בתי זיקוק לנפט בע"מ נ. קבוצת אקוסנס (מזרח תיכון בע"מ)

פסק-דין בתיק ע"א 8265/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8265/15 - ה' לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית כבוד השופט מ' מזוז המערערת: בתי זיקוק לנפט בע"מ נ ג ד המשיבה: קבוצת אקוסנס (מזרח תיכון בע"מ) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 3776-03-10 שניתן ביום 3.11.2015 על ידי כבוד השופטת ש' שטמר תאריך הישיבה: כ"ד בתשרי התשע"ז (26.10.2016) בשם המערערת: עו"ד גיורא אונגר; עו"ד שרון כרמי פנחס בשם המשיבה: עו"ד לימור בן-נון נחמני; עו"ד שי עובדיה פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 3776-03-10 (השופטת ש' שטמר) שניתן ביום 3.11.2015, ובמסגרתו חויבה המערערת לשלם למשיבה סך של 1,920,000 ש"ח, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 130,000 ש"ח. רקע 1. המערערת, בתי זיקוק לנפט בע"מ (להלן: המערערת), פרסמה מכרז פרטי סגור, בו הזמינה אחד עשר תאגידים – ובהם המשיבה, קבוצת אקוסנס (מזרח תיכון) בע"מ (להלן: המשיבה) – להציע פתרונות טכנולוגיים לדרך בה ניתן יהיה לעבד את הבוצה הנוצרת כתוצאה מתהליכי הזיקוק של נפט גולמי ומוצרי נפט שונים (להלן: הבוצה), ולהוציאה מחצרי המערערת באופן התואם את חוקי איכות הסביבה תוך מיצוי וזיקוק מירביים של הנפט המצוי בבוצה. הבוצה הצטברה במשך עשרות שנים והגיעה לכ-35,000 טון. אין מחלוקת על כך שבמכרז לא הייתה דרישה לדרך פתרון מסוימת לטיפול בבוצה. 2. בסיור הקבלנים שנערך עובר למועד הגשת ההצעה, ושבו חויבו כל המציעות להשתתף, חולק מסמך "תנאים כלליים למכרז", שהכיל, בין היתר, את התנאים הבאים: תנאי לפיו דיני המכרזים לא יחולו על המכרז; תנאי לפיו המערערת רשאית לחזור בה בכל עת מן ההזמנה להציע הצעות, גם לאחר אישורה של מי מהמציעות כזוכה (ללא חובת פיצוי); וכן תנאי לפיו אין לראות כל הסכם כתקף אלא אם נעשה בכתב ונחתם על ידי הצדדים. 3. עוד בטרם יצא המכרז, ניהלה המערערת מגעים עם נציגי המשיבה, במסגרתם הפנתה המערערת את נציגי המשיבה אל חברה אמריקאית בשם RLC Technologies Inc. (להלן: RLC), שעוסקת בהתקנת מתקנים לניקוי הבוצה, במטרה שהמשיבה תציע למערערת, לאחר מכן, את הטכנולוגיה שמציעה RLC. המשיבה, ככל הנראה, אכן פנתה ל-RLC וקיבלה נציגות בלעדית שלה בארץ, והציעה למערערת, במסגרת הצעתה במכרז, את המתקן שיוצר על ידי RLC. מדובר בטכנולוגיה שנקראתATDU – Anerobic Thermal Desorption Unit, שטרם יושמה בישראל. המשיבה הציעה לרכוש את המתקן הנדרש, להתקינו במפעל, לתפעלו ולהביא את הבוצה למצב שבו ניתן יהיה לקבור אותה באתר הטמנה רגיל. 4. לאחר שהגישה המשיבה את הצעתה, החל בין המשיבה למערערת משא ומתן שכלל חילופי עשרות רבות של מיילים וכן הליך ממושך של בדיקות. בין היתר, נציגים מטעם המערערת נסעו לבילבאו שבספרד, על חשבון המשיבה, בליווי נציגי המשיבה, על מנת לבחון פעולתו של מתקן כאמור. נציגים של המשיבה נסעו גם לשיקגו שבארה"ב על מנת לבחון מתקן דומה. כמו כן, המשיבה התקשרה עם שתי חברות ישראליות על מנת שאלה יסייעו לה בשרטוט ובניית המתקן וכן בתפעולו. 5. במהלך חודש אוגוסט 2009 הודיעה המערערת ליתר המציעות, למעט המשיבה, כי הצעותיהן נדחו. במקביל, בין המערערת למשיבה התקיים הליך שכלל בדיקות ודרישות שונות מצד המערערת, ובין השתיים אף הוחלפה טיוטת הסכם. ביום 28.1.2010, לאחר כחמישה עשר חודשים שבמהלכם ניהלו הצדדים משא ומתן, שלחה המערערת למשיבה מייל ובו הודיעה לה כי בעקבות "חשיבה מחודשת" הוחלט להשעות את המשא והמתן עם המשיבה, ולחפש פתרון אחר שאינו כולל הקמת מתקן. כשלוש שנים לאחר מכן, התקשרה המערערת עם אחת המציעות במכרז, חברת "אדמיר", ורכשה באמצעותה מתקן דומה לזה שהציעה RLC. 6. על רקע זה הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי, כאשר תחילה הייתה זו תביעה למתן צו מניעה קבוע, אולם בעקבות הצעת בית המשפט, עבר התיק למסלול של תביעה לפיצויים. הטענה המרכזית של המשיבה הייתה, שהצעתה במכרז התקבלה דה-פקטו על ידי המערערת, וכי נכרת ביניהן הסכם לביצוע המכרז (אף שלא נחתם על ידן). כן נטען, כי המערערת יצרה מצג ברור לפיו הצעתה של המשיבה היא שזכתה במכרז, ובסופו של דבר חזרה בה ממנו, ובכך פעלה בחוסר תום לב. על כן, לשיטתה, היא זכאית לפיצויי קיום ולחלופין לפיצויי הסתמכות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. בפסק דינו דן בית המשפט המחוזי בחמש סוגיות מרכזיות: (1) האם המשיבה קיבלה את מסמך ה"תנאים הכלליים" והאם יש לראותו כחלק ממסמכי המכרז; (2) האם המשא והמתן בין הצדדים נוהל בתום לב; (3) האם נכרת הסכם בין הצדדים, על אף שלא אושר על ידי וועדת המכרזים ולא נחתם על ידי הצדדים; (4) האם חזרתה בה של המערערת מן המכרז וסירובה להגיע להסכם עם המשיבה נגוע בחוסר תום לב מצידה; (5) האם המשיבה זכאית לפיצויים, ואם כן – האם היא זכאית לפיצויי קיום או לפיצויי הסתמכות. 8. באשר לשאלה האם המשיבה קיבלה את מסמך ה"תנאים הכלליים" והאם יש לראותו כחלק ממסמכי המכרז; בית המשפט המחוזי קיבל את גרסתה העובדתית של המערערת, ולאחר בחינת העדויות קבע שהמשיבה אכן קיבלה את מסמך התנאים הכלליים והאמור בהם מחייב אותה, ככל שיש להם תחולה. באשר לשאלת משנה שעלתה בהקשר זה, והיא האם חלים על ההליך דנן דיני המכרזים; בית המשפט קבע כי ההליך בו פתחה המערערת מהווה הזמנה להציע הצעות במכרז, וכן כי מדובר במכרז פרטי שהוצע לרשימה סגורה של מתחרות. על אף האמור, מתנאי המכרז ומהתנהלות הצדדים עולה כי הם היו סבלניים לגבי שינויים מתנאי המכרז בהתקשרות, כאשר בד בבד היו מספר תנאים בל יעברו. 9. באשר לשאלה האם המשא והמתן בין הצדדים נוהל בתום לב; בית המשפט המחוזי עמד על כך שהדין הנוהג הוא שהן בהליך "דמוי מכרז" והן בהליך הפטור מחובת מכרז, מוטלת חובת ההגינות והשוויון על בעל המכרז, כלפי המציעים המשתתפים בהליך. חובות אלה קמות הן מכוח המשפט הפרטי (דיני החוזים) והן מכוח המשפט הציבורי שזלג אל המשפט הפרטי. ככל שהופיע במסמך התנאים הכלליים תנאי לפיו לא יחולו דיני המכרזים, אין ליתן לו תוקף, ככל שכוונתו הייתה להביא לביטולה של הדרישה לתום לב ולשוויון. כך גם אם נקבע במסמכי המכרז כי לבעלת המכרז שמורה הזכות לבטלו ולא לקבל אף הצעה. תנאים אלה לא יכולים לעמוד בפני עצמם והם חייבים לעבור את המשוכה של תום לב. בית המשפט קבע עוד, כי היו תנאים אובייקטיביים שהצדיקו את סברת המשיבה כי היא הזוכה במכרז. לשיטת בית המשפט המחוזי, על אף שכתב התנאים הכלליים אִפשר למערערת, לכאורה, לדחות את ההצעה בכל שלב, היה עליה להתריע בפני המשיבה שאין המדובר אלא בבחינה של דרך הטיפול בבוצה ושל בחינת התאמת המציעה לביצוע עבודה זו. זאת, על אף ההתקדמות במשא ומתן, ועל אף שהמשיבה הייתה המציעה היחידה במכרז. בית המשפט ציין עוד, כי מקריאת עשרות המיילים שהוחלפו בין הצדדים, כמו גם משמיעת עדי המשיבה, מתקבלת המסקנה שהמשיבה הייתה משוכנעת שהיא זכתה במכרז; שהמערערת הייתה מודעת לכך; ושהמערערת סברה אף היא שהקשר עם המשיבה יבשיל להסכם. ואולם, לקראת סוף המשא והמתן החליטה המערערת לחזור בה, מסיבותיה שלה. עוד צוין, כי אין מחלוקת בדבר העובדה שבא-כוחה של המערערת שלח למשיבה טיוטת חוזה שהתקבלה אצל המשיבה בינואר 2010, וכי הצדדים הגיעו ביניהם למעשה להסכם בכל הפרטים החשובים. כן נקבע, כי המשיבה הייתה מוכנה להסכים או להמשיך במשא ומתן קצר בפרטים הקטנים שעדיין לא הוסכמו, ובכל מקרה אלה לא היוו מחסום לחתימה על ההסכם. 10. באשר לשאלה האם נכרת הסכם בין הצדדים, על אף שלא אושר על ידי וועדת המכרזים ולא נחתם על ידי הצדדים, וכן לשאלה האם חזרתה בה של המערערת מן המכרז וסירובה להגיע להסכם עם המשיבה נגוע בחוסר תום לב מצידה; המערערת טענה, כי היא לא הגיעה להסכם עם המשיבה וחזרה בה מהמכרז משתי סיבות עיקריות: האחת, משום שהסתבר לה שלמשיבה אין את הידע הטכני והמקצועי לנהל בהצלחה את הפרויקט. שנית, ומשום שהתברר לה כי המשיבה מסרבת לקחת על עצמה אחריות מלאה לפינוי כל הבוצה בחצרות המערערת אם המתקן המוזמן ייכשל בעבודתו. בית המשפט המחוזי לא השתכנע ששתי טענות אלה היו הסיבה לחזרת המערערת מהמכרז. באשר לטענה הראשונה, בית המשפט דחה את הטענה לפיה המערערת הפסיקה את המשא ומתן מכיוון שהמשיבה ונציגיה היו חסרי השכלה טכנית בתחום שבנדון, וקבע כי זוהי טענה חסרת תום לב. באשר לטענה השנייה, בית המשפט קבע כי גם זו טענה חסרת תום לב, ועל אף שמסמכי המכרז אכן דרשו את פינוי הבוצה, הם לא התייחסו, ולא יכלו להתייחס, לפינוי הבוצה שתיוותר בחצרות המערערת במצב בו עבודת המתקן כשלה. בנוסף, נקבע כי הפרשנות לפיה הצעת המערערת דורשת 100% הצלחה ואחריות לגבי סילוק כל הבוצה ממתקניה, היא אבסורדית ולא ניתן להכשירה. המסקנה היא, אפוא, שהפרשנות הנכונה של מסמכי המכרז, ההצעה, וכוונת הצדדים, היא שמסמכים האמורים והצדדים כלל לא דנו בשאלה מה יקרה אם המתקן לא יעבוד, והעלאת דרישה זו מצד המערערת, בשלב מאוחר לקראת חתימת ההסכם, לא באה אלא מתוך כוונה לסיים את המשא והמתן מבלי להיות אחראית לתוצאות ניהולו. 11. באשר לשאלה האם המשיבה זכאית לפיצויים, ואם כן – האם היא זכאית לפיצויי קיום או לפיצויי הסתמכות; בית המשפט המחוזי קבע כי על המערערת לשלם למשיבה פיצויי קיום. זאת, בשל התנהלותה חסרת תום הלב של המערערת במהלך המשא והמתן, לנוכח השלב המאוחר שבו הוחלפה טיוטת ההסכם וההערות לגביה והעובדה שהפרטים העיקריים היו סגורים, כמו גם היעדר סיבה שלא להגיע להסכמה באשר לפרטים השוליים, על המערערת לשלם למשיבה פיצויי קיום. באשר לגובה הנזק; בית המשפט קבע כי המשיבה לא הוכיחה את גובה הרווח שהייתה צפויה להרוויח כתוצאה מההסכם. ואולם, נקבע כי במקרה שלפנינו ניתן לקבוע רווח באמצעות אומדנה. זאת, באמצעות הסתמכות על נתון הקבוע בטיוטת ההסכם, לפיו ככל שההסכם יופסק על ידי המערערת, היא תשלם למשיבה סך של 80 ש"ח עבור כל טון של בוצה (במכפלת 30,000 טון בוצה, סך הפיצוי עומד על 2,400,000 ש"ח). בית המשפט ציין כי ניתן להשתמש בנתון זה נוכח ההלכה הקובעת כי בהיעדר אפשרות לקבל ראיות בעלות משקל, וזאת בשל חוסר ניסיון, ניתן לקבוע רווח באמצעות אומדנה. עם זאת, בית המשפט הפחית 20% מן הסכום, בהתחשב בכך שהוא מבוסס על הערכה, ובכך שנמנעו מהמשיבה הוצאות וסיכונים נוספים. הפיצויים הועמדו, אם כן, על סך של 1,920,000 ש"ח. למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט כי אם היה עליו לפסוק פיצויי הסתמכות בלבד, הרי שגם במקרה זה המשיבה לא עמדה בנטל הוכחת פיצויים אלה, ואולם גם כאן ניתן לבצע הערכה על דרך האומדנה. בית המשפט העריך כי הנזק שנגרם למשיבה עקב אובדן לקוחות פוטנציאליים שחיכו לראות כיצד יפעל המתקן, עומד על כ-500,000 ש"ח; הוצאותיה של המשיבה בניהול המשא והמתן עומדות על כ-600,000 ש"ח; וההוצאות עבור נסיעות הצדדים והבאת עד מחוץ לארץ עומדות על 200,000 ש"ח. על כן, פיצויי הסתמכות נאמדו בסך של 1,300,000 ש"ח. עיקר טענות המערערת 12. ראשית, המערערת טוענת כי לא שינתה עמדתה ביחס לפינוי כל הבוצה; לטענתה, העסקה מושא המכרז הייתה התחייבות של הזכיין שייבחר לטפל בכל הבוצה שהצטברה ולהטמין על חשבונו את כל השאריות "בהתאם לדרישות הדין", וכי הוא אינו יכול לחייב את המערערת בתוצאות הכישלון. על כן, קביעתו של בית המשפט כי אין דרישה לאחריות מצד המשיבה – כזכיינית נבחרת – על כל הבוצה, וכי חובת הפינוי נוגעת רק לשאריות שלאחר הטיפול, היא שגויה ומנוגדת ללשון המכרז ולתכליתו. בנוסף, נטען כי הצעה של מציע אינה יכולה לשנות את תנאי המכרז, ובמיוחד כך שעה שהצעתה של המשיבה לא תאמה כלל את תנאי המכרז. יתרה מכך, הצעתה של המשיבה דווקא מוכיחה כי היא הבינה את הדרישה במכרז לאשורה, והיא זו ששינתה את עמדתה והחליטה שאינה מוכנה להתחייב לטפל בכל הבוצה שהצטברה ולפנות את כל שאריות התהליך, גם אם התהליך לא יצליח במלואו. שנית, המערערת טוענת כי לא הוכח קיומו של מניע זר כלשהו לשינוי עמדתה לקראת סופו של המשא והמתן, ובנוסף לא הוכח מהו אותו מניע חסר תום לב כביכול. יתרה מכך, אין כל פסול בשינוי עמדה כשלעצמו, במיוחד לאור הקביעה כי התנאים הכלליים של המכרז היו ידועים למשיבה ומחייבים אותה, וכי היא סירבה לקחת אחריות שהטכנולוגיה תעבוד. שלישית, המערערת טוענת נגד קביעותיו של בית המשפט בדבר חוסר תום לב שבו נהגה, לכאורה, במהלך המשא והמתן. נטען כי אין כל הגיון בהטלת חובה להתריע שוב ושוב כי צד אינו מחויב להתקשר בחוזה, כאשר הצד השני מודע לתנאי זה, שנכתב במפורש במסמכי המכרז. כן נטען כי חששה של המערערת באשר לרמת המקצועיות של המשיבה, חשש אשר התעצם עקב סירוב המשיבה להיות אחראית לטיפול בכל הבוצה, מהווה עילה מוצדקת להפסקת המשא והמתן. עוד נטען, כי הקביעה שהמשיבה הייתה משוכנעת שזכתה במכרז מוטעית. לבסוף, נטען כי קביעתו של בית המשפט לפיה ניתנה גושפנקא לזכייה של המשיבה במכרז בדמות מייל שנשלח אשר עסק בהתקשרות המשיבה עם חברת הנדסה, היא שגויה, וזאת משום שהמייל אינו מעיד על תחילת ביצועו של המכרז, אלא נבע מדרישה של המשרד לאיכות הסביבה. רביעית, המערערת טוענת לחילופין, כי לא היה מקום לפסוק פיצויי קיום, זאת לאור ההלכה שנקבעה בע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 239 (2002) (להלן: עניין קל בנין) לפיה פסיקת פיצויי קיום היא היוצא מן הכלל שאין לנקוט בו אלא במקרים חריגים במיוחד. נטען, כי להבדיל מעניין קל בניין, בעניין דנן נותרה מחלוקת בנושאים מהותיים עובר להפסקת המשא והמתן, וביניהם נושא השתתפות המערערת בעלות ההשקעה; נושא תנאי התשלום של המערערת; נושא התמורה הנוספת עבור בדיקות, וכן נושאים הנוגעים להצמדה למדד וערבות. חמישית, טוענת המערערת נגד כמה מקביעותיו של בית המשפט בנוגע לפסיקת הפיצויים לטובת המשיבה. תחילה, נטען כי לא היה מקום לפסוק פיצויים על דרך "אומדנא דדיינא", שכן המשיבה לא הוכיחה את הרווח שהיה צפוי לה לו נכרת ההסכם (היינו, פיצויי קיום) ולא את הוצאותיה במשא ומתן (היינו, פיצויי הסתמכות). פסיקה על דרך אומדנא דדיינא היא חריג הננקט רק אם לא ניתן להוכיח את הנזק, ואילו במקרה דנן לא היה קושי להוכיח אף אחד משני אלה. עוד טוענת המערערת, כי בית המשפט שגה שגיאה לוגית בהסיקו את גובה הרווחים שהיו צפויים מקיום החוזה מסעיף בטיוטת החוזה שלגביו עדיין הייתה מחלוקת. סעיף זה נועד למקרה של ביטול לאחר שכבר הוקם המתקן והחל לעבוד, אולם בפועל כל ההשקעות העצומות בהקמתו ובהרצתו של המתקן לא הוצאו. לבסוף, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט באומדן ההוצאות בניהול המשא והמתן, בקובעו כי מתוך 1,300,000 ש"ח יש להעניק פיצוי בגובה 500,000 ש"ח עקב הפסד לקוחות פוטנציאליים, שכן זהו נזק של פיצויי קיום ולא הוצאה בניהול משא ומתן. עיקר טענות המשיבה 13. המשיבה סומכת את ידיה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, הממצאים עליהם חולקת המערערת נקבעו בתום הליך ממושך ומורכב, בו נתן בית המשפט אמון בעדי המשיבה והסתמך על עשרות המיילים שהוגשו. עוד נטען, כי אין במכרז כל דרישה לפיה אם המתקן לא יעבוד אזי המשיבה תצטרך לבצע פינוי גורף של הבוצה, וככל שהמערערת ביקשה כי דרישה זו תתמלא, לא ברור מדוע לא ציינה זאת באופן מפורש במכרז. כן נטען, כי המערערת לא ציפתה לקבל תוצאת טיפול של 100% בבוצה, וגם לא הייתה יכולה לצפות לקבל תוצאה כזאת. מכאן שדרישתה כי המשיבה תיטול אחריות מוחלטת לטיפול בבוצה הועלתה בחוסר תום לב ומשיקולים זרים בשלב מאוחר של המשא והמתן. כך גם נטען, כי זכאותה של המשיבה לפיצוי אינה מותנית בהוכחת "מניע", וכי המערערת שבחרה לקנות מתקן ולהפעילו באמצעות חברה אחרת, 15 חודשים לאחר שיצאה במכרז ואשר במהלכם קיבלה מהמשיבה מידע יקר ערך חינם אין כסף, הוכיחה בעצמה את המניע העומד מאחורי פעולתה חסרת תום הלב. באשר לפיצויי הקיום; נטען כי משהוכח שהמערערת פעלה בחוסר תום לב, המשיבה זכאית לפיצויי קיום, ופסיקת הפיצויים על דרך אומדנא דדיינא היא ראויה. נטען, כי נזק של אובדן רווח הוא נזק שהערכתו קשה במיוחד, מאחר והדבר מצריך הערכות והשערות ביחס למציאות שלא התקיימה, ואולם אין בקושי זה כדי לשלול את הזכאות לפיצויים. המשיבה הייתה חברה חדשה אשר הוקמה בסמוך להגשת המכרז, וההתקשרות המצופה הייתה מאפשרת לה להפעיל פרויקט ראשוני בתחום ניקוי הבוצה. הדרישה לאתר חברות שעושות בדיוק את אותו פרויקט מתוכנן, ולהגיש דוחות חסויים שלהן או אישורים על שיעור הרווח הפרטי שלהן, היא דרישה בלתי סבירה בנסיבות העניין. דיון והכרעה 14. לאחר שקראתי בעיון את טענות הצדדים ושמעתי את טענותיהם בעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא קיימת עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואני סומך את ידי על מרבית הקביעות בו, תוך אימוץ הנימוקים שביסודן. טענותיה המרכזיות של המערערת, הנוגעות לקביעותיו של בית המשפט לפיה המערערת הפרה את חובת תום הלב ועקרון ההגינות במכרז, שכן למשיבה היה יסוד סביר להניח כי היא הזוכה במכרז, נבחנו לעומק, ולאחר שנדרשתי אליהן גם אני, דעתי היא כדעת בית המשפט המחוזי ולא ראיתי צורך לקיים דיון בסוגיות אלה מעבר לאמור בפסק הדין. 15. יחד עם זאת, אמליץ לחבריי לשנות את קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לסוג הפיצוי לו זכאית המשיבה, ולפסוק לטובתה פיצויי הסתמכות בלבד. כמפורט לעיל, בית המשפט קבע כי המקרה דנן בא בגדר אותם מקרים חריגים, עליהם עמד לראשונה בית משפט זה בעניין קל בניין, בהם המשא והמתן בין הצדדים הגיע לשלב כה מתקדם ושכלולו הסופי לכדי חוזה נמנע רק בשל חוסר תום לב של אחד הצדדים. על כן, נוכח הקביעות באשר לחוסר תום ליבה של המערערת, ובהתאם להלכה אשר נקבעה בעניין קל בניין, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה זכאית לפיצויי קיום. את ההלכה שנקבעה בעניין קל בניין יש להחיל בזהירות ובמשורה, ורק באותם מקרים חריגים המצדיקים זאת. איני סבור כי המקרה שלפנינו נמנה עליהם, ואנמק. אכן, המשא והמתן שהתנהל בין הצדדים היה מצוי בשלב מתקדם והתקבלו הסכמות באשר לחלק מן הרכיבים המהותיים בהסכם. חרף זאת, לא התרשמתי כי המשא והמתן היה מצוי בשלבו הסופי, בו תוכנו של ההסכם ותנאיו גובשו במלואם, שכן בין הצדדים נותרו מחלוקות בנושאים שאיני סבור שהיו שוליים, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. ממעבר על טיוטת ההסכם הכוללת את הערות המשיבה, עולה כי נותרו בין הצדדים המחלוקות הבאות: נותרה מחלוקת באשר לכמות הבוצה אשר תועבר לטיפולה של המשיבה, כאשר המערערת התחייבה לספק לה 30,000 טון בוצה לכל הפחות, ואילו המשיבה דרשה בטיוטה התחייבות ל-50,000 טון בוצה (מ/11, עמ' 3). כך גם טרם הושגה הסכמה בין הצדדים באשר לאחוז השתתפותה של המערערת בעלות ההשקעה בפרויקט (מ/11, עמ' 4), וכן לא הושגה הסכמה באשר לסכום אותו דרשה המשיבה – 1,400,000 ש"ח – בתמורה להעברת המתקן לידי המערערת בתום תקופת הזיכיון (מ/11, עמ' 4). מחלוקת נוספת נגעה לסכום הפיצוי המוסכם שינתן למשיבה במקרה של הפסקה מוקדמת של ההסכם (מ/ 11, עמ' 6). רכיבים נוספים בהסכם, אשר גם עליהם לא הושגה הסכמה סופית בין הצדדים, נגעו לנושאים של הצמדה למדד (מ/11, עמ' 5) וערבות בנקאית (מ/11, עמ' 5-4), וכן לדרישות הטכניות לצורך הקמת המתקן והפעלתו (מ/11, עמ' 3). על כן, אין לטעמי לקבל את המסקנה לפיה כל הנושאים המהותיים בהסכם היו מוסכמים על הצדדים, ומשכך אין גם הצדקה לפסיקת פיצויי קיום כאילו שוכלל ההסכם בפועל. המקרה שלפנינו נמנה על אותם המקרים – הם הרוב – בהם יש לפסוק לצד הנפגע פיצויי הסתמכות בשל הנזק שנגרם לו מעצם כניסתו למשא ומתן אשר במהלכו התנהל הצד השני בחוסר תום לב. בנקודה זו, אמליץ לחבריי לאמץ את סכום פיצויי ההסתמכות שקבע בית המשפט המחוזי, קרי 1,300,000 ש"ח. לא נעלמה מעיניי טענת המערערת לפיה בחישובו את פיצויי ההסתמכות, שגה בית המשפט המחוזי כאשר כלל בתוכם סך של 500,000 ש"ח בגין נזק של הפסד לקוחות פוטנציאליים. על אף זאת, איני מוצא להתערב בקביעה זו. כידוע, "לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בקביעת שיעור הפיצויים, וערכאת הערעור לא תתערב בכך, למעט מקום בו נפלה טעות ממשית" [ע"א 5884/08 כפר ויתקין מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה יב (26.8.2010)]. במקרה דנן, איני מוצא טעות של ממש בקביעתו של בית המשפט המצדיקה התערבותנו, וכן סבור אני כי הסכום הכולל אשר נקבע הולם את נסיבות המקרה והנזק אשר נגרם למשיבה. בהקשר זה ראוי להפנות לדבריו של השופט א' גרוניס (כתוארו אז) בע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני-קטין, פסקה 7 (4.8.2005), לפיהם: "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק [...] ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים [...] אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת". 16. נוכח כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור באופן חלקי, ולקבלו בסוגיית סוג וגובה הפיצוי שנפסק, כך שזה יעמוד על סך 1,300,000 ש"ח. עוד אציע כי נוכח כל האמור לעיל, המערערת תישא בהוצאות המשיבה על הצד הנמוך בסך 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ‏א' בכסלו התשע"ז (‏1.12.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15082650_W05.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il