רפאל אסידו נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק בג"ץ 8265/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8265/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר העותרים: 1. רפאל אסידו 2. רחל אסידו נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. פרקליט המדינה 3. פרקליט מחוז הדרום 4. אביהו אידו 5. יצחק אברהם 6. לבנת חלילי 7. בית משפט השלום בבאר-שבע עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותרים: עו"ד איתן סבג בשם המשיבים 1-3: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל בשם המשיב 4: עו"ד לימור רוט-חזן בשם המשיב 5: עו"ד ארז שלו בשם המשיבה 6: עו"ד רונן טל פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. עניינה של העתירה שלפנינו בכתב האישום שהוגש נגד המשיבים 6-4 בגין מעורבותם ברצח המנוח ניסים אסידו (להלן: המנוח). העותרים, הורי המנוח, מבקשים כי נוציא צו על תנאי המופנה למשיבים 3-1 ומורה להם לנמק מדוע לא יתוקן כתב האישום כך שהמשיב 4 יואשם בעבירה של רצח, ולמצער סיוע לרצח, וכך שהמשיבים 6-5 יואשמו בעבירה של הריגה, ולמצער סיוע להריגה. 2. כתב האישום נגד המשיבים 6-4 הוגש בבית משפט השלום בבאר שבע ביום 30.3.2011. כתב האישום מייחס למשיב 4 עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש. למשיב 5 יוחסו עבירות של גרם מוות ברשלנות, סיוע לאחר מעשה ושיבוש מהלכי משפט. למשיבה 6 יוחסה עבירה של אי מניעת פשע. כפי שעולה מכתב האישום, תחילתו של אירוע הרצח הוא במועדון בנתיבות. שם, ראתה המשיבה 6, שהייתה בעבר בקשר רומנטי עם המנוח, את המנוח מבלה עם חברתו החדשה במועדון. יעד, שנגדו הוגש כתב אישום נפרד שבו הואשם ברצח המנוח, הבחין במצוקתה של המשיבה 6, שהיא קרובת משפחתו. המשיבה 6 סיפרה לו שהבחינה במנוח עם חברתו. בתגובה לכך, אמר יעד למשיבה 6 ולחברתה שיחזירן לביתן, אך קודם לכן יטפל במנוח. לאחר מכן, יצאו המשיבים 6-4 עם יעד מהמועדון ברכבו של המשיב 4 במטרה לחפש את המנוח. המשיב 5 הוא שנהג ברכב. במהלך הנסיעה שוחח יעד עם המנוח ואמר לו בנוכחות המשיבים 6-4 כי ירצח אותו. בהמשך, הצטייד יעד בסכין גדולה וחזר לרכב כשהוא מסתיר את הסכין מיתר הנוסעים. לכשהגיעו למקום בו ידעו שנמצא המנוח, יצאו יעד והמשיב 4 מהרכב. בין המנוח לבין יעד והמשיב 4 פרץ ויכוח. בשלב מסוים התרחק המשיב 4 מהמקום. יעד שלף את הסכין ודקר את המנוח דקירות שכתוצאה מהן הוא נפטר. 3. בטרם הוגש כתב האישום התקיימה פגישה בין באי כוח העותרים דאז לבין נציגי הפרקליטות, שבה טענו העותרים את טענותיהם. בהמשך, ביום 27.1.2011 פנה בא כוח העותרים דאז למשיב 3 במכתב שבו הלין על כך שהמשיבים 6-4 לא הועמדו לדין בגין רצח. בנוסף, ביקשו העותרים לקיים פגישה עם המשיב 3 בעניין זה. לאחר מכן, התקיימה פגישה בה נכחו המשיב 3, העותרים ובאי כוחם. באותה פגישה הסביר המשיב 3 לעותרים, כפי שעולה מתגובתו לעתירה, כי קיימים קשיים ראייתיים בתיק. ביום 28.3.2011 הודיעה הפרקליטות לעותרים כי הסתיים השימוע בעניינם של המשיבים 6-4 וכן עדכנה אותם באשר לעבירות שיופיעו בכתב האישום. בתגובה, כתבו העותרים לפרקליטות מכתב נוסף שבו הביעו את עמדתם שלפיה כתב האישום שהוגש נגד המשיבים 5-4 אינו תואם את המעשים שביצעו וביקשו כי הפרקליטות תשקול מחדש את עמדתה בעניין. ביום 13.6.2011 השיבה הפרקליטה המטפלת בתיק לעותרים ופירטה את השיקולים שהובילו לקביעת העבירות שיוחסו למשיבים 5-4. בין היתר נאמר במכתב כי לא ניתן להוכיח כי המשיב 4 ידע על קיומה של הסכין אצל יעד, וכן לא ניתן להוכיח כי היה מודע לעבירה של רצח או הריגה. בכל הנוגע למשיב 5 נכתב כי לא ניתן להוכיח כי ידע על קיומה של הסכין מראש, אך כן ניתן להוכיח כי צפה שיתרחש פשע ולא עשה דבר. בסיום המכתב נאמר כי אין מקום לשנות את סעיפי האישום. ביום 5.7.2011 פנו העותרים למשיב 2 בבקשה כי יבחן את עמדת הפרקליטות באשר לעבירות שיוחסו למשיבים 6-4. ביום 9.8.2011 השיב המשיב 2 לעותרים ובמכתבו ציין כי בהתחשב בראיות הקיימות בתיק אין מקום לשנות את סעיפי האישום. 4. מכאן העתירה שלפנינו. 5. לטענת העותרים שגו המשיבים 3-1 בכך שלא הגישו נגד המשיבים 6-4 כתב אישום חמור באופן משמעותי אשר ישקף כהלכה את חלקם במעשה הרצח. לטענתם, יש לראות במשיבים 6-4 כמבצעים בצוותא ולכן דינם זהה לדינו של המבצע העיקרי, יעד, אשר הואשם ברצח. עוד טוענים העותרים כי המשיבים 6-4 נכחו בזירת האירוע ויש בכך בלבד כדי ללמד על מעורבותם במעשה הרצח. העותרים מפרטים באשר לכל משיב את חלקו בביצוע הרצח. כך, הם טוענים כי המשיב 4 היה חלק אינטגראלי מביצוע הרצח שכן הרכב שלו הוא זה ששימש לצורך ההגעה למקום הרצח. בנוסף, הוא ידע מה מטרת הנסיעה, התלווה אל יעד כאשר ירד מהרכב במטרה להצטייד בסכין, וכן יצא עמו מהרכב כשהגיעו למקום האירוע. המשיב 4 ניגש ראשון אל המנוח ופתח עמו בתגרה שכללה דחיפות אלימות. בכל הנוגע למשיב 5 נטען כי הוא זה שהתנדב לשמש כנהג, ובמהלך כל הנסיעה שמע מפיו של יעד כי המטרה היא לנקום במנוח. המשיב 5 ראה את יעד יוצא מהרכב עם הסכין ולא עשה דבר במטרה למנוע זאת. לאחר דקירת המנוח, המשיב 5 הוא זה שמילט את יעד מהזירה וסייע לו להיפטר מהסכין. אף ביחס למשיבה 6 טוענים העותרים כי היא חלק מהחבורה וכי אלמלא דחף הנקם שהחדירה ביעד, הרצח כלל לא היה מתבצע. עוד טוענים העותרים כי המשיבה 6 הייתה ה"רוח החיה" מאחורי המעשה וכי היא ידעה מה כוונותיו של יעד. 6. המשיבים 3-1 טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה. לטענתם, טענות העותרים נבחנו על ידי הפרקליטות, הן פרקליטות המחוז, הן פרקליטות המדינה וכי אין עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטתם המקצועית של גורמי התביעה, שלפיה בהתאם לחומר הראיות אין מקום לשנות את כתב האישום. לטענת המשיבים שיקול דעתן של רשויות התביעה בתחום ההעמדה לדין פלילי הוא רחב ביותר. זאת, בייחוד כאשר מדובר בהחלטה בדבר דיות הראיות, שהיא החלטה מקצועית ומורכבת. לפיכך, לטענתם, מקרה זה לא נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם יתערב בית משפט זה בהחלטת רשויות התביעה. לגופו של עניין, טוענים המשיבים 3-1 כי החלטת רשויות התביעה במקרה זה היא החלטה מקצועית סבירה הנסמכת על חומר הראיות בתיק. 7. המשיב 4 טוען אף הוא כי דין העתירה להידחות על הסף. לטענתו, טענתם של העותרים שלפיה יש לשנות את כתב האישום היא טענה שאינה מבוססת על חומר הראיות בתיק. בנוסף, נטען כי אין זה מקרה המצדיק התערבות שיפוטית בשיקול דעתה של התביעה שכן ניסוחו של כתב האישום אינו לוקה באי סבירות קיצונית. לגופו של עניין טוען המשיב 4 כי לא היה מודע למתרחש או לקיומו של הסכין. המשיב 5, בתגובתו, טען שיש לו קושי להגן על החלטות המשיבים 3-1 שכן לטענתו כלל לא היה צריך להגיש נגדו כתב אישום. עם זאת, הוא טוען שממילא אין בסיס לטענת העותרים שלפיה הקלו עמו מבחינת העבירות בהן הואשם. המשיב 5 טוען אף הוא כי אין מקום במקרה זה להתערב בשיקול הדעת של התביעה. עוד טוען המשיב 5 כי חלקו באירוע, כפי שהוא מתואר בעתירה, הוא מגמתי ואינו מציג את המצב העובדתי לאשורו. לטענתו, לא ידע כלל מה מטרת הנסיעה ולא היה מעורב בשיחה שהתנהלה בין הנוכחים ברכב. המשיבה 6 טוענת אף היא כי תתקשה להגן על עמדת המשיבים 3-1 שכן לטענתה ההחלטה להגיש נגדה כתב אישום היא החלטה מוטעית. יחד עם זאת, טוענת אף המשיבה 6 כי אין מקום להתערב בעניין זה בעמדת רשויות התביעה, ככל שהדבר נוגע לבקשת העותרים להחמרה בעבירות המנויות בכתב האישום. 8. ביום 13.1.2012 הגישו העותרים תגובה לתגובות המשיבים וכן בקשה נוספת למתן צו ביניים לנוכח הקדמת הדיון בבית משפט השלום. בתגובתם, טוענים העותרים כי נתגלו להם עובדות חדשות בקשר לאירוע בעקבות תחקיר שנערך על ידי ערוץ 10 המגובה בצילומי וידאו. לטענתם, המשיב 4 נצפה בוידאו כשהוא מלווה את יעד לקחת את הסכין. לטענתם, הסרט מוכיח כי המשיב 4 היה מודע לכך שיעד עומד לרצוח את המנוח. עוד טוענים העותרים כי המשיב 3 הציג במסגרת משפטו של יעד חומר התומך בטענתם וכי המשיב 5 אף הוא העיד כי המשיב 4 ירד עם יעד מהרכב במטרה להצטייד בסכין. ראיות חדשות אלה מחזקות לטענתם את עמדתם שלפיה יש להעמיד את המשיב 4 לדין באשמת רצח. 9. לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים, מצאתי כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה, עם כל השתתפותנו ביגון העותרים. 10. סמכות התובע להעמיד אדם לדין פלילי מעוגנת בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שזו לשונו: "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור". 11. סמכות זו היא סמכות שכרוכה בהפעלת שיקול דעת מצד רשויות התביעה. שיקול דעת זה הוא רחב ביותר. אמנם, שיקול הדעת של רשויות התביעה אינו מוחלט ואינו חסין בכל מקרה מפני ביקורת שיפוטית שכן הוא חייב לעמוד במבחן הסבירות, אך כפי שהודגש במקרים רבים מתחם הביקורת של בית משפט זה על החלטות התביעה בתחום של העמדה לדין הוא צר (ראו למשל: בג"ץ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 12.7.2010); בג"ץ 4550/94 אישה נ' היועץ המשפטי, פ"ד מט(5) 859 (1995); בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485 (1990)). בבג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 11 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (טרם פורסם, 26.2.2008) (להלן: עניין פלונית) נקבע כי: "אין חולק כי העיקרון המנחה הינו כי התערבותו של בית-משפט זה בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה וגורמי הפרקליטות בנוגע לניהול חקירה ולהעמדה לדין פלילי ... הינה מצומצמת ביותר. אף שעניינים אלה אינם חסינים מפני ביקורת שיפוטית, הלכה פסוקה היא כי התערבות בית-המשפט בהן הינה מצומצמת ושמורה לנסיבות מיוחדות כגון: שההחלטה נתקבלה בחוסר תום-לב; או שנתקבלה בנסיבות בהן החלטת היועץ המשפטי לממשלה לוקה במשגה היורד לשורש העניין, בסתירה ברורה לאינטרס הציבור או בעיוות מהותי אחר הדורש את תיקונו; או כאשר קיימת חריגה מהותית וברורה ממתחם שיקול-הדעת הסביר המסור בידי היועץ המשפטי לממשלה". זאת ועוד, בכל הקשור להערכת טיב הראיות ודיותן, לרשויות התביעה יש מרחב שיקול דעת רב יותר. התערבותו של בית משפט זה בשיקול הדעת של רשויות התביעה בדבר חומר הראיות תהיה מצומצמת עד מאד, ותתאפשר רק מקום בו העמדה שהתקבלה בדבר משקל הראיות היא בלתי סבירה בעליל ובאופן קיצוני (בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1, 24 (1997); בג"ץ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 356, 368 (1989); עניין פלונית, בעמודים 144-142)). בבג"ץ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 659, 666 (2000) צוין כי: "אם על דרך הכלל לא ימהר בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין, ייאמרו דברים אלה בראש ובראשונה בשאלת הערכתן של ראיות, שאלה הניתנת במובהק להכרעתן של רשויות התביעה. רשויות התביעה קנו ידע, מקצועיות וניסיון רב, וחזקה עליהן כי תעשינה כמיטבן להעמיד לדין את מי שראוי כי יועמד לדין ושלא להעמיד לדין את מי שאין הוא ראוי כי יעמוד לדין". הלכות אלה באשר להתערבותו של בית המשפט בשיקול דעת רשויות התביעה בהחלטתן האם להעמיד לדין אם לאו, יפות גם להחלטות באשר לאלו אישומים ייכללו בכתב האישום. כך כתבה בהקשר זה השופטת א' פרוקצ'יה בעניין פלונית: "שיקולים הקשורים בדיות ראיות המעמידות סיכוי סביר להרשעה, ישימים לא רק לשאלה האם להעמיד לדין, אלא גם לשאלה במה להעמיד לדין, והאם ראוי להגיע להסדר טיעון, בהתחשב בעוצמת הסיכוי להרשעה, ובשיקולים שבאינטרס הציבור. המבחנים החלים על הביקורת השיפוטית על החלטות יועץ בענין העמדה לדין, ישימים במידה דומה גם על עניינים הנוגעים למהות האישומים שהוחלט לכלול בכתב האישום..." (בעמוד 151). 12. בענייננו נראה כי המשיבים 3-1 בחנו את מעורבותם של המשיבים 6-4 באירוע המתואר בכתב האישום והחליטו לאחר הפעלת שיקול דעת להעמידם לדין בעבירות המפורטות בו. ההחלטה התקבלה על ידי פרקליטות מחוז דרום ואושרה על ידי פרקליטות המדינה. נימוקיה של ההחלטה פורטו במכתבים שנשלחו לעותרים ומצורפים לעתירתם. על אף טענות העותרים לא נראה כי יש בהחלטה חריגה ממתחם הסבירות. וודאי שלא ניתן לקבוע כי ההחלטה התקבלה בחוסר תום לב, תוך שקילת שיקולים זרים, או כי היא "לוקה במשגה היורד לשורש העניין". לא שוכנעתי כי העותרים העמידו במסגרת עתירתם בסיס לטענה כי ההחלטה להעמיד את המשיבים 6-4 לדין בעבירות המנויות בכתב האישום ולא בעבירות חמורות יותר היא החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני. לפיכך, אין מקום שבית משפט זה יידרש לעתירה ויש לדחותה על הסף. 13. אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף. ניתן היום, כ"ד בטבת התשע"ב (19.1.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11082650_H07.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il