בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8265/96
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' ריבלין
המערערת: רמט בע"מ
נגד
המשיבים: 1. מנחם
בריברום
2. סמדר בריברום
3.
מנשה חזן
4.
מרגלית חזן
5.
מרדכי פלולי
6.
עדינה פלולי
7.
ברונו שרביט
8.
קולט שרביט
9.
יצחק שור
10.
אסתר שור
11.
ירון מזרחי
12.
רחל מזרחי
13.
דני בן-חורין
14.
אילנה בן-חורין
15.
אברהם שוהם
16.
רויטל שוהם
17.
נציגות דיירי רח' הקרן 7
18.
מיכאל דרור
19.
אמנון עמרם
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת.א. 884/91
מיום 30.9.1996 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא השופט שלום ברנר
תאריך
הישיבה: ג' בסיון תש"ס (6.6.2000)
בשם
המערערת: עו"ד ארנולד שפאר
בשם
המשיבים 1-2: עו"ד מרדכי נתאי
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
תמצית העובדות ופסק-דינו של בית המשפט המחוזי
1. המערערת, חברת רמט בע"מ, היא חברה
קבלנית, אשר בנתה ומכרה למשיבים (למעט המשיבים 8-7), בשנים 1984-1983, דירות באתר
הבנייה שברחוב הקרן, שבעיר מעלה אדומים. ההחזקה בדירות נמסרה למשיבים, במועדים
שונים, בתקופה שבין שלהי שנת 1984 ותחילתה של שנת 1985. המשיבים 8-7 רכשו את דירתם
מידי דיירים קודמים ("יד שניה").
מאז כניסתם לדירות, נתקלו המשיבים, לטענתם,
בליקויי בנייה שונים, שבאו לידי ביטוי, בעיקר, בבעיות ריצוף וחיפוי, בעיות בנייה
וטיח ופגמים בעבודות הנגרות. כמו כן, לטענת המשיבים, קיימת בדירות בעיית רטיבות,
הנובעת, ככל הנראה, מאיטום בלתי תקין שביצעה המערערת בגג הבניין. המשיבים פנו
למערערת, במועדים שונים, על מנת שזו תתקן את הליקויים השונים. בעקבות פניותיהם
הגיעו לדירות נציגי המערערת וביצעו בהן תיקונים שונים, אשר לטענת המשיבים - ברובם לא
צלחו.
2. המשיבים הגישו תביעה, ביום 13.11.1991, לבית
המשפט המחוזי, כנגד המערערת, בגין הפגמים והליקויים שנתגלו בדירות ובגג הבניין,
ירידת ערך הדירות, האיחור במועד מסירתן של הדירות ועוגמת הנפש שנגרמה להם. יצוין
כבר עתה, והדבר עוד יובהר בהמשך הדברים, כי לאחר הגשת כתב התביעה לבית המשפט
המחוזי נמכרו ארבע מן הדירות, ואלו הן: דירת המשיבים 5 ו-6 (מרדכי ועדינה פלולי)
נמכרה ביום 22.3.1992, דירת המשיבים 13 ו-14 (דני ואילנה בן חורין) נמכרה ביום
15.6.1992, דירות המשיב 18 (מיכאל דרור) נמכרה באוקטובר 1994, ודירת המשיב 19
(אמנון עמרם) נמכרה ביום 15.12.1993.
במהלך הדיונים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי,
הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, ולפיה ימונה המהנדס סילביו ארבל הופמן כמומחה משותף
(להלן: "המומחה"), שיתן דעתו לליקויים שנתגלו בדירות, ואשר חוות-דעתו
תחייב אותם. ואכן, על-פי חוות-הדעת שהוגשה, נמצאו בכל הדירות שנבדקו ליקויי בנייה של
ממש. חוות-הדעת פירטה את הליקויים בכל דירה ודירה, וציינה שתי אפשרויות לביצוע
התיקונים: האחת - מתן פיצוי למשיבים בגובה עלות ביצוע התיקונים על-ידי קבלן
חיצוני. והאחרת - ביצוע התיקונים על ידי המערערת, דבר שיביא, לדעת המומחה, להפחתה
של כ-35% בהוצאה ביחס לאפשרות הראשונה. יצוין, כי המומחה המליץ שעבודות התיקון
ילוו בייעוץ הנדסי.
לגבי הרטיבות שבגג הבניין, מצא המומחה, כי
המערערת לא ביצעה תיקוני איטום בשטח הגג. עם זאת, ציין המומחה, כי גג הבניין לא
תוחזק באופן שוטף, דבר שתרם אף הוא לפגיעה באיטום.
לעניין ירידת ערך הדירות הוגשו לבית המשפט
המחוזי חוות-דעת מטעם שלושה מומחים שונים. מטעם המשיבים הוגשה חוות-דעת של שמאי
המקרקעין עודד יקיר, ולפיה, ירד ערכן של דירות המשיבים בסכומים הנעים בין 3,000
דולר לבין 10,000 דולר, לפי שווי הדולר דאז. מטעם המערערת הוגשו שתי חוות-דעת:
על-פי חוות-דעתו של שמאי המקרקעין ציון חי באדי, המתייחסת לחמש מתוך שמונה הדירות
נשוא הערעור, אין כל פיחות בערכן של הדירות, להוציא את דירת המשיבים 5 ו-6, לגביה
נקבעה ירידת ערך של 135 דולר. חוות-הדעת השניה, של ב' קציר קבעה, ביחס לכלל
הדירות, כי שוויון בשוק לא פחת.
3. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת, כי
תביעת המשיבים כולה התיישנה. בית המשפט סבר, כי לא חלפה תקופת ההתיישנות - לא לגבי
הליקויים בדירות עצמן, ולא לגבי הליקויים בגג הבניין. לגבי דירת המשיבים 6-5, כלל
לא התעוררה שאלת ההתיישנות, שכן מאז קיבלו אלה חזקה בדירה - בחודש מרץ 1985 – ועד
להגשת התביעה, לא חלפו 7 שנים . אשר ליתר הדירות - אמנם החזקה בהן נמסרה לידי
המשיבים בין החודשים אפריל 1984 לאוקטובר 1984, קרי – יותר מאשר שבע שנים קודם להגשת
התביעה, אלא שבית המשפט המחוזי סבר, כי המועד הקובע, לתחילת מרוץ תקופת ההתיישנות,
לפחות לגבי הליקויים הגלויים לעין, הוא היום שבו הסתיימה שנת האחריות בדירות,
לאמור - בתקופה שבין אפריל 1985 לאוקטובר של אותה שנה, כפי שקבעו הצדדים בסעיף 4א
לחוזי המכר של הדירות. לגבי הליקויים שאינם ניתנים להבחנה בעין בלתי מקצועית -
ורשימתם של אלה אינה קצרה – גרס, בית המשפט המחוזי, כי יש לפנות להוראת סעיף 8
לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הקובעת, כי תחילת תקופת ההתיישנות היא ביום בו
נתגלתה עילת התביעה. בית המשפט המחוזי סבר, כי מרוץ ההתיישנות טרם נסתיים בעת
שהוגשה התביעה, וזאת משום שזה החל, לדעתו, רק בשנת 1990, עת הוברר למשיבים,
באמצעות חוות דעת מקצועית שהזמינו, מהם הליקויים הדרושים תיקון, ובכמה מסתכמת
עלותם. זאת ועוד: מועד העברת החזקה בדירות למשיבים התאחר, ובפועל, הן נמסרו להם
לקראת סוף חודש נובמבר 1984, דהיינו, מעט פחות משבע שנים קודם להגשת כתב התביעה.
בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערערת,
כי המשיבים ויתרו על תביעתם בכך שחתמו על רשימת הליקויים "שתוקנו" בתום
תקופת שנת האחריות. בית המשפט גרס, בהתחשב בנסיבות המקרה, כי חתימת המשיבים באה
להעיד כי בוצעו עבודות תיקונים - הא ותו לא. אין בחתימה, כך לדעת בית המשפט, כדי
להעיד על שביעות רצונם של המשיבים מן התיקונים. בית המשפט ציין, כי טענת המערערת בעניין
זה מופרכת.
4. בית המשפט המחוזי אימץ את הממצאים ואת
המסקנות אליהם הגיע המומחה, ובכך באה על מכונה, בהתאם להסכמה הדיונית, המחלוקות
הנוגעות לליקויים בדירות ובגג הבניין. בית המשפט אימץ גם את האופציה שהעלה המומחה,
ולפיה יפוצו המשיבים בהתאם לעלות התיקונים על-פי קבלן חיצוני. עם זאת, לאור חוות
דעת המומחה, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לייחס למשיבים רשלנות תורמת, ככל שהדבר
נוגע להזנחת איטום הגג והחזקתו השוטפת. הרשלנות התורמת יוחסה לכלל המשיבים, למרות
שחלק מן הדירות אינן גובלות ישירות בגג, מן הטעם שהוא חלק מן הרכוש המשותף של
הבניין. לפיכך, קבע, בית המשפט כי יש לקזז, מגובה הפיצויים בגין הליקויים, את שעור
הרשלנות התורמת, שהוערך כמחיר עלות הפיקוח ההנדסי שיידרש לשם השלמת תיקוני האיטום.
בית המשפט המחוזי קבע, כי על המערערת להתקין
מעקה בטיחות לגג הבניין, כנקוב בתקן הישראלי, וכי אין להסתפק במעקה הקיים שגובהו
25 ס"מ.
5. הסוגיה המרכזית שהעסיקה את בית המשפט המחוזי
הייתה, האם המשיבים זכאים לפיצוי כספי הן בגין הליקויים שהתגלו בדירות וברכוש
המשותף של הבניין והן בגין ירידת ערך הדירות - בהנחה שהייתה ירידה כזו. בית המשפט
קבע, בעניין זה, כי אין לראות בפיצויים כאלה משום כפל פיצויי בגין אותו ראש נזק.
טעמו של בית המשפט המחוזי היה, כי "דירה בעלת עבר מתמשך של תיקונים ושל
ליקויים, דומה שניתן, בכפוף לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, לומר ש'יצא עליה קול'
ונראה שיש להכיר בקיומו של אלמנט פסיכולוגי המשפיע אף על ערכה בשוק". אשר
למידת ירידת ערכן של הדירות, אימץ בית המשפט, מבחינה עקרונית, את חוות דעתו של עודד
יקיר. "ברם, במישור הפרטני, מאחר וזו נתבססה על חוות הדעת של מיל"ב
[המכון הישראלי לביקורת בנייה] (ולא על זו של הופמן) יש צורך לעשות – כך קבע - במידת
האפשר - את ההתאמות המתבקשות מן ההבדלים שבין חוות הדעת השונות". מן הסכום
שהתקבל, הפחית בית המשפט המחוזי 15% בגין הרשלנות התורמת מצד המשיבים.
בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבים כי
נגרמה להם עוגמת נפש, וקבע פיצוי כספי בגין ראש נזק זה. אולם גם מראש נזק זה הפחית
בית המשפט סכום מסוים בשל אשמם התורם של המשיבים. בית המשפט דחה את תביעת המשיבים
- פרט לזו של המשיבים 16-15 - לפיצוי בגין איחורים במסירת הדירות. בית המשפט קבע
כי לא הוכח, במידה מספקת, כי הדירות אכן הועברו באיחור העולה על שלושה חודשים.
לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי, את תביעת המשיבים לפיצוי בגין ראש הנזק של נזקים
לתכולת הדירות, וזאת משום שהמשיבים לא הציגו ראיות לפיהן ניתן לאמוד את גובהו של
ראש נזק זה.
את תביעתם של המשיבים 6-5 ו- 14-13 בגין
ליקויי הבניה, דחה בית המשפט, שכן אלה, כאמור, מכרו את דירותיהם, וקיבלו את ערכן
של הדירות בשוק בעת המכירה. עם זאת, פוצו משיבים אלה בגין ירידת ערך דירותיהם.
6. כנגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי מופנה
הערעור. בפסק-דין חלקי שיצא מלפנינו, נקבע כי "הערעור יסוב רק לגבי הטענות
המתייחסות לשלש הדירות שנמכרו לקונים מיד שניה. בכל שאר הטענות לא מצאנו יסוד
להתערב, ואנו דוחים לגביהן את הערעור". לצדדים ניתנה אפשרות להשלים בכתב את
טיעוניהם.
ארבע טענות מרכזיות, שהעלתה המערערת, צריכות
עיון, והן נוגעות לדירותיהם של המשיבים 6-5, 8-7, ו- 14-13. על-פי הטענה הראשונה,
שהיא הטענה המרכזית, ויתרו המשיבים 6-5 ו- 14-13, בעת העברת זכויותיהם בדירותיהם,
על כל עילת תביעה כנגד המערערת - בהנחה שהייתה כזו. על-פי הטענה השניה, מנועים
המשיבים 8-7 מלתבוע את המערערת, וזאת משום שאין ביניהם כל קשר חוזי (כאמור, משיבים
אלה רכשו את דירתם מ"יד שניה"). על-פי הטענה השלישית, לא היה מקום לפסוק
למשיבים 6-5 ו- 14-13 פיצוי בגין עוגמת נפש. טעמו של הדבר, אליבא דהמערערת, הוא כי
משקבע בית המשפט המחוזי, שאין משיבים אלה זכאים לפיצוי בגין ליקויי הבניה
בדירותיהם, ממילא אין הם זכאים לפיצוי בגין עוגמת נפש, שהוא פועל יוצא - כך לטענתה
- של הליקויים. על-פי הטענה הרביעית, לא היה מקום לפסוק למשיבים 6-5 ו- 14-13
פיצוי בגין ירידת ערך דירותיהם, הואיל והם מכרו אותם במחיר שוק מלא. לחילופין
טוענת המערערת, כי גובה הפיצויים שנפסק, חורג מגדר הסביר.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובהשלמות הטיעון,
הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות.
7. הטענה הראשונה בנויה, למעשה, משני נדבכים:
הראשון, כי המשיבים 6-5 ו- 14-13 חתמו על חוזה שבמסגרתו הסכימו לוותר על עילות
התביעה כנגד המערערת (אם היו כאלה), והשני - כי משיבים אלה זנחו, בבית המשפט
המחוזי, את הטענה כי תנאי זה הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד, כמשמעו בסעיף 2 לחוק
החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, ועל-כן מושתקים הם מלהעלותה בערכאת הערעור.
הראייה לכך, לדעת המערערת, היא בעובדה שבית המשפט המחוזי אמר כי:
"בכתב
התביעה העלו התובעים [המשיבים] כנגד חוזי הרכישה גם טענות לפיהן המדובר בחוזה
אחיד, המכיל תניות מקפחות, שאותן ראוי לפסול (וראה: פירוט, בסעיף 10 שבכתב התביעה
המקורי). ואולם, נראה כי במהלך ההתדיינות שבכתב נזנחו גם טענות אלו".
אשר לנדבך השני, נחה דעתי כי אין בו ממש.
המשיבים 6-5 ו- 14-13 הגישו לבית המשפט המחוזי, כחלק מן הסיכומים, רשימת פסקי-דין
בהם הוכרעה, לדעתם, בחיוב, השאלה האם מסמך העברת הזכויות של המערערת מכיל תנאים
מקפחים. יתירה מכך, באמרה המובאת לעיל מדברי בית המשפט קמא אין כדי לתמוך בדעתה של
המערערת. בית המשפט המחוזי התייחס, בדבריו אלה, לטענות שהעלו כלל המשיבים כנגד
תניות מסוימות בחוזי הרכישה המקוריים עם המערערת, ולא לטענה כנגד תניית
הויתור שבחוזי העברת הזכויות של הדירות.
עלינו לפנות, איפוא, לנדבך הראשון. השאלה
העומדת במרכז הדיון היא, האם תניית הויתור הינה תנייה מקפחת? לצורך העניין נביא את
נוסחה של התניה, המצויה בסעיף 5(ה) לחוזה העברת הזכויות:
"...
אינכם ולא תהיו אחראים וחייבים בביצוע תיקון ליקוי ו/או פגם שהתגלה ו/או שיתגלה
בנכס מסיבה כלשהי ו/או בתשלום פיצויים ו/או דמי נזק בגינם והנכס משוחררים מכל
אחריות בקשר לטיב ואופן בניית הנכס;"
במסגרת הליך אחר שבו הייתה המערערת צד
(ת"א (ירושלים) 450/90 טנצמן אברהם נ' רמט בע"מ, תקדין-עליון
91(2), 986), התייחסה השופטת ד' דורנר כבר לתניה ספציפית זו, וסברה כי:
"...אין
לתת תוקף לתנאי הפטור. כתב ההעברה הנ"ל הוא 'חוזה אחיד' כהגדרתו בחוק החוזים
האחידים - התשמ"ג-1983 שכן, 'תנאיו נקבעו מראש (בידי הנתבעת) כדי שישמשו
תנאים לחוזים רבים בינה לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם' (סעיף 2).
ואילו תנאי לפטור בבקשת ההעברה, על פניו הוא מקפח על-פי סעיף 4(1) לחוק החוזים
האחידים הקובע עוד כי חזקה על: 'תנאי השולל או המגביל זכות או תרופה העומדות ללקוח
על-פי דין, או המסייג באופן בלתי סביר זכות או תרופה העומדות לו מכוח החוזה' (סעיף
4(6))...
לא
שמעתי נימוק כלשהו המצדיק התפרקות חברה מאחריותה לתקינות דירות שבנתה ולצמצום
חבותה לתיקוני שנת האחריות בלבד, בכל מקרה בו הקונה המקורי ששילם לה במיטב כספו
עבור הזכויות שרכש, מבקש להעבירן לצד שלישי... יש איפוא לבטל את תנאי הפטור
הנ"ל בהיותם תנאים מקפחים".
דברים אלה מקובלים אלי, ודי בהם כדי לחייב
את המסקנה, כי דין טענתה של המשיבים 6-5, ו- 14-13, לעניין הקיפוח שבסעיף 5(ה)
לחוזה העברת הזכויות - להתקבל.
7. עם זאת, ראיתי לנכון להוסיף הערה. המשיבים
6-5 ו- 14-13 טענו, כאמור, בבית המשפט המחוזי, כי בהליך אחר נקבע זה מכבר שסעיף
5(ה) לחוזה העברת הזכויות הוא בבחינת תנאי מקפח. נראה, כי בטענה זו גלומה טענת
השתק-פלוגתא. אכן, הכלל הוא, שתורת ההשתק חלה כאשר הצדדים להליך הקודם ולהליך החדש
- זהים המה (זהו "עיקרון ההדדיות"; ראו ע"א 143/51 ראש העיר
רמת-גן נ' חברת פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י (3) 1804, 1813-1812;
ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא (1) 29, 35). עם זאת,
בע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד (2) 576, נתקבלה
טענה בדבר השתק-פלוגתא, שהעלה המשיב 2 נגד המערער, בהסתמך על פסק-דין שניתן
בהתדיינות קודמת בין המערער לבין המשיב 1. באותו מקרה לא התקיימה "קרבה
משפטית" בין המשיבים. על אף זאת, קבע בית המשפט (מפי השופט ג' בך), כי גם
כלפי המשיב 2 קשור המערער בממצא שנקבע כנגדו בהתדיינות הקודמת. טעמו של בית המשפט,
כי למערער "היה את יומו בבית-המשפט". וכך נאמר על-ידי השופט בך (שם,
בעמ' 580):
"במקרה
דנן הממצא נושא 'השתק הפלוגתא' הוא ממצא נגד המערער. כיוון שהמערער הוא הצד המשותף
לשתי התביעות, הרי "היה לו יומו" בבית משפט. כל הטענות שיכול היה המערער
לטעון כנגד רישום המקרקעין נטענו כבר על ידו בהתדיינות הראשונה, ועתה הוא מעוניין
לפתוח התדיינות זו מחדש. הצד שלא היה לו 'יומו בבית המשפט', ולא היתה לו הזדמנות
לטעון את טענותיו - מינהל מקרקעי ישראל - הוא דווקא הצד המעוניין להסתמך על 'השתק
הפלוגתא'. אילו היה הממצא במשפט הראשון לטובת המערער, וזה היה מעוניין להסתמך עליו
כנגד מינהל מקרקעי ישראל, הרי שעל פי העקרונות המוצגים לעיל (ואם נתעלם לענין זה
מהאפשרות לראות במינהל מקרקעי ישראל וברשם המקרקעין צד אחד - היינו המדינה) לא היה
מקום לקבל את טענת 'השתק הפלוגתא', שכן למינהל מקרקעי ישראל לא ניתנה, כאמור,
הזדמנות לטעון טענותיו במשפט הראשון. כיוון שבנסיבות הנתונות כל האינטרסים, עליהם
בא עקרון 'זהות הצדדים' לשמור, מוגנים, ראוי במקרה זה להחיל את הכלל של "השתק
פלוגתא"...".
אכן, באותה פרשה הנתבע הוא שביקש להסתמך על
טענת השתק-פלוגתא כנגד התובע, לאחר שעניינו כבר נתברר במסגרת הליך משפטי אחר. טענה
זו שימשה את הנתבע ככלי הגנה - כדי להדוף את תביעתו של התובע (טענה זו מכונה:
"טענת מניעות דפנסיבית") (ראו: נ' זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי
(תשנ"א), עמ' 538). ענייננו שונה: המשיבים 6-5 ו-14-13 - התובעים, מבקשים
להסתמך על ממצא שקבעה השופטת ד' דורנר, בהליך אחר, כנגד המערערת-הנתבעת. טענת
השתק-הפלוגתא של משיבים-תובעים אלה, היא, למעשה, טענה התקפית כנגד המערערת-הנתבעת
(טענה זו מכונה: "טענת מניעות אופנסיבית"). האם יש להכיר באפשרות לעשות
שימוש בטענת השתק-פלוגתא התקפית? שאלה זו נוגעת בהתוויית גבולותיה של הסטייה
מדרישת ההדדיות. בענייננו ניתן להותירה בצריך עיון, משקבענו כי, מכל מקום, סעיף
5(ה) הוא תנאי מקפח.
8. אין ממש גם בטענת אי-היריבות בין המשיבים 8-7
לבין המערערת. טענה זו הועלתה אף היא בפרשת טנצמן הנ"ל, ודי שנביא את
התייחסותה של השופטת דורנר:
"אשר
לטענה בדבר אי קשירת קשר חוזי. טענה זו אינה נראית לי. כתב ההעברה שעליו חתמה גם
הנתבעת כולל התחייבויות הצדדים לתביעה שבפני. הטופס ערוך כבקשה שאותה יש לראות
"הצעה" ואישור הנתבעת להעברת הזכויות "בכפיפות לתנאים, ההצהרות
וההתחייבויות הכלולים בבקשה זו" מהווה "קיבול", כך שבמסמך ההעברה
יש לראות התחייבות חוזית של הנתבעת כלפי הקונים להעביר להם את הזכויות בדירות...
יהא
דבר זה אשר יהא, אחריות הנתבעת כלפי תובעים אלה אינה נובעת רק מיחסים חוזיים אלא
משום חובתה כבונת הדירות להקים בנין בטוח לשימוש ולמגורים. חובה זו אינה מוגבלת
ליחסים חוזיים אלא 'קיימת כלפי כולי עלמא' (ע"א 451/66 קורנפלד נ' שאולוב,
פ"ד כ"א (1) 310; Smith
v Eric S Bush [1989] All E.R 514, 520)".
9. גם לגבי יתר טענותיה של המערערת, נחה דעתי כי
אין בהן ממש. בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי, כי בפועל היו ליקויי בנייה
בדירותיהם של המשיבים 6-5 ו- 14-13, אלא שמשיבים אלה אינם זכאים לפיצוי כספי, בגין
ראש נזק זה, הואיל "...[ו]אלה קיבלו את ערכן של הדירות בשוק בעת המכירה, ולכן
יפוצו על ידי הנתבעת [המערערת] רק בגין ירידת הערך ועוגמת הנפש...". בית
המשפט המחוזי קבע, כי שתי הדירות לא נמכרו על-ידי המשיבים 6-5 ו- 14-13 כדירות
"תקינות" במחיר שוק, וזאת במיוחד לאור העובדה שבחוזי המכר עם הקונים
החדשים, אישרו הצדדים כי ידוע להם על התביעות כנגד המערערת, וכי כל תשלום או זכייה
שיתקבלו בגינן יהיו של המשיבים 6-5 ו- 14-13. בנסיבות אלה, יש להניח, כי התמורה
שנתקבלה בגין הדירות שנמכרו, לא הייתה תמורה בגין דירות "תקינות". בית
המשפט המחוזי קבע, כי למשיבים 6-5 ו- 14-13 נגרמה עוגמת נפש. משיבים אלה גרו
בדירות קרוב לשבע שנים. בדירות היו ליקויי בנייה, דבר שפגם, באופן משמעותי, באיכות
חייהם. בממצא עובדתי זה לא היה מקום להתערב.
גם בגובה הפיצוי שנקבע בגין כל אחד מראשי
הנזק, לא מצאתי מקום להתערב.
אשר על כן, הערעור - על כל חלקיו - נדחה.
המערערת תישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים בסך כולל של 20,000 ₪.
ש ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, ח' בכסלו תשס"ג
(13.11.2002).
המשנה לנשיא ש ו פ
ט ת ש ו פ
ט
_________________
העתק
מתאים למקור 96082650 /אמ
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il