מחמד שקרא נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8295/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8295/11 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער: מחמד שקרא נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 30.08.2011 בתפ"ח 1046/09 שניתן על ידי כבוד השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין, ר' בן-יוסף תאריך הישיבה: ה' בתשרי תשע"ד (9.9.13) בשם המערער: עו"ד מנחם בלום בשם המשיבה: עו"ד נורית הרצמן פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ו-ר' בן-יוסף) בתפ"ח 1046/09 מיום 17.7.2011, בה הורשע המערער בגדרי האישום הראשון, ברצח אגב ביצוע עבירה אחרת, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין) ובניסיון שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 403 לחוק; ובגדרי האישום השני, בשימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק; בהתחזות כאדם אחר, לפי סעיף 441 רישא לחוק; בהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק ובכניסה לישראל שלא כדין, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. ביום 30.8.2011 גזר בית המשפט המחוזי על המערער מאסר עולם לריצוי החל מיום מעצרו בגין העבירות מושא האישום הראשון ושמונה עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל בגין העבירות מושא האישום השני. נקבע כי עונשי המאסר ירוצו בחופף זה לזה. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין ביחס לאישום הראשון בלבד. העובדות לפי כתב האישום 1. במהלך חודש יוני 2001 קשר המערער ביחד עם חליל אלקני (להלן: חליל), מוחמד חואמדה (להלן: מוחמד), אחמד חואמדה (להלן: אחמד), עבד אל-עאני דיב (להלן: עבד) ואוסמה לוטפי (להלן: אוסמה), לפרוץ לדירתו של המנוח ולתקוף אותו במטרה לגנוב סכום כסף גדול אשר האמינו כי ימצאו בדירה. בהמשך לכך, במועד לא ידוע עובר ליום 28.6.2001 פרצו המערער וחבריו, למעט חליל אשר המתין בסמוך ומוחמד שחבר אל הקבוצה בהמשך, לבית המנוח בשעת לילה, בעודו ישן. המערער ושלושת חבריו תקפו והיכו את המנוח בשנתו, קשרו את ידיו ורגליו וכרכו שתי גופיות וחמש חולצות סביב ראשו תוך שהם תוחבים שרוול של חולצה לפיו. בשל מעשים אלו נחסמו דרכי נשימתו של המנוח והוא נפטר כתוצאה מתשניק מכני. משלא מצאו המערער וחבריו שלל בעל ערך בדירה הם הסתלקו מהמקום ברכב מילוט בו נהג מוחמד. הליכים קודמים 2. תחילה גילתה המשטרה את מעורבותו של עבד בניסיון השוד ובתקיפת המנוח, ומשמסר בחקירתו את שמות יתר השותפים נעצרו גם הם למעט המערער, משום שלא נתפס. בחקירותיהם במשטרה הודו העצורים במעורבותם באירוע ומסרו תיאורים שונים בדבר רצף האירועים שהתרחשו בבית המנוח, תוך שהם מתמקדים בהרחקת עצמם מפעולה ישירה שגרמה למות המנוח. בהתאם, נוהלו כנגדם הליכים פליליים בפני מותבים שונים. 3. בתפ"ח 1019/02 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ד' בר-אופיר, ש' ברוש ו-ש' דותן) את עבד, אחמד ואוסמה ברצח, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. ערעורם נדחה על ידי בית משפט זה (הנשיאה - כתוארה אז - ד' ביניש והשופטים ס' ג'ובראן ו-ע' פוגלמן), עוד בטרם הוגש כתב האישום כנגד המערער [ע"פ 11426/03 חואמדה נ' מדינת ישראל (31.12.2008) (להלן: עניין חואמדה)]. בתפ"ח 1021/02 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ש' סירוטה, א' טל ו-ד"ר ע' בנימיני) את חליל בניסיון שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) וסעיף 403 לחוק העונשין וזיכה אותו מחמת הספק מעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. מוחמד הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בקשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין ובסיוע לשוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 403 לחוק. 4. יצוין כי בעניין חואמדה קבע בית משפט זה כי חבריו של המערער, עבד, אחמד ואוסמה, הינם מבצעים בצוותא של ניסיון השוד ושל תקיפת המנוח במהלכו, שכן כולם נטלו חלק אקטיבי, פנימי ואינטגרלי, בביצוע הפעולות השונות ויש לראותם כ-"גוף אחד" לעניין ביצוע המשימה העבריינית כולה. עוד קבע בית משפט זה בעניין חואמדה כי חסימת דרכי נשימתו של המנוח על ידי החבורה היא שהובילה, ללא ספק, למותו (שם, פסקאות 43-42 לפסק הדין). גרסאותיו השונות של המערער לאירועים 5. למעלה משבע שנים לאחר שנעצרו חבריו, נעצר המערער ומסר גרסאות שונות באשר לאירועי אותו לילה. בחקירתו ביום מעצרו הכחיש המערער באופן גורף את עצם הימצאותו בדירת המנוח וקשר כלשהו למעורבותו באירועים מושא כתב האישום. עוד טען המערער כי אינו מכיר את אחמד, חליל או עבד. בחקירתו השנייה סיפר המערער כי הוא מכיר את האחרונים, הגם שבאופן רופף, וכי פגשם בבית משפחת חואמדה ארבעה ימים לפני קרות האירועים מושא כתב האישום, שם נחשף במקרה לתכניתם העבריינית מבלי שנטל חלק בגיבושה או בהוצאתה לפועל. לדבריו, ארבעה ימים לאחר הפגישה הצטרף לאוסמה, אחמד, עבד וחליל בעת שביקשו להוציא את התכנית אל הפועל, מבלי שידע כי המנוח שוהה בדירתו באותה עת ותחת הרושם שבכוונת הקבוצה לבצע מעשה גניבה בלבד. עוד טען המערער בחקירתו השנייה כי משנתקלה החבורה במנוח בדירתו, הוא ביקש מחבריו שלא לפגוע במנוח, ולאחר ויכוח שהתגלע ביניהם הוא כפת את ידי המנוח בעוד אחמד סתם את פי המנוח והכה אותו בפניו. בהקשר זה ציין המערער הן בחקירתו השנייה במשטרה והן במהלך שחזור שביצע, כי חשש שמכותיו של אחמד עלולות לגרום למותו של המנוח, הגם שראה את המנוח נושם בצאתם מהדירה. המערער ציין כי על אף שחשש כי המנוח עלול להיחנק הוא לא הזעיק למקום אמבולנס. 6. בעדותו לפני בית המשפט המחוזי, מסר המערער גרסה שלישית לאירועים. המערער טען כי נכח באופן מקרי במהלך הפגישה בה גובשה התכנית העבריינית וכי לא ידע על הכנות נוספות לקראתה וכן כי לא עודכן בדבר האפשרות שהמנוח יימצא בדירתו בבואם. עוד סיפר המערער כי נותר לשמור מחוץ לדירה בעת שחבריו עלו אליה, והצטרף אליהם רק רבע שעה לאחר מכן, כאשר נתבקש לסייע בחיפוש אחר דברי ערך. בעת שהופנה לפרטים אשר נזכרו בהודעותיו במשטרה ונשמטו מעדותו, השיב המערער כי אינו זוכר או כי הדברים שמסר בחקירתו אינם נכונים. כמו כן ציין המערער בעדותו לפני בית המשפט המחוזי כי למחרת האירוע פגש בחבריו והביע לפניהם את דאגתו לשלום המנוח, נוכח גילו המבוגר והעובדה כי הותירוהו כפות. עיקרי הכרעת הדין 7. בית המשפט המחוזי ציין כי נוכח השוני בין גרסאותיהם של המעורבים האחרים, קיים אמנם קושי לקבוע בוודאות את חלקו של כל אחד מהשותפים בביצוע העבירות, אך בה בעת סיפור המסגרת אינו שנוי במחלוקת – השותפים הגיעו כולם לבית המנוח במטרה לבצע שוד ומעשיהם הסתיימו במותו. לעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי אף שמהימנותם של השותפים אינה גבוהה, אין קושי לבסס על דבריהם את הקווים הכלליים לפעילות החבורה במהלך האירועים ואת מעורבות המערער בה, בין היתר, כיוון שלאלה מצטרפים דברי המערער בחקירתו השנייה במשטרה בדבר חלקו במסכת העבריינית ותשומת ליבו לסיכון שנשקף לחיי המנוח. בית המשפט המחוזי הבהיר כי בנסיבות העניין אין קושי בגיבוש מסכת עובדתית המצביעה על אשמת המערער בהסתמך על שילוב ראיות, בין ישירות או עקיפות, ובין נסיבתיות או חפציות, וקבע כי העובדות והממצאים שאינם שנויים במחלוקת מוכיחים את המסכת העובדתית הבאה: המערער ושותפיו קשרו קשר לבצע שוד בדירת המנוח ובעקבות זאת הגיעו יחדיו לדירה בעת שהלה ישן, במטרה לבצע שוד ובלא תכנון מוקדם להמיתו טרם כניסתם לדירה. במהלך האירוע החזיק המערער בידי המנוח על מנת לאפשר את קשירתו. המערער היה מודע לכך שחברו, אחמד, תחב פיסת בד לפי המנוח וכי תוצאתה הסבירה של פעולה זו היא מותו ממחנק, ועם זאת לא ביצע כל פעולה, בין בעת שהותו בדירה עם חבריו ובין לאחר מכן, בניסיון למנוע את התוצאה המצערת. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי התמונה המצטיירת באשר לאירועי אותו לילה מובילה למסקנה כי המערער היה שותף פעיל והיה מודע היטב למעשי הקבוצה, ובנסיבות אלה ראה בהודעות המערער אמרת חוץ של נאשם הבאה בגדר הודיה במיוחס לו, לפי סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. 8. בית המשפט דחה את טענת המערער, לפיה אין להרשיעו ברצח אגב ביצוע עבירה אחרת, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק, אלא בהריגה לפי סעיף 298 לחוק, על שום אי מודעותו לאופן המדויק בו נגרם מותו של המנוח. בית המשפט המחוזי קבע כי אין נפקות לכך שלא נתגבש תיאור מושלם של האירועים בבית המנוח, או לכך שהמערער לא היה מודע לפרטים מסוימים הנוגעים למעשי שותפיו בדירה. זאת מן הטעם שכל הנוכחים בדירה מילאו תפקיד בניסיון השוד ונטלו חלק פיסי ממשי בתקיפתו האלימה של המנוח אשר נמשכה דקות ארוכות ונועדה לאפשר את ביצוע השוד. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות את המערער וחבריו כמבצעים בצוותא לפי סעיף 29 לחוק ואין חשיבות לחלקו המסוים של כל אחד מהמעורבים. לעניין מודעותו של המערער, קבע בית המשפט המחוזי, בהסתמכו על דברי המערער עצמו בחקירתו השנייה במשטרה ובשחזור שביצע, כי אין ספק שהמערער היה מודע בפועל לאפשרות שמעשי החבורה – אשר נעשו בנוכחותו – יגרמו למות המנוח. לפיכך נקבע כי נתקיים במערער היסוד הנפשי של מודעות לאפשרות גרימת המוות ופזיזות באשר להתרחשותה בפועל של תוצאת המוות, כנדרש בסעיף 300(א)(3) לחוק. תמצית נימוקי הערעור 9. המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד מנחם בלום – מודה כי אמנם השתתף בניסיון השוד ובתקיפת המנוח שסופה במותו, אך חוזר וטוען לפנינו שיש להרשיעו בהריגה בלבד, שכן לא הוכח שהתקיים בו היסוד הנפשי "במזיד" הקבוע בסעיף 300(א)(3) לחוק. המערער טוען כי אמנם הוא היה מודע לתחיבת פיסת בד לפיו של המנוח ולכריכת חולצה אחת סביב ראשו, אך לא לקשירת שבעה פרטי לבוש סביב ראשו של המנוח, אשר היא היא שגרמה למותו מחנק. המערער מדגיש בהקשר זה כי לא ראה בדיוק מה עשו שותפיו במנוח שכן שרר "חושך מצרים" בדירה. עוד טוען המערער כי במהלך מרבית האירוע שהה במרפסת הדירה, כפי שמעיד, לטענתו, בדל סיגריה שעליו דגימת ד.נ.א של המערער שנמצא במרפסת. עוד טוען המערער כי כריכת פרטי הלבוש הרבים סביב ראשו של המנוח בוצעה על ידי אחד מהנוכחים בדירה מבלי שהמערער הבחין בכך, או לחילופין, כי אחד מאויבי המנוח בא עימו בחשבון, לאחר שעזבה החבורה את הדירה. תמצית תגובת המשיבה 10. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – טוענת שהוכח מעבר לכל ספק סביר כי התקיים במערער היסוד הנפשי "במזיד", כי האחרון נטל חלק אקטיבי בתקיפת המנוח בצוותא עם שותפיו ביודעו כי זו מסכנת את חיי המנוח, וכן כי המערער גילה אדישות לאפשרות גרימת מותו של המנוח. על כן טוענת המשיבה כי מתקיימים במערער כל היסודות הנדרשים להרשעתו ברצח המנוח תוך ביצוע עבירה אחרת. המשיבה מדגישה כי אין כל הכרח להוכיח שהמערער היה מודע לקשירת שבעת פרטי הלבוש סביב ראשו של המנוח, ודי במודעותו לנקיטת פעולות אלימות ומסכנות חיים שביצעו חבריו ולתוצאה הקטלנית הצפויה. עוד מוסיפה המשיבה כי המערער אינו חולק על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו וכי אין מחלוקת שהמערער השתתף בניסיון השוד, היינו "עבירה אחרת". לשיטת המשיבה, צירוף אלו להסכמת המערער כי יש להרשיעו בהריגה, שמשמעותה כי המערער גרם למות המנוח וכי התקיימה בו מודעות ליסוד העובדתי של גרימת מוות ויסוד נפשי של פזיזות להתממשות תוצאת מעשיו, מראה כי התקיימו בו היסודות הנדרשים לצורך הרשעתו בעבירה של רצח אגב ביצוע עבירה אחרת. דיון והכרעה 11. כאמור, המערער אינו חולק על הקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי בעניינו, לרבות בדבר נוכחותו בזירת הרצח ובדבר השתתפותו הפעילה בניסיון השוד ובתקיפה האלימה אשר הובילה למות המנוח. כפי שעולה מטיעוניו בכתב ומדברי בא כוחו בעל פה לפנינו, המערער אף מכיר בתרומתם הישירה של מעשיו למות המנוח. המערער אינו טוען כנגד קביעת בית המשפט המחוזי כי פעולותיו מקיימות את היסוד העובדתי הנדרש להרשעתו כמבצע בצוותא של רצח אגב ביצוע עבירה אחרת. טענת המערער אחת היא ונוגעת היא ליסוד הנפשי של העבירה – כי לא היה מודע לקשירת שבעה פרטי לבוש סביב ראשו של המנוח, ולא יכול היה לצפות כי כך יקרה, ועל כן לא התקיים בו היסוד הנפשי "במזיד" הנדרש להרשעתו ברצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק. לשיטת המערער, טענה זו, אם תתקבל, מובילה למסקנה כי יש להרשיעו בהריגה בלבד. היסוד הנפשי של עבירת רצח אגב ביצוע עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין 12. אף שלטעמי די בטענת המערער עצמו כי יש להרשיעו בעבירה של הריגה, בכדי לסתור את טענתו האחרת לפיה לא התקיים בו היסוד הנפשי הקבוע בסעיף 300(א)(3) לחוק, כפי שעמד על כך גם בית המשפט המחוזי, אתייחס תחילה בקצרה ליסוד הנפשי הקבוע בעבירת רצח אגב ביצוע עבירה אחרת. אקדים ואומר כי מקובלות עלי הן מסקנתו והן הנמקתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, ואני סבור כי במערער אכן התקיים היסוד נפשי הנדרש להרשעתו בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, אשר זו לשונו: "300. (א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: ... (3) גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה;" הסעיף קובע עבירה תוצאתית אשר יסודה העובדתי הוא גרימת מוות שלא תוכננה מלכתחילה, אלא התרחשה במהלך ביצוע עבירה אחרת, כאשר גם הכנות לביצוע העבירה האחרת וגם צעדים אשר ננקטו להקל על ביצועה הינם חלק ממהלך ביצוע העבירה. היסוד הנפשי הנדרש בסעיף 300(א)(3) שונה מן היסוד הנפשי הנדרש בעבירת רצח בכוונה תחילה הקבועה בסעיף 300(א)(2) לחוק. הרשעה בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק אינה מחייבת קיומה של מטרה מיוחדת לגרום למותו של אדם, אלא די במודעות ליסוד העובדתי של העבירה ולהתקיימות נסיבותיה, ובאשר לרכיב התוצאתי – מודעות לאפשרות גרימת המוות ויחס רצוני של פזיזות להתרחשותה [ראו: גבריאל הלוי, תורת דיני העונשין כרך ד 532-530 (2010) (להלן: הלוי)]. ברוח זו פסק בית משפט זה לא אחת: "העבירה הקבועה בסעיף 300(א)(3) היא 'עבירה תוצאתית'...היסוד הנפשי הנדרש לעניין היסוד התוצאתי (מוות) הוא מודעות לאפשרות הגרימה של המוות ופזיזות באשר לתוצאה זו... לא נדרש קיומה של מטרה לגרום למות אדם... אין בהגדרות החדשות (שבתיקון 39) וב'פירוש' החקיקתי שניתן להן (בתיקון 43) משום שינוי הדין הישן בכל הנוגע ליסוד הנפשי של 'אי איכפתיות' (בלשון ההלכה) או 'אדישות' (בלשון סעיף 20(א)(2)(א)) הנדרש בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין" [ראו: ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 247 (1996) (להלן: עניין מרדכי); ראו גם: ע"פ 60/81 גור נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 505, 515-514 (1982) (להלן: עניין גור)]. 13. הסדר זה נובע מן החומרה המיוחדת שייחס המחוקק למעשהו של אדם הגורם למות אחר "במזיד", קרי תוך שהוא ער לסכנה הקטלנית ומגלה קלות דעת או אדישות להתממשותה, ובעת שהוא מבצע עבירה אחרת. אמנם היסוד הנפשי ביחס לגרימת מותו של האחר במקרה זה נופל מ-"כוונה תחילה" הנדרשת להרשעתו ברצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק, אך העובדה כי העדיף במודע את מטרת ביצוע העבירה האחרת על פני חיי-האדם שקיפח במהלך ביצועה הינה נסיבה חמורה דיה לראות במעשהו רצח [השוו: עניין גור, בעמ' 516 לפסק הדין; ראו גם: הלוי, כרך ד 530; אהרן אנקר "רצח תוך ביצוע עבירה: היחס בין העבירה האחרת לעבירת גרם-המוות" מחקרי משפט א 1, 39-38 (1980)]. מן הכלל אל הפרט 14. הכרעת הדין המקיפה והיסודית של בית המשפט המחוזי ניתחה את חומר הראיות באופן משכנע שיש בו ליתן מענה לטענת המערער. כפי שהצביע על כך בית המשפט המחוזי, המערער עצמו אישר בחקירתו השנייה במשטרה ובמהלך השחזור שביצע כי ראה את אחמד חברו תוחב פיסת בד לפי המנוח בעודו כפות (ת/4א, עמ' 105-104; כמו-כן: ת/3, עמ' 6; ת/22א, עמ' 10), פעולה אשר תוצאתה האפשרית והצפויה הינה מות המנוח מחנק. כמו-כן סיפר המערער בהזדמנויות שונות כי חשש לחיי המנוח לאור המכות שהפליא בו אחמד (ת/2א2, עמ' 10; כמו-כן: ת/22א עמ' 16; ת/4א, עמ' 45 ו-86). למעשה, חששו של המערער לחיי המנוח נוכח גילו המבוגר והעובדה שהופקר כפות בדירה היה כה משמעותי עד כי התווכח עם חבריו סביב עניין הכאת המנוח כבר בעת שנסעו ממקום האירוע ברכב המילוט, כפי שהעיד לפני בית המשפט המחוזי (עמ' 147 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי, ש' 24-7). המערער אף חזר והביע חששו לשלום המנוח בעת שפגש את חבריו למחרת היום (ת/4א, עמ' 90), כך גם ציין בעדותו לפני בית המשפט המחוזי (עמ' 149-148 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי). 15. גרסת המערער מלמדת ללא צל של ספק כי היה מודע לסכנה הנשקפת לחיי המנוח וצפה את האפשרות כי מעשי החבורה – הכאת המנוח וחסימת דרכי נשימתו בעודו כפות – יובילו להתממשותה [השוו: ע"פ 195/03 פואקה נ' מדינת ישראל (18.7.2005), פסקה 7 לפסק הדין; עניין גור, בעמ' 514]. חרף זאת, בחר המערער להמשיך בביצוע השוד כמתוכנן וחיפש רכוש בדירה במשך כ-15 דקות, במהלכן נותר המנוח כפות למיטה כשדרכי נשימתו חסומות. המערער צפה את אפשרות מותו של המנוח גם בעת שעזב את הדירה, ואף על פי כן לא נקט כל פעולה על מנת למנוע את התוצאה המרה. דברים אלו אף הטרידו את מנוחתו של המערער לאחר שנסתיימו האירועים בדירת המנוח ובעת שפגש בחבריו ביום למחרת אך חרף זאת לא נקט בכל פעולה. משכך, מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי כי המערער גילה בהתנהגותו, לכל הפחות, קלות דעת כלפי אפשרות התממשות הסיכון הטמון במעשי החבורה, אם לא אדישות לקרות תוצאתם המסתברת – מות המנוח [השוו: ע"פ 5686/07 בסטיקאר נ' מדינת ישראל (17.2.2011), פסקה 17 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל)]. כאן המקום לציין כי בית המשפט המחוזי, גם אם במותב שונה, ואף בית משפט זה הגיעו למסקנה דומה גם בעניינם של יתר חברי החבורה אשר לקחו חלק בתקיפת המנוח – עבד, אחמד ואוסמה – וקבע כי מעשיהם מעידים כאלף עדים כי היו מודעים לסכנה לחיי המנוח הטמונה במעשיהם וגילו שוויון נפש ואדישות לאפשרות כי תתממש (ראו: עניין חואמדה, פסקאות 44-43 לפסק הדין). 16. גם טענת המערער, לפיה לא היה מודע לכריכתם של שבעה פרטי לבוש סביב ראשו של המנוח, אינה יכולה לסייע לו. הלכה היא כי אין הכרח שהגורם למותו של אחר יצפה את תהליך הגרימה המדויק שהוביל למוות, אלא די לצורך הרשעתו כי צפה את תהליך הגרימה בקווים כלליים, ובלבד שאין מדובר בתהליך קיצוני וחריג ביותר [ראו: ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 93 (2000); עוד ראו: ע"פ 9723/03 מדינת ישראל נ' בלזר, פ"ד נט(2) 408, 424-423 (2004); ע"פ 5656/11 שולמן נ' מדינת ישראל (5.8.2012), פסקאות 25-24 לחוות דעתו של השופט א' שהם; יורם רבין, יניב ואקי, דיני עונשין כרך א 279 (מהדורה שנייה, 2010) (להלן: רבין ו-ואקי); יובל לוי ואליעזר לדרמן עיקרים באחריות פלילית 334-333 (1981)]. בית המשפט המחוזי קבע בהתאם לממצאי הדוח הפתולוגי, כי מות המנוח נגרם עקב חסימת דרכי נשימתו, אשר איננה תהליך גרימה חריג כלל בנסיבות העניין. משאין חולק כי המערער היה מודע לתחיבת פיסת בד לפי המנוח ולחסימת דרכי נשימתו, ושעה שעדותו שלו מלמדת על מודעותו בפועל לאפשרות גרימת מותו של המנוח, אין לייחס חשיבות למספר הפריטים שראה המערער כי נכרכו סביב ראשו של המנוח. כמו-כן, בהיות המערער מבצע בצוותא של העבירה, קביעה עימה הסכים בטיעוניו בכתב ובעל פה, אין נפקות לעניין אחריותו לעובדה כי לא הוא שקשר את החולצות הנוספות סביב ראש המנוח [ראו, למשל: ע"פ 517/08 סעדיה בינייב נ' מדינת ישראל (29.6.2009), פסקה 5 לפסק הדין; השוו: ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל (20.6.2005), פסקה 16 לפסק הדין; עניין מרדכי, בעמ' 252 לפסק הדין; ראו גם: רבין ו-ואקי, כרך א 535-534]. כך גם אם לא ניתן כלל לקבוע מי מבין השותפים הוא שהיה אחראי לקשירת החולצות [ראו: ע"פ 5671/06 אל תראבין נ' מדינת ישראל (22.12.2009), פסקה 21 לפסק הדין]. 17. בנוסף, יש לדחות את טענת המערער כנגד קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי כי התסריט החלופי שהציע לאירועים – לפיו לאחר שעזבה החבורה את דירת המנוח, נקרה אחד מיריביו של המנוח למקום והוא שכרך את שכבות הבד הרבות סביב ראשו של המנוח – מופרך מיסודו. כידוע, בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים מעין אלו, אלא במקרים חריגים של טעות, ורק במידה והועלו עובדות המלמדות כי לא יכולה הייתה הערכאה הדיונית להתרשם כפי שהתרשמה [ראו למשל: ע"פ 6923/07 גרואר נ' מדינת ישראל (10.1.2008), פסקה 21 לחוות דעתי; ע"פ 2902/07 עראר נ' מדינת ישראל (8.9.2008), פסקה 4 לחוות דעתו של השופט א' לוי]. אינני סבור כי המקרה דנן נכלל בגדרי מקרים חריגים אלו. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המסקנה הסבירה ביותר נוכח חומר הראיות שהובא לפניו היא כי המערער אינו חף מפשע, ואינני רואה לנכון להתערב בקביעתו רק מפני שלא ניתן לשלול תרחיש רחוק ויוצא דופן שהוצע על ידי המערער [השוו: ע"פ 3124/96 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 406, 414 (1993); ראו גם: ע"פ 112/69 חליחל נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 733, 744 (1969)]. 18. אסיים באשר התחלתי כי הסכמת בא כוח המערער לדבר היותו של המערער מבצע בצוותא של עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק, עליה חזר לפנינו חרף הערות בית המשפט המחוזי בהקשר זה בפסק דינו, מאיינת ממילא את טענתו כי לא התקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק. בשים לב להוראות סעיף 90(א)(1) לחוק בדבר המונח "מזיד" בחוק העונשין, זו אף זו מציבות דרישה זהה ליסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית. לפיכך יש לראות בהסכמה זו הסכמה מכללא כי יחסו הנפשי של המערער לאפשרות גרימת מותו של המנוח עונה גם על הדרישה הקבועה בסעיף 300(א)(3) לחוק. 19. סיכומם של דברים: משנדחו טענות המערער והוכחו יסודות העבירה, יש להותיר את הרשעת המערער בעבירת הרצח מכוחו של סעיף 300(א)(3) לחוק על כנה. אם תישמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את הערעור שלפנינו ולהותיר את הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי על כנם. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ו' בחשון התשע"ד (10.10.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11082950_W05.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il