחשוב בעמ נ. מדינת ישראל- משרד הבטחון

פסק-דין בתיק ע"א 8303/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8303/17 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופטת י' וילנר המערערות: 1. טריניטי מערכות מחשוב בע"מ 2. מאגמה סוכנות לביטוח פנסיוני (2011) בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל- משרד הבטחון 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ערן גרוסברגר 4. ששון חדד 5. ראם עמינח 6. יפעת ביטון ( משה שן) 7. שולי אייל 8. איריס דנון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 8.9.2017 בת"א 63628-12-16 שניתן על-ידי כב' הרשם ע' מאור תאריך הישיבה: ב' בטבת התשע"ט (10.12.2018) בשם המערערות: עו"ד יוסף אלקובי בשם המשיבים: עו"ד רעות לונדין פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. ערעור על פסק דינו של רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הרשם ע' מאור) בת"א 63628-12-16 מיום 8.9.2017, בגדרו נמחקה תביעת המערערות משלא שולמה האגרה במועד שנקבע לכך; וכן על החלטות הרשם מיום 24.5.2017, מיום 13.6.2017, מיום 17.7.2018 ומיום 8.8.2018, בגדרן נדחו בקשות המערערות לפטור מאגרה, ולקיזוז או למתן צו עיקול עצמי. כן נתבקשו המערערות בגדרי החלטות אלה לנמק מדוע לא תימחק עתירתן מחמת חוסר מעש; ונקבע כי התביעה תימחק ככל שלא תשולם האגרה במועד שנקבע לכך – הכול כמפורט להלן. רקע והליכים קודמים 2. ביום 29.12.2016 הגישו המערערות תביעה נגד המשיבים, בסך של 17 מיליון ש"ח, בגין אי-תשלום שכרן עבור שירותים שסיפקו למשרד הביטחון, הוא המשיב 1. בד בבד עם הגשת התביעה, הגישו המערערות, בין היתר, בקשה לקיזוז או, לחלופין, לעיקול עצמי של חוב המדינה כלפיהן כנגד סך אגרת ההליך, שהועמד על כ-450,000 ש"ח. בהחלטה שניתנה ביום 29.12.2016 דחה רשם בית המשפט המחוזי את בקשת המערערות, וקבע כי די בכך שהאגרה אינה משולמת למשרד הביטחון, אלא למשרד המשפטים, כדי לדחותה. כן נקבע כי המערערות לא הגישו בקשה לעיקול עצמי, וכי אף לו היו מגישות בקשה כזאת, לא מתקיים בעניינן "חשש סביר" להכבדה על ביצוע פסק הדין ככל שהן תזכינה בתביעתן, כאמור בהוראת תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א), שכן אחד הנתבעים הוא משרד הביטחון. משכך, נדחתה גם בקשתן החלופית (להלן: ההחלטה הראשונה). 3. ביום 3.1.2017 הגישו המערערות בקשה לעיון מחדש בהחלטה הראשונה. ביני לביני, בהחלטת רשם בית המשפט המחוזי מיום 24.5.2017, נקבע כי על המערערות לנמק מדוע לא תימחק התביעה מחמת חוסר מעש (להלן: ההחלטה השנייה). לאחר מכן, בהחלטה מיום 13.6.2017 דחה רשם בית המשפט המחוזי את בקשת המערערות לעיון מחדש בהחלטה הראשונה (להלן: ההחלטה השלישית). במסגרת ההחלטה השלישית נקבע, בין היתר, כי הבקשה לעיון מחדש לא נתמכה בתצהיר, כנדרש, ואף לא צורפו לה אסמכתאות; כי המערערות לא הזכירו בבקשתן את התנאים הנדרשים לצורך מתן פטור מאגרה, ולא הוכיחו כי הן עומדות בתנאים אלה; כי המערערות לא הוכיחו שתביעתן מגלה עילה; וכי לא התקיים כל שינוי נסיבות מאז ניתנה ההחלטה הראשונה אשר מצדיק עיון מחודש בה. עוד הוסיף רשם בית המשפט המחוזי כי טענת הקיזוז אינה רלוונטית לנושא האגרות; כי החוב מושא בקשת הקיזוז טרם הוכח; וכי אף בשלב זה המערערות לא הגישו בקשה לעיקול עצמי המבוססת על התנאים המנויים בתקנה 374 לתקסד"א, ומשכך לא ניתן לדון בטענותיהן בעניין העיקול. לבסוף, נקבע כי על המערערות לשלם את האגרה עד ליום 13.7.2017. 4. בהמשך לכך, הודיעו המערערות לרשם בית המשפט המחוזי כי בכוונתן להגיש ערעור על ההחלטה השלישית, וביקשו כי מועד תשלום האגרה יידחה עד להכרעה בערעור, וכי יחד עם זאת, ניהול ההליך העיקרי לא יעוכב. בקשתן זו נדחתה בהחלטת הרשם מיום 17.7.2017, בה נקבע כי ככל שהאגרה לא תשולם במועד שנקבע בהחלטה השלישית, תביעת המערערות תימחק (להלן: ההחלטה הרביעית). 5. ביום 18.7.2017 הגישו המערערות ערעור לבית המשפט המחוזי על ההחלטה השלישית (ע"ר 41657-07-17), ובגדרו ביקשו, בין היתר, כי מועד תשלום האגרה יידחה עד להכרעה בערעור בעוד ניהול ההליך העיקרי יימשך. בהחלטה מיום 7.8.2017 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' דותן) את הבקשה לדחיית מועד תשלום האגרה עד להכרעה בערעור. עוד יצוין כי ביום 1.8.2017 האריך רשם בית המשפט המחוזי את המועד לתשלום האגרה עד ליום 7.8.2017, וקבע כי ככל שהאגרה לא תשולם עד למועד זה, תביעת המערערות תמחק. ביום 8.8.2017 הגישו המערערות ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי, הפעם על ההחלטה הרביעית (ע"ר 14991-08-17), ובד בבד, הגישו בקשה לרשם בית המשפט המחוזי שלא ימחק את תביעתן עד להכרעה בערעור. בהחלטת הרשם מיום 8.8.2017 ניתנה למערערות ארכה נוספת לתשלום האגרה עד ליום 13.8.2017, ונקבע כי בהיעדר תשלום האגרה עד למועד זה, תימחק תביעתן. 6. אחר הדברים האלה, משחלף המועד שנקבע לתשלום האגרה וזו טרם שולמה, הורה רשם בית המשפט המחוזי, ביום 8.9.2017, על מחיקת תביעתן של המערערות (להלן: פסק הדין). בעקבות כך, נמחקו אף שני הערעורים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי על החלטות הרשם. הערעור דנן נסב על פסק דינו של רשם בית המשפט המחוזי, ועל ההחלטות המפורטות לעיל. הערעור דנן 7. המערערות טוענות כי רשם בית המשפט המחוזי שגה עת דחה את בקשותיהן לקיזוז או לעיקול עצמי של סכום האגרה כנגד חוב המדינה כלפיהן, ומחק, לבסוף, את תביעתן. לטענת המערערות, מחיקת התביעה מהווה סנקציה קשה ובלתי מידתית אשר אינה מתיישבת עם הוראות הדין והפסיקה בנדון. אשר לקביעות רשם בית המשפט המחוזי בסוגיית הקיזוז נטען כי המדינה נתנה הודאת בעל דין בתיק אחר שמתנהל בין המערערת 1 לבינה (ת"א 35664-09-15), שם ציינה כי היא רואה בזרועותיה השונות מקשה אחת לעניין התשלום לאוצר המדינה. משכך, נטען כי לצורך קיזוז חובה הנטען של המדינה כנגד תשלום האגרה, אין נפקות לכך שהאגרה אינה משולמת למשרד הביטחון. עוד טוענות המערערות כי בקשתן לפטור מאגרה אינה מבוססת על הטעמים לפטור שבתקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות), ולפיכך קביעת רשם בית המשפט המחוזי לעניין אי עמידתן בתנאים המנויים בתקנות האגרות אינה רלוונטית. אשר לקביעת רשם בית המשפט המחוזי כי תביעת המערערות אינה מגלה עילה, נטען כי עסקינן בתביעה בעלת סיכויים גבוהים, שעילתה מבוססת היטב. כן נטען כי המערערות עומדות בתנאים הרלוונטיים לצורך עיקול זמני, וכי אף משכך, דין הערעור להתקבל. המערערות מוסיפות וטוענות כי רשם בית המשפט המחוזי שגה עת קבע כי עליהן לנמק מדוע לא תימחק תביעתן מחוסר מעש, על אף שההליך העיקרי עוכב עד להכרעה בסוגיית האגרה. עוד טוענות המערערות כי רשם בית המשפט המחוזי שגה עת דחה את בקשותיהן בדבר דחיית מועד תשלום האגרה וכן בדבר המשך ניהול ההליך עד להכרעה בערעור. בעניין האחרון נטען כי לפי ההלכה שנפסקה בע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כט(2) 505 (1975), אין להשהות את הדיון בגוף ההליך עד למיצוי הערעורים בעניין גובה האגרה. בנוסף, המערערות טוענות כי רשם בית המשפט המחוזי שגה כאשר הורה על מחיקת תביעתן, שעה שתלויים ועומדים שני ערעורים בעניין האגרה, אשר טרם מוצו. 8. המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של רשם בית המשפט המחוזי, וטוענים כי משלא שולמה האגרה, וכן משלא ניתן למערערות פטור מתשלום אגרה מהטעמים המנויים בתקנות האגרות, תביעת המערערות נמחקה כדין. אשר לבקשת הקיזוז מוסיפים המשיבים וטוענים כי אין לה כל עיגון בדין, וכי מכל מקום, לא ניתן לקזז חיוב של משרד הביטחון כלפי המערערות כנגד חיובן באגרה כלפי אוצר המדינה, שכן מדובר במשרדים ממשלתיים שונים, בעלי תקציב שונה, אשר נועד למטרות שונות. אשר לטענת המערערות כי המדינה מהווה גוף אחד לצורך הקיזוז, נטען כי עמדת המדינה כפי שבאה לדי ביטוי בת"א 35664-09-15, אליו הפנו המערערות, אינה רלוונטית לענייננו. עוד נטען כי קבלת בקשת המערערות לפטור מאגרה תרוקן, למעשה, מתוכן את חובת תשלום האגרה ותאיין את התכליות שבבסיסה, שכן משמעותה תהיה מתן פטור מאגרה לכל בעל דין התובע סכום כספי מהמדינה. בעניין בקשת העיקול העצמי, נטען כי המערערות אינן עומדות בדרישות הקבועות לכך בדין. לבסוף, טוענים המשיבים כי הגשת הערעורים לבית המשפט המחוזי אינה מעכבת את ביצוע ההחלטות מושא הערעורים, וממילא המערערות לא הגישו בקשה לעיכוב ביצוע החלטות הרשם במסגרת ההליך העיקרי. דיון והכרעה 9. לאחר העיון בטענות הצדדים, ולאחר שמיעת טענותיהם בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברותיי לעשות, כמפורט להלן. חובת תשלום אגרת בית משפט 10. תקנה 2 לתקנות האגרות קובעת כך: "(א) המביא הליך לבית משפט ישלם עם הבאתו לראשונה, את האגרה הקבועה בתוספת, והוא כשאין הוראה אחרת בכל דין. (ב) [...] (ג) לא ייזקק בית משפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה האגרה החלה או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה. (ד) הליך שלא שולמה בו האגרה, כאמור בתקנת משנה (א), כולה או חלקה, לא יקובל לרישום, אלא אם כן מביא ההליך פטור מתשלום אגרה או הוגשה בקשה לפטור מאגרה. (ה) [...] (ו) נזקק בית המשפט להליך, והתברר כי לא שולמה האגרה, כולה או חלקה, תינתן דרישת תשלום לחייב בתשלום האגרה; לא שולמה האגרה בתוך עשרים ימים מיום המצאת הדרישה או פרק זמן ארוך יותר שנקבע בה, ולא ניתנה החלטה המסיימת את ההליך, רשאי בית המשפט למחוק את ההליך, ולא יוחזר כל סכום אגרה ששולם בהליך" (ההדגשות אינן במקור, י.ו.). לשון תקנה 2 לתקנות האגרות בהירה ונכוחה, ולפיה חלה על כל בעל דין חובה לשלם אגרה עם הבאת ההליך לבית המשפט, למעט במקרים בהם בעל הדין פטור מתשלום אגרה. עוד מורה תקנה זו כי ככל שלא תשולם האגרה, בית המשפט לא ייזקק להליך, והוא רשאי למחקו. בית משפט זה עמד, לא אחת, על הטעמים שבבסיס חובת תשלום האגרה, וביניהם גילום השתתפות חלקית בעלות ההליך המשפטי; הקצאה יעילה של זמן שיפוטי; ומניעת ניהול הליכי סרק והגשת תביעות נעדרות עילה ממשית בסכומים מופרזים (ראו: רע"א 4014/10 מונדז נ' בירן, פסקה 9 והאסמכתאות שם (21.9.2010); וכן ראו: אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי 210-209 (מהדורה שתים עשרה, 2015)). על אף האינטרסים הציבוריים הגלומים בתשלום האגרה, ראה המחוקק להגן גם על זכות הגישה לערכאות, וזאת באמצעות מתן סמכות לבית המשפט לפטור בעל דין מתשלום אגרה באופן מלא או חלקי, בשל חיסרון כיס, עת סבור בית המשפט כי ההליך מגלה עילה (ראו: תקנה 14 לתקנות האגרות; עניין מונדז, שם; גורן, בעמודים 214-210). ברם, כאמור, כאשר בעל דין לא שילם אגרה כדין וכן לא מתקיימים בעניינו התנאים המנויים בתקנות האגרות למתן פטור מתשלום אגרה, בית המשפט לא ייזקק להליך, כאמור בתקנה 2(ג) לתקנות האגרות. יתר על כן, ככל שבית המשפט החליט שלא להאריך עוד את המועד לתשלום האגרה, בסמכותו למחוק את ההליך, בהתאם להוראת תקנה 2(ו) לתקנות האגרות. 11. בענייננו, אין מחלוקת כי המערערות לא שילמו אגרה כדין, ואף לא עיגנו בקשתן לפטור מאגרה בטעמים המפורטים בתקנות. בהתאם לאמור, החלטת רשם בית המשפט המחוזי בדבר מחיקת ההליך – בדין יסודה, לא כל שכן, לאחר תזכורות והתראות חוזרות ונשנות בדבר חובת המערערות בתשלום האגרה. די בכך על-מנת לדחות את הערעור. הבקשה לקיזוז 12. זאת ועוד, אני סבורה כי יש לדחות אף את טענת המערערות בדבר קיזוז חיוב המדינה כלפיהן כנגד תשלום האגרה, כמפורט להלן. סעיף 2 לחוק קיזוז מסים, התש"ם-1980, שעל הוראותיו הסתמכו המערערות בבקשתן בפני רשם בית המשפט המחוזי, חל רק על החזר מס על-פי חוק מס, הוא "חיקוק הדן בהטלת מס או תשלום חובה, ששר האוצר ממונה על ביצועו או על הגבייה לפיו" (ראו: סעיף 1 לחוק קיזוז מסים). בענייננו, לא מתקיים ולו תנאי אחד מהתנאים המנויים לעיל. אמנם נכון, כי אגרת בית משפט היא תשלום חובה, כפי שיבואר להלן, ואולם אגרה זו מוטלת מכוח תקנות האגרות, שהותקנו על-ידי שר המשפטים, ואשר שר המשפטים הוא הממונה על ביצוען (וראו: סעיפים 83 ו-109 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). 13. אף סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שגם עליו התבססו המערערות בבקשתן בפני רשם בית המשפט המחוזי, אינו מסייע בידן. סעיף זה עוסק בקיזוז חיובים כספיים הנובעים מעסקה אחת; או חיובים כספיים קצובים הנובעים מכמה עסקאות, ואשר הגיע המועד לקיומם. בענייננו, פשיטא כי אין מדובר בחיוביים כספיים הנובעים מעסקה אחת. כמו כן, ענייננו אינו בחיובים קצובים הנובעים מכמה עסקאות, שהרי החיוב באגרת בית משפט אינו חיוב הצומח מתוך עסקה חוזית, אלא תשלום חובה המוטל על כל אדם המבקש להשתמש בשירותי מערכת המשפט (על האגרה כתשלום חובה כנגד שירות שניתן על-ידי המדינה, ראו: בג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד נא(4) 529, 557-556 (1997)). 14. עוד יצוין כי במסגרת הערעור משליכות המערערות יהבן גם על הטענה כי זרועותיה השונות של המדינה מהוות גוף אחד לעניין הקיזוז, ואולם, משלא מתקיימים התנאים הקבועים בדין לשם קיזוז חיובים, כמפורט לעיל, ממילא מתייתר הצורך להתייחס לטענה זו. הבקשה לעיקול עצמי 15. תחילה יצוין כי הסמכות ליתן צו עיקול זמני, לפי תקנה 374 לתקסד"א, נתונה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, וככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות מעין אלו אלא במקרים חריגים (וראו: ע"א 364/65 טבשי נ' שקי, פ"ד יט(4) 104, 106 (1965); רע"א 6956/00 בוטח נ' כהן, פסקה 2 (12.10.2000); וכן ראו: גורן, בעמוד 919). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים אלה ודי בכך כדי לדחות את הערעור ביחס לבקשה לעיקול עצמי. ואולם, אף לגופם של דברים, דין הערעור להידחות בסוגיה זו. ראשית, המערערות אינן מחזיקות "נכסים של המשיב" כאמור בתקנה 374(ב) לתקסד"א, ודי בכך כדי לדחות את בקשתן לעיקול עצמי. שנית, ולמעלה מן הצורך, אוסיף כי רשם בית המשפט המחוזי מצא כי לא עלה בידי המערערות להצביע על קיומו של "חשש סביר" להכבדה על ביצועו של פסק הדין ככל שהן תזכינה בדין, כאמור בהוראת תקנה 374(ב) לתקסד"א – קביעה זו נכונה בהתחשב בכך שהמשיב 1 הוא, למעשה, מדינת ישראל. המערערות אף לא עמדו ביתר הדרישות הקבועות בדין לעניין הגשת בקשה למתן צו עיקול זמני, כגון צירוף התחייבות ותצהיר (ראו: תקנות 365(ב) ו-(ג) לתקסד"א). משאלו הם פני הדברים, לא מצאתי צורך להידרש לשאלה הכללית האם כאשר מתקיימים כל התנאים למתן צו עיקול זמני, ניתן להורות על עיקול עצמי כנגד תשלום אגרת בית משפט, זאת בשים לב לתכליות תשלום האגרה. עם זאת, אציין כי ספק אם שאלה כזו תתעורר, נוכח חוסנה הכלכלי של המדינה. 16. בשים לב לכל האמור לעיל, דין הערעור להידחות. בהיעדר תשלום אגרה – לאחר שורה של תזכורות, התראות ואורכות שניתנו – בצדק מחק רשם בית המשפט המחוזי את תביעת המערערות. משכך, ממילא לא היה מקום להותיר את הערעורים שהוגשו לבית המשפט המחוזי, על כנם. 17. סוף דבר: לו תישמע דעתי, דין הערעור להידחות. המערערות תשאנה בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏י"ז בטבת התשע"ט (‏25.12.2018). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 17083030_R04.doc יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il