יאסין חאלד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 829/08 בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 829/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: יאסין חאלד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.12.07 בת.פ. 40075/07 שניתנו על ידי כבוד השופטת ד"ר עדנה קפלן-הגלר תאריך הישיבה: ג' באייר התשס"ט (27.4.2009) בשם המערער: עו"ד בוריס שרמן בשם המשיבה: עו"ד ג'ויה שפירא מתורגמן: מר חאלד עון פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. בפנינו ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בתיק פלילי 40075/07 מהימים 17.9.2007 ו-16.12.2007. תשתית העובדות 2. המערער הינו תושב השטחים אשר חי שנים ארוכות בישראל תוך שימוש בזהויות בדויות כאלו ואחרות. בתקופה הרלוונטית, התגורר המבקש בדירה בתל-אביב (להלן: הדירה המשותפת), והמתלוננת, עובדת זרה אזרחית מולדובה, היתה שותפתו לדירה מזה 10 חודשים, לאחר שנענתה למודעה אותה פרסם. ביום 14.3.2007 הוגש נגד המערער כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו יוחסו לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שלוש עבירות של התחזות כאדם אחר, לפי סעיף 441 רישא לחוק העונשין; שתי עבירות של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; ועבירה של שהות בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. 3. כתב האישום מקיף שני אישומים, הראשון נוגע ליום 14.12.2005. על פי הנטען, ביום זה שהתה המתלוננת בדירה המשותפת, כשהיא אורזת את חפציה בכוונה לעזוב את ישראל ביום שלאחרי. באותו הזמן היה ברשותה סכום כסף גדול של 20,100 דולר ו-6,000 ש"ח, שהגיע לידיה כפרי מעבודתה שלה ועבודתו של בעלה, שעבד אף הוא בישראל במשך שנים (ללא רישיון) ואשר נתפס בשבת הקודמת לתאריך זה ועמד בפני גירוש מישראל. יצוין, כי על פי הנטען ידע המערער על כך שבידי המתלוננת מצוי סכום הכסף האמור וכן ידע הוא על כוונתה לעזוב את הארץ ביום המחרת. בסביבות השעה 18:00 בערב הגיע לדירה המערער יחד עם חבר נוסף ודפק בדלת. המתלוננת פתחה את הדלת והמערער הלם בפניה באגרופו כך שהמתלוננת נפלה על הרצפה ואיבדה את הכרתה. לאחר מכן נטל המבקש את הכסף המזומן שהיה על המתלוננת וכן 3 עגילי זהב שהיו באוזניה, מפתחות דירתה ואת הטלפון הנייד שלה ונעל אותה בדירה (שהיתה מסורגת בכל חלונותיה). לאחר שהמתלוננת התעוררה, איבדה היא את הכרתה שוב, ולבסוף כשהתעוררה סופית, הבחינה כי כספה נלקח וכי היא נעולה בדירה. לאחר שקראה לעזרת עוברים ושבים דרך החלון, חולצה היא על ידי כוחות המשטרה ומכבי אש ופונתה לבית החולים תל-השומר. יצוין, כי לאחר האירוע המתואר, לא שב עוד המערער לדירה וכי לאחר שעבד באותו הערב לא הגיע אף יותר לעבודותיו בשני מקומות בהם עבד (חברת "דיסקרט" ובית אבות "נאות מונטיפיורי"). אתייחס לנתונים אלו בהמשך הדברים. 4. האישום השני בכתב האישום נוגע לעבירות ההתחזות של המערער, כאשר הציג הוא את עצמו במספר הזדמנויות, בפני בעלת הדירה אותה שכר ומקומות העבודה בהם עבד בזהויות בדויות, בחלק מהמקרים תוך שימוש במסמך מזויף. הערעור אינו נוגע לעבירות אלו ומכאן שאדרש אליהן רק ככל שיידרש הדבר לצורכי הדיון בערעור גופו. התשתית הראייתית 5. טרם אדרש לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אסקור בקצרה את התשתית הראייתית שהונחה בפניו ואשר הקיפה בעיקרה את עדות המתלוננת בבית המשפט והודעותיה במשטרה, את עדות המערער והודעותיו וכן מספר הודעות נוספות אשר לא נגעו ישירות לעבירת השוד הנטענת. גרסת המתלוננת 6. האמירה הראשונה הקיימת בפנינו מפי המתלוננת הינה מיום השוד, בזמן חילוצה מהדירה. בדו"ח הפעולה של אחד השוטרים שעסק בחילוצה של המתלוננת מהדירה נכתב כי לדבריה, הגיע אותו היום שותפה לדירה (היינו, המערער) ונתן לה מכה בראש כך שאיבדה את הכרתה (מוצג ת' 5 במוצגי התביעה כפי שהוגשו בבית המשפט המחוזי - להלן ההתייחסות למוצגים שהוגשו בבית המשפט המחוזי על פי ציונם שם). 7. ההודעה הבאה של המתלוננת נגבתה בלילה שלאחר השוד, בבית החולים תל-השומר אליו פונתה לאחר שחולצה מהדירה (מוצג נ' 1). הודעה זו היא העומדת במרכז הערעור שבפנינו. בהודעה זו, בשונה מהאמור במוצג ת' 5 ובדברים מאוחרים של המתלוננת אליהם אתייחס בהמשך, מתייחסת המתלוננת לאפשרות כי המערער הוא שתקפה כחשד בלבד ולא כוודאות. כך, לשאלה מי תקף אותה ומי גנב את כספה עונה המתלוננת "אני חושבת שזה השכן שלי לדירה..." והיא אף מסבירה כי חשדה נובע מכך שהוא "איש מוזר" ושידע על כך שיש בידיה כסף. לשאלה האם ראתה כי הוא זה שהכה אותה וגנב את הכסף השיבה היא במועד זה בשלילה ובלשון ההודעה "לא ראיתי, אני לא זוכרת כלום". עוד יש לציין כי באותה הודעה משנשאלה המתלוננת האם יתכן שלא המערער הוא ששדד אותה, ענתה כי אינה חושבת כך אך שהיה אדם נוסף שידע על הכסף, חבר של בעלה בשם איוון שרקוב (להלן: איוון), אם כי אינה מאמינה כי הוא ששדד אלא המערער. 8. יום לאחר מכאן (היינו ביום 16.12.2005) אמרה המתלוננת לשוטרת ששוחחה עימה בבית החולים (מוצג ת' 3), כי נזכרה בפרטי המאורעות ביום השוד, ולענייננו כי נזכרה שהמערער הגיע לדירה והיא אף הבחינה במעורפל כי היה עימו אדם נוסף. היא אמרה לו כי יש נזילה בשירותים והוא אמר לה שיסדר את הדבר אך מייד הכה אותה באגרופו כך שאיבדה את הכרתה. 9. בהודעתה הבאה במשטרה, אשר נגבתה ביום 18.12.2005, היינו כשלושה ימים לאחר השוד (מוצג נ' 2). חזרה המתלוננת על תיאור זה ואף ידעה להוסיף פרטים נוספים, הוספת המידע כי המערער היה אמור להחזיר לה 200 דולר אשר שילמה לו כפיקדון על הדירה עקב עזיבתה המתוכננת, תיאור חלקי של מראהו של האדם הנוסף וזיהויו כחבר של המערער, וכן את כך שניסתה לתפוס את רגלו של המערער טרם איבדה את הכרתה. 10. מהמתלוננת נגבו עוד שתי הודעות בידי המשטרה. האחת, מיום 29.12.2005, שם סיפרה על מפגש שהיה לה עם המערער ובו האשימה אותו בשוד אך הוא הכחיש וכשרצתה להגיע עימו למשטרה התחמק (מוצג נ' 3). השנייה מיום 7.3.2007, לאחר שנתפס המערער בידי המשטרה, והיא זיהתה אותו כמי שתקף ושדד אותה בוודאות. 11. בעדותה בבית המשפט חזרה המתלוננת בעיקרה על הודעתה השנייה במשטרה (מוצג נ' 2), היינו, זיהוי וודאי של המערער כמי שתקף ושדד אותה ואף טענה כי הוא היחיד שידע על היקף סכומי הכסף שהיו ברשותה. כן תיארה המתלוננת את האירוע המאוחר בו פגשה את המערער במונית שירות (אירוע שעלה בהודעתה במשטרה במוצג נ' 3) ובו הכחיש המערער כי הוא שהכה אותה אך התחמק וברח מהמונית כשרצתה ללכת עימו למשטרה. לגבי אותו איוון, אשר את שמו הזכירה כאמור בהודעתה במוצג נ' 1, טענה כי ידע אומנם על כך שיש ברשותה כסף ושמתכננת היא לחזור למולדובה, אך לא ידע כמה כסף ואף לא היכן היא מתגוררת. עוד עלה מן העדות כי לאחר שהמערער חבט בה היא התנגדה ובעטה ברגלו טרם שאיבדה את הכרתה וכי היה עימו אדם נוסף אותו תיארה כנמוך ושחרחר. לעניין כמות הכסף הרבה שטענה כי נשדד, טענה היא כי מדובר היה בחסכונות משותפים שלה ושל בעלה אשר נחסכו בעשרה חודשי עבודה קשה. כאשר עימת אותה בא כוח המערער עם הודעתה במשטרה במוצג נ' 1, בה כאמור ציינה רק כי חושדת היא כי מדובר במערער ואינה זוכרת מי הכה אותה, עמדה על כך כי מדובר במערער בוודאות, תוך ששללה את האפשרות כי מדובר באותו איוון, והסבירה כי נזכרה בדברים בהדרגה. גרסת המערער 12. טרם אתייחס לגרסת המערער, אציין כי לאחר האירועים המתוארים לעיל, נעלם הלה הן ממקום המגורים והן ממקומות העבודה בהם הועסק, כשהוא אף נמנע מלקחת שכר שחבו לו בחברת "דיסקרט". אתייחס לעניין זה עוד בהמשך הדברים. עוד אציין כי בסקירת הודעות שנגבו אתמקד בעניין השוד ולא בעבירות הנוספות. 13. בחקירתו הראשונה במשטרה (מיום 7.3.2007, מוצג ת' 19) הכחיש המבקש כל מעורבות בשוד האמור. נטען כי ביום ביצוע השוד היה הוא במקום עבודתו בבית אבות "נאות מונטיפיורי" החל מהשעה 20:00 ושבבוקר למחרת עבד בעבודתו השנייה בחברת "דיסקרט", כך שנודע לו על השוד רק בשעות הערב של היום שאחרי. זאת, לאחר שהגיע לדירה וראה כי הוחלף הצילינדר והתקשר לבעלת המקום שספרה לו על השוד. המערער טען כי לא שב עוד לדירה או למקומות עבודתו בשל היותו שוהה בלתי חוקי וחששו כי המשטרה תתפוס אותו ותגרשו מישראל. יחד עם זאת טען כי משכורתו מחברת "דיסקרט" הועברה לידיו במלואה. 14. באשר למפגש במונית השירות, עליו סיפרה המתלוננת, הודה הוא בקיום המפגש, אולם טען כי לא ברח אלא ירד מהמונית כשהגיע ליעדו והמתלוננת היא שירדה אחריו. עוד ציין הוא בחקירה כי ביום אירוע השוד ראה את המתלוננת בין השעות 16:00 ועד 19:30 אולם הכחיש כי ידע שיש בידיה סכום כסף גדול או שתכננה היא לעזוב את הארץ ביום למחרת. 15. בחקירתו השנייה (מיום 12.3.2007, מוצג ת' 20) חזר על טענתו כי עבד בליל האירוע כשם שעבד שם כל יום רביעי. 16. בעימות שבוצע בין המתלוננת והמערער (מיום 11.3.2007, מוצג ת' 22) הטיחה היא בו את האשמותיה הן באשר לשוד והן כי ברח ממנה לאחר המפגש במונית השירות. בתגובה שאל אותה המערער האם היא בטוחה שראתה אותו וסרב להתייחס לעניין המפגש במונית השירות כשהוא דורש בתגובה להיפגש עם עורך דינו. 17. כעת באים אנו לעדותו של המערער בפני בית המשפט. המערער הכחיש כאמור כי שדד את המתלוננת וטען כי ביום הקודם ליום השוד (13.12.2005) אמרה לו המתלוננת כי בכוונתה לעזוב את הדירה וביקשה כי ישיב לידיה סכום של 200 דולר ששילמה כפיקדון. לפיכך, לטענתו ניסה לגייס את סכום הכסף האמור, כאשר לאחר שלא הצליח לגייסם במקום עבודתו הראשון, חברת "דיסקרט", הלך מייד למקום עבודתו השני בית אבות "נאות מונטיפיורי" לנסות ולגייס שם את הכסף. כך לשיטתו היה בבית האבות בשעות הרלוונטיות אף שהתחיל לעבוד רק בשעה 19:29. את השוני בין גרסה זו לבין ההודעות שמסר במשטרה תלה המערער בכך שלא זכר את הפרטים בזמן חקירתו וענה על פי שגרת יומו בימי רביעי (כאשר לטענתו, החוקר ציין כי מדובר היה ביום רביעי). לאחר מכן, עבד לטענתו משמרת נוספת בחברת "דיסקרט" עד סביבות השעה 17:00 ביום שלאחרי ורק אז הגיע לדירה וגילה כי היא נעולה. בשלב זה התקשר לבעלת הבית אולם משזו סירבה לתת לו עותק של המפתח וקישרה אותו לשוטר שידבר עימו, בחר ללכת לישון אצל חבר. באשר למפגש המאוחר יותר במונית השירות, טען המערער כי הוא זה שהבחין במתלוננת ופנה לדבר עימה והיא אף הכחישה כי נשדדה. עוד טען כי בשלב זה ביקשה ממנו שוב את דמי הפיקדון והוא נתן לה 500 ש"ח שהיו עליו ואמר לה שיבקש מחבר את ההפרש. כשירד מהמונית לגשת לגייס לה את שארית הכסף, נעלמה המתלוננת מהמקום. לטענתו לא ביקשה ממנו המתלוננת לבוא עימה למשטרה ואף לא הזעיקה עזרה למרות שהיו אנשי ביטחון רבים באזור. את טענות המתלוננת נגדו תלה המערער ברצונה להישאר בישראל ולהתחמק מבעלה כאשר הוא האדם הנמצא מולה וקל לה להאשימו מה גם שידעה כי יש לו כסף. כמו כן ציין כי היתה אווירה עכורה בינו ובין המתלוננת על רקע המגורים המשותפים. את כך שלא שב לדירה לאסוף את חפציו ולמקומות העבודה, הסביר המערער בפחדו כי ייתפס כשוהה בלתי חוקי ויגורש. יצוין, כי אף בחקירה זו הכחיש המערער כי עשה שימוש בחלק מהשמות הנוספים אשר עלה מהחקירה כי השתמש בהם במקומות העבודה. עוד הכחיש הוא כי שיקר באשר לפרטים מסוימים בחקירותיו כדוגמת ההחזקה בתעודת זהות מזויפת ומספר ילדיו. כמו כן הכחיש כי יש לו חבר ההולם את תיאורה של המתלוננת כמי שליווה אותו בביצוע השוד. עוד נטען בעדותו כי במהלך העימות בינו ובין המתלוננת אמרה היא לחוקר כי השוד היה בשעה 21:00, היינו בשעה בה היה ללא ספק כבר בעבודתו, וכך גם עלה מהשיחה עם בעלת הבית שאמרה כי השוד אירע בשעות הלילה. הודעות נוספות 18 . נוסף לעדויות האמורות עמדו הודעות נוספות בפני בית המשפט, חלקן לאחר שהוגשו בהסכמת הצדדים וללא שנערכה חקירה נגדית למוסרי ההודעה. 19. מהודעות אחד ממעסיקיו של המערער (בחברת "דיסקרט", מוצגים ת' 10 ו-ת' 11), אשר הוגשו כראיה לבית המשפט בהסכמת הצדדים, עלה כי הלה הכיר אותו בשם "היימן" וכי המערער הפסיק להגיע לעבודה לאחר האירוע האמור. אותו מעסיק לא זכר אומנם האם ביום האירוע הגיע המערער לעבודה אך ציין כי ביום שחיפשו אותו מהמשטרה לא הופיע כנראה לעבודה. עוד עלה מההודעה כי יחד עם המערער עבד חברו, ריאד, אשר נעלם באותו היום בו נעלם המערער, ואשר תיאורו מתאים לתיאור המתלוננת את מי שהיה עם המערער בעת שזה שדד אותה (היינו, נמוך וכהה). כמו כן עלה כי המעסיק נותר חייב למערער סכום של 2,000 ש"ח בגין עבודתו אך זה התחמק ולא בא לקחתו. מהודעת המעסיק השני (בבית אבות "נאות מונטיפיורי", מוצג ת' 13) עלה כי הלה הכיר אותו בשם נאדר קאסם (למרות שעבד במקום גם קודם לכן, בשם סרסור עלא) וכי על פי כרטיס העובד שלו, ביום האירוע התחיל לעבוד בשעה 19:29. הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי 20. ביום 17.9.2007, ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ע' קפלן-הגלר), בה קבע כי הוכחו עובדות האישומים בכתב האישום (למעט לקיחת שלושה עגילי זהב מאוזני המתלוננת) והרשיע את המערער בעבירות אשר יוחסו לו. 21. בית המשפט המחוזי בחן לעומקן את עדות המתלוננת ואת עדות המערער וקבע כי התרשם כי עדותה היתה מהימנה ביותר בעוד עדותו של המערער לא היתה מהימנה כלל וכלל. באשר לעדות המתלוננת נקבע, כי חרף דבריה במוצג נ' 1, שם הצביעה על המערער כחשוד בלבד ללא וודאות כי הוא שתקף אותה, השתכנע בית המשפט כי "ספק" זה נולד כתוצאה מהטראומה אותה עברה המתלוננת בסמוך לפני מתן הודעה זו ואין בו כדי לערער את מהימנות עדותה כי הבחינה במערער כשזה תקפהּ. זאת, הן מהתרשמותו הישירה מעדות המתלוננת בפניו, הן בהסתמך על הודעתה המפורטת והחד משמעית במוצג נ' 2, ובמיוחד על מוצג ת' 5 אשר בו מציין השוטר שחילצה מהדירה (היינו, עוד לפני גביית ההודעה שבמוצג נ' 1), כי המתלוננת הצביעה על המערער כמי ששדד אותה. 22. באשר לעדותו של המערער קבע בית המשפט המחוזי כי אינה אמינה בעיניו, וזאת בשל הסתירות השונות שעלו בין הגרסא שמסר במשטרה והגרסא שעלתה מעדותו בבית המשפט ובין גרסאותיו אלו לבין דברי הגורמים הנוספים ובהם מעסיקיו ואנשי משטרה, למשל לעניין מספר ילדיו, השימוש בתעודת זהות מזויפות, הזהויות השונות בהן השתמש ובעיקר התפתחות גרסתו באשר ליום האירוע עצמו כאשר בתחילה אמר שהיה בדירה בשעות הרלוונטיות ובעדותו בבית המשפט טען לפתע כי לא הגיע כלל לדירה באותו היום. עוד התרשם בית המשפט כי טענת המערער כי ברח מחשש כי ייתפס כשוהה בלתי חוקי, אין בה תשובה מספקת להיעלמותו המוחלטת מהדירה וממקומות עבודתו תוך שהוא אינו נוטל אף שכר שהגיע לו ותוך שהוא מכחיש כל היכרות עם אותו ריאד שנעלם יחד עימו ושתיאורו הולם את שותפו לשוד על פי גרסת המתלוננת. 23. באשר לטענות בא כוח המערער כי נפלו מחדלים בחקירת המשטרה את האירוע, ובעיקר זאת שלא נבדקו ממצאי טביעות אצבע שנלקחו מזירת האירוע ולא נערכה בדיקת DNA לממצאי דם שהיו בזירה, נקבע כי בהתחשב בנסיבות העניין, עובדת היותו של המערער שותפהּ לדירה של המתלוננת ותיאור אירוע השוד על ידה, לא היה בממצאים אלו כדי לקדם את החקירה ואין פגם בכך שלא נבחנו. 24. לגבי האישום השני (הנוגע לשימוש בזהות בדויה) הרשיע כאמור בית המשפט את המערער על פי הודאתו. גזר הדין 25. גזר הדין ניתן ביום 16.12.2007. בית המשפט סקר את חומרת נסיבות ביצוע עבירת השוד בה הורשע המערער תוך הפרת האמון שרחשה לו המתלוננת, שימוש באלימות והפקרתה חבולה בדירה, ובצירוף הרשעתו בעבירות הנוספות. מנגד שקל בית המשפט את נסיבותיו של המערער ובהן היעדר הרשעות קודמות, תקופת מעצרו ושאר נסיבות. במכלול הדברים מצא בית המשפט להשית על המערער עונש כולל של 4 שנות מאסר בפועל, מתוכו, חצי שנה בגין העבירה של שהות בישראל שלא כדין ושלוש וחצי שנים בגין עבירת השוד ויתר העבירות בהן הורשע; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי שלא יעבור עבירות ממין שוד ויתר העבירות בהן הורשע למעט שהות בישראל שלא כדין; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי שלא יעבור עבירה של שהות בישראל שלא כדין; וכן פיצוי בסך 6,000 ש"ח למתלוננת. טענות הצדדים בערעור 26. הערעור מופנה הן כנגד הרשעת המערער בעבירת השוד והן כנגד חומרת העונש שהושת עליו. בעניין ההרשעה נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא זיכה את המערער מחמת הספק, כשנמנע מלהזמין בדיקת DNA טרם הכריע את דינו, כאשר לא בחן למעשה כל אפשרות אחרת לעומת התרשמותו האישית מן העדויות וכשפרש את העבירות הנוספות בהן הורשע המערער בעניין שהותו בישראל כסיוע להוכחת עבירת השוד. לעניין חומרת העונש נטען, כי זה חורג מן הנהוג בגין עבירות אלו ולא ניתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות של המערער, היותו תושב שטחים, משך המעצר הממושך בו שהה, היעדר הרשעות קודמות ונסיבותיו המשפחתיות. 27. לעניין קיומו של ספק סביר מצביע בא כוח המערער בעיקר על הודעת המתלוננת במוצג נ' 1. לשיטתו, לא יתכן כי בחקירתה הראשונה, אשר היתה בסמוך לאירוע השוד, לא תזכור המתלוננת מי הוא ששדד אותה ואף תעלה חשדות כלפי אדם אחר נוסף (אותו איוון), מה גם שאין כל אינדיקציה בדו"חות הרפואיים שתצביע על אפשרות לאובדן זיכרון. עוד נטען כי בכך שבית המשפט ויתר למעשה על כל ראיה מדעית (טביעות אצבע וממצאי DNA) נשללה מהמערער היכולת להוכיח כי גורם זר היה מעורב במעשה השוד. חיזוקים נוספים לעמדתו זו מוצא בא כוח המערער בכך שאין הגיון בכך שהמערער היה שודד את המתלוננת המכירה אותו היטב, ללא מסכה או כפפות, בעברו הנורמטיבי יחסית של המערער אשר התפרנס משתי עבודות בישראל תקופה ארוכה, ובפגמים מסוימים בעדותה של המתלוננת, כדוגמת זאת ש"שכחה" להעיד על העגילים שנגנבו ממנה. כמו כן, נטען כי למעשה אין וודאות מהראיות באשר לשעת ביצוע השוד כאשר אין מחלוקת כי במידה והתרחש בשעות הערב המאוחרות, יש למערער אליבי מוצק לשעות אלו. 28. מנגד טען בא כוח המשיבה כי המדובר בתיק שהוכרע על שאלות של מהימנות, כאשר בית המשפט המחוזי אף הזהיר עצמו כי מדובר בעדות יחידה של המתלוננת והצביע על הבעייתיות העולה לכאורה מההודעה במוצג נ' 1, וחרף זאת בחר ליתן בה אמון. בנסיבות אלו ובהתחשב במכלול הסיבות לפיהן מצא בית המשפט כי אין לתת אמון בעדות המערער, אין מקום להתערב בפסק הדין. לעניין חומרת העונש נטען כי זה הולם את חומרתן של העבירות בהן הורשע ונסיבות ביצוען. דיון 29. אם תשמע דעתי, נדחה את הערעור על כל היבטיו. באשר להכרעת הדין והרשעת המערער, מתבסס פסק דינו של בית המשפט המחוזי על קביעותיו באשר למהימנותן של עדות המתלוננת מחד ועדות המערער מאידך. כידוע, אין דרך כלל מתערבת ערכאת ערעור בממצאי עובדה וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). הגיונו של כלל זה ברור הוא, באשר הערכאה הדיונית היא הרואה את המעידים ומתרשמת באופן בלתי אמצעי מדבריהם ומאמינות עדותם (ראו למשל, ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו (לא פורסם, 6.2.2006)). אף באשר לחומרת העונש, לא התרשמתי כי זה חורג מן הראוי או אף מהמקובל בגין מסכת העבירות בהן הורשע המבקש. 30. לגופם של דברים, למערער למעשה שלוש טענות באשר לקביעותיו של בית המשפט המחוזי, הראשונה והעיקרית הינה כי בנסיבות העניין ובהתחשב בהודעת המתלוננת במוצג נ' 1 היה מקום לקבוע כי קיים ספק סביר באשר לזהות המערער כמי ששדד אותה. השנייה, כי שגה בית המשפט המחוזי עת ראה בהיותו של המערער שוהה בלתי חוקי ובהתנהגויות שלו שנבעו מכך, כדוגמת בריחתו מהדירה המשותפת, כנתונים המחזקים אף את עדותה של המתלוננת באשר לשוד. השלישית, כי נפגעה יכולתו של המערער להוכיח חפותו או להצביע על גורם אחר שביצע את השוד בכך שלא נבחנו ראיות נוספות כדוגמת טביעות אצבע וממצאי DNA. לטעמי וכפי שיפורט להלן, בבחינת מכלול הנתונים שעמדו בפני בית המשפט המחוזי, אין לומר כי נפל פגם בקביעותיו באשר למערער. אבחן טענות אלו כסדרן. 31. באשר לטענה הראשונה, היינו, כי יש לראות במוצג נ' 1, הוא ההודעה שנגבתה מהמתלוננת בבית החולים בסמוך לאחר אשפוזה, כיוצר ספק סביר באשר לזיהוי המערער על ידה, איני יכול לקבל טענה זו. על פני הדברים, יוצרת הודעה זו ספק מה באשר לזיהוי המערער אולם לא בכך תמה מלאכתו של השופט. על השופט לבחון ספק זה אף ביחס ליתר הראיות הקיימות בתיק, לרבות הודעותיה האחרות של המתלוננת ועדותה בבית המשפט ולבחון האם לאחר בחינת מכלול הדברים נותר בליבו ספק סביר באשר לזיהויו של המערער כשודד. איני סבור כי כך הוא. כאשר בוחנים אנו את ההודעות הנוספות שנלקחו מפי המתלוננת, רואים אנו כי למעט הודעה זו שניתנה סמוך לטראומה אותה עברה המתלוננת, עניין שיש בו אולי כדי להסביר את הבלבול בו היתה נתונה, עמדה היא בעקביות על זיהויו הוודאי של המערער. כך, במוצג ת' 5 שמתעד את דבריה בעת חילוצה מהדירה (עוד טרם לאשפוזה בבית החולים) מצביעה היא על המערער כמי שהגיע לדירה והכה אותה. מוצג חשוב נוסף, הינו מוצג ת' 3, אשר בו מוצגים דבריה לשוטרת אשר דיברה עימה ביום שלאחרי הודעתה במוצג נ' 1, כאשר עדיין היתה מאושפזת בבית החולים, ובו מסבירה היא כי נזכרה בדברים נוספים ובהם זהותו של המערער כמי שתקף ושדד אותה, וזאת עוד טרם שזומנה לעדות במשטרה ומסרה את הודעתה הסדורה במוצג נ' 2. המתלוננת אף לא נרתעה בעימות שנערך בינה ובין המערער מלהטיח את אשמתו בפניו (מוצג ת' 22). יתרה מכל אלו, בית המשפט המחוזי קבע כי בבחינת עדותה של המתלוננת בפניו ניכרו סימני אמת וזאת תוך שהיה הוא מודע לאותה הודעה שנמסרה במוצג נ' 1. די בכל אלו לטעמי כדי להתגבר על אותו ספק ראשוני המתעורר לאחר קריאת מוצג נ' 1 באשר לזיהויו של המערער. 32. עוד רואה אני להוסיף, כי איני רואה בטענות המערער כל טענה שיש בה כדי לערער על מהימנותה של המתלוננת ולפגום בגרסתה. המתלוננת תכננה לעזוב את הארץ בסמוך למועד האירוע ולמעשה, שהתה בישראל ברשיון במועד זה. לפיכך, אין בסיס לחשוב כי בדתה טענותיה נגד המערער מליבה אך לצורך הישארותה בישראל. עוד יצוין כי עיון במוצג נ' 2 ובעדותה של המתלוננת בבית המשפט מעלה כי היא אינה מצביעה על המערער באופן סתמי כמי ששדד אותה אלא מתארת תיאור מפורט של מאורעות השוד עד לנקודה בה איבדה את הכרתה, לרבות זאת שטרם שתקף אותה המערער דיברה עימו על תיקון דליפה בבית השימוש בדירה המשותפת. תיאור שכזה אינו מתיישב לטעמי עם הטענה כי המערערת שכנעה את עצמה ללא בסיס כי מדובר במערער אף שלמעשה לא ראתה אותו בפועל. 33. אף בבוחני את החיזוקים שמצא בית המשפט המחוזי למסקנותיו, איני סבור כי נפל בהם פגם משמעותי אשר יש בו כדי ליצור ספק סביר באשמתו של המערער. ראשית, באשר לגרסאותיו השונות של המערער, סבור אני כי בדין ראה בית המשפט המחוזי כי נפלו בהן סתירות משמעותיות שיש בהן כדי להפחית את מהימנותה של עדותו עד כדי איון משקלה. באשר ליום האירוע עצמו, בהודעתו הראשונה (מוצג ת' 19) טען המערער כי בשעות הרלוונטיות (19:30-16:00), שהה בדירה ואף הבחין במתלוננת ורק אז הלך לעבודתו בבית האבות "נאות מונטיפיורי". גרסה הנתמכת גם בכך שעל פי רישומי המקום, החל הוא את עבודתו בשעה 19:29. ודוק, עיון בהודעה זו מראה, כי המבקש לא טען כי אינו זוכר מה עשה אותו יום או כי זו שגרת יומו דרך כלל בימי רביעי אלא ענה לגופן של שאלות ובאשר ליום השוד עצמו. משכך, נראה השינוי בגרסתו בעדותו בבית המשפט, לפיה לא חזר כלל לדירה המשותפת אלא הלך ישר מעבודתו הראשונה (בחברת "דיסקרט") לבית האבות, כגרסה מאולצת שאינה נתמכת בכל בדל של ראיה, שכל כולה נועדה על מנת להרחיקו מהאירוע. 34. התנהלות דומה של המערער רואים אנו אף באשר למפגש בינו ובין המתלוננת במונית שירות בתל אביב פרק זמן מסוים לאחר השוד הנטען. בהודעתו הראשונה במשטרה (מוצג ת' 19) הודה המערער כי במפגש זה הטיחה המתלוננת בפניו כי הוא זה ששדד אותה ואילו בעדותו בבית המשפט שינה לפתע גרסתו וטען כי הוא זה שיזם עימה את השיחה והיא הכחישה כלל שנשדדה. שוב, אין לטעמי אלא לפרש שינוי זה כניסיון מצד המערער להרחיק עצמו מן האירוע ולערער ללא יסוד את מהימנותה של המתלוננת. 35. נקודה נוספת עליה רואה אני להצביע בעניין זה הינה הכחשתו של המערער כי הוא מכיר אדם בשם ריאד או ראד, אותו חבר אשר עבד עימו בחברת "דיסקרט" ונעלם יחד עימו ואשר תיאורו הולם את תיאור המתלוננת כמי שליווה את המערער בשוד, וזאת חרף הודעתו של מעסיקו, שאין סיבה לפקפק בה, כי השניים אכן היו חברים ועבדו יחדיו. 36. באשר ליתר הסתירות בגרסאותיו של המערער, עליהן הצביע בית המשפט המחוזי, אודה כי לטעמי משקלן מועט יותר. הכחשותיו השונות כי עשה שימוש בשמות בדויים נוספים והשימוש בתעודות ובמסמכים מזויפים וגרסאותיו השונות לגבי מספר ילדיו ועיסוקיו במהלך שנותיו בישראל, יש בהם כדי להצביע על פגיעה במהימנות גרסתו, ואולם, דברים אלו, בדומה לבריחתו מדירת המגורים ומהמקומות בהם עבד, ניתן אולי להסביר בחששו כי ייתפס על ידי המשטרה כשוהה בלתי חוקי ויגורש מישראל. אומנם, אין אני סבור כי יש בכך הסבר מלא למכלול ההתנהגויות המחשידות של המערער, ובמיוחד כאשר לא חזר הוא למקום העבודה, או שלח מי מטעמו, אף כדי לקחת את יתרת השכר שהגיע לו. אך יש בכך כדי ליתן הסבר אלטרנטיבי להתנהגותו, הסבר שאין אפשרות לבטלו בלא כלום. יחד עם זאת, ברי כי אף אם אין בדברים אלו כדי לחזק משמעותית את גרסת המתלוננת אין בהם אף כדי לתמוך בגרסת המערער. כשם שנאמר לעיל, סבור אני כי אף ללא תימוכין אלו די בחומר שהיה מונח בפני בית המשפט המחוזי כדי לבסס היטב את מסקנותיו. 37. טרם אסיים חלק זה של דברי, אציין כי לא ראיתי אף בטענות המערער באשר לאי ביצוע בדיקות DNA או טביעות אצבעות כדי לשנות ממסקנתי זו. דרך כלל מצווה המשטרה למצות את כיווני החקירה המצויים בפניה ובמקומות המתאימים אף לבחון ראיות ממין אלו. אך אין בכך כדי לומר כי מקום שלא נבחנו ראיות ממין זה אין להרשיע את הנאשם. בנסיבות העניין, נימק בית המשפט המחוזי מדוע לא ראה פגם בהיעדר בדיקות אלו, וזאת מהטעם שלאור מגוריו של המערער בדירה, חזקה שטביעות אצבעותיו היו מצויות בה ואין כל בסיס להניח כי ממצאי DNA היו מעלים ממצא שונה, משאין בתיאור השוד כדי להראות מדוע השאיר השודד ממצאים כאמור בזירת האירוע. בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי באי ביצוע הבדיקות נפגעה הגנתו של המערער או כי היה בביצוען כדי לשנות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי. 38. משזו מסקנתי, נותר לי רק לבחון האם חרג העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער מן הראוי במידה המצדיקה את התערבות ערכאה זו. לא שוכנעתי כי כך הוא. המדובר במעשה שוד אכזרי של תושבת זרה אשר מצויה היתה במצב של מצוקה, כאשר בעלה נתון במעצר וכל כוונתה לעזוב את ישראל ביום שלאחרי. אין מנוס מהתחושה כי המערער ניצל מצוקה זו ואת אמונה של המתלוננת בו ויתכן אף שקיווה כי עקב היותה תושבת זרה ותכנונה לחזור למולדובה, תחשוש מלפנות למשטרה בתלונה ותעזוב את ישראל כך שהוא יחלץ ממעשיו בלא כל עונש. אף בחינת הרשעותיו הנוספות של המערער מעלות כי אף שאין מדובר ככל הנראה באדם שחדר לישראל על מנת לבצע בה מעשים פליליים או מעשי איבה, עדיין הפר הוא את החוק באופן שיטתי ולאורך תקופה ממושכת. בנסיבות אלו, אין לומר כי העונש שהשית עליו בית המשפט המחוזי חורג מן הראוי ואיני רואה מקום להתערבותנו. סוף דבר אשר על כן ומהטעמים שנפרסו לעיל, אמליץ לחבריי כי נדחה את הערעור. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ' באייר התשס"ט (14.5.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08008290_H06.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il