תעשיות אבן וסיד בע"מ נ. מינהל מקרקעי ישראל ועדת הפטור לפי תק

פסק-דין בתיק עע"ם 8284/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 8284/08 עע"ם 8334/08 בפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערת בעע"ם 8284/08 והמשיבה 1 בעע"ם 8334/08: תעשיות אבן וסיד בע"מ נ ג ד המשיבים 5-1 בעע"ם 8284/08 והמשיבים 7-3 בעע"ם 8334/08: מינהל מקרקעי ישראל ואח' המשיבה 6 בעע"ם 8284/08 והמערערת בעע"ם 8334/08: שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ המשיבה 7 בעע"ם 8284/08 והמשיבה 8 בעע"ם 8334/08: נדיר מחצבים (1991) בע"מ המשיב 8 בעע"ם 8284/08 והמשיב 9 בעע"ם 8334/08: בנק לאומי לישראל בע"מ המשיבים 12-9 בעע"ם 8284/08 והמשיבים 13-10 בעע"ם 8334/08: מחמד אבו רביעה ואח' משיבים פורמאליים: ס. נופי ובניו בע"מ כונס הנכסים הרשמי ערעורים על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע בעת"מ 352/07 ועת"מ 362/07 מיום 31.7.2008 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא (כתוארו אז) נ' הנדל תאריך הישיבה: ה' בתמוז התש"ע (17.06.10) בשם תעשיות אבן וסיד בע"מ: עו"ד נעם רונן; עו"ד ענת בורגר בשם מינהל מקרקעי ישראל ואח': עו"ד שוש שמואלי בשם שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ: עו"ד יהושע חורש; עו"ד אוריאל פרינץ בשם נדיר מחצבים (1991) בע"מ: עו"ד חני ברוך בשם בנק לאומי לישראל בע"מ: עו"ד גבי מויאל; עו"ד אנדרי ניקלשפארג בשם מחמד אבו רביעה ואח': עו"ד טל חבקין פסק-דין השופט ע' פוגלמן: ועדת הפטור של מועצת מקרקעי ישראל החליטה להעניק לחברת שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ (להלן: שפיר), הרשאה לכרייה ולחציבה במחצבת כחל, בפטור ממכרז, עד לשנת 2027. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) נ' הנדל), החליט כי ההקצאה בפטור ממכרז תוגבל עד לשנת 2013 בלבד. לפסק דינו זה מכוונים הערעורים שלפנינו. העובדות הצריכות לעניין 1. מחצבת כחל הינה מחצבה להפקת חצץ לסוגיו אשר נמצאת סמוך לבקעת ערד. שאלת הבעלות על המקרקעין שבהם שוכנת המחצבה היתה שנויה במחלוקת בין מדינת ישראל לבין בני השבט הבדואי אבו רביעה. מאז שנת 1993, הופעלה המחצבה על-ידי חברת נדיר מחצבים (1991) בע"מ (להלן: נדיר), אשר הגיעה להסכמות לגבי החציבה במקרקעין, הן עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) – בדרך של הסכם הרשאה מתחדש לכרייה, הן עם בני משפחת אבו רביעה שטענו לבעלות במקרקעין. במהלך השנים, שועבדו זכויות החציבה של נדיר במקרקעין לטובת בנק אוצר החייל ובנק לאומי בחלקים שווים (פרי פאסו). 2. בשנת 2003 פנתה נדיר לוועדה המקצועית שהוקמה מכוח תקנה 25(29) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות חובת המכרזים או: התקנות), שבראשה עמד כב' השופט (בדימוס) פרופ' ד' ביין (להלן: הוועדה המקצועית), בבקשה להסדיר את הארכת תקופת ההרשאה לכרייה במחצבה, תוך קבלת פטור ממכרז. הוועדה המקצועית ציינה כי לפי חוות הדעת בנוגע למחצבת כחל, מדובר במחצבה אשר סיכויי הצלחת מכרז בעניינה הינם גבוהים, ברמת העיקרון. עם זאת, נוכח קיומו של סכסוך הבעלות האמור במקרקעין, שטרם הוכרע באותה עת, וחוסר הוודאות שנבע מכך, סברה הוועדה כי קיים קושי בפרסום מכרז שיבטיח קבלת תמורה הולמת. הוועדה המקצועית העריכה כי תקופת חוסר הוודאות תארך מספר שנים, ולכן המליצה כי תינתן לנדיר הרשאה להמשיך בכרייה לתקופה של שנה, אשר תוארך עד לתקופה של חמש שנים בהתמלא שני תנאים: הראשון, כי יתקבל אישור הממונה על המכרות בדבר תקינות החציבה; השני, כי יתקבל אישור המינהל בדבר הסדרת חוב התמלוגים של נדיר ותשלום החוב במלואו. בהחלטתה מיום 31.1.2005 אישרה ועדת הפטור של מועצת מקרקעי ישראל (להלן: ועדת הפטור) את המלצות הוועדה המקצועית (להלן: החלטת הפטור הראשונה). 3. נדיר נקלעה לקשיים כלכליים, ובחודש ספטמבר 2005 מינה ראש ההוצאה לפועל בהרצליה את עורך הדין ד' סטריקובסקי ככונס נכסים מטעם בנק אוצר החייל, על זכויות הכריה והחציבה של נדיר במחצבת כחל (להלן: כונס הנכסים או הכונס). כונס הנכסים המשיך את המשא-ומתן שהחל עוד טרם כינוס הנכסים בין נדיר לבין שפיר למכירת זכויות החציבה במחצבת כחל, וביום 31.1.06 נחתם הסכם בין כונס הנכסים לבין שפיר (להלן: הסכם המכר). הוסכם כי גובה התמורה שתשולם בעבור הזכויות ייקבע בהתאמה לאורך תקופת ההרשאה לכרייה ולחציבה שתינתן לשפיר על-ידי המינהל. ככל שתינתן הרשאה לתקופה גבוהה יותר, כן יעלה שווי הזכויות וגובה התמורה בהתאם. הסכם המכר כלל מספר תנאים שהשלמת ההסכם מותנית בהתקיימותם: (א) אישור הממונה על ההגבלים העסקיים לעסקה; (ב) קבלת אישור המינהל להארכת ההרשאה לכרייה ולחציבה במחצבה לתקופה של 4 שנים לפחות ממועד אישור ההארכה; (ג) הסכמת המינהל להעברת הזכויות האמורות לשפיר; (ד) קבלת אישור בנק לאומי לעסקה; (ה) קבלת אישור ראש ההוצאה לפועל להסכם; (ו) הסדרת המחלוקות עם בני משפחת אבו רביעה; (ז) ניסיון לביטול מירב חובות העבר של המחצבה לרשויות; (ח) תשלום החובות וההוצאות, שנקבע כי על שפיר לעמוד בהם. הכונס פנה למינהל לקבל את הסכמתו להעברת הזכויות האמורות לשפיר. המדינה טוענת בסיכומיה, כי הסכמת המינהל ניתנה ביום 28.2.06, בכפוף לכך ששפיר תשלם את חובה של נדיר למינהל (שהוערך בכ-3.5 מיליוני ש"ח), ותשקם את מדרגות החציבה במחצבה. יוער בצד האמור, כי לא הוצגו בפנינו סימוכין כתובים להסכמת המינהל בנקודת הזמן האמורה. 4. במקביל להליכי הכינוס למימוש השעבוד הספציפי, שננקטו כאמור על-ידי הבנק, ננקטו נגד נדיר הליכי פירוק בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. ביום 27.3.06 ניתן נגד נדיר צו פירוק, אך נקבע כי הליכי הפירוק יעוכבו עד ליום 25.5.06 על מנת לאפשר לנדיר לאתר משקיע לחברה; לאחר מכן, עוכב ביצוע ההסכם לפרק זמן נוסף, וזאת לבקשת המנהל המיוחד שמונה בהליכי הפירוק של נדיר, אשר ביקש לבדוק היתכנות ביצוע עסקה בתנאים משופרים עם מציעים נוספים. לאחר שניסיונות אלה לא צלחו, אושר בחודש יוני 2006 הסכם המכר על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ש' דברת). 5. לאחר אישור הסכם המכר, החלה שפיר לפעול לקיומם של התנאים המתלים. לטענת שפיר, במסגרת בדיקות שערכה, נתחוור לה כי תידרש השקעה כלכלית ניכרת לשם הפעלת המחצבה, שלא ניתן יהיה להשיבה אלא בדרך של הארכת תקופת ההרשאה בצורה משמעותית. שפיר פנתה לכונס הנכסים והודיעה לו כי אם לא תוארך תקופת ההרשאה לפרק זמן משמעותי יותר מעבר לקיים, כך שהשקעתה תהיה משתלמת מבחינה כלכלית, היא תיאלץ לשקול את המשך צעדיה בקיום התנאים המתלים להשלמת ההסכם. בעקבות זאת, פנה כונס הנכסים בדצמבר 2006 ליועצת המשפטית של מינהל מקרקעי ישראל בבקשה כי המינהל יפעל להארכת ההרשאה לתקופה של עשרים שנה כדי לאפשר את קיום העסקה והפעלת המחצבה. בתמיכה לבקשה, צירפה שפיר חוות דעת כלכלית שהוכנה עבורה, ולפיה קיימת כדאיות כלכלית להפעיל את מחצבת כחל רק אם תינתן לה תקופת הרשאה ל-20 שנה לפחות. 6. בדיונים שנערכו בהנהלת המינהל בימים 14.11.06 ו- 3.1.2007 נסקרו פרטי הבקשה, וניתנה המלצה לוועדת הפטור להיענות לה. כשבועיים לאחר מכן, התכנסה ועדת הפטור לשם דיון בבקשה, וביקשה לבדוק עם כונס הנכסים האם התקיימו מגעים עם מציעים אחרים קודם לכריתת הסכם המכר, וכן מדוע בחר הכונס דווקא בהצעתה של שפיר. במכתבו לוועדת הפטור מיום 8.2.2007, פירט כונס הנכסים את הנסיבות שהביאוהו לכרות את ההסכם עם שפיר. הכונס הצביע על חוסר הוודאות באשר לסוגיית הבעלות במקרקעין שבהם נמצאת המחצבה. עוד ציין הכונס כי בשל ניהול משא ומתן לרכישת הזכויות עם שפיר עוד בטרם ניתן צו כינוס הנכסים, לא נדרשה עוד התדיינות ארוכה לשם השלמת עסקת המכר. לשיטתו, היה בכך משום יתרון בולט נוכח סד הזמנים הצפוף למציאת רוכש לזכויות, בשל פקיעתה של ההרשאה המקורית בסוף חודש ינואר 2006. בנוסף, שפיר היתה נכונה לעמוד בתנאים שקבעה ועדת הפטור לשם הארכת ההרשאה, קרי לשלם את החוב למינהל ולשקם את מדרגות החציבה, וכן לשאת בהוצאות וחובות נוספים במסגרת העסקה. במסגרת שיקוליו, מנה הכונס גם את התמורה הגבוהה ששפיר היתה נכונה לשלם במסגרת העסקה. כמו-כן צוין, כי במהלך ההליכים לאישור הסכם המכר, ניתנה אפשרות לגורמים רלוונטיים בשוק להציע הצעות טובות יותר מזו של שפיר, אך לא הוגשה אף הצעה מתחרה, וההסכם אושר וקיבל תוקף על-ידי בית המשפט. 7. ביום 12.2.07, החליטה ועדת הפטור להעניק לשפיר הרשאה לכרייה ולחציבה בפטור ממכרז עד לשנת 2013, אשר תוארך עד לשנת 2027, בכפוף להארכת תכנית המתאר החלה על המקרקעין; זאת לפי תקנה 3(28) לתקנות חובת המכרזים. בעקבות המלצת סגן החשב הכללי, אושרה ההחלטה על-ידי שר האוצר ביום 15.7.07 (להלן: החלטת הפטור השנייה). בחלוף שבועיים ממתן ההחלטה, נחתם מסמך ההשלמה להסכם המכר, שבמסגרתו ויתרה שפיר על הדרישה להתקיימותם של חלק מן התנאים המתלים שנקבעו בהסכם המכר (להלן: הסכם ההשלמה). מייד לאחר מכן, שילמה שפיר לכונס ולמפרק את התמורה עבור זכויות החציבה בסך כולל של כ-4 מיליוני ש"ח. ביום 12.8.07, נחתמה בלשכת ההוצאה לפועל, לבקשת הצדדים להסכם, פסיקתה לפי סעיף 34א לחוק המכר, התשכ"ח-1968, שבה נקבע כי הממכר נושא ההסכם יועבר לשפיר כשהוא נקי מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת, כמפורט שם. ביום 14.8.07 נחתם הסכם בין שפיר לבין משפחת אבו רביעה שבו נקבעו תנאים שונים להפעלת המחצבה, במערכת היחסים בין גורמים אלה. העתירות נגד ההחלטה ופסק-דינו של בית המשפט קמא 8. ביום 29.8.07 הגישה חברת תעשיות אבן וסיד בע"מ (להלן: אבן וסיד), העוסקת בכרייה וחציבה, עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שבה תקפה את החלטת ועדת הפטור. העתירה נידונה במאוחד עם עתירה דומה שהוגשה על-ידי חברת ס. נופי ובניו בע"מ (להלן: ס. נופי). העותרות טענו כי יש לבטל את החלטת הפטור השנייה משום שזו ניתנה בחוסר סמכות, וכן בשל חוסר סבירותה. 9. בראש ובראשונה, טענו העותרות כי החלטת הפטור השנייה ניתנה בחוסר סמכות, משום שהדרך הראויה לאשר הענקת הרשאת חציבה בפטור ממכרז היא לפי תקנה 25(29) לתקנות חובת המכרזים, המחייבת בחינה על-ידי הוועדה המקצועית – מה גם שבעניין ההרשאה האמורה, כבר ניתנה החלטה של וועדת הפטור לפי תקנה 25(29) לתקנות חובת המכרזים, בהתאם להמלצת הוועדה המקצועית. משכך, מדובר בניסיון פסול "לעקוף" את הוועדה המקצועית, באמצעות החלטה לפי תקנה 3(28) לתקנות שמיועדת למקרים חריגים ביותר. בנסיבות אלה, נטען כי החלטת הפטור השנייה, שניתנה מבלי שהדבר הובא פעם נוספת בפני הוועדה המקצועית, ותוך שהיא סותרת את המלצותיה המקוריות של אותה ועדה, עולה כדי חריגה מסמכות. 10. בנוסף, סברו העותרות כי ההחלטה, אפילו ניתנה בסמכות, אינה סבירה משום שנסיבותיה של מחצבת "כחל" אינן עולות כדי "נסיבות נדירות ומיוחדות" המצדיקות מתן הרשאה בפטור ממכרז לפי תקנה 3(28) לתקנות. במסגרת זאת, הצביעו העותרות על הסתירה – להשקפתם – שבין החלטה הפטור השנייה לבין המלצת הוועדה המקצועית שישבה על המדוכה בעניין זה ממש רק שנתיים קודם לכן. העותרות הוסיפו כי ההחלטה אינה סבירה גם משום שהמדינה מוותרת בה על רווחים גבוהים שעשוי היה להניב מכרז להפעלת המחצבה. עוד מלינות העותרות על כך שלא נערך מכרז גם לאחר שנדיר (או זו שנכנסה בנעליה) לא עמדו בתנאים שנקבעו בהחלטת הפטור הראשונה במועדים שנקבעו לכך. בצד זה נטען כלפי החלטת הפטור השנייה, כי היא, למצער, בלתי מידתית בשל תקופת ההרשאה הארוכה שנקבעה בה ללא מכרז, וכי מתן הרשאה לתקופה כה ארוכה בפטור ממכרז, עולה כדי פגיעה בשלטון החוק ובעקרון השוויון במידה המצדיקה את ביטול ההחלטה. 11. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) נ' הנדל) קבע כי החלטת הפטור השנייה שניתנה לפי תקנה 3(28) לתקנות, ניתנה בסמכות, בציינו כי עם כניסתה של שפיר בנעליה של נדיר, השתנו הנסיבות ולא ניתן היה עוד ליתן לה פטור לפי תקנה 25(29) לתקנות – שעניינה מתן הרשאה נוספת לכרייה ולחציבה של אבן לבעל הרשאה קודמת. הודגש, כי מדובר במסלול המותווה על-פי דין, ואין לומר כי ועדת הפטור היתה מנועה מלדון במתן הרשאה בפטור ממכרז נוכח השתלשלות האירועים. 12. בית המשפט סקר את הרכבן של הוועדה המקצועית וועדת הפטור ואופן פעולתן, וקבע כי החלטת הפטור השנייה אינה סותרת את החלטת הפטור הראשונה, אלא "פוסעת בעקבותיה". עמדת הוועדה המקצועית שלא לקיים מכרז בשל תביעות הבעלות הנוגדות שלא הוכרעו באותה עת, יכולה אף להעיד – לפי קביעת בית המשפט – על קיומן של נסיבות "מיוחדות ונדירות" שעמדו בבסיס החלטת הפטור השנייה. עוד נקבע כי החלטת הפטור השנייה הינה סבירה משום שהנסיבות שהביאו את הוועדה המקצועית להמליץ על פטור ממכרז טרם פסו מן העולם, ואף נוספו להן שיקולים נוספים התומכים בהארכת ההרשאה בפטור ממכרז. נוכח כל אלה, קבע בית המשפט כי לא נפל פגם של חוסר סבירות בעצם ההחלטה של ועדת הפטור על דחיית עריכתו של מכרז להפעלת המחצבה. בצד האמור, מצא בית המשפט כי תקופת ההרשאה שניתנה בהחלטת ועדת הפטור, שעשויה להגיע כדי 20 שנה, הינה תקופה ארוכה ובלתי סבירה. בית המשפט מצא כי לא חל שינוי בנסיבות בין החלטות שתי הוועדות, המצדיק פער של 15 שנה בתקופת ההרשאה, וקבע כי הפער בין פרקי הזמן שנקבעו בהחלטות הפטור הראשונה והשנייה אינו סביר. לבסוף, ראה בית המשפט לקבוע תקופת ביניים, בין התקופה שנקבעה בהחלטת הפטור הראשונה (עד 2011) לבין התקופה שנקבעה בהחלטת הפטור השנייה (עד 2013, עם אופציה להארכה עד 2027), והחליט כי תקופת ההרשאה תוגבל עד לשנת 2013. בשולי דבריו, דחה בית המשפט את הטענות המקדמיות בדבר שיהוי וחוסר ניקיון כפיים מצד העותרות, שהועלו על-ידי שפיר והמשיבים האחרים. נקבע כי העותרות הגישו עתירתן תוך זמן קצר לאחר שנודע להן על החלטת ועדת הפטור, שבמסגרתה נקבע לראשונה אורך התקופה. למעלה מן הצורך הוסף כי, מכל מקום, הסוגיה של אי קיום הליך מכרז נושאת בצידה פגיעה אפשרית בשלטון החוק, ודי בהיבט זה כדי להצדיק היזקקות לגופה של העתירה. מכאן הערעורים שלפנינו. ערעור אבן סיד (עע"מ 8284/08) 13. אבן וסיד מערערת על קביעתו של בית המשפט קמא כי החלטת הפטור השנייה ניתנה בסמכות, ועל החלטתו כי תינתן לחברת שפיר הרשאה לכרייה ולחציבה עד לשנת 2013 בפטור ממכרז. אבן וסיד מבקשת לבטל החלטה זו, ולקיים מכרז ביחס לזכויות החציבה. לטענתה, טעה בית המשפט בפרשנות שנתן להמלצות הוועדה המקצועית, בכך שייחס לה את הקביעה כי סיכויו של מכרז ביחס למחצבת כחל אינם גבוהים, בעוד שלמעשה הקביעה היתה הפוכה. שנית, נטען כי לא התקיימו "נסיבות מיוחדות ונדירות" כנדרש בתקנה 3(28) לתקנות שמכוחה ניתנה החלטת הפטור השנייה. בעניין זה נטען כי "שינוי הנסיבות" שעליו עמד בית המשפט, בהתייחסו להעברת הזכויות מנדיר לשפיר, אינו מסוג השיקולים שעל ועדת הפטור לשקול, וודאי שאינו עולה כדי "נסיבות מיוחדות ונדירות". שלישית, נטען כי בדונו בהחלטת הפטור השנייה, ייחס בית המשפט משקל יתר לקיומו של סכסוך בעלות במקרקעין בין המדינה לבין משפחת אבו רביעה. לדידה, לא היה בכך כדי להצדיק מתן פטור ממכרז, וניתן היה לשקלל את הבעייתיות הטמונה בכך בתנאיו של מכרז פומבי. רביעית, תוהה אבן וסיד אם היה מקום לשקול את נסיבות העברת הזכויות מנדיר לשפיר כשיקול לגיטימי לבחינת מתן הרשאה בפטור ממכרז. ממילא, כך נטען, לא עמדה נדיר בתנאים שנקבעו בהחלטת הפטור הראשונה, ולכן כלל לא ברור אם היו לה זכויות להעביר. לבסוף, טוענת אבן וסיד כי בית המשפט שגה בכך שקיבל את עמדת המדינה שהעניקה משקל רב לשיקולים הקשורים בפירעון חובותיה של נדיר – שהיא גוף פרטי, והתעלם מהאינטרס הציבורי הגלום בפרסום מכרז למתן ההרשאה, על הרווחים הטמונים בכך למדינה. תשובת שפיר לערעור אבן וסיד 14. שפיר סבורה כי בית המשפט נהג כדין בכך שנמנע מלהתערב בשיקול דעתה של הרשות המינהלית לעניין עצם מתן הרשאה בפטור ממכרז לשפיר. לדבריה, החלטת הפטור השנייה ניתנה כדין, מכוח תקנה 3(28) לתקנות, שהיתה האפיק החוקי הראוי לעשות כן, שכן שפיר אינה בעלת הרשאה קודמת ולכן לא היה בידה לפנות בבקשה למינהל לפי תקנה 25(29) לתקנות. זאת ועוד, שפיר סבורה כי אכן התקיימו נסיבות "מיוחדות ונדירות", ולכן השימוש בתקנה האמורה היה כדין. בהקשר זה היא טוענת כי בית המשפט קמא פירש נכונה את האמור בהמלצת הוועדה המקצועית, בקובעו כי סיכויי ההצלחה של מכרז בנוגע למחצבת כחל אינם גבוהים וזאת בשל חוסר הוודאות שאפף את שאלת הבעלות במקרקעין. בתגובה לטענת אבן וסיד כי בהחלטתה התעלמה הרשות מהאינטרס הציבורי, טוענת שפיר כי טובת המדינה עמדה במוקד החלטת הפטור השנייה, בשל הרצון להביא להפעלת המחצבה בהקדם. שפיר סבורה גם כי פירוקה של חברת נדיר, וההוצאות שנלוו לתהליך העברת הזכויות לשפיר, הינם שיקולים רלבנטיים להחלטת המינהל, ובדין התייחסה אליהם ועדת הפטור, כמו גם בית המשפט קמא. ערעור שפיר (עע"ם 8334/08) 15. מנגד, מערערת שפיר על החלטתו של בית המשפט לקצר את תקופת ההרשאה שניתנה לה בפטור ממכרז, וגורסת כי מדובר בהתערבות בלתי ראויה של בית המשפט בשיקול דעתה של הרשות המינהלית. להשקפתה, בית המשפט התעלם מהנימוקים שניתנו להחלטת הפטור השנייה, והתייחס אך ורק לפער בין החלטת הפטור הראשונה לשנייה. בעניין זה טוענת שפיר, כי מכלול השיקולים שעמדו בבסיס החלטת הפטור השנייה הינו שונה בתכלית מן התשתית שעליה התבססה החלטת הפטור הראשונה: בעוד שהוועדה המקצועית עסקה במתן הרשאה נוספת לבעל הרשאה קיימת, בפני ועדת הפטור עמדה בקשתה של שפיר שאינה בעלת הרשאה קודמת. מדובר, לפיכך, במערך שיקולים שונה, ולא ניתן לקשור בין שתי הוועדות והחלטותיהן ולהשוות בין פרקי הזמן שנקבעו בהן. גם לגופם של דברים, גורסת שפיר כי תקופת ההרשאה שנקבעה על-ידי ועדת הפטור בהחלטתה הינה סבירה בנסיבות העניין ולא היה מקום להתערב בה. להשקפתה, סבירות ההחלטה טמונה דווקא באורך ההרשאה שניתנה. לשיטת שפיר, לו היה ניתן פטור לפרק זמן קצר יותר, אזי לא היתה הצדקה כלכלית להוציא את העסקה אל הפועל, והמחצבה היתה ממשיכה לעמוד כ"אבן שאין לה הופכין". טענתה זו נסמכת על חוות הדעת הכלכליות שהוצגו לוועדת הפטור מטעמה, ואף תואמת לדבריה את הבדיקה העצמאית שערך המינהל. עוד נטען, כי בטרם אושר הסכם המכר, התבצע בגדר הליכי הכינוס והפירוק של נדיר, הליך "מעין מכרזי", אשר מספק אינדיקציה לכך שלא ניתן היה לקבל הצעה טובה יותר גם אילו התקיים מכרז, כפי שביקשה אבן וסיד. 16. שפיר מלינה גם על כך שבית המשפט לא התייחס לטענותיה המקדמיות הנוספות. ראשית, טענה שפיר כי העתירות לוקות בחוסר ניקיון כפיים. בין היתר נטען, כי המניע מאחורי עתירתה של אבן וסיד היה לעכב את הפעלתה מחדש של מחצבת כחל, וזאת כדי שזו לא תתחרה במחצבה מקבילה שמפעילה אבן וסיד באותו איזור. עוד נטען, כי אבן וסיד עצמה קיבלה בעבר הרשאות לכרייה ולחציבה לתקופות ממושכות. בנוסף, סבורה שפיר כי האישור שנתן שר האוצר להארכת תקופת הפטור, שהביא להשלמת הסכם המכר ולכך ששפיר שינתה את מצבה לרעה, עולה כדי "מעשה עשוי" שהצדיק את דחיית העתירות על הסף. טענה זאת מתחזקת, לשיטת שפיר, עם אישור הסכם ההשלמה על-ידי בית המשפט. עוד טוענת שפיר כי העותרות היו מנועות מלטעון נגד ההחלטה להאריך את תקופה ההרשאה, מאחר שהאפשרות לפנות למינהל בבקשה להארכת ההרשאה עלתה במשתמע מהסכם המכר אשר אבן וסיד היתה מודעת לתוכנו, וניתנה לה אפשרות להעלות התנגדויות במסגרת ההליכים לאישורו. תשובת אבן וסיד לערעור שפיר 17. אבן וסיד סבורה כי קביעתו של בית המשפט קמא כי מתן הרשאה לתקופה של עשרים שנה ללא מכרז הינה "פגיעה חמורה בשלטון החוק", הינה קביעה מבוססת וראויה. לשיטת אבן וסיד, בדין קבע בית המשפט כי אורך התקופה שנקבע בהחלטת הפטור השנייה אינו סביר, נוכח המלצותיה של הוועדה המקצועית בעניינה של מחצבת כחל שניתנו רק שנתיים קודם לכן, והיו צריכות לשמש אמת מידה ונקודת התייחסות. על ועדת הפטור היה להתייחס לעמדתה של הוועדה המקצועית ולנמק מדוע היא סוטה ממנה. עוד סבורה אבן וסיד כי תקופת ההארכה היא בלתי סבירה גם לגופה, וכי בניגוד לתמונה שמנסה שפיר לצייר, המינהל יכול היה להעמיד את הזכויות במחצבה למכרז כפי שהן. אבן וסיד דוחה גם את טענות שפיר בדבר היעדר ניקיון כפיים ובדבר מעשה עשוי, מניעות וויתור. לדבריה, לא ניתן להלין על כך שלא פנתה לערכאות בשלב מוקדם יותר, שכן לא היתה לה עילה לעשות כן עד לקבלת החלטת הפטור השנייה. אבן וסיד דוחה גם את טענות שפיר כי רק לאחר כריתת ההסכם נודע לה על ההשקעה הכלכלית הניכרת שנדרשת ממנה. לטענתה, מצבה של המחצבה היה ידוע לכל הגורמים הרלוונטיים בענף החציבה. אבן וסיד סבורה כי שפיר אינה יכולה להיתלות בתניות המצויות בהסכם המכר, הקושרות בין אורך תקופת ההרשאה לבין גובה התמורה, משום שהן כשלעצמן אינן מקימות את זכות ההארכה. עוד היא מציינת כי משרכשה שפיר את זכויותיה של נדיר ונכנסה בנעליה, לא היתה היא זכאית, אלא לזכויות שהיו נתונות לנדיר כפי שנקבעו בהמלצת הוועדה המקצועית (כלומר, הרשאה נוספת לשנה, עם אפשרות להארכה לתקופה נוספת של עד חמש שנים). לכן – היא חותמת – אין לקבל את טענותיה של שפיר כי היא הסתמכה על כך שתינתן לה הארכה נוספת. עמדת המדינה 18. המדינה מצטרפת לנימוקיה של שפיר בדרישתה לבטל את צמצום אורך תקופת ההרשאה בפטור ממכרז על ידי בית המשפט המחוזי, וסבורה אף היא כי לא היתה עילה להתערבות בהחלטת ועדת הפטור. בתגובתה לערעורה של אבן וסיד, משיבה המדינה כי אין מקום להתערב בפסק-דינו של בית המשפט קמא בעניין עצם מתן הפטור ממכרז, וזאת משום שמדובר בהחלטה שניתנה בסמכות והיתה סבירה בנסיבות העניין. המדינה חוזרת ועומדת על מכלול השיקולים שהביא את המינהל להעניק לשפיר את הפטור, ומדגישה את האינטרס הציבורי בקיום ההתקשרות עם שפיר, בכל הקשור להפעלת המחצבה ולשיקומה. המדינה טוענת כי נסיבותיה של מחצבת כחל בעת מתן החלטת הפטור השנייה הגיעו כדי נסיבות נדירות ומיוחדות כמשמעותן בתקנה 3(28) שמכוחה ניתן הפטור לשפיר. המדינה מצביעה בתגובתה על כך שקיימים מספר מסלולי פטור בתקנות אשר חלים במקביל, כאשר כל אחד מהם מתבסס על מכלול שיקולים שונה. עוד מעירה המדינה, כי מדובר בהחלטה אשר אושרה על-ידי רשויות רמות דרג, שביניהן סגן החשב הכללי ושר האוצר. גם בכך יש כדי להעיד, להשקפתה, על סבירות ההחלטה ועל הנסיבות המיוחדות המצדיקות מתן פטור לתקופה של עשרים שנה. 19. המדינה מצטרפת, כאמור, לטיעוניה של שפיר בהשגתה על התערבותו של בית המשפט באורך תקופת הפטור. המדינה טוענת אף היא כי יש להבחין בין השיקולים שעמדו ביסוד החלטת הפטור הראשונה לבין אלה שנשקלו בבסיס ההחלטה השנייה, אשר ניתנה מכוח הוראת דין אחרת. לטענת המדינה, ההערכות הכלכליות שהוצגו למינהל הראו כי לא יהיה זה רווחי להפעיל את המחצבה מחדש לתקופה של פחות מעשרים שנה בנסיבות החדשות שנוצרו עם קריסתה של נדיר וההוצאות שליוו את תהליך העברת הזכויות. לפיכך, ההחלטה ליתן הרשאה בפטור ממכרז לתקופה של עשרים שנה הינה החלטה מינהלית סבירה, ובית המשפט שגה כשראה להתערב בה. 20. בסיכומיה מיום 25.5.10, עדכנה המדינה כי בסוף חודש נובמבר 2009 (כשנה לאחר מתן פסק הדין ולמעלה משנתיים לאחר קבלת החלטת הפטור השנייה), גובשה הסכמה בין המדינה לבין בני משפחת אבו רביעה, אשר קיבלה תוקף של פסק-דין, שבמסגרתה נקבע כי המדינה היא הבעלים של המקרקעין. המדינה סבורה כי אין בנתון חדש זה כדי להשליך על תוצאות הערעורים, משום שלדידה יש לבחון את פסק הדין וההחלטה המינהלית שעמדה תחת שבט ביקורתו, על רקע הנסיבות שעמדו לפני המינהל במועד קבלת החלטת הפטור השנייה בשנת 2007, כפי שהוצגו לבית המשפט קמא. עמדותיהם של המשיבים הנוספים 21. חברת ס. נופי, שהדיון בעתירתה בבית המשפט המחוזי אוחד עם זו של אבן וסיד, הודיעה לבית המשפט כי היא אינה מעוניינת להשיג על פסק-דינו של בית המשפט קמא וביקשה כי נפטור אותה מהמשך הדיונים בתיק. כונס הנכסים מצטרף לעמדתה של שפיר, הן בערעור והן בתגובתה לערעור אבן וסיד. בנק לאומי מצטרף אף הוא לעמדתה של שפיר בשני הערעורים ולנימוקיה. עוד טוען הבנק כי יש לדחות את ערעורה של אבן וסיד בשל קיומו של מעשה עשוי. לדברי הבנק, החלטת הפטור השנייה והשלמת הסכם המכר שבאה בעקבותיה היו כרוכות ושלובות בהליך מימושם של שעבודים שעליהם הסתמך הבנק, ובעקבות ההתפתחויות כאמור הוא שינה את מצבו לרעה באופן בלתי הפיך. המשיבים 12-9, ממשפחת אבו רביעה, ניצבים אף הם לצידה של שפיר בשני הערעורים. הם מצטרפים לנימוקיה של שפיר בערעורה ובתגובתה לערעור אבן וסיד, ומוסיפים כי קיצור תקופת הפטור יפגע באינטרס ההסתמכות שלהם, שכן לטעמם שפיר לא תוכל לעמוד בחיוביה מכוח ההסכם שכרתה עמם. עוד טוענים המשיבים 12-9 כי לא ניתן לכפות עליהם להתקשר עם כל גורם שיקבל את זכויות החציבה, וכי שאלת מיהות המחזיק בזכויות נושאת מבחינתם חשיבות יתרה. דיון טענות מקדמיות 22. במסגרת ערעורה של שפיר, ובכתבי הטענות של התומכים בעמדתה, הועלתה טענה כי החלטת הפטור השנייה היא בגדר "מעשה עשוי", משום שעל בסיסה הושלמה עסקת המכר ואושרה על-ידי ראש ההוצאה לפועל. כמו-כן, הועלו טענות של מניעות ושיהוי כלפי אבן וסיד, הואיל וזו לא העלתה את טענותיה נגד העברת זכויות נדיר לשפיר – בהסכם שכלל התייחסות לאפשרות של הארכת תקופת ההרשאה – במועד המתאים לכך. לטענת שפיר, המועד המתאים היה עם אישורו של ההסכם על-ידי בית המשפט במסגרת הליכי הפירוק של נדיר, עוד לפני שהנושא נידון על-ידי ועדת הפטור. דין טענות אלה להידחות. העתירות נגד החלטת הפטור השנייה הוגשו לאחר קבלת החלטת הפטור השנייה על-ידי הגורם המינהלי המוסמך, בלא שחרגו מן המועדים הקבועים בדין. ההליכים האזרחיים בבית המשפט במסגרת הליך הפירוק וכינוס הנכסים של נדיר אינם רלוונטיים לעניין זה, משום שבמסגרתם נידונה אך ורק העברת זכויותיה של נדיר. ההרשאה שניתנה לאחרונה היתה לפרק זמן שונה באופן מהותי מזה שנקבע בהחלטת הפטור השנייה. העובדה שבהסכם המכר נכללת אפשרות להארכת תקופת ההרשאה, אינה שקולה לקיומה של החלטה מינהלית של הגורם המוסמך להעניק הרשאה לתקופה ארוכה בפטור ממכרז. מסיבה זו, אין לקבל גם את הטענות בדבר "מעשה עשוי". אישורו של בית המשפט האזרחי להסכם המכר, במועד שקדם להפעלת הסמכות המינהלית, כמו גם אישורים שניתנו בהמשך, אינם יכולים לרפא פגמים, ככל שנפלו, בהחלטת הפטור השנייה. השלכתו של פתרון סכסוך הבעלות על ההכרעה בערעורים 23. כאמור, המדינה הודיעה במסגרת הדיון בערעורים אלו, כי סכסוך הבעלות בנוגע למקרקעין שבו נמצאת המחצבה נפתר, והוסכם כי המדינה היא הבעלים של הזכויות במקרקעין האמורים. אילו היתה נדרשת ועדת הפטור ליתן את החלטתה במצב דברים זה, לא היתה עילה למתן פטור ממכרז. דא עקא, שהחלטת הוועדה ופסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ניתנו על בסיס תשתית עובדתית אחרת, ומשכך – אין מקום לבחון אותם על בסיס נתונים שלא היו ידועים בעת מתן ההחלטה. בצד האמור, יש להוסיף כי בדיעבד נמצא כי מועד סיומו של סכסוך הקרקעות אכן תואם את הערכת הזמנים שעליה עמדה הועדה המקצועית. על המשמעות שנודעת לכך נעמוד בהמשך הדברים. חובת המכרזים ופטור ממכרז 24. מנגנון המכרז הציבורי נועד להגשים מספר תכליות ציבוריות חשובות. בין היתר, מבקש הוא ליצור תנאים המאפשרים שמירה על טוהר המידות בהתקשרויותיה הכלכליות של המדינה עם גורמים פרטיים, ולמנוע שחיתות ומשוא פנים מצד פקידי ציבור (ראו: עומר דקל מכרזים 97-93 (2004) (להלן: דקל)). מטרה נוספת היא לאפשר לרשות המינהלית להתקשר בעסקה כלכלית מיטבית תוך התנהלות יעילה החוסכת כספי ציבור (עע"מ 3499/08 רון עבודות עפר ייזום ופיתוח מ.א. בע"מ נ' ועדת המכרזים - עיריית עפולה (לא פורסם, 18.1.09) סעיף 12 לפסק-דינה של השופטת א' חיות (להלן: עניין רון); דקל, בעמ' 103-98). המכרז הציבורי נועד לוודא – בנוסף – כי הרשות מחויבת להעניק הזדמנות שווה לכל פרט בחברה, להתמודד על הזכות לקשור עימה עסקה. כפי שנפסק, עקרון השוויון הוא "נשמת אפו" של המכרז הציבורי, ויש להעדיפו גם במחיר של ויתור על השגת תוצאה כלכלית מיטבית, כאשר יש התנגשות בין שתי תכליות אלה (ראו: עניין רון; השוו: דקל, בעמ' 115-104). גישה זו מקבלת משנה תוקף כשעסקינן בהרשאה לשימוש במשאב ציבורי מוגבל. משאב זה שייך לכלל הציבור, ומשכך ראוי כי טובת ההנאה הכלכלית הגלומה בו תתחלק בין הציבור בכללותו ולא תהיה נחלתו של גורם אחד בלבד. זאת ניתן להשיג על-ידי מנגנון המכרז (ראו: דקל, עמ' 211). 25. עד לחקיקת חוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק חובת מכרזים או החוק), לא היו דיני המכרזים בישראל כפופים להסדר חקוק ייעודי אלא התפתחו בפסיקתם של בתי המשפט הן כמערכת דינים עצמאית, הן כנגזרת מן ההתפתחויות הפסיקתיות בתחומי המשפט המינהלי והמשפט האזרחי (ראו: דקל, בעמ' 44-41). עם חקיקת החוק, הפך זה למקור הנורמטיבי העיקרי להטלת חובת מכרז על רשויות מינהליות. הכלל בדבר חובת המכרז המוטלת על הרשות קבוע בסעיף 2 לחוק, אשר קובע כי המדינה לא תתקשר בחוזה לביצוע עסקה אלא על-פי מכרז פומבי הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו. בצדו של כלל זה, נתן המחוקק דעתו לקיומם של מצבים שבהם שיקולים כלכליים, חברתיים ואחרים מצדיקים מתן פטור מהחובה לעריכת מכרז ציבורי. כך, בסעיף 4 לחוק הוסמך שר האוצר, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, לקבוע בתקנות את רשימת המקרים שבהם יוענק פטור כאמור. תקנות חובת המכרזים שהותקנו מכוח סעיף זה, כוללות שורה של קטגוריות שבהן מוקנית לרשות הסמכות להחליט על פטור מחובת המכרז. תקנה 3(28) – תקנת "הסל" 26. בהתאם לתקנה 3(28) לתקנות חובת המכרזים, פטורה הרשות המינהלית מחובת עריכת מכרז לגבי "התקשרות שלגביה נתקיימו נסיבות מיוחדות ונדירות המצדיקות עשייתה ללא מכרז, ובלבד שועדת הפטור, ולעניין הענקת זכויות במקרקעין בידי מינהל מקרקעי ישראל - ועדת הפטור של מועצת מקרקעי ישראל, באישור שר האוצר, החליטה מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפטור אותה מחובת מכרז." מדובר אם-כן בתקנת סל, שהותקנה מכוח הוראה מיוחדת בסעיף 4(ב) לחוק חובת מכרזים, שנועדה לענות על מצבים חריגים ויוצאים מן הכלל שאינם נכנסים בגדרי הוראת פטור קונקרטית אחרת. מדובר בהסדר המאזן בין הצורך בגמישות לבין הרצון להגביל את שיקול דעתה של רשות בהתקשרויות ללא מכרז. האפשרות להסתייע בתקנה זו מותנית בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: ראשית, קיומן של "נסיבות מיוחדות ונדירות". שנית, נדרש אישור על-ידי דרגים בכירים: ועדת הפטור – אשר בה נוטל חלק גם נציג החשב הכללי ונציג היועץ המשפטי של משרד האוצר, וכן נדרש אישור שר האוצר עצמו. שלישית, נדרש כי אישור ועדת הפטור יתבסס על "טעמים מיוחדים שיירשמו" (דקל, 241-240). במאמר מוסגר, יצוין כי הוראה דומה מצויה בתקנה 3(37) לתקנות תקנות חובת המכרזים (התקשרויות מערכת הבטחון), התשנ"ג-1993; ובתקנה 3(3) לתקנות חובת המכרזים (התקשרויות של מוסד להשכלה גבוהה), התש"ע-2010. הפרשנות המצמצמת שיש לתת לתקנות הפטור בכלל, ולתקנה 3(28) בפרט, נלמדת, בין היתר, מן ההסדר הקבוע בתקנות שלפיו על הרשות להעדיף עריכת מכרז גם בנסיבות שבהן היא פטורה מכך (בעבר, היה הדבר קבוע בתקנה 42 לתקנות, בתיקון משנת 2009 נקבעה ההוראה בתקנה 1ב; ראו: דקל-מכרזים, 220). הצורך בנקיטה בגישה פרשנית מצמצמת בנוגע להפעלת הסמכות לפי תקנה זו עולה גם מן התכליות הכלליות העומדות ביסוד דרישת המכרז, שהוא – כאמור – "דרך המלך" לביצוע התקשרויות בין המדינה לבין גורמים פרטיים, בפרט בכל הקשור לזיכיונות הנוגעים למשאבי טבע מוגבלים. מישור הסמכות – האם מתן פטור תוך שימוש בתקנה 3(28) היה כדין? 27. כאמור, במסגרת טענותיה בערעור, טענה אבן וסיד כי דרך המלך למתן הרשאה בפטור ממכרז היא זו הקבועה בתקנה 25(29) לתקנות. לשיטת אבן וסיד, משניתנה החלטה לפי תקנה זו, מתן פטור ממכרז במסלול "תקנת הסל" (תקנה 3(28) לתקנות) אינו כדין. קודם שנעמוד על יחסי הגומלין בין תקנות אלה, נעמוד על הוראות תקנה 25(29), ההיסטוריה החקיקתית שלה ותכליתה. תקנה 25(29) 28. תקנה 25(29) הותקנה בשנת 1993, ומאפשרת ליתן פטור ממכרז להתקשרות של המינהל לביצוע עסקה במקרקעין שעניינה מתן הרשאות לכריה וחציבה של חול, כורכר או אבן למי שהוא בעל זכויות הרשאה קודמת, בסייגים שנקבעו. ביסוד תקנה זו עמד, בין היתר, הרצון לאזן בין ההגנה על אינטרס הצפייה של בעל הרשאה לכרייה ולחציבה, אשר השקיע בפיתוח והכשרת המחצבה בתקופה שבה לא היתה חובת מכרז בחוק, לבין האינטרס הציבורי בדבר שמירה על משאבי ציבור ואוצרות טבע מוגבלים (עע"ם 4013/06 אקרשטיין צבי בע"מ נ' הוועדה המקצועית לעניין תקנה 25(29) לתקנות חובת המכרזים (לא פורסם, 4.12.08) סעיף 33 לפסק-דינו של השופט י' דנציגר (להלן: עניין אקרשטיין)). מדובר במעין "הוראת מעבר", שבמסגרתה נשקל מתן הרשאות נוספות לחציבה ולכרייה בפטור ממכרז לתקופות מוגבלות נוכח האיזון בין האינטרסים האמורים (לענין השיקולים שהביאו להתקנת התקנה, ראו פרוטוקול מס' 43 מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת ה-16 מיום 1.7.03). בשנת 2003 נקבע נוסחה הנוכחי של התקנה, וזה לשונו: "25. נוסף על האמור בתקנה 3, התקשרות של מינהל מקרקעי ישראל ... לביצוע עיסקה במקרקעין ... אינה טעונה מכרז כאשר נושא ההתקשרות הוא אחד מאלה: ... (29) (א) מתן הרשאה נוספת לכרייה ולחציבה של אבן לבעל הרשאה קודמת, ובלבד שהגיש בקשה לפטור לפי פסקה זו לא יאוחר מיום י"ב באב התשס"ג (10 באוגוסט 2003); בפסקה זו – "בעל הרשאה קודמת" – מי שנתקיימו בו כל אלה: (1) היתה לו הרשאה לכרייה ולחציבה של אבן באותם מקרקעין (להלן – זכות) ביום תחילתו של החוק; (2) הזכות הוארכה והיתה בתוקף באחד מאלה: (א) ביום הקובע; (ב) בתקופה כלשהי שבין יום תחילתו של החוק לבין היום הקובע, ובעל הזכות המשיך בכרייה ובחציבה, בלא התנגדות המינהל, עד היום הקובע; (3) תשלומיו למינהל לענין זה הוסדרו לא יאוחר מיום י"ז באב התשס"ג (15 באוגוסט 2003); "היום הקובע" – יום כ' באייר התשנ"ח (16 במאי 1998). (ב) הרשאה נוספת תינתן לפרק הזמן המתאים בשים לב, בין השאר, לסוג האבן, למשך הזמן שבו הופעלה המחצבה, ליחס שבין ההשקעה הכספית במחצבה לבין התשואה שניתן היה להפיק ממנה בעבר ולאינטרס הציבורי והכלכלי שבהקצאת הרשאות לכרייה וחציבה באמצעות מכרז פומבי; תנאי למתן פטור הוא קיומו של כל היתר הנדרש על פי דין לכרייה ולחציבה, ובכלל זה תעודות והיתרים לפי פקודת המכרות, ולפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965; לא יינתן, ככלל, פטור כאמור אלא אם כן תנאי ההרשאה הנוספת יהיו שוויוניים ובהתאם לכללים המקובלים במינהל. (ג) החלטה ליתן פטור לפי פסקה זו תינתן על יסוד המלצה מנומקת, בכתב, של ועדה מקצועית בראשות שופט בדימוס שימנה שר המשפטים, שחברים בה נציג משרד האוצר, היועץ המשפטי למינהל ושני נציגי ציבור שימנה שר האוצר, מהם – אחד לפי הצעת נשיא התאחדות התעשיינים ואחד, רואה חשבון, לפי הצעת נשיא לשכת רואי חשבון בישראל". רואים אנו כי בסעיף משנה (א), קבועים שני תנאי הסף שבהם נדרש לעמוד מבקש הפטור: האחד, קיומה של הרשאה קודמת לכרייה וחציבה שהיתה בתוקף במועדים הרלוונטיים; והשני, הסדרת התשלומים למינהל. אם עמד המבקש בתנאי הסף והגיש את בקשתו במועד, תיבחן זו על ידי ועדה מקצועית בראשות שופט בדימוס, שחברים בה נציג משרד האוצר, היועץ המשפטי למינהל ושני נציגי ציבור. על בסיס המלצתה המנומקת של ועדה זו, מתקבלת ההחלטה בדבר מתן הפטור. בסעיף משנה (ב) לתקנה נמנים ארבעה שיקולים שנבחנים על-ידי הוועדה המקצועית בקביעת המלצתה: (1) סוג האבן; (2) משך הזמן שבו הופעלה המחצבה; (3) היחס שבין ההשקעה הכספית במחצבה לבין התשואה שניתן היה להפיק ממנה בעבר; (4) האינטרס הציבורי והכלכלי שבהקצאת הרשאות לכרייה וחציבה באמצעות מכרז פומבי. אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, וקריטריונים נוספים לבחינת בקשה למתן הרשאה בפטור ממכרז נסקרו במסמך שחיברה הוועדה המקצועית בשנת 2004 (ראו: עניין אקרשטיין, סעיף 29 לפסק-דינו של השופט י' דנציגר). 29. הצדדים מסכימים כי בענייננו, שפיר כלל לא יכלה לפנות בבקשה לקבל הרשאה חדשה בפטור ממכרז מכוח תקנה 25(29) לתקנות. השאלה העומדת להכרעה, במישור הסמכות, הינה האם קיומה של החלטה קודמת בעניינה של מחצבת כחל לפי תקנה 25(29), בגדר בקשתה של נדיר, שוללת את סמכותה של הרשות לשקול מתן פטור לפי תקנה 3(28) בעניינה של שפיר. לטעמי, יש להשיב לשאלה זו בשלילה. אין מניעה עקרונית כי הרשות תיתן פטור ממכרז מכוח תקנה 3(28), גם אם ניתנו בעבר החלטות מכוח תקנות פטור אחרות. אין יסוד לשלול סמכות מפורשת שהוקנתה לרשות בתקנה 3(28) לתקנות, בנסיבות שבהן קיימת הצדקה להתקשרות ללא מכרז, אך אין בנמצא הוראת פטור קונקרטית שניתן להסתייע בה (ראו: דקל, בעמ' 241). גם בלשון התקנות קשה למצוא בסיס לטענה כי מדובר בתקנות המוציאות אחת את רעותה, וזאת משום שתקנה 25 מקנה סמכויות ב"נוסף על האמור בתקנה 3". נראה כי על-פי אמות המידה שעליהן עמדנו, אין מניעה עקרונית משקילתה של הפעלת הסמכות בהתייחס לבקשה של שפיר ש"נכנסה בנעליה של נדיר", ובעניין זה לא מצאנו כי נפלה טעות בניתוח שערך בית המשפט המחוזי. סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד: שאלה אחרת היא אם שיקול הדעת במקרה זה הופעל כדין. מישור שיקול הדעת – האם החלטת הפטור השנייה היתה החלטה סבירה? 30. החלטה מינהלית תוחזק כהחלטה סבירה אם היא תוצאה של איזון בין שיקולים שונים שהינם רלוונטיים לעניין, ואם ניתן לשיקולים אלה משקל הולם בנסיבות העניין. החלטתה של הרשות עשויה להיות פגומה, גם אם שקלה שיקולים ענייניים בלבד, אם האיזון הפנימי בין השיקולים היה מעוות (בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור פ"ד לה(1) 421, 437 (1980) (להלן: עניין דפי זהב); בג"ץ 8371/09 דורון נ' שר הפנים, (לא פורסם, 7.7.10) סעיף 22; דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 725 (2010) (להלן: ברק-ארז)). הביקורת השיפוטית הנערכת בגדר עילת הסבירות אינה מבקשת לקבוע מהי ההחלטה שעל הרשות לקבל, אלא אך להגדיר מתחם של החלטות אפשריות; הווה אומר – מתחם של נקודות איזון אפשריות בין השיקולים השונים, אשר כל אחת מהן עשויה לעמוד במבחן הסבירות. כידוע, התערבותו של בית המשפט בהחלטותיהן של רשויות השלטון, מוגבלת לאותן החלטות החורגות ממתחם הסבירות (ראו: בג"ץ 4999/03 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה (לא פורסם, 10.5.06) סעיף 18 לפסק-דינה של חברתי השופטת א' חיות; ברק-ארז, עמ' 764-763). שיקול הדעת המינהלי מקנה לרשות, הנהנית בדרך-כלל ממומחיות או מניסיון רלוונטי בתחום שעליו היא מופקדת, חופש בחירה בין חלופות שונות הנופלות בגדרי מתחם הסבירות. בית המשפט לא ישים עצמו בנעליה של הרשות המינהלית, לא יבחן אם אפשר היה לקבל החלטה נבונה או יעילה יותר, ולא ימיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו (עניין דפי זהב, עמ' 440; בג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ פ"ד נד (1) 49, 75 (1999)). סקירת השיקולים ששקלה הוועדה והערכתם 31. נפנה עתה לבחינת השיקולים שנשקלו במסגרת החלטת הפטור השנייה. נבדוק האם איזון כלל האינטרסים הרלוונטיים ומכלול השיקולים הראויים בשקילה, ממקם את החלטת הפטור השנייה, נושא הערעורים שבפנינו, בגדרי מתחם הסבירות. 32. השיקול המרכזי שעמד ביסוד החלטת הוועדה ליתן הרשאה לכרייה ולחציבה בפטור ממכרז לשפיר ולא להוציא את המחצבה למכרז, היה המשך קיומו של סכסוך הבעלות על השטח. באותה עת, בירור הזכויות הקנייניות במקרקעין היה מצוי בשלבים התחלתיים בלבד, והוועדה מצאה כי הוצאת המחצבה למכרז בצל חוסר הוודאות תהיה צעד שגוי מבחינה כלכלית. כפי שפסק בית המשפט המחוזי, קביעה זאת עולה בקנה אחד עם החלטת הפטור הראשונה. אבן וסיד טוענת כי לשיקול זה ניתן משקל יתר, וכי הוא כשלעצמו אינו מחייב מתן פטור ממכרז. המדינה משיבה בסיכומיה, כי עצם קיומו של סכסוך בעלות אינו משמש טעם מכריע לאי יציאה למכרז, אך בנסיבות העניין נמצא כי חוסר הוודאות באשר לבעלות ישפיע לרעה על הצלחת מכרז אפשרי. מכל מקום, הפטור ממכרז לא ניתן אך ורק על בסיס טעם זה, כי אם על רקע מכלול נסיבתי שהצדיק מתן פטור ממכרז. בין היתר, מוסיפה המדינה כי המינהל נתקל בקשיים בשיווק מחצבות אחרות באזור, וגם טעם זה עומד בבסיס ההחלטה שלא לצאת למכרז. שיקול נוסף שעמד ביסוד החלטת הוועדה היה האינטרס הציבורי בהפעלת המחצבה בהקדם. כפי שצוין בהחלטת הפטור השנייה: "בהיעדר הפעלה מסודרת של המחצבה על-ידי גורם רציני אשר ישקיע בהסדרת הכרייה במחצבה, הן מהיבט מדרגות החיצוב והן מבחינת איכות הסביבה... אין כל סיכוי להפעלת המחצבה ויש חשש כי הוואקום יתמלא על-ידי כרייה בלתי חוקית ומסוכנת ... בנוסף יהווה המקום אתר מסוכן לציבור ומקום מפלט לפסולת שתהווה פגיעה באיכות הסביבה". המדינה הסבירה עוד בסיכומיה, כי הותרת המחצבה בלא פתרון מהיר עלולה היתה להביא גם לעיכוב באספקת מחצבים לציבור ובהפסד תגמולים למדינה, וגם שיקולים אלה שוקללו במסגרת האינטרס הציבורי. שיקולים אלה הינם אכן שיקולים ראויים. 33. שיקולים נוספים שהיה על הוועדה לשקול הינם התכליות העומדות ביסוד דרישת המכרז הציבורי. יש לזכור, כי הוועדה פועלת מתוקף חוק חובת המכרזים, ובהחלטותיה עליה לתת משקל הולם לתכליותיו כמו גם לעקרונות היסוד של השיטה. שלושת השיקולים המרכזיים בהקשר זה הינם: שמירה על שוויון הזדמנויות לציבור, השאת התועלת הכלכלית לקופה הציבורית ושמירה על טוהר המידות. לדברי כונס הנכסים ושפיר, במסגרת הליך העברת זכויותיה של נדיר, התנהלו הליכים מעין מכרזיים תחת עינו הפקוחה של בית המשפט, שבמסגרתם נעשו פניות לגורמים בעלי עניין בתחום לשם קבלת הצעותיהם. בכך, להשקפתם, ניתן ביטוי לאינטרסים העומדים בבסיס רעיון המכרז הציבורי, ובפרט לעקרון שוויון ההזדמנויות. מנגד, טוענת אבן וסיד כי זכויותיה של נדיר, שהיו נושא ההליכים "המעין-מכרזיים" הללו היו שונות באופן מהותי מן הזכויות שקיבלה שפיר בסופו של יום, ולכן אין לדבר על שוויון הזדמנויות כלל ועיקר. על שאלת המשקל הראוי לתכליות אלה נעמוד בהמשך הדברים. 34. הוועדה התייחסה בהחלטתה גם לנסיבות הכלכליות שליוו את קריסת נדיר ולאופן העברת זכויות החציבה בהסכם המכר לשפיר במסגרת הליכי הפירוק וכינוס הנכסים שלה. אבן וסיד טענה כי הסכם המכר והשלכותיו על הצלחת הסדר הנושים של נדיר, לא ראויים היו להיכלל במסגרת השיקולים ששקלה ועדת הפטור בהחלטתה ליתן הרשאה בפטור ממכרז. לטענתה, האינטרס הכלכלי של נושי נדיר אינו בגדר שיקולים שיש לשקלם בהחלטה על מתן הרשאה בפטור ממכרז, וממילא לא ניתן להסיק מהם קיומן של "נסיבות מיוחדות ונדירות". להסכם המכר ולתנאיו אכן ניתן משקל בהחלטת הפטור השנייה והמדינה מתייחסת לכך בתשובתה לערעורים, אך איני סבור כי מדובר במשקל מכריע. על כל פנים, לא שוכנעתי כי מדובר בשיקול זר; מה גם שחלק ממשי מחובותיה של נדיר היה למינהל, ולכן מדובר בתועלת ישירה לקופה הציבורית. סבירות ההחלטה – תוצאת האיזון בין השיקולים השונים 35. החלטת הפטור השנייה מגלמת בחובה שני רבדים: הראשון הינו עצם מתן ההרשאה בפטור ממכרז; והשני – קביעת אורך ההרשאה. 36. אשר לרובד הראשון – ההחלטה ליתן לשפיר הרשאה בפטור ממכרז אינה חורגת ממתחם הסבירות. זאת, נוכח המשך קיומו – במועד קבלת ההחלטה – של סכסוך הבעלות שהביא למתן פטור ממכרז בשנת 2005, המצטרף להערכה כי יציאה למכרז "לא תהיה כלכלית" נוכח ניסיונות דומים לשיווק מחצבות שכשלו. לכך התווסף האינטרס הציבורי בהפעלת המחצבה באופן מיידי, בין היתר בשל הנזק הסביבתי והבטיחותי שנגרם מעמידתה שוממה. בצד האמור, קריסתה הכלכלית של נדיר ונכונותה של שפיר להתחיל מיד בביצוע עבודות שיקום המחצבה, ולשאת בעול הוצאותיה והתחייבויותיה למינהל, תומכות אף הן במסקנה כי סביר היה ליתן דווקא לה את ההרשאה בפטור ממכרז. הוועדה גם ביררה עם כונס הנכסים האם נעשה ניסיון לאתר הצעות נוספות במסגרת הליכי העברת הזכויות של נדיר, ונמצא כי יסוד התחרות בהליך הכינוס, העניק משקל גם לשיקולים ה"מכרזיים" של שוויון ושקיפות, נוכח האפשרות שניתנה לגורמים רלבנטיים נוספים להתקשר בהסכם עם כונס הנכסים (ודוק: ההזדמנות השווה ניתנה ביחס לפרק הזמן בו ניתנה הרשאה לנדיר, ולא לתקופת ההרשאה במלואה, כפי שיובהר גם בהמשך הדברים). 37. השקפתי שונה באשר לרובד השני של החלטת הפטור השנייה – אורך תקופת ההרשאה. משהתגבשה ההחלטה העקרונית ליתן לשפיר הרשאה לכרייה ולחציבה בפטור ממכרז, שקלה הוועדה מהי תקופת ההרשאה המזערית שתאפשר את יציאת העסקה אל הפועל. בהסתמך על חוות דעת מקצועית שהוגשה מטעם שפיר ובדיקה נוספת שהתבצעה על-ידי המינהל, קיבלה הוועדה את הקביעה כי נדרשת תקופת הרשאה בת עשרים שנה כדי להגיע לאיזון כלכלי ולאפשר את הפעלת המחצבה על-ידי שפיר. ניתן להניח שועדת הפטור סברה כי כל קביעה אחרת בדבר משך ההרשאה היתה מעקרת מתוכן את ההחלטה כולה, ולכן מתן הרשאה בפטור ממכרז למשך עשרים שנה הוא מחויב הנסיבות. גם אם ניתן להבין את הגיונה הכלכלי של ההחלטה, אין בה ביטוי הולם לעקרונות העומדים בבסיס דרישת המכרז – שוויון ההזדמנויות, השאת התועלת הכלכלית לקופה הציבורית וטוהר המידות. מתן הרשאה לתקופה של 20 שנה בפטור ממכרז מתוקף תקנה המיועדת למצבים חריגים ביותר, וזאת מבלי שנבחנו לעומק הצעות חלופיות, נושאת עימה קשיים ניכרים. זאת ועוד, קיים קושי ניכר במתן הרשאה בפטור ממכרז לשפיר – שהיא "שחקן חדש" – לתקופה שאורכה הוא פי ארבעה מאורך תקופת ההרשאה שניתנה לנדיר בהמלצת הוועדה המקצועית. לא ניתן להעלות על הדעת כי מצבו של בעל הרשאה חדשה, ש"דרך המלך" – תקנה 25(29) והרציונאלים העומדים בבסיסה – אינם מאפשרים לשקול את בקשתו לפטור ממכרז – יהיה טוב לאין שיעור מזה של בעל הרשאה קודמת, שהועדה המקצועית דנה והכריעה בעניינו. 38. להשקפתי, המלצתה של הוועדה המקצועית היתה צריכה לעמוד לנגד עיניה של ועדת הפטור כאמת מידה מרכזית לעניין אורך תקופת ההרשאה שתינתן בהחלטת הפטור השנייה. כפי שראינו, המלצת הועדה המקצועית לפטור ממכרז ניתנה לתקופה של חמש שנים, על יסוד ההערכה שבפרק זמן זה תוכרע מחלוקת הבעלות וניתן יהיה ליתן הרשאה במכרז, שהוערך כי סיכוייו יהיו גבוהים. בדיעבד יודעים אנו, שלא זו בלבד שלא היה שינוי נסיבות מאז מתן המלצה זו; אלא שההערכה אכן הוכחה כנכונה במבחן המציאות. מכל מקום, גם אם סברו גורמי הרשות כי השתנו הנסיבות, ראוי היה להתייעץ עם הוועדה המקצועית שהיא בעלת המומחיות הייחודית בתחום זה. בעניין זה נתנו דעתנו גם לדברים העולים מעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה במכתב נציגו מיום 3.1.05, כי מאחר שתקנה 25(29) מהווה תקנת פטור ספציפית אשר מאזנת בין מכלול האינטרסים הכרוכים בעניין, יש לערוך התייעצות עם הועדה המקצועית לפי תקנה זו גם כאשר הפעלת הסמכויות בהקשר של פטור ממכרז אינה נעשית בגדרה. 39. עיקרו של דבר: לא מצאתי כי בהחלטת ועדת המכרזים, ניתן משקל הולם לעקרון השוויון. כפי שכבר הוזכר, מבין התכליות העומדות ביסוד רעיון המכרז הציבורי וחובת המכרזים המוטלת על הרשות המינהלית זוכה עיקרון השוויון למעמד בכורה. הרציונאל לכך מקורו בהנחה כי השלמה עם פגיעה בעיקרון השוויון, אפילו תשרת את התועלת הכלכלית בטווח הקצר, עלולה לגרום לנזק כלכלי וחברתי בטווח הארוך. לעומת זאת, הקפדה יתרה על הנורמות הציבוריות שביסוד המכרז הציבורי, ובראשן עיקרון השוויון, תגביר את אמון הציבור ותעודד – בטווח הארוך – השתתפות במכרזים ציבוריים באופן שישרת את האינטרס הכלכלי שעומד אף הוא בבסיס רעיון המכרז הציבורי (עניין רון, סעיף 12 לפסק-דינה של חברתי השופטת א' חיות וההפניות שם). על אף מעמד הבכורה של עקרון השוויון, נראה כי בהחלטת הוועדה לא ניתן לו משקל הולם. יתר על כן, נוכח העובדה שהאפשרות לקבל הרשאת חציבה לתקופה של 20 שנה לא הוצעה למתמודדים פוטנציאליים אחרים, לא ניתן לקבוע בהכרח כי הצעתה של שפיר היא ההצעה הטובה ביותר שיכולה היתה להתקבל, ולכן כלל לא ברור האם ההחלטה שירתה את האינטרס הכלכלי של המדינה בצורה מיטבית. הטענה כי ההליך התחרותי שהתקיים בגדרם של הליכי הפירוק והעברת זכויות החציבה של נדיר נותן ביטוי מספיק לעקרון שוויון ההזדמנויות יכולה להתקבל רק בהתייחס למתן ההרשאה לתקופה מקבילה לזו שניתנה לנדיר, שהיתה נושא "התחרות" במסגרת הליך הפירוק וכינוס הנכסים של האחרונה. קיים הבדל מהותי בין זכויותיה האמורות של נדיר, שהינן פועל יוצא של החלטת הפטור הראשונה – הרשאה לתקופה מרבית של חמש שנים נוספות לאחר עמידה בתנאים שקבעה הוועדה המקצועית; לבין הזכויות שקיבלה שפיר במסגרת החלטת הפטור השנייה – הרשאה לתקופה של עשרים שנים, שלהענקתה לא קדם הליך שנתן הזדמנות שווה למתמודדים פוטנציאליים. 40. גם אם סברה ועדת הפטור כי שקלול האינטרסים מחייב בנסיבות העניין מתן הרשאה לתקופה שלא תפחת מעשרים שנה (ואציין במאמר מוסגר כי התקשיתי להשתכנע מהחומר שהונח לפנינו כי שפיר "גילתה" את מצבה של המחצבה רק לאחר אישור הסכם המכר), היה עליה לשקול מהי הדרך הראויה להעניק זכות זו לגורם פרטי. כאשר עומד על הפרק דיון במתן הרשאה לגורם חדש לפרק זמן כה ממושך, הרי גם אם אניח לטובת המדינה ושפיר כי לא היה מקום לפרסום מכרז פומבי – מהטעמים שהועלו בהחלטת הוועדה ובתשובת המדינה – ניתן היה, למצער, לפעול באופן שמשמר את האינטרסים העומדים ביסוד רעיון המכרז בצורה ראויה (והשוו: דקל, 221; ביטוי סטטוטורי ניתן לכך בתקנה 1א(ב) לתקנות חובת המכרזים, שנוספה בשנת 2009, ומטילה על הרשות את החובה לנהל את ההליכים לקראת ביצוע התקשרות בפטור ממכרז בשקיפות ובאורח הוגן ושוויוני). זאת, בהליכים תחרותיים אחרים שאינם בבחינת מכרז פומבי, כגון פנייה לגורמים רלוונטיים בשוק כדי לקבל הצעות חלופיות; או פרסום הכוונה ליתן הרשאה בפטור ממכרז מכוח תקנה 3(28) לתקנות זמן נאות לפני ביצוע ההתקשרות בפועל כדי שמציעים פוטנציאלים יוכלו לפנות לרשות ולעמוד על זכותם לשוויון הזדמנויות, וכדי לאפשר לגורם המבקש לחלוק על נימוקי הפטור הזדמנות לעשות כן (השוו: דקל, עמ' 242; בג"ץ 1030/99 ח"כ אורון נ' יו"ר הכנסת, פ"ד נו(3) 640, 668-666). אי מתן משקל הולם לעקרון השוויון בהחלטת ועדת הפטור, מוציא את ההחלטה מגדריו של מתחם הסבירות. טענת הסתמכות 41. אין בידי לקבל את טענת שפיר ובעלי הדין הנוספים המצדדים בעמדתה, שלפיה יש להכיר באינטרס הסתמכות על החלטת הוועדה להעניק לשפיר הרשאה בפטור ממכרז לתקופה של עשרים שנה. העתירה נגד ההחלטה הוגשה בגדר פרק הזמן שנקבע לכך בדין, בסמוך למועד קבלת ההחלטה המינהלית. כל עוד לא הסתיים הליך הביקורת השיפוטית בהכרעה חלוטה, לא צומח לשפיר ולתומכים בעמדתה אינטרס הסתמכות אשר ראוי להגנת הדין. להבדיל מכך, ניתן להכיר באינטרס הסתמכות הלגיטימי של שפיר, לכל היותר, בהתייחס לתקופת ההרשאה שקיבלה במסגרת העברת הזכויות מנדיר, היינו: תקופה של חמש שנים. זאת בנסיבות שבהן אבן וסיד, או גורם מעוניין אחר, לא ראו לחלוק על אישור הסכם המכר מבעוד מועד. סיכום והכרעה 42. אורך תקופת ההרשאה שעליו החליטה ועדת הפטור חורג ממתחם הסבירות. מתן הרשאה לתקופה ממושכת שאינה עומדת בשום יחס להמלצות הועדה המקצועית בהתייחס לאותה מחצבה, באמצעות תקנה שנועדה להתמודד עם מקרים חריגים ונדירים, בלא מתן הזדמנות למציעים פוטנציאליים אחרים להתמודד או – למצער – להשמיע דעתם, מעוררת קושי. זאת, על רקע המערכת הנורמטיבית שעליה עמדנו, עקרון שוויון ההזדמנויות והתכליות הנוספות העומדות בבסיס דרישת המכרז. זהו אינו הנתיב הראוי לביצוע התקשרויות לפרק זמן כה ממושך, לא כל שכן כאשר מדובר בהתקשרויות שעניינן זיכיונות להפקת משאבים טבעיים מוגבלים. תקנה 3(28) הינה תקנת סל שיוחדה לשימוש בצוק העיתים, בהעדר חלופה ישימה אחרת. משכך, השימוש בה צריך להיעשות במשורה ובשקיפות. בדין קבע בית המשפט קמא כי מתן הרשאה לשפיר בפטור ממכרז לתקופה של 20 שנה חורגת בנסיבות העניין ממתחם הסבירות. 43. בית המשפט המחוזי הורה על קיצור תקופת ההרשאה שניתנה בפטור ממכרז עד לשנת 2013, משמע 5 שנים ממועד ההחלטה. תקופה זו חופפת באורכה לזו שנקבעה בהחלטת הפטור הראשונה. נוכח הטעמים שעליהם עמדנו, לא מצאתי כי יש עילה להתערבותנו בהכרעה זו. בצד האמור, כפי שראינו, שפיר לא מימשה את ההרשאה שניתנה לה בשל חוסר הוודאות שיצר הליך הביקורת השיפוטית. בנסיבות אלה אציע לחבריי להורות כי תקופת ההרשאה תעמוד על חמש שנים ממועד מתן פסק דין זה, בכפוף להארכת תכנית המתאר החלה על המקרקעין. ככל שמבחינת שיקוליה העסקיים של שפיר אין היתכנות כלכלית להתקשרות לפרק זמן זה, היא רשאית להודיע למינהל על כך בכתב תוך 45 יום מהיום, ואם כך ייעשה – יראו את ההרשאה כבטלה. במקרה כזה, תהיה שפיר רשאית להשתתף, כמו כל גורם מתאים אחר, במכרז למתן הרשאה ככל שיראה המינהל לפרסמו, בכפוף לתנאים שייקבעו בו. תקופת ההרשאה שתוצע במכרז נתונה לשיקול דעתו של המינהל. למותר להדגיש כי הכרעתנו מייחדת עצמה לביקורת חוקיות המעשה המינהלי וכי לא נזקקנו להשלכותיה על מערכות היחסים "האזרחיות" בין הצדדים השונים. בכפוף לאמור, אם תישמע דעתי, יידחו הערעורים. בנסיבות העניין, אציע כי כל צד יישא בהוצאותיו. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ה' בתשרי התשע"א (13.9.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08082840_M11.doc יב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il