פלוני נ. עו"ד אופיר פדר - מנהל המיוחד לנכסי החייבת

פסק-דין בתיק ע"פ 8287/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8287/14 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט מ' מזוז המערערת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד אופיר פדר - מנהל מיוחד לנכסי החייבת 2. הכונס הרשמי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה א' אורנשטיין) מיום 20.10.2014 בתיק פש"ר 49831-01-13 תאריך הישיבה: י"א באדר התשע"ה (2.3.2015) בשם המערערת: עו"ד ירון סהר בשם המשיב 1: בעצמו; עו"ד גלית שוקרון בשם המשיב 2: עו"ד שימרית מלמן פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה א' אורנשטיין) מיום 20.10.2014 בתיק פש"ר 49831-01-13, בגדרה ניתן צו למאסרה של המערערת - חייבת הנמצאת בהליך פשיטת רגל המתברר בבית המשפט המחוזי. 2. אלה הן עיקרי העובדות הצריכות לענין: המערערת עבדה בעסקו של אביה בבורסת היהלומים. לאחר פטירתו בשנת 2004, המשיכה לקיים את העסק עד שנקלעה לחובות. לגרסתה, בשנת 2006, לאחר שנקלעה לחובות, פנו אליה נושים אחדים ואיימו על חייה ועל חיי ילדיה. המערערת נאלצה למכור שתי דירות שהיו בבעלותה, ואת תמורתן בשווי 1,150,000 דולר מסרה לנושים אלה. נוכח האמור, לטענת המערערת, לא נותרו בידה כספים לשלם לנושים האחרים, ובשנת 2009 הגישה בקשה למתן צו כינוס ולהכרזת פשיטת רגל. ברם, לאחר זמן-מה בוטל ההליך משום שהמערערת סירבה למסור למנהל המיוחד שמונה בהליך את שמות הנושים שלהם מסרה את תמורת הדירות שמכרה כאמור. 3. בשנת 2013 הגיש נושה של המערערת בקשה למתן צו כינוס ולהכרזת פשיטת רגל. גם הפעם התבקשה המערערת למסור את פרטי הנושים שלהם מסרה את תמורת הדירות שמכרה, אך היא נותרה בסירובה. המנהל המיוחד שמונה בהליך זה (המשיב 1) הגיש בקשה לבית המשפט לחייב את המערערת לחשוף את שמות הנושים. בבקשתו טען, כי עם חשיפת שמות הנושים ניתן יהיה להתחקות אחר הכספים ששולמו ולדרוש את השבתם. המערערת התנגדה לבקשה מן הטעם כי אם תמסור את שמות הנושים, עלולים אלה לפגוע בה ובילדיה. עוד טענה, כי גם אם תמסור את שמות הנושים לא יוכל המנהל המיוחד לתבוע את השבת הכספים שכן המועד לביטול הענקה, בהתאם לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), כבר חלף. 4. ביום 19.2.2014 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתו של המנהל המיוחד, ונתן צו שלפיו על המערערת למסור למנהל המיוחד את שמות הנושים. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי לא ניתן לקבל את עמדת המערערת שכן משמעות הדברים היא כי נושה אשר פעל כדין והגיש תביעת חוב יידחה מפני נושה אחר שנקט בדרכים לא כשרות לגבות את המגיע לו. כמו כן נקבע, כי אין להכריע בשלב זה בטענת המערערת לפיה גם אם תמסור את שמות הנושים לא ניתן יהיה לתבוע את השבת הכספים. הודגש, כי בהעדר מלוא הפרטים, לרבות בנוגע למועדים, לא ניתן להכריע בענין, וכי אין לשלול את טענת המנהל המיוחד כי מדובר בהענקה אסורה לפי הפקודה. לבסוף הודגש, כי טענת המערערת באשר לחשש לחייה ולחיי בני משפחתה לא יכולה לשנות באשר לתוצאה המתחייבת. זאת, משום שקבלת טענה מעין זו משמעה שכל חייב יוכל להעניק כספים שלא במסגרת הליך פשיטת רגל ולטעון לאחר-מכן כי הדבר נעשה בשל סכנה שנשקפה לו. 5. חרף החלטתו האמורה של בית המשפט התמידה המערערת בסירובה. המנהל המיוחד ביקש להורות על מאסרה לשם אכיפת הציות. ביום 20.10.2014 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה והורה על מאסרה של המערערת לתקופה של 14 ימים. לצד זאת קבע, כי בחלוף ימים ספורים ייקבע דיון לפני בית המשפט על-מנת לבחון אם ניתן יהיה לייתר את המשך המאסר. בנוסף הודגש, כי המערערת יכולה למסור את פרטי הנושים לבית המשפט ולמנהל המיוחד בלבד, תוך הטלת איסור פרסום על הפרטים, ובכך לייתר את המאסר. על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו. 6. לטענת המערערת, נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה מצדיקות את קבלת הערעור וביטול המאסר שעליו הורה בית המשפט המחוזי. ארבע הן טענותיה המרכזיות: האחת, כי מאסרה יותיר את בנה המאומץ, שסובל מלקויות נפשיות קשות, ללא השגחה וטיפול, שכן הבן אינו בקשר עם אביו הביולוגי ולמערערת אין בן זוג שיוכל לתמוך בבן בזמן שהותה במאסר. השנייה, כי סירובה למסור את שמות הנושים לא נעשה מתוך ניסיון להסתיר כספים, אלא בשל חשש לחייה ולחיי ילדיה. נטען, כי הדרישה לבחור בין החלופות - מסירת שמות הנושים או ריצוי מאסר - מנוגדת לכללי הצדק הטבעי והיא אינה מתיישבת עם ערכי היסוד של שיטת המשפט הישראלית. השלישית, כי סנקציית המאסר איננה מידתית בנסיבות המקרה, נוכח ההכרה בערך של קדושת החיים וחשיבותה של הזכות לחירות. הרביעית, כי לא תהיה תועלת בחשיפת שמותיהם של הנושים, שכן ממילא לא ניתן יהיה לגבות מהם את הכספים ששולמו. כמו כן נטען, כי בכל מקרה לא ניתן יהיה לפעול לביטול העדפתם של נושים אלה מכוח סעיף 98 לפקודה, שכן המועדים הרלוונטיים כבר חלפו. אשר לאפשרות של ביטול הענקה מכוח סעיף 96 לפקודה, נטען כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן עד להחלטת בית המשפט מיום 19.2.2014 לא נטענה טענה זו. לחלופין נטען, כי בנסיבות המקרה דנן, ואף שהדבר נהוג רק בהליך הפלילי, יש מקום לאפשר למערערת לרצות את המאסר בדרך של עבודות שירות, ובכך למתן את חוסר המידתיות של הסנקציה שהוטלה עליה. לחלופי חלופין נטען, כי יש מקום לקבוע כבר עתה כי המאסר שעליו הורה בית המשפט המחוזי יהיה קצוב ולא יתחדש. 7. מנגד, טוען המנהל המיוחד כי יש לדחות את הערעור. ראשית, מציג המנהל המיוחד תמונה שונה מזו שמציגה המערערת. לטענתו, לא מן הנמנע כי המערערת כלל אינה מאוימת, כפי טענתה, ולמעשה היא מסתירה את הכספים שלכאורה נמסרו לנושים בדרך לא כשרה. המנהל המיוחד מצביע על אינדיקציות שונות באורחות חייה של המערערת, כפי שעולה מדו"חות שונים, וביניהם דו"ח המנהל המיוחד בהליך פשיטת הרגל הראשון שנפתח לבקשת המערערת. לגופם של דברים, טוען המנהל המיוחד כי אין מקום לקבל את טענותיה של המערערת, בשל מספר טעמים: ראשית, משום שאין מגבלה אובייקטיבית לקיום הצו, שכן המערערת יכולה לגלות את שמות הנושים; שנית, משום שקבלת עמדתה תוביל לכך שנושה אשר פעל שלא כדין יצא נשכר, והוא יזכה להעדפה על חשבון נושה שפעל כדין. שלישית, משום שקבלת הטענה אף תוביל לכך שחייבים שבעניינם מתבקש ביטול הענקה יטענו, כדבר שבשגרה, כי הם אוימו ובכך יסכלו הלכה למעשה את האפשרות של ביטול הענקה. כמו כן, נטען כי יש לדחות את הטענה בדבר העדר התועלת שבחשיפת שמות הנושים. נטען, כי נוכח טענתה של המערערת כי החובות לנושים היו של אביה, ולא שלה, הרי שניתן לנקוט בדרך של ביטול הענקה מכוח סעיף 96 לפקודה. עוד נטען, כי ככל שמדובר בחובה של המערערת, הרי שניתן יהיה להשיב את הכספים בדרך של ביטול העדפה רק אם אלה שולמו תוך שלושה חודשים ממועד ביצוע מעשה פשיטת הרגל, כך שאם יש ממש בגרסתה של המערערת, ממילא לא ייאלצו אותם נושים להשיב את הכספים שקיבלו. אשר לטענה בדבר הרחבת חזית, נטען כי אין לה יסוד שכן טרם הוגשה בקשה אופרטיבית שעניינה ביטול הענקה או ביטול העדפה. לבסוף, לענין החלופות המוצעות לתקופת המאסר, טוען המנהל המיוחד כי אלה אינן רלוונטיות למקרה דנן, שכן אין המדובר בסנקציה עונשית של מאסר, אלא באמצעי שנועד לאכוף את ביצוע הצו של בית המשפט המחוזי. 8. גם כונס הנכסים הרשמי (המשיב 2) בדעה כי יש לדחות את הערעור. כונס הנכסים הרשמי מצטרף לעיקר טענותיו של המנהל המיוחד, ומדגיש מספר ענינים נוספים: נטען כי הערעור דנן מכוון בחלקו נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 19.2.2014, עליה לא השיגה המערערת, ולפיכך המערערת מנועה מלהשיג על ההחלטה משזו הפכה חלוטה. כן נטען כי החלטתו של בית המשפט היא מאוזנת, שכן בית המשפט הלך כברת דרך לקראת המערערת והורה על מסירת שמות הנושים לבית המשפט ולמנהל המיוחד בלבד, וכן כי בגדרי ההחלטה נקבע כי לאחר תחילת המאסר יתקיים דיון בפני בית המשפט במטרה לבחון האם ניתן לייתר את המשך תקופת המאסר. ולבסוף צוין גם כי אי מסירת מידע במסגרת הליך פשיטת הרגל מהווה גם עבירה פלילית שדינה שנת מאסר. 9. בדיון שנערך לפנינו, חזרו הצדדים על טענותיהם. המנהל המיוחד הדגיש כי הסכום הכולל של תביעות החוב עומד על כ- 1.6 מיליון ₪, וכי שווי הכספים ששולמו כביכול לנושים עומד על כ- 2.5 מיליון ₪. דיון והכרעה 10. לאחר העיון ושמיעת טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית הערעור. 11. ראשית, כפי שטען כונס הנכסים הרשמי, נראה שטענתה העיקרית של המערערת לפיה לא היה מקום להורות לה למסור את שמות הנושים מכוונת למעשה כנגד החלטת בית המשפט מיום 19.2.2014, במסגרתה הורה כאמור בית המשפט למערערת לגלות את שמות הנושים. על החלטה זו לא השיגה המערערת ומשכך היא הפכה לכאורה להחלטה חלוטה, ולא היה מקום להשיג עליה במסגרת ערעור זה. אציין, כי דברים אלה יפים הם גם לטענת המערערת בדבר העדר התועלת שבחשיפת שמות הנושים, אשר בדין נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי גם לגופה. 12. גם לגוף הדברים לא ניתן לקבל את טענת המערערת בענין ההחלטה המורה לה למסור את שמות הנושים, זאת אף אם נצא מנקודת הנחה כי החשש שהביעה הוא חשש כן ואמיתי (ובענין זה איננו נוקטים עמדה). הטעמים לכך - כפי שפירט בית משפט קמא בהחלטתו מיום 19.2.2014 - הם שניים עיקריים. הטעם האחד הוא, כי קבלת הטענה תוביל לכך שטענות שונות בדבר חשש ואיומים - שאמנם חלקן עשויות להיות טענות אמת, אך חלקן תהיינה לבטח טענות סרק - עלולות להיטען תדיר במסגרת הליכי פשיטת הרגל מתוך ניסיון של חייבים להבריח נכסים ולהתחמק מסנקציות שונות כמו ביטול הענקה או ביטול העדפה. הטעם השני - ודומה שהוא העיקרי מבין השניים - הוא, כי קבלת טענתה של המערערת משמעה, הלכה למעשה, מתן עדיפות לנושה שפעל שלא כדין על פני נושה שפעל כדין במסגרת הליך של פשיטת רגל. ברי כי לזאת לא ניתן להיעתר. העדפת הנושה הראשון, שפעל בדרך לא כשרה, מנוגדת לדין, להיגיון ולתחושת הצדק והיא איננה יכולה להתקבל במדינת חוק. העדפה כזו, אשר טומנת בחובה מסר ציבורי-חינוכי קשה, אף מנוגדת למושכלות ראשונים בדיני פשיטת הרגל, באשר היא פוגעת בעקרון השוויון בין הנושים בהעדיפה נושה אחד על פני האחר באין סיבה מוצדקת. אין אפוא להשלים עם כך, וזאת אף אם ניתן היה, באופן מעשי, להבחין בין טענות אמת לטענות סרק הנטענות בהקשר זה במסגרת ההליך. 13. ולבסוף, גם טענותיה של המערערת בדבר חוסר המידתיות שבסנקציית המאסר ובכלל זה הקושי שייגרם לבנה בשל כך, לא יכולות לסייע בידה. אכן, סנקציה המוטלת במסגרת הליך של ביזיון בית משפט או במסגרת הליך של "מאסר בשל אי-ציות" לפי סעיף 179 לפקודה צריכה להיות מידתית, ולא בנקל יורה בית המשפט על מאסר של בעל דין (ראו: ע"פ 2595/13 סופר נ' עו"ד איתן, פסקה 24 (29.9.2014); ע"א 3967/13 כוכבי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 20 (31.10.2013); ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר - משק פרחים "דן", פ"ד נח(4) 184, 191 (2004)). ואולם אין אנו סבורים כי בנסיבות הענין הסנקציה שהוטלה על המערערת היא בלתי מידתית: בית המשפט נעתר לבקשה להורות על מאסרה רק לאחר שחלף זמן ממושך מהמועד שבו ניתנה החלטתו מיום 19.2.2014 המחייבת את המערערת לגלות את שמות הנושים, והמערערת נותרה בסירובה; משך המאסר שנקבע בשלב זה איננו ארוך, ולצד זאת נקבעה תקופה של ימים ספורים לאחר תחילת המאסר לבחינת הצורך בהמשכו; וכן ניתנה למערערת הזדמנות - שעודנה עומדת לה - למסור את שמות הנושים רק לבית המשפט ולמנהל המיוחד. 14. נוכח כל האמור, אין מנוס מדחיית הערעור. בשולי הדברים אציין, כי לא ראיתי לנכון להתייחס בהרחבה לטענת המערערת בענין "חלופת המאסר" שכן ברי כי זו אינה רלוונטית להליך דנן. אין מדובר בענייננו בסנקציה עונשית אלא באמצעי המוטל על בעל דין במטרה לחייבו לציית להחלטות שיפוטיות. אמצעי כזה, מטבע הדברים, צריך להיות בעל "כוח אכיפתי". אין טעם בנקיטת אמצעי אשר מלכתחילה ברור לכול שאין בכוחו להשיג את המטרה המבוקשת של אכיפת הציות. 15. אשר על כן דין הערעור להידחות. 16. במהלך הדיון לפנינו הצענו לצדדים, כי המערערת תפקיד בידי המשיב 1 סכום בגובה מחצית חוב הנשיה (800,000 ₪), ותמורת זאת יוותרו המשיבים על צו המאסר מושא ערעור זה ולא יעתרו עוד לאמצעי זה בהמשך ההליכים לגביית החוב. המשיבים הסכימו להצעת בית המשפט. לא כן המערערת. בנסיבות הענין, ואף שלא נמצא מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, אנו מוצאים לנכון לאפשר למערערת, בתוך 30 ימים מהיום, לנקוט בדרך שהצענו כאמור. ככל שהמערערת תפקיד בידי המנהל המיוחד (המשיב 1) סך של 800,000 ₪ לתשלום לנושים, יתבטל המאסר שהוטל עליה, והנושים יפעלו להשגת יתרת סכום החוב שלא בדרך של בקשה לאכיפת הצו באמצעות מאסר. 17. סוף דבר: הערעור נדחה, בכפוף לאמור בפסקה 16 שלעיל. על המערערת להתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 3.5.2015 בשעה 8:30 לתחילת ריצוי מאסרה. זאת, אם לא תפעל המערערת כאמור בפסקה 16 שלעיל או אם לא תמסור לבית משפט קמא ולמנהל המיוחד את שמות הנושים כפי שהורה לה לעשות בית המשפט בהחלטתו מיום 19.2.2014. ניתן היום, ט' בניסן התשע"ה (29.3.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14082870_B04.doc הי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il