מוסא מוחמד פודי נ. קרן קיימת לישראל

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8252/16 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין המערערים: 1. מוסא מוחמד פודי 2. עיסא מוחמד פודי נ ג ד המשיבים: 1. קרן קיימת לישראל 2. האפוטרופס לנכסי נפקדים 3. רשם המקרקעין, לשכת רישום מקרקעין בנצרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת בת"א 7717-01-16 שניתן ביום 15.8.2016 על ידי כבוד השופט ע' טאהא בשם המערערים: עו"ד יונינה בלומנפלד בשם המשיבה 1: עו"ד דוד שפירא בשם המשיב 2: עו"ד יעקב הילמן פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת (כב' השופט ע' טאהא) בת"א 7717-01-16 מיום 15.8.2016 בגדרו התקבלה בקשת המשיבים 2-1 לדחות על הסף את תביעת המערערים בה ביקשו כי יוצהר שהם בעלי זכויות הבעלות של המקרקעין שבמחלוקת. רקע 2. במסגרת הליך הסדר בהתאם לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר), הוגשו תביעות סותרות בנוגע לחלקות שונות ביישוב טייבה, ובהן תביעות בנוגע לחלקות 17 ו-18 בגוש 23200 (להלן: חלקה 17 ו-חלקה 18, בהתאמה). התביעות הסותרות הועברו על-ידי פקיד ההסדר לבית המשפט המחוזי בנצרת על מנת שיכריע בהן בהתאם לפקודת ההסדר (ת"א 1002/98 שאוחד עם ת"א תיק 1003/98). במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 18.3.2009, הורה בית המשפט כי לצורך בירור הטענות ביחס לחלקות השונות, יגיש כל אחד מהטוענים לזכות במקרקעין כתב טענות המפרט את מקור הזכות הנטענת, תצהיר לאימות העובדות שבבסיס תביעתו ומסמכים נוספים המוכיחים זכות זו. 3. ביום 9.12.2012 ניתן פסק דין על-ידי כב' השופט י' אברהם בנוגע לחלקה 17 (ת"א 1002/98, להלן: פסק הדין) ובה נתן בית המשפט תוקף להסכמות הצדדים והורה כי החלקה תירשם כך ש-9/3294 חלקים יירשמו על שם האפוטרופוס לנכסי נפקדים (הוא המשיב 2, להלן: האפוטרופוס), ויתרת שטח החלקה – 3285/3294 חלקים – תירשם על שם קרן קיימת לישראל (היא המשיבה 1, להלן: קק"ל). על-פי כותרת פסק הדין, המערערים לא היו צד להליכים בתיק זה. ביום 15.4.2013 נרשמו הזכויות בהתאם לאמור. 4. במהלך שנת 2014 הגישה קק"ל תביעה לבית משפט השלום בנצרת נגד המערערים להריסה ולסילוק יד מחלקה 17, בטענה כי במועד לא ידוע החלו המערערים בבניית 4 בתי מגורים בחלקה, שלא כדין וללא ידיעתה והסכמתה של קק"ל (ת"א 47119-01-14). 5. ביום 5.1.2016 הגישו המערערים תביעה נגד קק"ל, האפוטרופוס ורשם המקרקעין (הוא המשיב 3) למתן צו הצהרתי וצו עשה, בגדרה עתרו לכך שהם יירשמו כבעלי הזכויות בחלקה 17. בכתב התביעה טענו המערערים כי הם ירשו את הזכויות בחלקה 17 מאביהם המנוח אשר ירש את הזכויות מאביו המנוח, וכי בני משפחתם מחזיקים בחלקה 17 ברציפות מזה 100 שנים. עוד נטען כי בני משפחת המערערים הופיעו ברשימת הבעלים של החלקה שהוכנה בשנת 1963 על-ידי מנהל מקרקעי ישראל, כי הם שילמו במהלך השנים למנהל מקרקעי ישראל דמי חכירה ואף קיבלו היתר בניה לבניית מבנים על החלקה. 6. המערערים טענו כי בא-כוחם נכח בדיון שהתקיים בתיקי ההסדר בבית המשפט בנצרת, וכי הם הגישו ביום 30.12.2009 כתבי טענות לגבי חלקה 17 ולגבי חלקה 18 בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 18.3.2009. עוד נטען כי רק לאחר שהוגשה נגד המערערים התביעה לסילוק יד (ת"א 47119-01-14) הם ערכו בירור שהעלה כי ניתן פסק דין בעניין חלקה 17. לטענת המערערים, פסק הדין שניתן בהסכמה לגבי חלקה 17 לא ניתן על דעתם, והם אף לא זומנו לדיון. משכך, נטען כי פסק הדין בהליך ההסדר בחלקה 17 התקבל שלא כדין. 7. קק"ל והאפוטרופוס הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר עילת תביעה ומעשה בית דין. נטען כי המערערים לא הצביעו על כל טעם המצדיק את ביטול פסק הדין בעניין חלקה 17, ואף לא הוכיחו את טענתם בדבר זכויותיהם בחלקה. 8. בדיון שהתקיים ביום 30.5.2016 הורה בית המשפט המחוזי לפקיד ההסדר להגיש לתיק בית המשפט תעודת עובד ציבור המפרטת את שמות הצדדים שהגישו תזכירי תביעה בקשר לחלקה 17, וכי יצרף לה את תזכירי התביעה. ביום 11.7.2016 הוגשה תעודת עובד הציבור מטעם פקיד ההסדר חיים לרדו, וממנה עולה בבירור כי המערערים לא הגישו תזכירי תביעה ביחס לחלקה 17. חרף האמור, עמדו המערערים על תביעתם, וטענו כי הגישו תזכירי תביעה ביחס לחלקה 18, אך זאת אך בשל טעות, וכי על בית המשפט לראות בתזכיר התביעה שהוגש כאילו הוגש לגבי חלקה 17. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 9. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה לדחיית התביעה על הסף. בפסק דינו, ציין בית המשפט המחוזי כי העילה העולה מטענות המערערים לביטול פסק הדין ולתיקון המרשם שנעשה בהתאם היא "עילת המרמה" הקבועה בסעיף 93 לפקודת ההסדר. עוד צוין כי על מנת לבסס טענה בדבר מרמה המצדיקה את תיקון המרשם בהתאם לסעיף 93 יש להניח תשתית עובדתית מפורטת וברורה, ואין די בהעלאת טענה זו בעלמא. בענייננו, כך נקבע, המערערים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם ולא ביססו את טענותיהם בדבר עילה לביטולו של פסק הדין שניתן בהליך ההסדר בחלקה 17 ואת הרישום שנעשה מכוחו. 10. בתוך כך, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים היו מודעים להליכי ההסדר שהתקיימו בפני פקיד ההסדר בנוגע לחלקה 17, ולמרות זאת לא הגישו תזכיר תביעה ביחס לחלקה זו. עוד נקבע כי יש לדחות את טענת המערערים בדבר טעות שנפלה, וייחוס התזכיר שהוגש ביחס לחלקה 18 כתזכיר שהוגש ביחס לחלקה 17. בית המשפט המחוזי קבע כי טענה זו נטענה בסיכומי המערערים בעלמא וללא כל ביסוס, ודי בכך כדי לדחותה. עוד נקבע כי יש לדחות את טענת הטעות אף לגופה, שכן ממסמכים שצירפו המערערים לכתב התביעה עולה באופן ברור שנעשתה על-ידי המערערים הבחנה ברורה בין שתי החלקות הנפרדות. 11. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אף לאחר מכן, משניתנה למערערים הזדמנות להצטרף להליכי ההסדר בבית המשפט, הם עשו כן רק לאחר שחלף המועד שנקבע בהחלטה, ומבלי שהמערערים הגישו בקשה למתן ארכה. עוד צוין כי המערערים מודים שישבו בחיבוק ידיים ולא טרחו לברר מה עלה בגורל כתב הטענות המתומצת שהגישו לטענתם ביום 30.12.2019 ולא עשו דבר על מנת לוודא כי יגיע לעיונו של בית המשפט או לברר כיצד התקדם ההליך בנדון. בית המשפט המחוזי הוסיף כי גם לאחר שניתן פסק הדין , לא הגישו המערערים ערעור על פסק הדין או בקשה כלשהי לבטלו. 12. נקבע כי מכל האמור עולה כי בפני המערערים עמדו מספר הזדמנויות בהן יכלו להשמיע טענות לזכות בעלות בחלקה 17, ומשלא עשו כן הם מוחזקים כמי שלא היו בפיהם טענות לזכויות בחלקה. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי משניתן פסק דין סופי בנדון ונרשמו הזכויות מכוחו, מנועים המערערים מלפתוח בהתדיינות חדשה שמטרתה לפתוח מחדש את הליכי ההסדר בחלקה 17. בית המשפט המחוזי הוסיף כי התנהלותם של המערערים לא נבעה מטעות, וכי אין לבטל את פסק הדין והרישום שנעשה מכוחו אך בשל מחדלם של המערערים וחוסר מעש מצדם. 13. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי, כי מעיון בכתב התביעה עולה כי בכל מקרה אין בטענות המערערים ביחס לזכויותיהם בחלקה 17 כדי לבסס זכות בעלות בחלקה, אף אם אלו היו מוכחות. נקבע כי טענות אלה, לו היו מוכחות, היו מבססות לכל היותר זכות חכירה (חזקה ושימוש), וגם משום כך הן אינן מקימות עילה לתיקון המרשם כמבוקש בתביעה. הערעור דנן נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור דנן 14. בערעורם חוזרים המערערים על טענותיהם, ומוסיפים כי אלו מבססות עילה לתיקון המרשם באופן שתירשם בעלותם בחלקה 17. לטענת המערערים, בשורה של פסקי דין נקבע כי אין הבדל בפועל בין זכות בעלות לבין זכות חכירה לתקופות ארוכות, ועל כן יש להורות על רישומם כבעלים. המערערים מוסיפים כי הם פעלו לתיקון הרישום מיד לאחר שנודע להם כי הליך ההסדר הסתיים באופן שלא הכיר בזכותם בחלקה 17, וכי עד שהוגשה נגדם התביעה לסילוק יד לא ידעו ולא יכלו לדעת שהמסמכים שהגישו בהליך ההסדר לא הגיעו לעיונו של כב' השופט אברהם. לטענת המערערים, המשיבים 2-1 גזלו את המקרקעין מהם באמצעות פסק דין שניתן שלא על דעתם, וזאת על אף שהמשיבים 2-1 ידעו כי המערערים היו צד להליך וכי הם בעלי חלקה 17. 15. המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענים כי אין להתיר למערערים לפתוח מחדש הליכי הסדר שנדונו והוכרעו, כל זאת בשעה שהם ידעו על קיומם של הליכי ההסדר, אך בחרו לשבת בחיבוק ידיים ולא פעלו על-מנת שטענותיהם לזכויות בעלות בחלקה תשמענה בהזדמנויות המתאימות. דיון והכרעה 16. לאחר העיון ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכי דין הערעור להידחות. 17. כפי שצוין בהרחבה אף בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, תכליתם של הליכי ההסדר במקרקעין היא ליצור מרשם אמין, ודאי, יציב וסופי של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים (ראו: ע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח יאסין ז"ל, פסקאות 19-17 (3.12.2015) (להלן: עניין יאסין)). בשל חשיבותו של עיקרון סופיות המרשם וודאותו, ועל מנת שלא לפגוע בבעל הזכות הרשומה וביציבות המרשם, נקבע כי יש לפרש בצמצום את הסעיפים המסדירים את סתירת הרישום (סעיפים 97-93 לפקודת ההסדר) וכי על המבקש לתקן את הרישום מוטל נטל הוכחה כבד (ראו: עניין יאסין, שם; ע"א 3190/15 שואהנה נ' מדינת ישראל (8.5.2017)). 18. עוד נקבע בפסיקה, וגם על כך עמד בית המשפט המחוזי, כי הטוען טענת תרמית, ובייחוד בהתייחס לביטול הליכי הסדר ופסק דין בהליכי הסדר, נדרש להעמיד תשתית עובדתית מפורטת, וכי הנטל המוטל עליו להוכיח טענה זו הוא נטל כבד (ראו: רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(2) 721, 727-726 (2003); עניין יאסין). 19. יישום הלכות אלה על ענייננו מוליך למסקנה לפיה, כאמור, אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. נראה כי טענת התרמית עליה ביקשו המערערים לבסס את תביעתם, ועליה חזרו בשפה רפה אף במסגרת ערעורם הנוכחי, נטענה בעלמא בלבד, ולא כללה כל תשתית עובדתית או ראייתית להוכחתה. די בכך כדי לדחות את ערעורם. 20. למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף אם אניח לטובת המערערים כי תזכיר התביעה הוגש בהתייחס לחלקה 18 מחמת טעות, אין בכך כדי להקים עילה לביטול פסק הדין או הרישום שנעשה מכוחו. ניכר כי המערערים התרשלו בכל הנוגע להשמעת טענותיהם במסגרת הליכי ההסדר ביחס לחלקה 17 במשך תקופה ממושכת ולאורך שנים, ואין להם להלין אלא על עצמם. 21. בשולי הדברים אעיר כי כאמור, בדיון שנערך בפנינו נטען כי הרשויות נתנו למערערים היתרי בניה בחלקה 17, ובא-כוח האפוטרופוס העיר כי היתרים אלה ניתנו שלא כדין. עובדה זו, על אף הקשיים שהיא מעוררת, אין בה כדי להשפיע על שאלת זכויות הבעלות בחלקה, באשר היתרי בניה אינם יוצרים זכות בעלות, ומשכך לא ראיתי ליתן לה משקל בענייננו. 22. סוף דבר: לאור האמור אני סבורה כי בית המשפט המחוזי בחן כדבעי את הראיות אשר עמדו לפניו, תוך ששקל את טענות הצדדים והתייחס אליהן באופן מפורט וממצה. מסקנותיו של בית המשפט המחוזי נטועות בחומר שהונח לפניו, ולא מצאתי כי נפלה בהן טעות. על כן, ובהמשך לאמור לעיל, אציע לדחות את הערעור ולאמץ את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על נימוקיו, לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עוד אציע כי המערערים יישאו בהוצאות המשיבים 2-1 בסכום של 5,000 ש"ח לכל אחד מהם. ש ו פ ט ת השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏ל' בתשרי התש"ף (‏29.10.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 16082520_R11.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1