פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"א 8289/02
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8289/02
וערעור שכנגד
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' א' לוי
המערער
ליאור גודלבלום
נ ג ד
המשיבות:
1. הדר חברה לביטוח בע"מ ואח'
2. אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.7.2002 בתיק א' 1461/97 שניתן על ידי כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור
תאריך הישיבה: ד' בסיון תשס"ג (4.6.2003)
בשם המערער עו"ד אהרון ברקאי
בשם המשיבות: עו"ד משה עבדי
פסק-דין
המערער (הוא המשיב בערעור שכנגד), יליד 29.3.1971, נפגע בתאונת דרכים בהיותו כבן 26 שנים. כתוצאה מן התאונה, נחבל קשות בגופו, והיה צורך לקטוע את ידו הימנית גבוה מעל המרפק. את נזקיו הוא תבע מידי המשיבות (הן המערערות בערעור שכנגד). ראשי הנזק שנתבעו על ידו כללו הפסדי השתכרות בעבר ובהווה, הוצאות סיעוד והוצאות רפואיות. בין ההוצאות שנתבעו על-ידו, בבית המשפט המחוזי, נכללו מחיר התקנת תותבת לידו הימנית ומחיר החלפתה לעיתים מזומנות. בנוסף על אלה, קבע את הוצאות הניידות המוגברות שלו וכן הוצאות מימון והוצאות ביגוד.
בית המשפט המחוזי פסק לתובע בגין נזקיו הממוניים והלא ממוניים סכום כולל של 2,015,041 ש"ח בניכוי תשלומי הקצבאות שיגיעו לידיו מידי המוסד לביטוח לאומי. כנגד שומת הנזק משיגים הן המערער והן המשיבות. המערער מלין על מיעוט הפיצויים שנפסקו לו, ואילו המשיבות סבורות כי בית המשפט הפריז בפסיקת דמי הנזק.
טענות הצדדים סבות על כל ראשי הנזק, אולם נראה כי יש ליתן את הדעת, בעיקרו של דבר, לטענות הנסבות על הפסד ההשתכרות וההוצאות הרפואיות המיוחדות.
אשר לראש הנזק של הפסד ההשתכרות, לא מצאנו עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט קמא הביא בחשבון החלטתו את שיעור הנכות הרפואית של המערער, את גובה השכר שהוא היה עשוי להשתכר אלמלא התאונה ואת הגריעה מכושר ההשתכרות. בית המשפט נתן דעתו גם לאישיותו החיובית של המערער, שעשה מאמצים ראויים לכל שבח לשקם את עצמו. התוצאה אליה הגיע בית המשפט היא תוצאה סבירה, ויש לדחות הן את טענת המערער והן את טענות המשיבות, בערעור שכנגד, בכל הנוגע לראש נזק זה, בעבר ובעתיד גם יחד.
לא מצאנו דרך להתערב גם בהחלטת בית המשפט המחוזי בכל הנוגע להוצאות הרפואיות החורגות מן הזכאות הכלולה בסל הבריאות המשתלם מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. המערער מכוון את עיקר טענותיו כנגד הסתמכותו של בית המשפט קמא על עדותו, בבית המשפט, של המומחה הרפואי בתחום השיקום האורתופדי. הוא מלין על עצם מינויו של המומחה הזה בשל שלדעתו היה ראוי להמירו במומחה אחר מחמת היעדר ניסיון מספיק בנושאים הקשורים לשימוש בתותבת. טענות אלה הועלו במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, ובית המשפט מיאן להיענות לבקשה לבטל את מינויו של המומחה השיקומי. בית המשפט התרשם כי לזכות המומחה ניסיון מקצועי די לצורך מתן חוות דעת ומתן עדות בתחום המצומצם שלשמו נתמנה, ובדין קבע כי העובדה שהמומחה אינו רשום כמומחה לשיקום אין בה, כשלעצמה, כדי לשמש עילה לביטול מינויו. מכל מקום, בית המשפט הוא אשר מכריע גם בשאלות השיקומיות בהן מסייע המומחה.
החלטתו של בית המשפט המחוזי בשאלת טיב התותבת שבה עשוי המערער לעשות שימוש ושראוי לפצות אותו בגינו מעוגנת כראוי בנתונים שהובאו בפניו. אין לקבל את טענת המערער כי ראוי היה להניח כי המערער יעשה שימוש בתותבת אחרת, יקרה יותר, ולא שוכנענו בטענת המשיבות כי ראוי היה להניח, לצורך שומת הנזק, כי המערער לא יעשה שימוש בתותבת כלשהי בשל אי-הנוחות ובשל חוסר התועלת שבשימוש כזה, בהתחשב במהות הקטיעה. קביעתו של בית המשפט בעניין זה - ובפועל יוצא מכך סכום הפיצוי שפסק בראש נזק זה - היא קביעה סבירה. כיוון שכך, אין להתערב גם בהוראה זו של בית המשפט.
התוצאה מכל אלה, שדין הערעור להידחות ודין הערעור שכנגד להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ד' בסיון תשס"ג (4.6.2003).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02082890_P04.doc/אמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il