דוד לוי (מסילתי) נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8293/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8293/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ד' חשין המערער: דוד לוי (מסילתי) נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 26.9.06 בת"פ 8255/05 שניתן על ידי כבוד השופט ח' עמר תאריך הישיבה: ח' באדר תשס"ז (26.2.07) בשם המערער: עו"ד ד' ברהום בשם המשיבה: עו"ד ב' בת עמי פסק-דין השופט ד' חשין: 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט ח' עמר ז"ל) מיום 26.9.06 בת"פ 8255/05, בגדרו הורשע המערער בעבירות של שוד והצתה, ונגזרו עליו 26 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי בן 14 חודשים בגין כל עבירת רכוש או אלימות למשך 3 שנים מיום שחרורו. כתב האישום והתלונה 2. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 11.8.05, בסביבות השעה 16:00, גנב המערער מתיקה של המתלוננת 100 ₪, לאחר שדחף אותה ומשך מידה את התיק. משביקשה המתלוננת את הכסף חזרה, סטר לה המערער וקירב לעינה סיגריה שהחזיק בידו. ביום 12.8.05, בשעה 4:00 לפנות בוקר לערך, כך ממשיך כתב האישום, הגיע המערער לדלת דירתה של המתלוננת, והצית ניירות לאחר ששפך נפט. המתלוננת, ששמעה רעש, ראתה דרך עינית הדלת את המערער מצית את הניירות. בעקבות זאת, יצאה וכיבתה את האש. בגין מעשים אלה שיוחסו לו, הואשם המערער בעבירה של שוד לפי סעיף 402 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – החוק), ובעבירה של הצתה לפי סעיף 448 לחוק. המתלוננת הגישה את תלונתה ביום 12.8.05 בשעה 17:00 לערך, כ-12 שעות לאחר אירוע ההצתה. בתלונתה סיפרה כי שני חבריו של המערער, שלמה פרץ ומאיר לוי, היו עדים לאירוע השוד. ההליך בפני בית משפט קמא ופסק דינו 3. המערער כפר בכל המיוחס לו בכתב האישום. גרסתו הייתה, כי לא ראה את המתלוננת מאז כחודש לפני התאריכים בהם התרחשו האירועים המתוארים בכתב האישום, ומאחר שנעצר ונחקר לראשונה רק כ-12 יום לאחר האירועים הנטענים, אינו יכול להציג אליבי. המערער, שבתקופה הרלוונטית היה צרכן סמים, טען כי המתלוננת טפלה עליו עלילה, כנקמה על כך שניתק את הקשר עמה. לדברי המערער, לפני ניתוק הקשר סיפק לה סמים תמורת יחסי מין. לטענתו, הוא היה האפיק היחיד שלה להשגת הסמים, משום שאף אחד לא היה מוכן לספקם לה, עקב העובדה שבעלה נחשף כסוכן משטרתי סמוי שעסק באיסוף ראיות נגד סוחרי סמים. מטעם התביעה העידו המתלוננת, שהייתה העדה העיקרית והמרכזית, וכן החוקר אבי אמזלג. מטעם ההגנה העידו המערער, וכן שלמה פרץ ומאיר לוי. בנוגע לאירוע השוד, עמדה גרסתה של המתלוננת מול גרסאותיהם של המערער, פרץ ולוי. באשר לאירוע ההצתה, עמדו זו מול זו עדויות המערער והמתלוננת בלבד. 4. בפתח דיונו, ציין בית המשפט כי השאלה העיקרית העומדת להכרעתו עניינה במהימנות. בית המשפט קבע כי המתלוננת הותירה עליו "רושם מהימן ביותר", והוא, חרף אי אלו סתירות בגירסתה. כן קבע, כי המניע שהמערער ייחס למתלוננת אינו הגיוני, משום שהפללתו אינה מקדמת את מטרתה - השגת סמים. המערער, מנגד, הותיר על בית המשפט רושם "שלילי ובלתי מהימן", שנבע, בין השאר, מ"התפתלויותיו ונסיונות התחכמות בתשובותיו", וכך גם פרץ ולוי, שהעידו מטעמו בעניין אירוע השוד. באשר לאירוע השוד, בית משפט קמא לא הסתפק בקביעות סתמיות בדבר תחושותיו בנוגע למהימנותה של המתלוננת, אלא ביסס את ממצאיו גם על סברות שמקורן בהיגיון. כך, כדוגמה, קבע בית המשפט כי מעצם העובדה שהמתלוננת סיפרה שחבריו של המערער נכחו במקום בעת השוד, ניתן ללמוד על אמינותה. אליבא דבית המשפט, אילו רצתה לשקר, הייתה בודה סיפור לפיו השוד התרחש במקום מבודד, בו איש לא היה עד להתרחשותו. בית המשפט קבע, כי המתלוננת סיפרה על נוכחות חבריו של המערער בזירת האירוע מתוך אמונה כנה כי יעידו אמת. בנוסף, מצא בית המשפט חיזוק לגרסת המתלוננת בדברי הנאשם, בכך שבעת גביית אמרתו הראשונה - ובטרם נמסרו לו פרטי החשד (אך לאחר שהוזהר) – סיפר ביוזמתו כי המתלוננת "לוותה ממני מאה שקלים ... ועד היום לא ראיתי את הכסף בחזרה". בית המשפט עמד על כך, כי לו דברי המתלוננת לא היו אמת, המערער לא יכול היה לדעת כי עליו להתגונן בפני הטענה כי נלקח ממנה סכום של 100 ש"ח. על כן, בית המשפט ראה באמרה ספונטאנית זו ניסיון של המערער להצטדק, ולא קיבל את הסברו לדברים אלו. בית המשפט קבע כי אין ספק שהמערער היה בזירת האירוע במועד הרלוונטי. זאת, לאור דבריו העמומים בעניין זה בחקירתו במשטרה, ולאור עדויותיהם של עדי ההגנה פרץ ולוי, שלגביהם קבע בית המשפט כי ניסו לסייע למערער אפילו במחיר של התכחשות לדברים שאמרו בחקירתם משטרה. בית המשפט גם לא נתן אמון בדבריהם של עדי ההגנה כי ביום השוד ראו את המתלוננת במקום אך לא ראו שם את המערער, וממילא גם לא ראו כל מגע בין השניים. סתירה נוספת שמצא בית משפט קמא בגירסת המערער טמונה בעובדה שהמערער טען בעדותו כי עד לחקירתו הראשונה ביום 23.8.05 כלל לא ידע על החשדות נגדו, ואילו העד מטעמו, שלמה פרץ, העיד כי דווקא סיפר למערער שנחקר בעניין השוד המיוחס לו. לאור כל אלה, סיכם בית המשפט כי דבר ביצוע השוד הוכח מעבר לכל ספק סביר. 5. בנוגע לאירוע ההצתה, בית המשפט קבע כי לא יכולה להיות מחלוקת על עצם קיומו. זאת בהתבסס על תמונות מזירת האירוע, בהן נראים כתמי פיח שחורים על הרצפה בצמוד לדלת ועל הדלת עצמה. השאלה שעמדה להכרעתו הייתה אפוא זהותו של מצית הדלת. בית המשפט קבע כי לא ראה להטיל ספק ביכולתה של המתלוננת לזהות את המערער, אותו הכירה היטב, דרך עינית הדלת. בית המשפט ציין כי אף ההגנה לא ניסתה לערער את יכולתה זו של המתלוננת, אלא שהיא בחרה להתמקד בטענה בדבר "מחדל חקירתי", הנעוץ בהימנעותה של המשטרה לבדוק את יכולתה לזהותו מבעד לעינית. בית המשפט הוסיף, כי ייתכן שהמשטרה הייתה מיטיבה לעשות אילו בדקה זאת, אך מכל מקום לא מצא בכך משום מחדל חקירתי היורד לשורש העניין, או כזה שביכולתו להשפיע משמעותית על ההכרעה. כן קבע בית המשפט, כי העובדה שהמתלוננת לא העירה את חמותה ובעלה, שישנו בדירה בעת ההצתה, אין בה כדי לשנות מהתוצאה. הערעור 6. אשר לאירוע השוד, קובל המערער על כך שמעדות ההגנה של פרץ ולוי בחר בית המשפט ליתן משקל אך ורק לאותם הדברים ה"מסבכים" אותו. המערער טוען כי בגרסאות המתלוננת ישנן סתירות בדבר מהלך אירוע השוד, ובפרט בעניין סדר הדחיפות והקללות או האיומים כלפיה. עוד טוען הוא כי אין לייחס לזכותה של המתלוננת את העובדה שהצביעה על נוכחותם של חברי המערער במקום האירוע. כן טוען המערער כי אין ללמוד על אשמתו מהעובדה שסיפר, בתחילת חקירתו, כי המתלוננת לוותה ממנו 100 שקלים ולא החזירה. בעניין אירוע ההצתה, טוען המערער שלא הוכח כלל כי הצתה כזו אכן התרחשה. לטענתו, אין כל ראיה לכך מלבד התמונות, בהוסיפו כי הכתמים הנראים בהן כלל לא נבדקו על ידי חוקר שריפות. כך שלא ברור, בין היתר, מתי פרצה השריפה, מהם החומרים שהזינו אותה, והאם ניתן לבדוק כיצד כובתה. המערער תמה על כך שהמשטרה והתביעה לא הביאו כל ראיה חפצית ממקום השריפה, למרות שראיות כאלו צריכות היו להיות בנמצא, בהתחשב בעדותה של המתלוננת כי המערער הדליק גרביים וניירות. לטענתו, יש ליתן משקל ל"מחדל חקירתי" זה ולהניח כי אילו נבדק העניין יסודית, היה מתגלה כי הדלת כלל לא הוצתה, או למצער כי לא הוצתה במועד ובאופן שתוארו בגרסת המתלוננת. המערער מצביע על סתירות בגרסת המתלוננת לגבי ניקוי שרידי הדליקה. תחילה ציינה כי לא ניקתה את השרידים, כדי שתהיינה ראיות; ולאחר שעומתה עם התמונות, שבהן לא נראים שרידים כאלה, טענה כי אלה אכן נוקו. המערער אף טוען, כי כלל לא הוכח שניתן היה לזהות את המצית דרך עינית הדלת, בהינתן שהמתלוננת לא טענה שחדר המדרגות היה מואר באותה שעת לילה. על כל אלה הוסיף המערער וטען, כי אין כל היגיון בהימנעותה של המתלוננת מלהעיר את בעלה וחמותה כשראתה את המערער מצית את הדלת. עוד מצביע המערער על הסתירות שבהסברי המתלוננת לפשר השתהותה בהגשת התלונה נגדו. המתלוננת הסבירה כי לא התלוננה מיד לאחר השוד, משום שלא רצתה להתלונן בשל גניבת כסף בלבד, ואילו לאחר אירוע ההצתה, גמרה אומר להתלונן מאחר "שזה הגיע לבית". ואולם, המערער מצביע כי גם לאחר אירוע ההצתה נמנעה המתלוננת מלהגיש תלונה באופן מיידי, וכי השתהתה 12 שעות נוספות, כאשר בהמשך דבריה ציינה כי גם בעניין ההצתה לא רצתה להתלונן, ועשתה זאת רק בלחץ חמותה, שלא זומנה לחקירה. לבסוף, המערער מדגיש את היות המתלוננת צרכנית סמים, שעדותה היחידה מצדיקה, לדבריו, "אזהרה עצמית" של בית המשפט, וטוען שיש להידרש לגרסתה בקפדנות ובחשדנות. לחלופין, מכוון המערער את ערעורו נגד חומרת העונש. 7. המשיבה, מנגד, סומכת ידיה על קביעות בית משפט קמא, בהדגישה כי הערעור עוסק בהשגות על קביעות מהימנות, המבוססות על התרשמותו הישירה של בית משפט קמא מהמתלוננת המסוימת שהעידה בפניו, וכי רבות מטענות המערער צריך היה להעלותן בערכאה הדיונית. דיון 8. טענות המערער כנגד הרשעתו בעבירת השוד מכוונות, רובן ככולן, ב"סתירות" שבגרסת המתלוננת. הלכה מושרשת היא שערכאת ערעור לא תתערב בממצאי מהימנות, אלא במקרים חריגים בהם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, או כאשר הגרסה העובדתית שנתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת (ראו, למשל, ע"פ 3071/01 פלונית נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 16.11.06, בפיסקה 14). בכל הקשור לאירוע השוד, הגרסה העובדתית שנתקבלה על ידי בית משפט קמא אינה בלתי מתקבלת על הדעת. אומר רק, לגוף העניין, כי ההרשעה בעבירת השוד אינה נסמכת על דברי המתלוננת בלבד. עיינתי בטענות המערער בנוגע לאירוע השוד, ולא מצאתי הסבר הגיוני להתנהגותו בחקירתו הראשונה, עת מסר שהמתלוננת לוותה ממנו 100 שקלים וטרם החזירה. המערער טוען, בפשטות, כי אפשר שזו האמת. עם זאת, אין בכך כדי להסביר את צירוף המקרים העולה מהעובדה שהמתלוננת התלוננה על שוד של 100 שקלים בשילוב העובדה שהמערער נוקב בסכום זה בפתח חקירתו, אף לפני שהחוקרים מיידעים אותו כי זהו הסכום אשר בשדידתו הוא חשוד. ברי, שהמערער לא יוכל להיבנות מהטענה כי למד את פרטי חקירתו מעד ההגנה שלמה פרץ, שנחקר לפניו, שהרי הכחיש כי האחרון דיבר עמו בעניין זה – ואף בכך יש לפגוע באמינות גרסתו. לאור כל אלה, דין הערעור בכל הקשור להרשעת המערער בעבירת השוד -להידחות. 9. שונים הם פני הדברים בעניין אירוע ההצתה. לכאורה, אף לשיטת המערער, אירוע השוד ואירוע ההצתה שזורים זה בזה, ומקביעות מהימנות או אי-מהימנות בעניין האחד ניתן ללמוד מסקנות גם לעניין השני. אכן, האינטואיציה, ואף ההיגיון, מובילים לכך כי קבלת קביעות המהימנות של גרסת המתלוננת בעניין אירוע השוד, מחייבת לקבלן גם בכל הקשור לאירוע ההצתה. עם זאת, אינטואיציה והיגיון, כשלעצמם, אינם מספיקים להרשעה במשפט הפלילי. אף ששני האירועים נחזים לכאורה כקשורים, הרי שיש לבחון, ביחס לכל אחד מהם בנפרד, האם הונחו בפני בית המשפט הראיות המוכיחות, מעבר לכל ספק סביר, את עצם ביצוע העבירה ואת זהות מבצעה. סבורני כי בעניין אירוע ההצתה, לא הרימה התביעה את הנטל הנדרש ממנה בהבאת ראיות אשר עשויות היו לשפוך אור על שהתרחש סמוך לדלת הדירה. אכן, העדר מידע מבוסס בדבר החומר ששימש את הדליקה, מועדה, משכה וכיצד כובתה הציבו מכשול ראייתי בפני המערער. כמו כן, נטל הבאת הראיות בעניין התאורה בחדר המדרגות בעת האירוע, והאפשרות לזהות אדם דרך עינית הדלת בתנאים אלה, מוטל היה על התביעה. במקרה שלפנינו, לאור דלות הראיות, נראה כי מחדל זה צריך לפעול לטובת המערער (ראו ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 4.6.06, בפיסקה 20 מפי השופט לוי). ועוד זאת. סבורני כי לא עלה בידי המתלוננת ליתן הסבר משכנע לתהיות והתמיהות העולות מהשתהותה בהגשת התלונה למשטרה מיד בתום אירוע ההצתה, כמו גם להימנעותה להעיר את בעלה וחמותה. הצתת דלת ביתו של אדם באישון לילה הינו אירוע מחריד, וסביר שיגרור אחריו תלונה מיידית, או למצער כי יגרור פעולה מיידית אחרת, כגון הערתם של דרי הבית הישנים. לאור האמור, באתי למסקנה כי יש לזכות את המערער מעבירת ההצתה, ולו רק מחמת הספק. 10. בהתחשב בחומרת העבירות ועברו המכביד, העונש שהושת על המערער היה סביר ומאוזן בעת מתן גזר הדין. ואולם, משזוכה עתה מעבירת ההצתה, מתחייב קיצור עונש המאסר שהוטל עליו. בהינתן שהמערער כלוא מאז פתיחת ההליכים נגדו בתיק זה (23.8.05), תקופת המאסר תופחת לתקופה שראשיתה ביום מעצרו וסיומה ביום 5.3.07. 11. לסיכום, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הרשעת המערער בעבירת השוד, לבטל את הרשעתו בעבירת ההצתה ולזכותו ממנה מחמת הספק; לקצר את תקופת המאסר כאמור בפיסקה 10 לעיל ולהותיר על כנו את עונש המאסר על תנאי. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. ניתן היום, י"ד באדר תשס"ז (4.3.07). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06082930_F05.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il