איינאו וודאג נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8288/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8288/11 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט א' שהם המערער: איינאו וודאג נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 02.10.2011 בתיק פ"ח 36422-08-10 שניתן על- ידי כבוד השופטים: ש' דותן, ש' שוחט ו-ד' אבניאלי תאריך הישיבה: ה' בכסלו התשע"ג (19.11.2012) בשם המערער: בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד שלומציון גבאי-מנדלמן עו"ד אוהד גורדון גב' ברכה וייס פסק-דין הנשיא א' גרוניס: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ש' דותן, כבוד השופט ש' שוחט וכבוד השופטת ד' אבניאלי) מיום 2.10.2011, שבו הוטל על המערער, יליד 1991 שהורשע בהתאם להסדר טיעון בשתי עבירות מין ובעבירות נוספות, עונש כולל של 15 שנות מאסר בפועל ושתי תקופות של מאסר על תנאי (האחת בת שנתיים והאחרת בת שישה חודשים). כן חויב המערער בתשלום פיצוי לשתי המתלוננות בעבירות המין בהן הורשע – לאחת מהן פיצוי בסך 30,000 ש"ח ולאחרת פיצוי בסך 40,000 ש"ח. הערעור שלפנינו מופנה נגד עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער. 2. במסגרת הסדר הטיעון שהושג בין המערער לבין המשיבה, שלא כלל הסכמה לעניין העונש, הורשע המערער על-פי הודאתו ביום 10.3.2011 בשלושה אישומים שונים (האישומים יוצגו להלן בהתאם לסדרם הכרונולוגי ולא בהתאם לסדר בו הם מופיעים בכתב האישום). על-פי האישום הראשון כרונולוגית (האישום השלישי בכתב האישום), ביום 13.8.2010 בסמוך לשעה 10:20 תקף המערער את המתלוננת (להלן: המתלוננת הראשונה) בשירותי הנשים בבניין התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. המערער אחז בגרונה של המתלוננת הראשונה בשתי ידיו בעודה מנסה להיאבק עמו ומתחננת כי לא יפגע בה ולא יהרוג אותה. המערער מצדו דרש מהמתלוננת הראשונה שתקיים עמו יחסי מין וכך יימנע מלפגוע בה. נוכח האלימות שהפעיל כלפיה וחששה כי יפגע בה שוב היא חדלה מלהיאבק בו תוך שציינה את חששה ממחלות. המערער הוריד את מכנסיו ותחתוניו ולבש קונדום, ואילו המתלוננת הראשונה, נוכח חששותיה מהמערער, הורידה את מכנסיה ותחתוניה עד לברכיה. בשלב זה החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת בניגוד להסכמתה החופשית עד אשר הגיע לסיפוקו המיני. המערער אף דרש מהמתלוננת הראשונה כסף וזו נתנה לו סכום של 35 ש"ח נוכח חששה ממנו, והוא אף נטל ממנה את מכשיר הטלפון הסלולארי שלה. עוד צוין באישום זה, כי כתוצאה מתקיפתו וממעשיו של המערער נגרמו למתלוננת הראשונה שריטות בגבה. בגין מעשיו אלה הורשע המערער בעבירות של אינוס, שוד ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. האישום השני כרונולוגית (האישום הראשון בכתב האישום) מתייחס למעשים שאירעו בליל אותו יום. על-פי אישום זה, בלילה שבין ה-13.8.2010 ל-14.8.2010 בילו המתלוננת (להלן: המתלוננת השנייה) והמערער, שהייתה ביניהם הכרות שטחית מוקדמת, יחד עם חברים משותפים באזור יפו. בשלב מסוים, בסמוך לשעה 5 בבוקר, ביקשה המתלוננת השנייה להגיע לבית אחיה ביפו והמערער אמר לה שילווה אותה. המערער החל להוביל את המתלוננת השנייה, שאמרה לו כי אינה מעונינת ללכת בדרך זו. בשלב זה הפיל המערער את המתלוננת השנייה על הקרקע, משך בשערה וסטר בפניה ובתגובה זו בעטה בו. המערער רכן מעל המתלוננת השנייה וניסה להוריד את מכנסיה בכוונה לבעול אותה ללא הסכמתה החופשית, אולם הוא לא הצליח לעשות כן. המתלוננת השנייה צעקה לעזרה והמערער מצדו סתם את פיה בידו ואף היכה אותה באמצעות מכת אגרוף לפניה. או אז הגיעו למקום עוברי אורח ששמעו את צעקותיה של המתלוננת השנייה והמערער נמלט. כתוצאה מתקיפתו וממעשיו של המערער נגרמו למתלוננת השנייה פציעות שונות והיא נזקקה לטיפול רפואי. בגין אישום זה הורשע המערער בעבירות של ניסיון אינוס בנסיבות מחמירות ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. האישום השלישי כרונולוגית (האישום השני בכתב האישום) עניינו באירוע שהתרחש בסמוך לאחר אירוע התקיפה ביפו שתואר לעיל. בעקבות אירוע התקיפה הגיעו בסמוך לשעה 6 בבוקר שלושה שוטרים לדירתו של המערער בבת-ים במטרה לעצרו. המערער השתולל והתנגד למעצרו, ניסה לדקור את אחד השוטרים ותקף את האחרים, ואף איים על אחד השוטרים וגרם נזק לניידת המשטרה. בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, ניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות (באמצעות סכין), איומים וחבלה במזיד. 3. עוד יצוין, כי המערער הורשע על ידי בית משפט קמא, בהתאם להודאתו, בשלושה אישומים נוספים, שמקורם בכתב אישום שהוגש נגדו לבית משפט השלום בראשון-לציון וצורף, לבקשתו, להליך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. כתב אישום זה כלל שלושה אישומים שבגינם הורשע המערער בשורה של עבירות. בגין האישום הראשון הורשע המערער בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, איומים, שימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר והעלבת עובד ציבור. בגין האישום השני הורשע המערער בעבירה של חבלה במזיד ברכב. בגין האישום השלישי הורשע המערער בעבירות של הסגת גבול פלילית, התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים וניסיון גניבה. 4. גזר דינו של בית המשפט המחוזי ניתן, כאמור, ביום 2.10.2011. בית המשפט עמד על החומרה הטמונה בעבירות מין, המחייבת ענישה מרתיעה ומחמירה. כן ציין בית משפט קמא כי בכל הנוגע לעבירות מין יש להעדיף את הצורך במתן ביטוי הולם לחומרת המעשים על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם. שיקולים נוספים עליהם עמד בית המשפט היו האלימות שהפעיל המערער, ביצוע מעשיו במקומות ציבוריים והנזקים שנגרמו למתלוננות. בעניינה של המתלוננת הראשונה התייחס בית משפט קמא לתסקיר שנערך בעניינה. מתסקיר זה עולה כי המתלוננת הראשונה עברה טלטלה נפשית קשה מאוד בעקבות האירוע. היא טרם החלה להתמודד עם הטראומה ועודנה מנסה לאסוף את שברי חייה. סיכויי השיקום שלה להערכת עורכת התסקיר הם נמוכים. כן עמד בית המשפט המחוזי על עצמת המהלומות שספגה המתלוננת השנייה מהמערער, כעולה מהצילומים שצולמו על ידי המשטרה. בית המשפט הוסיף עוד כי ניתן להניח שהטראומה שחוותה המתלוננת השנייה מצאה ביטוי גם במצבה הנפשי. מטבע הדברים עמד בית המשפט גם על השיקולים הנוגעים למערער עצמו. בית המשפט מצא כי מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער ואף מחוות הדעת שהוגשה מטעם ההגנה עולה כי על אף הודאתו נמנע המערער מנטילת אחריות מלאה על מעשיו. כן התייחס בית המשפט למחלוקת המקצועית שהתעוררה באשר לסיכויי השיקום של המערער, כפי שבאה לידי ביטוי בהבדלים בין חוות דעתו של שירות המבחן למבוגרים לחוות הדעת מטעם המערער. בסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה כי גם אם קיים במערער פוטנציאל ערטילאי לשיקום עתידי, הרי בהעדר חרטה אמיתית וכנה ונטילת אחריות על מעשיו, קשה למצוא עבורו נקודת אחיזה ראשונית שעליה ניתן להשתית הליך שיקומי משמעותי. בנוסף התייחס בית המשפט לנסיבות לקולה בעניינו של המערער. בית המשפט ציין כי יש ליתן משקל להודאת המערער במיוחס לו, שמנעה את הסבל הכרוך בהעדת המתלוננות והביאה לחסכון בזמן שיפוטי יקר. כמו כן התייחס בית משפט קמא לנסיבותיו האישיות של המערער. בהקשר זה עמד בית המשפט על גילו הצעיר של המערער בעת ביצוע המעשים ועל משבר ההגירה שחוותה משפחתו עם עלייתה למדינת ישראל לפני כשמונה שנים. 5. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי יש להטיל על המערער עונש חופף של 14 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים בגין שני האישומים הנוגעים לעבירות המין שביצע. בנוגע ליתר האישומים בהם הורשע המערער (העבירות הנוגעות לתקיפת השוטרים שבאו לעצרו והעבירות שמקורן בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בראשון-לציון) הוטלו על המערער 12 חודשי מאסר בפועל, שירוצו במצטבר ל-14 שנות המאסר בפועל בגין עבירות המין והעבירות הנלוות להן, וכן שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים. עונש המאסר בפועל הכולל שנגזר על המערער עומד, אפוא, על 15 שנות מאסר מיום מעצרו בתאריך 14.8.2010. כן חויב המערער בתשלום פיצוי בסך 40,000 ש"ח למתלוננת הראשונה ובסך 30,000 ש"ח למתלוננת השנייה. 6. בערעורו לפנינו טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לנסיבות לקולה שהתקיימו בעניינו. בהקשר זה מדגיש המערער את הודאתו בביצוע העבירות, שמנעה את הסבל הכרוך בהעדת המתלוננות וחסכה זמן שיפוטי. כן מציין המערער את גילו הצעיר בעת ביצוע העבירות, את עלייתו לארץ בגיל 13 ואת העובדה שגדל במשפחה קשת יום. כן עומד המערער על כך שמהאבחון הפסיכולוגי שנערך לו עולה כי הוא בעל אינטליגנציה גבולית, אם כי תפקודו על גבול הפיגור נובע, ככל הנראה, מרקע סביבתי ולא בהכרח אורגני. בנוסף משיג המערער על קביעתו של בית משפט קמא כי לא ניתן לבסס המלצה שיקומית על נטילת אחריות חלקית על המעשים אלא רק על חרטה אמיתית וכנה ולקיחת אחריות מלאה על העבירות שביצע הנאשם. המערער מפנה גם למספר פסקי דין, לרבות בפסיקת בית משפט זה, שבהם הוטלו עונשים חמורים פחות על נאשמים, שהורשעו בעבירות של אינוס ובעבירות מין אחרות לאחר שמיעת ראיות. המשיבה מצדה טוענת כי יש לדחות את הערעור, וכי אין להתערב בגזר הדין שהטיל בית המשפט המחוזי. המשיבה מדגישה את האלימות שהפעיל המערער כלפי שתי המתלוננות ואת ניסיונו לדקור שוטר, המלמדים לשיטתה על המסוכנות הנשקפת ממנו. בנוסף מפנה המשיבה לתסקיר הקורבן שנערך בעניינה של המתלוננת הראשונה ועומדת על הפגיעה הנפשית הקשה שגרם לה המערער. 7. השאלה הניצבת לפנינו היא, אפוא, האם יש להקל בעונשו של המערער כמבוקש על ידו. כנקודת מוצא שומה עלינו לזכור כי ככלל אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בנקל בעונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית. בפרשה שלפנינו דומה כי השיקולים לחומרה באשר למידת עונשו של המערער הם בעלי עוצמה רבה יותר מהשיקולים לקולה. המערער ביצע בתוך פחות מיממה שתי עבירות מין חמורות שהיו כרוכות בהפעלת אלימות כלפי הקורבנות, כאשר אחת מהן לא הושלמה אך בשל התערבותם של עוברי אורח. עבירות אלה מחייבות ענישה מחמירה ומרתיעה, שתשקף את עוצמת הסלידה החברתית מהפגיעה הקשה בכבוד ובאוטונומיה של קורבנות עבירות אלה, כמו גם את הנזקים הפיזיים והנפשיים הנגרמים להן. האלימות הרבה שבה נהג המערער, ובכלל זה כלפי השוטרים שהגיעו לעצרו, מצביעה על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. כמו כן, במקרה דנא תסקיר הקורבן שנערך לגבי המתלוננת הראשונה מלמד על הטראומה הנפשית הקשה שנגרמה לה בעקבות אינוסה על ידי המערער, שממנה היא מתקשה להתאושש עד היום. בהקשר זה עומדת עורכת התסקיר על הסימפטומים הפוסט-טראומטיים המשמעותיים מהם סובלת המתלוננת הראשונה, ובהם אובדן האמון בעולם ובבני אדם, ובפרט בגברים, חששה להישאר בגפה, רגשות האשמה והבושה שלה והפרעות השינה מהן היא סובלת. נוכח הנתונים המפורטים לעיל ראוי להטיל על המערער עונש שישקף את חומרת מעשיו, כמו גם את המסוכנות הנשקפת ממנו ואת עוצמת הפגיעה בשתי המתלוננות. עוד יצוין, כי נראה שנוכח העדר נכונותו של המערער ליטול אחריות מלאה על מעשיו ולהביע חרטה כנה על שביצע סיכויי השיקום שלו הם על פני הדברים מוטלים בספק. בהקשר זה יצוין, כי השתלבותו האפשרית של המערער בהליך טיפול בעברייני מין בין כתלי הכלא היא עניין הנתון לשיקול דעתו המקצועי של שירות בתי הסוהר, ואיננו רואים לנכון להביע דעה בסוגיה זו. 8. יחד עם זאת, אנו סבורים כי בית משפט קמא לא ייחס משקל מספיק להודאת המערער במיוחס לו. הודאה זו, אף אם אינה מבטאת נטילת אחריות מלאה של המערער על המעשים בהם הורשע, יש בה, למצער, יותר מגרעין של נטילת אחריות. שיקול בעל משקל גבוה יותר הוא שההודאה מנעה את הצורך להעיד את המתלוננות. עדותה של מתלוננת בעבירת מין עלולה להיות קשה וטראומטית מבחינתה. אכן, אין מנוס מלהעיד מתלוננת כאשר הנאשם כופר בעובדות. על כן, אם נאשם מודה בעובדות שבכתב אישום המייחס לו עבירת מין נחסך מן הקורבן הצורך להעיד, על כל הסבל הכרוך בכך. בהחלט ייתכן שבמקרים מסוימים ההודאה באה כמהלך מחושב ולא מתוך רצון אמיתי למנוע את הטראומה הנוספת מן הקורבן. בין כך ובין כך, התוצאה של ההודאה פועלת, מנקודת המבט הנזכרת, לטובת הקורבן. דומה שבית משפט קמא לא נתן משקל מספיק לשיקול האמור. שיקול נוסף, אם כי בעל משקל נמוך יותר, הוא החיסכון בזמן שיפוטי עקב העובדה שלא היה צורך בשמיעה מלאה של המשפט. לפיכך, נראה כי מן הראוי להפחית במידת מה את עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער בגין שני האישומים הנוגעים לעבירות המין. על כן, יופחת עונש המאסר בפועל שירצה המערער בגין שני האישומים הנזכרים מ-14 שנות מאסר ל-12 וחצי שנות מאסר. יתר רכיבי גזר הדין שהוטל על המערער יישארו על כנם, ובכלל זה עונש המאסר המצטבר, כך שעונש המאסר הכולל בפועל יעמוד על 13 וחצי שנות מאסר. לא יחול שינוי במרכיביו האחרים של העונש. 9. לפיכך הערעור מתקבל חלקית, כאמור בפסקה 8 לעיל. ניתן היום, י"ג בכסלו התשע"ג (27.11.2012). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11082880_S03.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il