בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
8301/98
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט א' ריבלין
המערערים: 1.
הדסה אנואר
2. יוסף אנואר
3. מרדכי אנואר
4. משה אנואר
5. אברהם אנואר
נגד
המשיבה: ש.א.פ. בע"מ
ערעור
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב
מיום 24.6.98 בתיק ע"א 1617/97
שניתן
על ידי כבוד השופט הניה שטיין
בשם
המערערים: עו"ד ראובן שנקר
בשם
המשיבה: עו"ד אליהו שטרן
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. בשנת 1963 הוגשה, מטעם רשות הפיתוח ומטעם
האפוטרופוס לנכסי נפקדים, באמצעות חברת עמידר - החברה הלאומית לשכון עולים
בע"מ (להלן: עמידר), תביעת פינוי, כנגד המנוח אנואר כודבארש; הוא נתבע
להתפנות מדירה המצויה בשכונת תל גיבורים שבעיר חולון (להלן: הדירה). בפסק-הדין
שניתן ביום 27.10.63, קיבל בית משפט השלום בתל-אביב את התביעה (להלן: פסק הפינוי).
בעלי הדין שלפנינו הם חליפיהם של הצדדים לפסק הפינוי: המערערים הם בני משפחתו של
המנוח, והמשיבה, חברת ש.א.פ. בע"מ, היא חליפתם של הזוכים.
בשנות השבעים, התנהל, בין הצדדים משא-ומתן
לביצוע פסק-הדין, לאמור - לפינוי המערערים מן הדירה, תמורת פיצוי. הצדדים לא הגיעו
לעמק השווה ובשנת 1992 הגישה המשיבה תביעה נוספת, לסילוק ידם של המערערים מן
הדירה, ומן המוסך שהקימו בינתיים בסמוך לה. התביעה - ככל שהיא נוגעת לדירה - נדחתה
על הסף, מחמת מעשה-בית-דין, שנוצר - כך נקבע - על-ידי פסק הפינוי.
2. בשנת 1994 פתחה המשיבה בהליכי ההוצאה לפועל,
לביצוע פסק הפינוי. המערערים טענו כלפיה, שם, כי פסק-הדין התיישן. טענתם זו נדחתה
על-ידי ראש ההוצאה לפועל, שקבע כי המשא-ומתן, שהתנהל, כאמור, בין הצדדים, עצר את
מרוץ ההתיישנות; עוד קבע ראש ההוצאה לפועל כי קיימת בתיק הודאת בעל דין, כמשמעה
בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח1958- (להלן: חוק ההתיישנות), ואף זו, די בה
כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.
כנגד החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו. המחלוקת נסבה שם על שאלת פרשנותה של הוראת סעיף 21 לחוק ההתיישנות
ובמיוחד על שאלת פרשנותן של התיבות "פעולה כל שהיא לבצעו", המופיעות
באותה הוראה - שזו לשונה:
פסק
דין בתובענה שעברו עליו עשרים-וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא לבצעו,
רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק-דין בתובענה שלפי תוכנו אינו טעון
ביצוע אינו נתון להתיישנות.
2. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה' שטיין
ז"ל) קבע - לאור לשונו של החוק, תכליתו, סביבתו החקיקתית וההיסטוריה החקיקתית
שלו - כי, לצורך עצירת מרוץ ההתיישנות של פסק-דין, אין הזוכה חייב להיזקק להליכי
הוצאה לפועל, דווקא. המשא-ומתן שהתנהל בין הצדדים, אף הוא, בא בגדר "פעולה כל
שהיא" לביצוע פסק-הדין. כיוון שמאז שנתקיים המשא-ומתן, ועד למועד פתיחת תיק
ההוצאה לפועל, טרם חלפו עשרים וחמש שנים - קבע בית המשפט המחוזי כי פסק הפינוי לא
התיישן.
בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערערים, כי
בהגשת תביעת הפינוי הנוספת, בשנת 1992, גילתה המשיבה דעתה כי היא מותרת על זכותה
לממש את פסק הפינוי. לעניין זה סבר בית המשפט כי התביעה הנוספת באה לעולם בטעות.
גם בעובדה כי חברת עמידר המשיכה, לאחר פסק הפינוי, לגבות דמי שכירות מן המערערים,
ואף הקפידה למנוע מהם להעביר את הדירה לאחר - לא ראה בית המשפט קמא משום ויתור
מצדה על הזכויות שהוקנו לה בפסק הפינוי. בית המשפט, הצביע בין היתר על מכתבו של
בא-כוח עמידר, מיום 16.6.75, המופנה אל הדייר ואשר עניינו - בניה בלתי חוקית בדירה
ובסמוך לה. בסיפא של אותו מכתב, מודיע בא-כוח עמידר לדייר כהאי לישנא: "מבלי
לגרוע ו/או לפגוע באמור לעיל מרשתי שומרת לעצמה הזכות לבצע את פסק הדין לסילוק יד
שניתן נגדך בת"א 20124/63". בית המשפט קמא ראה במכתב זה משום ביטוי חד
משמעי לכך שעמידר עומדת על הזכות שהוקנתה לה בפסק הפינוי, ודחה את טענת המערערים
כי המשיבה מושתקת מלבקש את ביצוע פסק הדין.
כנגד פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מופנה
הערעור שלפנינו - והוא מתמקד בשאלת התיישנותו של פסק הפינוי. הצדדים מתבצרים
בעמדותיהם - זה טוען כי התיבות "פעולה כל שהיא כדי לבצעו", שבסעיף 21
לחוק ההתיישנות, גודרות עצמן ל"פעולה משפטית" בלבד, קרי - פעולה באמצעות
מערכת המשפט, ורק היא עוצרת את מרוץ התיישנות, ואילו האחר טוען כי יש לפרש תיבות
אלה בהרחבה, והן כוללות גם קיום משא-ומתן לביצוע פסק-הדין. לשיטתם של המערערים,
התיישן פסק הדין, משעברו עליו למעלה מעשרים וחמש שנה בלא שננקטה במהלך התקופה הזו
כל פעולה שהיא כדי לבצעו. בנסיבות אלה, כך הם סבורים, מנועה היתה המשיבה מלבקש את
ביצועו.
דין הערעור לדעתי להידחות.
3. בתי המשפט נוטים לפרש את הוראות ההתיישנות על
דרך הצמצום, ככל שהדבר ראוי ועולה בקנה אחד עם לשון החוק. פרשנות זו, תוצאתה -
הארכת תקופת ההתיישנות, וממילא צמצום פועלן של הוראות ההתיישנות (ראו, בין היתר,
ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל,
פ"ד לח(3) 673; ע"א 611/77 שיוביץ נ' רחמן, פ"ד לב(2) 70;
ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד
מה(5) 365; ע"א 169/65 רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים),
תש"י1950- נ' ירקוני, פ"ד יט(2) 595). "גישה זו הולמת את
אופייה הפרוצדוראלי של ההתיישנות, שאינה קוטלת את הזכות אלא רק מגבילה את
מימושה" (דברי השופט י' טירקל בע"א 288/95 לחאם נ' אל-זארובי,
פ"ד נד(2) 598, 612, ודברי השופטת ט' שטרסברג-כהן שם, בעמ' 623).
לצד הגישה הכללית הזו, האוצלת על פרשנות דיני
ההתיישנות בכלל, עומדת התכלית המיוחדת המוצאת את ביטויה בהוראת סעיף 21 לחוק
ההתיישנות. תקופת ההתיישנות שנקבעה בסעיף 21, לעניין התיישנותו של פסק דין, היא
תקופה ארוכה ביותר. "הטעמים לכך ברורים. אין דין התיישנותה של זכות התביעה,
שבה מתבקש בית משפט להכיר בזכותו של אדם, כדין התיישנותו של פסק דין שהכיר בזכות
והעניק סעד בגין הפגיעה בה" (דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן בפרשת לחאם
הנ"ל, בעמ' 622).
בעניין אחד נחלקו השופטים, באותה פרשה, והיא
הנותנת בענייננו. השופט טירקל סבר כי לאחר עשיית "פעולה כל שהיא" אין
הזכות לטעון התיישנות נדחית, אלא שעוברת היא מן העולם לחלוטין. "אם עשה הזכאי
פעולה לביצוע פסק-הדין - ולעניין זה די ב'פעולה כלשהי' ואפילו משקלה כמשקל נוצה -
הרי שהחייב אינו רשאי לטעון טענת התיישנות" (שם, בעמ' 613;
ההדגשה במקור].
דעת הרוב באותה פרשה היתה אחרת. השופטת
שטרסברג-כהן, עמדה על הטעמים העומדים ביסוד התיישנותו של פסק-דין, ובהם
"הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל
צעדיו בהתאם והצורך להגן על אינטרס ההסתמכות של הנתבע" (שם, בעמ'
622). עם זאת היא קובעת:
"פעולה
לביצוע פסק-דין יוצרת חזקה שלפיה עומד הזוכה על ביצוע פסק-הדין ואיננו מוותר על
ההישג שהונחל לו בבית-המשפט... אולם לא לעולם תעמוד חזקה זו על כנה. זוכה שאינו
משלים את פעולתו במשך שנים רבות, סותר חזקה זו ומפיץ ריח של ויתור על זכותו לפי
פסק-הדין. במצב זה מתקיימים מחדש הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות של פסק-דין, ויש
צורך מחודש להגן על אינטרס ההסתמכות של הנתבע" (שם, בעמ' 623).
לקביעה זו הצטרף הנשיא א' ברק.
5. הנה כי כן, דעת הרוב היתה כי מרוץ תקופת
ההתיישנות נפסק עם ביצוע הפעולה לביצוע פסק הדין, אלא שהוא עשוי להתחיל לרוץ מחדש,
לאחריה. סבורני, כי לאור הלכה זו - אליה אני מצרף קולי - ולאור הטעמים העומדים,
כאמור, ביסוד התיישנותו של פסק-דין, יש לעצב את התוצאה המשפטית הראויה גם
בענייננו. במה דברים אמורים? אמנם, "למטרת ביצוע פסקי-דין נקבע בחוק מנגנון
מיוחד והוא משרד ההוצאה לפועל..." (בג"צ 89/50 "מכורה"
אגודה שיתופית בע"מ נ' שר המשטרה, פ"ד ד 805, 807). אולם בכך אין
כדי לשלול את האפשרות לראות בקיום משא-ומתן למימוש התוצאה האופרטיבית של פסק הדין
כ"פעולה כל שהיא" לביצוע פסק-דין. גם משא-ומתן, בדרכי נועם, ושלא
באמצעות מערכות האכיפה השלטוניות, לקראת ביצועו של פסק הדין, עשוי ללמד כי התובע
עומד על זכותו לפי פסק-הדין, ומעוניין לממש אותה. לשיקול זה, שעניינו בהסתמכותו של
החייב, מצטרפים גם שיקולים של מדיניות משפטית; הליכה בדרכם של המערערים, הגורסים
כי "ניהול משא ומתן לביצועו של פסק דין, מהווה ממילא ויתור על ביצועו"
עשויה להביא עמה השפעה מצננת על עצם הנכונות לקיים משא-ומתן לביצועו של פסק-דין -
בהסכמה, בפשרה ותוך התחשבות הדדית. תמריץ שלילי כזה איננו רצוי. אין כל פגם
בנכונותם של צדדים לפסק-דין לבצעו - ככתבו וכלשונו או תוך שינוי מסוים - בהסכמה
וברוח טובה. והמקרה שלפנינו יעיד: פסק-דין הפינוי הורה על פינוי שאין בצדו פיצוי,
ואילו במשא-ומתן הוצע פיצוי בצד הפינוי.
6. אולם, מקום בו דרך המשא-ומתן לא צלחה - שוב קם
הצורך להגן על אינטרס ההסתמכות של החייב. לפיכך, אם "ישן" התובע על
זכויותיו לאחר כשלון המשא-ומתן - וחולפת תקופת ההתיישנות - קמה תחולה להוראת סעיף
21 לחוק ההתיישנות ורשאי החייב לטעון טענת התיישנות.
ודוק: בית המשפט העליון, בפרשת לחאם,
קבע, כאמור, כי "פעולה לביצוע פסק-הדין יוצרת חזקה שלפיה עומד הזוכה על ביצוע
פסק-הדין", ואולם "זוכה שאינו משלים את פעולתו במשך שנים רבות, סותר
חזקה זו ומפיץ ריח של ויתור על זכותו לפי פסק-הדין" (שם, בעמ' 623).
בקביעה זו, של בית המשפט העליון, טמונה, בהכרח, ההנחה כי "פעולה כל
שהיא" לביצוע פסק-הדין איננה רק הפעולה האחרונה, המשלימה, לביצוע פסק-הדין
(לאמור - פתיחת הליכי הוצאה לפועל), כי אם גם פעולות קודמות לכך; שהרי עצם הקביעה
כי החזקה הקמה בעקבות פעולה לביצוע פסק הדין ניתנת לסתירה וכי מרוץ ההתיישנות עשוי
להתחדש, מלמדת כי אין המדובר בהכרח בפעולה המביאה להשלמת הביצוע של פסק הדין
ומימושו.
פרשנות זו להוראת סעיף 21 לחוק ההתיישנות
מקיימת, כאמור, את התכלית הכללית העומדת ביסוד דיני ההתיישנות בכלל, ואת התכלית
המיוחדת העומדת ביסוד הוראת סעיף 21. פרשנות זו מתיישבת היטב עם לשון החוק,
כפשוטה, עם ההיסטוריה החקיקתית, ועם יתר הוראות חוק ההתיישנות. הוראת סעיף 21
נוקטת בלשון הרחבה "פעולה כל שהיא". לשון זו, על-פי פשוטה, אינה מצמצמת
עצמה אך ורק לפעולה באמצעות רשויות האכיפה. ואכן, בית המשפט קמא הצביע, לשם
השוואה, על לשון הוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, לאמור - "התקופה שבה מתיישנת
תביעה שלא הוגשה עליה תובענה..." [ההדגשות לא במקור], ועל לשון הוראת
סעיף 21 להצעת החוק, הקובעת, בין היתר, כי "פסק דין בתביעה, שעברו עליו שבע
שנים ולא ניתן מאת המוציא לפועל צו לביצועו, רשאי החייב לטעון טענת
התיישנות". הוראות אלה מלמדות, על דרך ההשוואה, כי ביסוד הלשון הרחבה
"פעולה כל שהיא" - עומדת גישה מרחיבה.
גישה דומה לעניין פרשנות הוראת סעיף 21 לחוק
ההתיישנות, נשמעה גם מפי ד' בר-אופיר, בספרו הוצאה לפועל - הליכים והלכות
(מהדורה חמישית, 2001):
"הוראת
החוק עושה שימוש בביטוי 'פעולה כלשהי', ופירוש הדבר הוא שהזוכה איננו חייב ללכת
בדרך מיוחדת ומסויימת שעל פיה בלבד תופסק ההתיישנות; והוא רשאי לבחור את הפעולה
הרצויה לו לשם כך, ובלבד שיגלה באופן ברור ונחרץ שהוא עומד על ביצוע פסק הדין,
ואיננו מוותר על ההישג שהונחל לו בבית המשפט. השאלות המתייחסות לטיב הפעולה
שנעשתה, ואם יש בפעולה זו כדי להביא לביצועו של פסק הדין - שאלות אלה תיבדקנה על
פי הנסיבות המיוחדות לכל מקרה. ניתן לומר כי תקופת ההתיישנות לביצוע פסק דין איננה
נפסקת רק עם הגשת פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, אלא גם בדרכים אחרות, בלתי
קבועות ובלתי מסויימות. וכל דרך שנקט בה הזוכה, לצורך הפסקת ההתיישנות, תבחן
ותיבדק על פי הנסיבות העובדתיות הקשורות בעניין הנדון" (שם, בעמ'
86-85).
7. לאור המקובץ אני סבור, כי המילים "פעולה
כל שהיא כדי לבצעו", שבהוראת סעיף 21 לחוק ההתיישנות, פורשׂות עצמן לא רק על
פתיחת הליך בהוצאה לפועל, כי אם גם על פעולות אפקטיביות נוספות, שנעשו במטרה להביא
לביצוע פסק-הדין.
הפעולות שבוצעו בענייננו, על-ידי המשיבה, כדי
לבצע את פסק-הדין, תוארו על-ידי ראש ההוצאה לפועל כך:
"אין
כל ספק כי משא ומתן זה, שהתנהל בין הצדדים, נועד להביא לפינוי הדירה, היינו,
לביצועו של פסק הפינוי... אילו נסתיים המו"מ בהצלחה, היו החייבים מפנים את
הדירה בצורה מסודרת ומוסכמת, והרי פינוי הדירה הוא הוא 'ביצועו של פסק הדין'...
משא ומתן על פיצוי בגין פינוי, יהווה פעולה לביצוע פסק הדין, שכן, כל מטרתו של משא
ומתן זה הינה להביא לפינויו המוסדר של הפולש מהמקרקעין, ולמנוע צורך בהליכי מימוש
ואכיפה של פסק הדין בגדר ההוצאה לפועל...".
לאור הדברים האלה, ברי כי המשא-ומתן שהתנהל
בין הצדדיים נועד להביא לביצוע פסק הפינוי; היה טמון בו גם פוטנציאל להביא לתוצאה
זו. אכן, המשא-ומתן לא עלה יפה, ומשנתחדשו הטעמים לחידוש מרוץ ההתיישנות - החל שוב
מניין תקופת ההתיישנות. ודוק: תקופת ההתיישנות, במקרה כזה, נמנית מתחילתה ואין
מתחשבים בפרק הזמן שקדם לפעולה שננקטה לביצוע פסק הדין. אלא שבמקרה דנן טרם שחלפו
עשרים וחמש שנים, מאז נתקיים אותו משא-ומתן, נפתח ההליך בהוצאה לפועל - ושוב נעצר
מרוץ ההתיישנות. בדין דחה איפוא בית המשפט המחוזי את טענות המערערים בשאלה
זו.
8. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין עוד צורך לדון
בשאלה האם, בנסיבות העניין, נתקיימה הודאת בעל דין בקיום זכותה של המשיבה (סעיף 9
לחוק ההתיישנות), ומה נפקות יש לכך, אם בכלל, לעניין שאלת ההתיישנות של פסק
הפינוי.
סוף דבר - דין הערעור להידחות. הייתי מחייב את
המערערים לשאת בשכר-טרחת עורך-הדין של המשיבה בסכום של 20,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
מסכים אני לפסק דינו של חברי, השופט א'
ריבלין. בא אני אך להעיר על דבריו כי "בתי המשפט נוטים לפרש את הוראות
ההתיישנות על דרך הצמצום". אכן, דבריו אלה של חברי מעוגנים במספר פסקי דין של
בית המשפט העליון. הם הושפעו מפסיקה אנגלית ישנה. בינתיים השתנה המשפט האנגלי
עצמו. כך סוכמה ההלכה האנגלית:
“All statutes of limitation... are beneficial statutes, and are
to be construed liberally and not strictly” (Halsbury’s Laws of England
405 (4 th. Ed., Vol. 28, 1997)).
לדעתי, אין לנקוט, לא בגישה האנגלית הישנה ולא
בגישה האנגלית החדשה. את חוק ההתיישנות - וכמו כל חוק אחר - אין לפרש, לא באופן
מצמצם ולא באופן מרחיב. יש לפרשו על פי תכליתו. עמד על כך השופט ח' כהן בציינו:
"אין
לנו לפרש את חוק ההתיישנות פירוש מילולי ודווקני כאמור: יש לפרש על פי כוונת
המחוקק המשתמעת והמשתקפת מתוך הוראותיו" (ע"א 169/65 רשות הפיתוח
ואח' נ' ירקוני, פ"ד יט(2) 594).
אכן, איני מכיר בכלל פרשני הקובע, א-פריורית,
כי חוק יש לפרש באופן מצמצם או באופן מרחיב. אלה הם תוצאות אפשריות של הפירוש. אלה
אינן אמות מידה לפירוש. חוק יש לפרש על פי התכלית המונחת בבסיסו. לעתים יוביל הדבר
לפירוש מצמצם; לעתים יוביל הדבר לפירוש מרחיב. עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני:
"השאלה,
אם הפירוש הוא מרחיב או מצמצם, אינה קובעת את שיטת הפרשנות, אלא היא עצמה תוצאתה
של הפרשנות" (בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3)
505, 618).
כך באופן כללי. כך לעניין פירושו של חוק
התיישנות. חוק ההתיישנות אינו חסר תכלית. ככל חוק אחר, הוא בא להגשים תכלית
חברתית. יש לפרשו באופן המגשים תכלית זו. לעתים הפירוש יביא לתוצאה המצמצמת את
ההתיישנות. לעתים הפירוש יביא לתוצאה המרחיבה את ההתיישנות. כל מקרה ונסיבותיו; כל
אירוע ותכליתו.
ה
נ ש י א
השופט ת' אור:
אני מסכים לפסק-דינו של השופט ריבלין ולהערתו
של הנשיא ברק.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, א' בניסן תשס"ב (14.3.2002).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 98083010.P04 /אמ
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il