פלוני נ. כבוד בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8287/19 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים 2. בית הדין הרבני האיזורי בחיפה 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד חגי אורגד פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו עתירה המכוונת נגד 16 החלטות ופסקי דין שונים של המשיבים 2-1, בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: "בית הדין הרבני הגדול") ובית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: "בית הדין הרבני האזורי"), אשר ניתנו בין השנים 2019-2017, ועניינם הסדרי שהות של קטין וחלוקת משאבים בין בני זוג בעקבות גירושין. העותר והמשיבה 3 (להלן: "המשיבה") נישאו זה לזו בשנת 2013 ונולד להם ילד אחד, יליד שנת 2015 (להלן: "הילד")). בשנת 2016 נפרדו בני הזוג וביום 27.6.2016 הם התגרשו בבית הדין הרבני האזורי בהסכמתם. בהתאם להחלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 29.1.2017 ניתנה למשיבה משמורת מלאה על הילד, ולעותר נקבעו הסדרי שהות. ביום 13.12.2018 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בשאלת איזון המשאבים בין בני הזוג בגדרו חויב העותר בתשלום הכתובה ונקבע איזון משאבים בהתאם לדו"ח אקטואר (להלן: "פסק הדין בעניין חלוקת הרכוש"). ביום 22.7.2019 דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעורו של העותר על פסק הדין בעניין חלוקת רכוש. מהנספחים שצורפו לעתירה עולה כי העותר הגיש לבית הדין האזורי ולבית הדין הרבני הגדול מספר רב של בקשות בנוגע לשני עניינים עיקריים: האחד, בקשות בקשר עם משמורת הילד וזמני השהות עמו וכן העתקת מקום מגורי המשיבה והילד; השני, בקשות בקשר עם פסק הדין בעניין חלוקת הרכוש. מפאת ריבוי ההחלטות עליהן מלין העותר, לא ראינו מקום לפרט על כל אחת ואחת מהן. ביום 12.12.2019, בחלוף חודשים ואף שנים ממועד מתן ההחלטות האמורות, הוגשה העתירה שלפנינו. בעתירה נטענו ערב רב של טענות. אלו המרכזיות בהן: האחת, כי בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול (להלן, יחדיו: "בתי הדין הרבניים") התעלמו מסוגיות אשר הובאו לפתחם, ובכך פגעו בזכות העותר לגישה לערכאות; השנייה, כי ההחלטות המאוחרות בעניין המשמורת על הילד התקבלו על ידי בתי הדין הרבניים מבלי שהתבקש תסקיר עדכני, וכי התסקיר האחרון שנערך לצדדים התבצע מבלי שהילד היה נוכח; השלישית, כי בתי הדין הרבניים לא נעתרו לבקשות חוזרות ונשנות מצד העותר לקבל תסקיר עדכני; הרביעית, כי חרף בקשת העותר לא התקיים בבתי הדין הרבניים דיון בעניין העתקת מקום מגורי המשיבה והילד; החמישית, טענות נגד הטלת הוצאות על העותר; לבסוף, הועלו טענות שונות נגד חלוקת הרכוש בין בני הזוג. דין העתירה להידחות על הסף, ללא צורך בקבלת התייחסות המשיבים. בעתירתו, טוען כאמור העותר נגד 16 החלטות ופסקי דין שניתנו במהלך שלוש שנים על ידי בתי הדין הרבניים במסגרת ההליכים שבינו לבין גרושתו. העותר מדגיש כי פנייתו לבית משפט זה נעשתה "לאחר שמוצו ההליכים והדלתות נטרקו בפניו" (סעיף 32 לעתירה. כן ראו גם סעיף 42 לעתירה). ואולם, כפי שנפסק לא אחת, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים שבהם נפל בהחלטות פגם משמעותי כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק. כך בעניינים מהותיים, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעניינים דיוניים, בהם מסור מראש שיקול דעת רחב לערכאה המנהלת את הדיון (בג"ץ 6144/14 צ'רטקוב נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 9 (15.9.2014)). עיון בעתירתו של העותר מעלה כי כלל טענותיו הן בעלות אופי ערעורי מובהק, בהיותן נטועות בעובדות הסכסוך הקונקרטי, ובשיקול הדעת השיפוטי שהופעל על ידי בתי הדין הרבניים בניהולו. ככאלה, אין הן מצדיקות את התערבותנו. סוף דבר: העתירה נדחית. משלא נתבקשה התייחסות, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ה' בטבת התש"ף (‏2.1.2020). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19082870_Y01.docx למ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il