ראיד הזאע פארס צאלח נ. משרד התחבורה/המשרד הראשי

בבית המשפט העליון עע"מ 82983-07-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המערער: ראיד הזאע פארס צאלח נגד המשיבה: משרד התחבורה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 7.7.2025, בעת"מ 17823-03-25, שניתן על-ידי השופטת א' לוי בשם המערער: עו"ד נתי חלפין פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 7.7.2025, בעת"מ 17823-03-25 (השופטת א' לוי), בו נמחקה על הסף עתירת המערער, מחמת אי-מיצוי הליכים. רקע רלבנטי המערער הוא אזרח ירדני, שנולד באזור יהודה ושומרון בשנת 1973. בהיותו רך בשנים, עקרה משפחתו מהאזור לירדן, ולפני כ-28 שנים היגר לישראל "ושהה בה על פי אשרת שהייה ועבודה". לפני כ-11 שנים, נישא המערער לאזרחית ישראלית, גברת פוזיה אברהים חלבי, וזו הגישה בשמו, לפני כ-5 שנים, בקשה לאיחוד משפחות. בעקבות זאת, ובהתאם לנוהל מתן היתרי כניסה לישראל לתושב פלסטיני לצורך איחוד משפחות בישראל (להלן: נוהל אחמ"ש), קיבל המערער היתר כניסה וישיבה בישראל (להלן: היתר אחמ"ש), עד להשלמת ההליך המדורג המאפשר לו לקבל מעמד קבע. בינתיים, ביקש המערער להוציא רישיון נהיגה ישראלי, אך נתקל בסירוב מצד משרדי הרישוי המופעלים על-ידי המשיב, משרד התחבורה. ביום 9.3.2025, לאחר שפניה נוספת אל המשיב לא הועילה, הגיש המערער עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי. בעתירה, ביקש המערער להורות למשיב לאפשר לו "להגיש בקשה ולקבל רישיון נהיגה ישראלי". זאת, בהתבסס על תקנה 173(א)(4) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה), המסמיכה את המשיב ליתן רישיון נהיגה, במגבלות מסוימות, גם למי שאינו רשום במרשם האוכלוסין בישראל. בתגובה שהוגשה מטעם המשיב, הוסבר הסירוב בכך שהמערער "יליד האזור ורשום שם במרשם האוכלוסין", ואף "ביקש וקיבל היתרי כניסה לישראל מתוקף היותו תושב האזור". משכך, נטען כי "דרך המלך במצבו של [המערער] היא לפעול בהתאם ל-'נוהל הנפקת היתר נהיגה ברכב ישראלי לפלסטינים תושבי איו"ש ורצ"ע לבעלי היתר אחמ"ש'" (להלן: נוהל היתר נהיגה); ולפיכך, "דומה שהעתירה התייתרה ועל [המערער] לפעול למיצוי האפשרויות הפתוחות בפניו במישור המנהלי". עוד נטען, כי תקנות 175 ו-578 לתקנות התעבורה אוסרות, ככלל, על מתן רישיון נהיגה לתושבי האזור, "וממילא לא ניתן להיענות לסעד המבוקש בעתירה במצב העובדתי הנוכחי". בהמשך להחלטת בית המשפט המחוזי, שבה הורה בית המשפט למערער להודיע אם עודנו עומד על העתירה, הודיע המערער ביום 29.6.2025, כי הוא עומד על עתירתו, והצביע על לשון ההגדרה המופיעה בנוהל היתר נהיגה, אשר לפיה 'תושב האזור' הוא "תושב אזור יהודה והשומרון בעל מעמד תושבות ברשות הפלסטינית ואשר רשום בהעתק מרשם האוכלוסין הפלסטיני". לדבריו, הגדרה זו כוללת שני תנאים מצטברים, ובגדרה בא רק מי שגם רשום במרשם האוכלוסין וגם "בעל מעמד תושבות ברשות הפלסטינית". לשיטתו, הוא עצמו אינו עומד בתנאי האחרון, שכן "כף רגלו [...] לא דרכה ב'איזור' ב-50 השנים האחרונות". מנגד, בתגובה מיום 6.7.2025, שב המשיב והדגיש, כי "[המערער] רשום במערכות המינהל האזרחי ביהודה ושומרון ובמרשם האוכלוסין הפלסטיני כתושב הרשות הפלסטינית" (ההדגשות במקור), ו"משכך, וכעולה מבדיקה עם המינהל האזרחי, [המערער] נכנס בגדר הוראות נוהל היתר נהיגה". בפסק הדין, שניתן ביום 7.7.2025, קבע בית המשפט המחוזי כי דין העתירה – להימחק; זאת, "בהעדר מיצוי הליכים כנדרש", שכן "[המערער] הוא תושב הרש"פ ולפיכך חלות עליו הוראות נוהל הנפקת היתר נהיגה [...] [ועליו] למצות הליכים במישור המינהלי". מכאן הערעור שלפנינו, שבו מתמקד המערער בטענה הפרשנית שהעלה לפני בית המשפט המחוזי, לפיה "ביסוד מושג התושבות [המופיע בנוהל היתר נהיגה] עומד מבחן מרכז החיים", וממילא, לאור נסיבות חייו, אין לראותו כ'תושב האזור' הנדרש לפנות תחילה אל הנוהל האמור. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערעור, על נספחיו, באתי לכלל מסקנה כי דינו – להידחות, וזאת ללא צורך בתשובה. כך אציע לחברַי כי נעשה, בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה על ההליך שלפנינו מכוחה של תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. אקדים ואציין, כי המערער אינו חולק על עצם הקביעה שלפיה חלה עליו במקרה זה החובה למצות תחילה את ההליכים במישור המנהלי, אלא שלדידו הוא מילא אחר חובה זו, שכן מאחר שאינו 'תושב האזור' – לפי פרשנותו הנכונה של מונח זה בנוהל היתר נהיגה – הרי שאין ביכולתו להגיש בקשה לפי הנוהל האמור. עם זאת, סבורני, כי השאלה כיצד יש לפרש את מושג התושבוּת המופיע בנוהל זה – איננה השאלה הדרושה להכרעה בנדון דנן. הטעם לכך, הוא שב"כ המשיב הבהירה, במסגרת ההליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי, כי הנוהל האמור חל על המערער; זאת, אף בתיאום עם המינהל האזרחי – הגוף שאמוּן על הפעלת נוהל זה. די בכך כדי לקבוע כי עומדת למערער האפשרות להגיש בקשה לפי הנוהל, כאשר חזקה על הרשות כי תפעל בהתאם לעמדה שהציגה, ותאפשר לו להגיש את בקשתו במסגרת זו. אין צורך אפוא להיכנס לעובי הקורה, ולדוק בשאלה הפרשנית שמעלה המערער בנוגע לנוהל; בין כה ובין כה, חובת מיצוי ההליכים – שרירה וקיימת לגביו, ומשאין חולק על כך שלא נעשתה פניה מוקדמת מצדו אל הרשות בהתאם לנוהל, אין מקום להתערבותנו בקביעת בית המשפט המחוזי. מובן, כי לאחר שימוצו ההליכים בהתאם לנוהל, וככל שלא יעלה בידו של המערער להוציא רישיון נהיגה לפי מסלול זה, יוכל לשוב ולפנות אל המשיב בהתאם ובכפוף לאמור בתקנות התעבורה, ובמידת הצורך – להגיש עתירה מינהלית. למותר לציין, כי אינני מביע עמדה באשר לשאלה אם אפשרות זו, שלא נדונה לגופה בהליך דנן, פתוחה לפניו; טענות הצדדים וזכויותיהם – שמורות להם. הערעור נדחה אפוא בזאת. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ג שבט תשפ"ו (10 פברואר 2026). נעם סולברג משנה לנשיא יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת