מדינת ישראל נ. אכרם אבו ראס

פסק-דין בתיק ע"פ 8274/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8274/13 ע"פ 8332/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת בע"פ 8274/13 והמשיבה בע"פ 8332/13: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 8274/13 והמערער בע"פ 8332/13: אכרם אבו ראס ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 28.2.2013 ומיום 21.10.2013 בת"פ 26946-03-12, שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ת' כתילי תאריך הישיבה: י"ב באייר התשע"ד (12.5.2014) בשם המערערת בע"פ 8274/13 והמשיבה בע"פ 8332/13: עו"ד עופר טישלר בשם המשיב בע"פ 8274/13 והמערער בע"פ 8332/13: עו"ד נזאר מחול בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. אדם דקר את חברו באמצעות סכין מטבח גדולה. האם היה מקום, בנסיבות העניין, להרשיעו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בשים לב לטענתו שפעל בעודו נתון להשפעת אלכוהול? ומהו העונש שיש להטיל עליו בהתחשב בנסיבותיו האישיות, הכוללות במקרה זה את העובדה שהוא סובל מלקות שמיעה ודיבור (נחשב לחרש אילם), עובדה שאף מסבה לו מצוקה מיוחדת בעת שהוא נדרש לרצות עונש מאסר. אלה השאלות שעמדו במרכז הדיון בפנינו. עיקרי התשתית העובדתית ופסק דינו של בית המשפט קמא 2. בפנינו ערעור וערעור שכנגד שנסבים על פסיקתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ת"פ 26946-03-12, סגן הנשיא ת' כתילי), אשר הרשיע את הנאשם אכרם אבו ראס (להלן: אבו ראס) והטיל עליו עונש, ובכלל זה מאסר בפועל של 18 חודשים. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש שהושת על אבו ראס (ע"פ 8274/13). מנגד, הוא עצמו הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין (ע"פ 8332/13). 3. נפתח בתיאור העובדות שאין עליהן מחלוקת: אבו ראס, יליד 1988, הוא חרש אילם. ביום 7.3.2012 בשעות הערב המאוחרות נכנס אבו ראס, כשהוא מצויד בסכין מטבח בעלת להב ארוך (להלן: הסכין), לתחנת דלק בעילוט (להלן: תחנת הדלק), שבה עבד באותה שעה מכר שלו (להלן: המתלונן). אבו ראס ניגש אל המתלונן ולאחר שבדק כי אין עוד אנשים במקום דקר את המתלונן בעזרת הסכין בגבו. לאחר מאבק בין השניים הצליח המתלונן להוציא את הסכין מידו של אבו ראס ויצא מתחנת הדלק כדי להזעיק עזרה. בשלב זה, אבו ראס עזב את תחנת הדלק. למתלונן נגרמו חמישה פצעי דקירה, ובהם שני פצעי דקירה עמוקים בגבו התחתון, שחייבו אשפוז וטיפול בבית חולים. לאחר האירוע, בעת שהגיעו שוטרים לעצור את אבו ראס בביתו הוא ניסה להימלט מהם אך בסופו של דבר נלכד ונעצר. 4. בגין אירועים אלה הוגש נגד אבו ראס כתב אישום שייחס לו את העבירות הבאות: חבלה בכוונה מחמירה (עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); החזקת סכין (עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין) והפרעה לשוטר במילוי תפקידו (עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין). 5. הראיות שהוגשו לבית המשפט המחוזי כללו שתי הודעות מחקירותיו של אבו ראס במשטרה (שנוהלו באמצעות תרגום לשפת הסימנים, כמפורט בהמשך); דו"חות של שוטרים (השוטר שהוזעק לתחנת הדלק, השוטר שעצר את אבו ראס והשוטרים שתחקרו אותו); שתי הודעות של המתלונן; צילום של האירוע במצלמות האבטחה בתחנת הדלק; הודעתו של עד ראיה שהגיע לתחנת הדלק בסמוך לאחר האירוע; צילומים של הזירה לאחר האירוע; וכן דו"חות רפואיים של מצבו של המתלונן. יצוין כי בשתי חקירותיו של אבו ראס במשטרה הוא מסר כי דקר את המתלונן כיוון שזה נהג להציק לו על רקע נכותו. 6. בפתח משפטו, הודה אבו ראס בעובדותיו של כתב האישום, למעט בכל הנוגע למצב הנפשי שניתן לייחס לו בעת ביצוע העבירות. בעדותו בבית המשפט המחוזי טען אבו ראס, לראשונה, כי היה שתוי בעת שדקר את המתלונן ולכן לא הבין מה עשה וכיצד עשה זאת. לדברי אבו ראס הוא שתה בקבוק ויסקי לפני האירוע. יצוין כי בעת שהעיד אבו ראס בבית המשפט המחוזי בפעם הראשונה ציינה המתורגמנית כי היא חשה שאבו ראס אינו מבין את שפת הסימנים שבה היא משתמשת, המותאמת לשפה העברית ולא לשפה הערבית. לפיכך, נדחה המשך שמיעת עדותו של אבו ראס למועד אחר, אליו הוזמנה מתורגמנית הבקיאה בשפת הסימנים הערבית. 7. בבית המשפט המחוזי טען אבו ראס להגנת השכרות ביחס למרכיב הכוונה המיוחדת במסגרת העבירה של חבלה בכוונה מחמירה. הוא הוסיף וטען כי על רקע זה ניתן לייחס לו רק יסוד נפשי של עבירה שהיסוד הנפשי בה הוא של אדישות, להבדיל מכוונה מיוחדת. 8. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו בקובעו כי לא התקיימו התנאים הנדרשים להחלת ההגנה (תוך הפנייה לע"פ 7164/10 ג'אן נ' מדינת ישראל (1.12.2011) (להלן: עניין ג'אן)). ראשית, נקבע כי אבו ראס לא הוכיח כי אכן היה נתון להשפעת אלכוהול בעת ביצוע העבירה ברמה המעלה ספק סביר כי לא היה מודע למעשהו. זאת, בשל השינויים הרבים שחלו בגרסתו באשר למועד בו שתה, לכמות אותה שתה ולמצבו בעקבות כך וכן בניגוד לגרסתו המלאה והמפורטת כפי שנמסרה במשטרה לגבי פרטי האירוע. ככלל, בית המשפט המחוזי סבר שגרסת השכרות לא הייתה מהימנה. שנית, נקבע כי אבו ראס נמנע מלהעיד עדים רלוונטיים לעניין שכרותו, וכי בהקשר זה אין די להיתלות באמירה בודדת בדו"ח הפעולה של השוטר שעצר אותו (אשר טען כי הריח ריח אלכוהול מפיו של אבו ראס). שלישית, בית המשפט המחוזי עמד על כך שצפייה בסרטוני האבטחה של תחנת הדלק מלמדת גם היא על כך שאבו ראס נצפה בהם כשהוא נכנס לתחנת הדלק בצעד בוטח, בוחן את סביבתו ואף נאבק במתלונן בנחישות – מעשים שאינם מתיישבים לכאורה עם הטענה שאבו ראס הושפע מצריכה מופרזת של אלכוהול. על כך הוסיף בית המשפט המחוזי כי המדובר באירוע מתוכנן, שכלל הצטיידות בסכין. 9. בית המשפט המחוזי קבע כי הוכח היסוד העובדתי של כל העבירות המיוחסות לאבו ראס מעל לכל ספק סביר. לאחר מכן, בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן את היסוד הנפשי שניתן לייחס לאבו ראס במסגרת העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, שבו הוא כפר כאמור. 10. לאחר שדחה את הגנת השכרות שעליה ביקש אבו ראס להסתמך, בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן את התקיימות היסוד הנפשי ביחס לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה בהתייחס לראיות האחרות. בהקשר זה, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להעדיף את גרסתו של אבו ראס במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. על פי גרסתו במשטרה, נקבע כי אבו ראס פעל מתוך הבנה מלאה של מעשיו ותוך שהוא חפץ בפגיעה במתלונן שהקניט אותו. עוד נקבע כי דבריו אלו מתיישבים אף עם מעשיו המלמדים על תכנון מוקדם – הצטיידות בסכין מטבח והליכה מכוונת אל היעד, תחנת הדלק, כדי לפגוש במתלונן. לאור כל אלו נקבע כי היסוד הנפשי בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (שרק בו כפר אבו ראס) – מתקיים. 11. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של אבו ראס כנגד חקירותיו במשטרה, אשר בהן נכחה לדבריו רק מתרגמת לשפת הסימנים העברית (ולא הערבית). לכן, כך טען אבו ראס, יש להטיל ספק באמינות התרגום. בית המשפט המחוזי קבע כי טענה זו הועלתה באיחור רב לאחר שאבו ראס כבר הסכים להגשת חקירותיו במשטרה ולאחר שהודה בעובדות כתב האישום והבין אותו, מבלי שהעיד את החוקרים והמתורגמנים כדי לתמוך בטענה זו. בית המשפט המחוזי עמד גם על כך שצפייה בהקלטות החקירות מלמדת כי התקיימה תקשורת יעילה בין המתורגמנית ואבו ראס, כאשר הוא מסר את מלוא הפרטים לגבי האירוע והדגים בתנועות יד את אשר אירע. 12. על סמך כל אלה ביום 28.2.2013 הרשיע בית המשפט המחוזי את אבו ראס בעבירות המיוחסות לו. 13. ביום 21.10.2013, ולאחר שהוגש תסקיר מבחן בעניינו של אבו ראס (שכלל אף הסתכלות פסיכיאטרית לפיה לא נצפו אצלו סימנים פסיכוטיים), גזר בית המשפט המחוזי את דינו. בית המשפט המחוזי עמד על חומרת המעשים שבהם הורשע אבו ראס, מעשים שעשה תוך תכנון מוקדם ומבלי שקדם למעשה סכסוך של ממש בינו לבין המתלונן. בית המשפט המחוזי סקר אף את הענישה בעבירות אלו כפי שהשתקפה בפסיקה, וקבע לבסוף כי מתחם העונש ההולם בענייננו נע בין 3 שנות מאסר בפועל ל-6 שנות מאסר בפועל. עם זאת, בית המשפט המחוזי התייחס גם לנסיבותיו האישיות של אבו ראס – אדם צעיר ללא עבר פלילי, שהביע חרטה על מעשיו, הודה כי הוא סובל מבעיית שתייה, מעוניין להשתלב באפיק טיפולי, ומעל לכל אלו – סובל מלקות שמיעה ודיבור המקשה עליו להשתלב במסגרת כלשהי. בשים לב לנסיבותיו האישיות החליט בית המשפט המחוזי לגזור את עונשו לצד הקולא – ל-18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, ול-18 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר לא יעבור עבירות אלימות מסוג פשע. הערעורים שבפנינו 14. אבו ראס מערער בע"פ 8332/13 הן כנגד הרשעתו והן כנגד העונש שהושת עליו. לעומת זאת, המדינה מערערת בע"פ 8274/13 על קולת עונשו. יצוין כי ביום 3.11.2013 החל אבו ראס בריצוי עונש המאסר בכלא "צלמון". 15. ערעורו של אבו ראס על הכרעת הדין התמקד בטענות שהועלו גם בפני בית המשפט המחוזי, ובעיקרן בטענה כי בנסיבות העניין לא מתקיימים יסודות העבירה של חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין). ראשית, טוען אבו ראס כי מבחינה עובדתית לא נגרמו למתלונן פצעים העולים כדי "חבלה חמורה", היינו כאלו שעשויים היו לפגוע "קשות או לתמיד" במתלונן. שנית, באשר ליסוד הנפשי, טוען אבו ראס כי עוצמת הדקירות ומיקומן מלמדות כי הוא לא התכוון לגרום למתלונן לחבלה חמורה. עוד טוען אבו ראס בהקשר זה כי בעת המעשים היה שרוי במצב של שכרות, ולכן צריכה להיזקף לזכותו ההגנה החלקית של השכרות כך שהיסוד הנפשי שיש לייחס לו הוא של אדישות בלבד (לפי סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין). אבו ראס תומך טענתו זו בעדותו בבית המשפט המחוזי לפיה שתה ויסקי עובר לאירוע, בעדות השוטר שביקש לעצרו והבחין כי נודף מפיו ריח אלכוהול חריף, ובהתנהגותו בחקירה לאחר האירוע שמלמדת לשיטתו, על כך שהשפעת האלכוהול עדין ניכרה בו (כך למשל, הוא נתן לעצמו אגרוף למצח וחזר שלוש פעמים על המשפט למה דקרתי אותו). בעניין זה חוזר אבו ראס על טענתו לפיה אין מקום להסתמך על חקירותיו במשטרה לצורך הכרעה בשאלת היסוד הנפשי, לנוכח הספקות שיש להטיל בתרגום החקירה בשל השימוש במתרגמת בשפת הסימנית העברית. 16. בכל הנוגע לעונש, טוען אבו ראס כי סבלו קשה מנשוא בתקופת המאסר בשל לקויות הדיבור והשמיעה שלו. זאת כיוון שאינו יכול לעסוק בפעילויות אחרות כמו יתר האסירים והוא אף אינו מצליח לתקשר עמם. אבו ראס מוסיף וטוען כי לקויותיו פוגעות אף ביכולתו להשתקם במאסר. אבו ראס עומד עוד על כך שנערך עם המתלונן הסכם סולחה ובמסגרתו שולם לו פיצוי בסך 50,000 שקל. 17. בדיון בפנינו, דודו של אבו ראס, נציג המשפחה, ביקש להוסיף כמה מלים בעניינו של אבו ראס והתייחס למחויבות המלאה של המשפחה לשיקומו, כמו גם לכך שהמתלונן סלח לאבו ראס. 18. מנגד, טוענת המדינה בתשובה לערעורו של אבו ראס, כי אין לקבל כעת טענות הנסבות על התקיימות היסוד העובדתי של עבירת החבלה בכוונה מחמירה, לאחר שכבר הודה בעובדות כתב האישום וכפר אך ביסוד הנפשי שיוחס לו. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי למתלונן נגרמו שני פצעי דקירה עמוקים, כאשר אחת הדקירות אף חדרה לריאתו הימנית והביאה לאשפוזו – פציעה שללא ספק עולה כדי חבלה מחמירה. באשר ליסוד הנפשי, המשיבה סומכת את ידיה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה – הן בעניין טענת השכרות (שהיא, לשיטתה, גרסה כבושה) והן לגבי התקיימות היסוד הנפשי, קביעות הנתמכות לטענתה היטב בחומר הראיות. המדינה מוסיפה עוד כי אין לקבל את הטענות באשר לאמינות התרגום בחקירות לאור קביעותיו של בית המשפט המחוזי, והן לגופו של עניין, כיוון שהודעותיו של אבו ראס במשטרה היו מפורטות, קוהרנטיות ומודעות וכללו פירוט רגשות, היסטוריה עם המתלונן וכיוצא באלה – פרטים שאותם המתורגמנית לא יכלה להעלות על דעתה בעצמה. 19. בערעור שהגישה המדינה כנגד קולת עונשו של אבו ראס נטען כי בית המשפט המחוזי הפריז באופן שבו הקל איתו – הן מהיבטו של המתחם שנקבע והן בכל הנוגע לעונש שנגזר בפועל – בשים לב לחומרת העבירות ולנסיבות ביצוען. עוד טוענת המדינה כי בית המשפט המחוזי לא התייחס כראוי לתסקיר שירות המבחן שבו צוין כי אבו ראס לוקח אחריות חלקית בלבד על התנהגותו, אינו מבין את חומרת מעשיו וכי נשקף ממנו סיכון גבוה להישנות עבירה דומה. המדינה מוסיפה וטוענת כי גם כאשר מתחשבים בלקויותיו, לא ניתן להלום ענישה כה קלה כשמדובר בנסיבות שיכלו אף להוביל למותו של המתלונן. הכרעתנו 20. לאחר שבחנו את מכלול הראיות והטענות, הגענו לכלל דעה כי דין ערעורו של אבו ראס להידחות על שני חלקיו, וכי דין ערעור המדינה נגד קולת העונש להתקבל, אך זאת על דרך העלאה מתונה בלבד של העונש שנגזר על אבו ראס. הערעור על הכרעת הדין 21. נפתח בהתייחסות להכרעת הדין. בעניין זה כוונו טענותיו של אבו ראס כנגד ההרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. אתייחס אליהן על פי סידרן. 22. באשר ליסוד העובדתי, כפי שציין למעט הרכיב הנפשי אף בית המשפט המחוזי, אין זה ראוי כי לאחר שנאשם מודה בעובדות כתב האישום, הוא יחזור בו מהודאה זו בשלב הסיכומים (בבית המשפט המחוזי) לאחר שהמדינה ניהלה את ההוכחות על בסיס הודייתו (כפי שציינתי בע"פ 5502/12 גולן נ' מדינת ישראל, (‏29.9.2013): "תשובתו של הנאשם לכתב האישום תוחמת את מסגרת הדיון. אין לצפות מן המדינה שתוכיח עניינים אשר הנאשם מודה בהם". שם, בפסקה 45). מעבר לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי העובדה שמעשי אבו ראס גרמו בפועל לפגיעות קשות בגופו של המתלונן הוכחה מעבר לכל ספק סביר (פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בפסקאות 21-20). כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים שבהם מתגלה פגם היורד לשורש הדברים בהערכת הראיות ובקביעת העובדות (ראו למשל: ע"פ 4795/13 בזזינסקי נ' מדינת ישראל, בפסקה 45 (20.1.2014) (להלן: עניין בזזינסקי)). מקרה זה אינו חריג, וברי כי קביעתו של בית המשפט המחוזי נתמכת היטב בחומר הראיות. 23. בהתייחס ליסוד הנפשי, טיעון מרכזי של אבו ראס התבסס על הגנת השכרות לפי סעיף 34ט לחוק העונשין, בהתייחס להתקיימותו של יסוד הכוונה המיוחדת הנדרש בעבירה שיוחסה לו. ברגיל, אדם המכניס עצמו למצב של שכרות נחשב כנושא באחריות מלאה בפלילים (ראו למשל: עניין ג'אן, בפסקאות 9-8; ע"פ 6331/11 אשתיי נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 (7.3.2013) (להלן: עניין אשתיי) וההפניות שם). זאת, למעט במצבים שבהם ההרשעה בעבירה דורשת כוונה להתרחשות התוצאה (ע"פ 6679/06 סטקלר נ' מדינת ישראל, בפסקה 50 (11.5.2006) (להלן: עניין סטקלר); ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל, בפסקה 37 (22.2.2007); עניין ג'אן, בפסקה 9; רע"פ 6382/11 קאדריה נ' מדינת ישראל, בפסקאות ס' ו-פ"א (9.6.2013)). הנטל להוכחת סייג השכרות מוטל על כתפי הנאשם הטוען לו, ברמה של ספק סביר (עניין אשתיי, בפסקה 9). 24. במקרה דנן, קבע בית המשפט קמא כי אבו ראס לא עמד בנטל להוכיח את הגנת השכרות החלקית. גם אני סבורה כך. בעניין סטקלר, מנתה השופטת ע' ארבל רשימת מבחנים שיכולים לסייע בידינו בהכרעה לגבי תחולת הגנת השכרות החלקית (שם, בפסקה 63). בתוך כך יש לבחון למשל עדויות של אנשים שראו את הנאשם בסמוך למעשה; בדיקות רמת אלכוהול ככל שנעשו לנאשם; בחינת פעולות שעשה הנאשם כהכנה למעשה; סוג כלי הנשק בו עשה שימוש; בחינת השאלה עד כמה זכר הנאשם את פרטי האירוע לאחר המעשה ועוד. אציין כי מבחנים אלו לא רק עשויים להפריך את הגנת השכרות החלקית, אלא מסייעים למעשה לבחון את שאלת הכוונה. 25. במקרה דנן, אכן נמצאו תימוכין לכך שמפיו של המערער נדף ריח של אלכוהול לאחר המקרה, כפי שעלה מדו"ח השוטר שביקש לעוצרו. אולם, הגרסה שהתייחסה לכך נגעה למועד שבו הגיע השוטר לעצור את אבו ראס, ולכן עשויה לשקף שתיית אלכוהול מאוחרת לנסיבות המקרה. כמו כן, בכך בלבד אין כדי להוכיח שהיה שרוי במצב של שכרות. יישום של מבחנים אחרים בענייננו מצביע דווקא על כוונה ברורה. כך, כהכנה למעשה אבו ראס הצטייד בסכין שארכה כ-30 ס"מ, הגיע במיוחד וללא כל הצדקה אחרת לתחנת הדלק ואף בחן את הסביבה לפני שדקר את המתלונן. מעשים אלו אינם מתיישבים עם מצב של שכרות והם מצביעים דווקא על כוונה ברורה. בנוסף, אבו ראס זכר היטב את פרטי האירוע לאחר מעשה, בחקירת המשטרה, אליה אתייחס מיד. על כך יש להוסיף כי כפי שקבע בית המשפט קמא גרסתו של אבו ראס עצמו באשר למועדים ולכמויות האלכוהול אותם צרך הינה גרסה כבושה, רצופת סתירות ובלתי מהימנה. קביעה זו יש לקבל במלואה שכן כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת מהימנות של עדים שנשמעו בפני הערכאה הדיונית (עניין בזזינסקי, בפסקה 45 וההפניות שם). בנוסף לכל אלו ניתן להוסיף, כי בית המשפט קמא כמו גם אנחנו, צפינו בקלטות האבטחה שתיעדו את האירוע בתחנת הדלק, ולא התרשמנו שהתנהגותו של אבו ראס כפי שתועדה מרמזת על היותו במצב שכרות. לבסוף יצוין כי בית משפט זה עמד לא אחת על כך שלא בנקל יקבע כי נאשם היה שרוי במצב של שכרות חלקית ולפיכך לא צפה את תוצאות מעשיו ולא גיבש את הכוונה הנדרשת בהגדרת העבירה (עניין סטקלר, בפסקה 64). 26. בהמשך לכך, תיאור זה של ההכנות המוקדמות מצביע גם כן על כוונתו של אבו ראס לגרום למתלונן לחבלה חמורה. אף הכלי שבו הצטייד אבו ראס (סכין), גודלו (באורך של 30 ס"מ) וכן כמות הדקירות (5 דקירות סך הכל) מחזקים כולם מסקנה זו (ראו והשוו למבחני העזר שנדונו ביחס לכוונה להמית בע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 358, 366-365 (1988)). על כך יש להוסיף כי החזקה הנוהגת בפסיקתם של בתי המשפט, על סמך ניסיון החיים, היא שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו (ע"פ 131/08 זידאן נ' מדינת ישראל, בפסקה 41 (20.2.2013)). צפייה בקלטות של מצלמות האבטחה שתיעדו את האירוע מלמדת אף היא על כוונה, ככל שזו ניתנת להסקה מן ההתנהגות – כאשר אבו ראס נכנס לתחנת הדלק הוא ניגש ישירות למתלונן ולחץ את ידו, "בחן את השטח" במשך מספר שניות ואז ניגש אל המתלונן בשנית (בעת שגבו היה מופנה אליו) הוציא את הסכין ודקר אותו תוך הנפתה "עם תנופה". אבו ראס הוסיף וחזר על הפעולה עד שהמתלונן הצליח להשתלט עליו. בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו באשר לכוונה בעיקר באמצעות העדפת גרסתו של אבו ראס בחקירותיו במשטרה. בחקירותיו מסר אבו ראס פרטים לגבי האירוע וכן מסר כי רצה לדקור את המתלונן, שנהג להתגרות בו. אבו ראס תיאר כיצד ישב בביתו לפני האירוע, חשב על המתלונן וקיבל החלטה "ללכת אליו" ולקחת עימו סכין. דברים אלו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי ובצדק, מצביעים גם הם על הכוונה שניתן לייחס לאבו ראס. 27. לאבו ראס היו טענות באשר לאמינות דבריו בחקירה, לאור השימוש במתורגמנית בשפת הסימנים העברית. מעבר לדברים שקבע בעניין בית המשפט המחוזי, על הבעייתיות שבהעלאת טענות כאלו באיחור רב ובמיוחד לאחר שנתן הסכמתו להגשת החקירות, אוסיף רק כי אבו ראס לא ביסס טענה זו כלל ועיקר. ראשית, יש לציין כי על פני הדברים חקירת אבו ראס במשטרה נוהלה בהתאם לקבוע בחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: חוק חקירת חשודים) ובכלל זה תועדה בתיעוד חזותי כפי שנדרש כשמדובר בשפת הסימנים (לפי סעיף 8(2) לחוק חקירת חשודים). שנית, גם במקרים בהם נמצא כי התגלו פגמים בניהול חקירות חשודים במשטרה, נבחנה השאלה האם בסופו של דבר השפיעו פגמים אלו על מהימנות הדברים שנמסרו בחקירה או פרשנותם (ראו למשל: ע"פ 2285/09 אללו נ' מדינת ישראל, בפסקאות ט"ז-י"ז (24.5.2011)). בענייננו, ככל שאבו ראס עומד על טענתו בעניין מהימנות התרגום, הרי שהחקירות, כאמור, מתועדות בוידיאו (כפי שנדרש), ולא היה קושי בכך שאבו ראס יעיד גורמי מקצוע שיבחנו את אמינות הדברים שנרשמו לעומת הדברים שנמסרו על ידי אבו ראס בחקירה. כמו כן, יש ממש בטענת המדינה שלפיה הפרטים שנמסרו בחקירה הינם פרטים מדויקים, ברורים וקונקרטיים (המתיישבים אף עם יתר חומר הראיות) ולא ניתן להעלות על הדעת כי המתורגמנית מסרה אותם "יש מאין". אבו ראס בחר להסכים להגשת הודעותיו במשטרה לאחר שידע מה תוכנן, ועל כך אין הוא יכול להלין כעת. יצוין כי אף אנו, כמו בית המשפט קמא, צפינו בקלטות המתעדות את החקירות והתרשמנו כי אבו ראס הבין את דברי המתורגמנית ושיתף פעולה באופן מלא במסירת פרטים ותיאור האירוע. עם זאת, במבט הצופה פני עתיד ראוי שההבחנה בין שפת הסימנים בשפה העברית לשפת הסימנים בשפות אחרות תעמוד נגד עיניה של המשטרה – וכאשר היא עושה שימוש בשירותיו של מתרגם לשפת סימנים תקדים ותוודא את "הממשק" של התרגום לשפת האם של הנחקר. 28. לאור כל אלו הערעור שעניינו הכרעת הדין, נדחה בזאת. הערעורים על גזר הדין 29. השאלה המרכזית שבה התלבטנו נגעה לעונשו הראוי של אבו ראס. מקרה זה מאופיין בכך שיש בו טיעונים משמעותיים הן לחומרא והן לקולא. 30. הטיעונים לחומרא הם ברורים. המעשה שבו הורשע אבו ראס הוא חמור, וצודקת המדינה בכך שאך כפסע היה בינו לבין גרימת נזק קטלני למתלונן. כידוע, מדיניות העונשית של בית משפט זה בכל הנוגע לעבירות של סכינאות היא מחמירה ביותר (ראו למשל: ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל (28.4.1998); ע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' כהן, פסקה 17 (19.9.2007); ע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל, בפסקה 45 (13.4.2010)). בנוסף, הנסיבות בהן ביצע אבו ראס את המעשה – לאחר תכנון מוקדם, תוך הצטיידות בסכין, ולאחר שהגיע לתחנת הדלק ללא כל עימות מקדים בין הצדדים (ואף לחץ את ידו של המתלונן) – שוקלות כולן לחומרא. על כל אלו יש להוסיף את תסקיר שירות המבחן שבו הובעה ההתרשמות לפיה אבו ראס הוא חסר גבולות ונשקפת ממנו רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות דומה. 31. הטיעונים לקולא מתמקדים בנסיבותיו האישיות של אבו ראס שהן ללא ספק קשות ביותר. כמי ששפת התקשורת היומיומית שלו היא ערבית, ובנוסף לכך הינו חרש אילם, הקשיים התקשורתיים שלו בכלא הם משמעותיים. לכך ניתן להוסיף, גם אם לא כשיקולים מכריעים, את עברו הנקי של המתלונן, את גילו הצעיר ואת חרטתו. אבו ראס ביקש להביע את חרטתו בפנינו – והגם שהדברים נמסרו באמצעות מתורגמנית שעשתה שימוש בשפת הסימנים – התרשמנו כי הדברים יצאו מליבו. 32. כלל הוא כי אין זה תפקידה של ערכאת הערעור למצות את מידת הדין עם נאשם ועל כן לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בעונשים שגזרה הערכאה הדיונית, להוציא מקרים שבהם נפלה טעות בגזר הדין או למקרים בהם העונש חורג באופן מובהק מרמת הענישה הראויה או המקובלת בנסיבות העניין (ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (3.2.1998)). כאשר שקלנו את מכלול הדברים החלטנו כי אין מוצא במקרה זה מהחמרה מסוימת בעונשו של אבו ראס, בשים לב לכך שהעונש שהשית עליו בית המשפט המחוזי חרג באופן קיצוני לקולא, גם בהתחשב בנסיבותיו (השוו: ע"פ 5956/13 מדינת ישראל נ' אבו נגמה, בפסקה 6 (28.11.2013); ע"פ 2274/12 אבו מאדי נ' מדינת ישראל, בפסקה 15 (בהתייחס למערער 3) (27.2.2013); ע"פ 1523/10 פלונית נ' מדינת ישראל, בפסקאות י"ב-י"ג (8.4.2012)). עם זאת, לא מצאנו כי מידת ההחמרה שביקשה המדינה בשלב זה של הערעור היא מתאימה, על-פי הגישה המקובלת להגבלה על מידת ההחמרה בענישה בערכאת הערעור, ובשים לב לקשייו של אבו ראס, כמו גם לאורך התקופה שבה שהה במעצר בית. 33. בסיכומו של דבר, החלטנו להחמיר בעונשו של אבו ראס באופן שיוטל עליו מאסר בפועל לתקופה של שנתיים וכן מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, בתנאי שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר לא יעבור עבירות אלימות מסוג פשע. 34. סוף דבר: ערעורו של אבו ראס נדחה וערעורה של המדינה מתקבל, כאמור בפסקה 33 לעיל. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, י"ד בסיון התשע"ד (12.6.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13082740_A04.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il