נובה תחנות דלק בע"מ נ. יוסף מ.פ. בנייה ונכסים בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 8263/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8263/02 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערערים והמשיבים שכנגד: 1. נובה תחנות דלק בע"מ 2. עזרא לוי נ ג ד המשיבה והמערערת שכנגד: יוסף מ.פ. בנייה ונכסים בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 17.6.902, בת"א 501/01, שניתן על ידי כבוד השופט י' דר תאריך הישיבה: ב' באדר תשס"ו (2.3.2006) בשם המערערים: עו"ד ד' רום, עו"ד צ' שיר בשם המשיבה: עו"ד ה' דלאשה פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המשיבה, יוסף מ.פ. בניה ונכסים בע"מ, הפעילה תחנת דלק אותה רכשה ממערערת 1, נובה תחנות דלק בע"מ. בחודש יולי 2000 נחתם בין מערערת 1 למשיבה זיכרון דברים המתייחס למסעדה אשר פעלה בתחנה. אותו זיכרון דברים נפתח בהצהרה משותפת, ובלשון המקור: "צד א' [מערערת 1 ומנהלה, עזרא לוי] מעוניין למכור לצד ב' [המשיבה] את כל זכויותיו בנכס ... וצד ב' ראה את הנכס ובדק אותו ומצא אותו מתאים לצרכיו והוא מעוניין לרכוש את כל זכויות צד א' בנכס לפי תנאי זיכרון דברים זה". בהמשך, נטלה המערערת על עצמה לפרוע הלוואה בגינה נרשם שעבוד על הנכס, ובכפוף לכך נקבעה גם התמורה עבור המסעדה (885,000 דולר + מע"מ), והצדדים אף קבעו את השיעורים והמועדים לפירעונה. 2. בעקבות כך שילמה המשיבה את הסכומים שהיתה חייבת בהם, ובסך-הכל כ-2,655 מיליון ש"ח. אולם אז נתגלעה מחלוקת, שעה שהמערערים טענו כי העסקה למכירת המסעדה לא קיבלה את אישור מועצת המנהלים של מערערת 1, ועל כן לא השתכללה ההתקשרות בין הצדדים לכדי חוזה מחייב. בעקבות כך התנהל משא ומתן בין הצדדים, שבסופו נחתם הסכם מכר בו נקבעה התמורה למסעדה בסך 965,000 דולר, היינו, 80 אלף דולר יותר מהסכום אותו קבעו הצדדים בזיכרון הדברים. 3. בתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי טענה המשיבה, כי היא נאלצה לקבל את התנאים אותם הכתיבו לה המערערים, הן משום שלולא עשתה זאת היתה נמנעת ממנה רכישת הזכויות במסעדה, והן כדי להקטין את נזקיה. לגרסתה, פעלו המערערים בחוסר תום לב, הטעו אותה, הציגו בפניה מצג שווא, ונהגו כלפיה במרמה. לפיכך, עתרה המשיבה לחייב את המערערים להשיב לה את הסכום ששילמה ביתר, וכן את ההפרש במס הרכישה שנבע מהפער בתמורה בין זיכרון הדברים להסכם המכר. המשיבה הוסיפה ותבעה את אובדן הכנסותיה מדמי-שכירות שהיתה עשויה לקבל עבור המסעדה. לטענתה, הקשיים שנגרמו בעטיים של המערערים, גרמו לביטולה של עסקת שכירות אותה עמדה לקשור עם אחר, ומשקיבלה לבסוף את הזכויות במסעדה, הוחמר המצב הביטחוני, ועל כן נאלצה להסתפק בדמי-שכירות מוקטנים. מנגד, התבססה הגנת המערערים על סעיף 1.3 של הסכם המכר (ת/11), לאמור: "חוזה זה ממצה את כל ההסכמות, ההתניות, ההדברות והיחסים המשפטיים בין שני הצדדים ולא יהיה כל תוקף לכל זיכרון דברים, סיכום, הבנה, מצג או הבטחה שנעשו או ניתנו קודם לחתימת הסכם זה או בעת חתימתו של צד למשנהו, בין בכתב ובין בעל פה בין במפורש ובין במשתמע אלא כאמור בחוזה זה". 4. בית המשפט המחוזי דחה במילים קשות את גרסתם של המערערים לאירועים. נקבע, כי קדמה לזיכרון הדברים גמירות דעת של בעלי הדין, ומסמך זה כלל את כל הפרטים הדרושים כדי להעמיד התקשרות מחייבת בין הצדדים. ובאשר לעמדה בה נקטו המערערים עובר לחתימתו של הסכם המכר, קבע בית המשפט, כי הוא אינו מאמין לגרסתו של מערער 2 (ראו עמ' 9 לפסק-הדין), הואיל וזיכרון הדברים "לא הוגבל ולא הותנה באישור כלשהו" (עמ' 12), והוא שיקף גמירות דעת של שני הצדדים (עמ' 15). ובכלל, השקפת בית המשפט המחוזי על דרך התנהלותם של המערערים היתה שהמשא ומתן בינם למשיבה "התנהל בחוסר תום לב מוחלט מצד הנתבעת [מערערת 1]" (עמ' 12), שלווה בכפייה מתוך כוונה לזכות בתמורה גבוהה יותר, ובלשון בית המשפט (עמ' 16): "שיטותיהם של הנתבעים [המערערים] אינן גובלות בסחיטה אלא הן סחיטה בטהרתה". לנוכח כל אלה קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת המשיבה, וחייב את המערערים לשלם לה את ההפרש בתמורה ומס-הרכישה ששולמו ביתר, פיצוי בגין אובדן דמי-שכירות בסך 20,000 דולר כערכם במטבע מקומי, והחזר הוצאותיה המשפטיות בסכום של 30,000 ש"ח. בהחלטה נוספת שניתנה על ידי בית המשפט, הוסף לפסק הדין חיובם של המערערים בתשלום שכר טרחתו של בא-כוח המשיבה, בשיעור של 20% מהסכום הפסוק. 5. בערעור שבפנינו משיגים המערערים על פסק דינו של בית משפט קמא, וגם המשיבים, בערעור שכנגד, סבורים כי הוא טעון תיקון בכל הנוגע לפיצוי שנפסק להם. 6. בחנו ושבנו ובחנו את נימוקי הערעור שבכתב, ונתנו את דעתנו לטיעוני באי-כוחם המלומדים של המערערים, עוה"ד צ' שיר וד' רום, אולם לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערבותנו בפסק-הדין. נהפוך הוא, מדובר בפסק-דין מפורט ומנומק היטב, שניתח אחת לאחת את הראיות שבאו לפני בית המשפט, ובסופו של יום נמצא כי גרסת המערערים, כפי שהובאה מפיו של מערער 2, אינה ראויה לאימון. בפנינו אפוא הכרעה עובדתית בעיקרה, אשר התבססה על התרשמותו של בית המשפט המחוזי ממהימנות העדים שהופיעו בפניו, וכידוע, ההלכה הנוהגת עמנו מימים ימימה היא כי בסוג זה של הכרעות אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, למעט מקרים חריגים שעניינם של המערערים אינו נמנה עליהם. יתרה מכך, אנו סבורים כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי נכונות הן, והדבר מתחייב הן מלשון זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים, הן מההסכמה לרשום הערת אזהרה לאחר תשלום סכום של 400 אלף דולר, והן מהנסיבות שקדמו להתקשרות. כך היא מסקנתנו גם בדבר קיומה של כפיה כלכלית בגינה נאלצה המשיבה להסכים לתכתיבי המערערים, שהרי לולא נתנה את הסכמתה לתמורה הנוספת שנדרשה ממנה, לא היתה זוכה לקבל את המסעדה לידיה חרף העובדה שחלק ניכר מהתמורה כבר שולם למערערים. ולא למותר להדגיש לעניין זה, כי אלה האחרונים לא מחו כל אותה עת ולא התריעו באוזניה כי ההתקשרות על פי זיכרון הדברים אינה שלמה, לפחות מנקודת ראותם. באשר להשגות המערערים כנגד שכר הטרחה אותו פסק בית משפט קמא בהחלטתו הנוספת, גם בכך לא ראינו מקום להתערב. הערכאה הראשונה היתה רשאית לפסוק למשיבה הוצאות שהוציאה בעקבות חזרת המערערים מזיכרון הדברים, ולכך אין קשר לפסיקתו של שכר טרחה לפרקליט שייצג אוותה בהליכים בפני בית משפט קמא. להשלמת התמונה נוסיף, כי לא ראינו מקום להתיר את הגשתן של ראיות בשלב הערעור, באשר אותה ראיה אליה כיוונו המערערים ניתן היה להביאה במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, ומכל מקום אין בה בראיה זו כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה. העולה מכל האמור הוא שאנו מחליטים לדחות את הערעור, וכך אנו עושים גם ביחס לערעור שכנגד משלא מצאנו כי הוכחה עילה לשנות מסכום הפיצוי שנפסק למשיבה. אין צו להוצאות. ניתן היום,י"ג באדר תשס"ו (13.3.2006). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02082630_O03.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il