דולב חברה לביטוח בע"מ נ. דוד אייש

פסק-דין בתיק ע"א 8251/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8251/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערערות: 1. דולב חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ נ ג ד המשיב: דוד אייש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ב-ת"א 1244/00 מיום 4.7.2004 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' אבידע תאריך הישיבה: כ"ח באייר, התשס"ה (6.6.2005) בשם המערערות: עו"ד ש' ילינק, עו"ד י' גוטמן בשם המשיב: עו"ד אהרון ברקאי פסק דין השופטת מ' נאור: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ר' אבידע) במסגרתו נפסקו למשיב פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה. 1. ביום 23.7.1999 נפגע המשיב, יליד 1957 וצבעי במקצועו, בתאונת דרכים. על פי תצהירו של המשיב, שהוגש לבית המשפט המחוזי, ביום התאונה, שהיה יום שישי, הוא ישב בבית קפה שבעיר מגוריו. בעודו יושב שם, פנה אליו מכר שלו, אדם בשם אבי טדסה, שהינו קבלן ריצוף, ושאלו אם הוא מוכן לקחתו "לסיבוב" באזור מודיעין כדי לסייע לו למצוא עבודה. המשיב, שנהג לסייע מעת לעת לחבריו למצוא עבודה, הסכים והשניים נסעו לאזור מודיעין, שהיה גם אזור עבודתו של המשיב באותה תקופה. משהגיעו למודיעין חיפש טדסה אחר מקום עבודה וכאשר סיים החלו השניים לחזור לעיר מגוריהם. בדרך אספו אל רכבם שני פועלים, אותם הכיר המשיב, שביקשו ממנו שיסיעם לכפרם. לאחר שהוריד את השניים בכפרם פנה לשוב אל הכביש הראשי כאשר עדר כבשים חצה לפתע את הדרך. המשיב בלם בלימת חירום והרכב החליק לתוך תהום. כתוצאה מכך נפגע המשיב. 2. בין המשיב למערערות נתגלעה מחלוקת לגבי טיבה של התאונה - האם המדובר בתאונת דרכים או, כטענת המערערות, גם בתאונת עבודה. המערערות הציגו טופס הודעה על פגיעה בעבודה שהינו טופס המוגש למוסד לביטוח לאומי על ידי נפגע הסבור כי הוא זכאי לתגמולים בגין פגיעתו. בהודעה, החתומה על ידי המשיב, מצויין כך: "בדרכי הביתה מסיום עבודה נסעתי להביא עובד לביתו לאחר שהורדנו אותו בדרכי חזרה הביתה ארעה התאונה". עוד נרשם באותה הודעה כי התאונה אירעה ב"גמר העבודה נסיעה הביתה". 3. בעקבות הגשת ההודעה כאמור, ערך המוסד לביטוח לאומי בדיקה במסגרתה מסר המשיב לחוקר מטעם המוסד הודעה נוספת. משנשאל המשיב על ידי החוקר על סיבת הגשת ההודעה הראשונית בה דיווח על תאונת עבודה השיב: "ת: אני לא ידעתי אם זה תאונה בעבודה או לא, אמרו לי שהיות ונסעתי לאתרי בניה חשבתי שאולי זה קשור לביטוח לאומי". ש:האם אתה היית בבגדי עבודה או בקרת במקום במשהו שקשור לעבודתך? ת:אני לא הייתי בבגדי עבודה ולא עשיתי כלום שקשור לעבודה שלי בסה"כ ישבתי לי בכיף בבית קפה ושתיתי קפה וברגע שחור הסכמתי לעזור לחבר לחפש עבודה ונפלה עלי כל הצרה הזאת, ואם לא מספיק לי זה עוד נוסיף על כך הפועלים הערבים שאספתי טרמפ ובמעשה שטן הכנסתי אותם לביתם ובחזרה אירעה לי התאונה. ש:האם היו מקרים בהם עבדת ביום שישי? ת:לא אף פעם וגם לא ביום שישי זה של התאונה". לאחר דברים אלו ובתום הבדיקה דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעתו של המשיב בקובעו כי אין מדובר בתאונת עבודה: "מעיון בפרטי תביעתך ומחקירות שנערכו עולה, כי התאונה הנ"ל אירעה תוך כדי נסיעתך לסידורים אישיים, ולא בדרך מהעבודה למעונך כפי שנדרש עפ"י סעיף 80(1) לחוק. על כן, אין לראות בתאונה הנ"ל כתאונת עבודה". בבית המשפט המחוזי הצהיר המשיב כפי שפורט לעיל ולא חזר על טענת תאונת העבודה. 4. גם בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערות כי התאונה הינה תאונת עבודה ופסק למשיב פיצוי בסך 558,795 ₪, בניכוי התשלומים התכופים ששולמו (בסך 49,878 ₪), בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13%. 5. הן בפני בית המשפט המחוזי והן בפנינו לא כפרו המערערות בחבותן כלפי המשיב וגדר המחלוקת בין הצדדים, כאז גם עתה, נוגעת לגובה הפיצוי ובעיקר לשאלה האם מדובר בתאונת עבודה אם לאו. דיון 6. השאלה המרכזית המתעוררת בערעור זה היא שאלת סיווגה של התאונה, קרי, אם היתה זו תאונת עבודה וכנגזרת מכך, שאלת ניכויים של תגמולים רעיוניים העולים, לטענת המערערות, כדי למעלה ממחצית מהסכום שנפסק לטובת המשיב (269,456 ש"ח). 7. טוענות המערערות כי התאונה בה נפגע המשיב היתה תאונת עבודה, כמובנה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, קרי, "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו". אשר על כן היה על בית המשפט, לטענתן, לנכות מסכום הפיצויים שנפסק לטובת המשיב את סכום התגמולים אותם זכאי היה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי לו פעל למיצוי זכויותיו. 8. לעניין זה טוענות המערערות כי בית המשפט התעלם מההודעה החתומה אותה הגיש המשיב למוסד לביטוח לאומי לפיה התאונה היתה אכן תאונת עבודה, וזאת מפיו של המשיב עצמו. אשר לטענת המשיב כי ממילא דחה המוסד לביטוח לאומי את התביעה אותה הגיש וקבע כי אין המדובר בתאונת עבודה, משיבות המערערות כי מחובתו של תובע לפעול בתום לב מול המוסד לביטוח לאומי. לטענתן, הגרסה אותה מסר המשיב לחוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי, גרסה שהיתה שונה מהגרסה הראשונית שמסר למוסד, הביאה להכשלת התביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי. על כן אין מקום להתחשב בדחיית התביעה שהוגשה למוסד ויש לערוך ניכוי רעיוני של התגמולים. 9. בתגובה לטענות אלו טוען המשיב כי בית-המשפט קמא שמע וראה את כל הראיות הנוגעות לטענה זו, ואין כל מקום להתערב בקביעותיו והחלטתו. לטענתו, סבר בשעתו כי יתכן והוא זכאי לקבל גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי ועל כן הגיש את טופס ההודעה על פגיעה בעבודה. 10. העדויות להן היתה נגיעה לשאלה זו היו עדותו של אבי טדסה, עדותו של המשיב עצמו ועדותה של רופאת המשפחה של המשיב אשר זומנה על ידי המערערות. במסגרת פסק דינו התייחס בית המשפט לעדויותיהם של השלושה וציין כי המסקנה העולה מהן היא שאין המדובר בתאונת עבודה: "לא מצאתי, למרות טענת הנתבעים כי גירסת התובע [המשיב] באשר להשתלשלות האירועים ביום התאונה אינה סבירה, כי הוכח שהתאונה היתה אכן תאונת עבודה כטענת הנתבעים. אמנם, גרסת התובע בבית המשפט אינה מתיישבת עם גרסתו בנ/3 [טופס התביעה למוסד לביטוח לאומי], ואולם, בנסיבות, לא מצאתי כי יש להעדיף דווקא את הגרסה המופיעה בנ/3 על פני הגרסה בבית המשפט. גם הסתירה הקיימת בין גרסת התובע לגרסתו של טדסה, באשר למועד שבו סיכמו כי התובע יקח את טדסה למודיעין, אינה מובילה למסקנה כי יש להעדיף את הגרסה המופיעה בנ/3 על פני גרסת התובע בעדותו. דווקא הסתירה בין העדויות עשויה להצביע על חוסר תיאום גרסאות בין התובע לטדסה. לצורך ההכרעה בשאלה אם המדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, אין זה מעלה או מוריד אם טדסה פנה לתובע ביום חמישי וביקשו כי ביום שישי יקח אותו למודיעין, או שרק ביום שישי הם נדברו. כאמור, יש בעדות טדסה כדי לתמוך בגרסת התובע בבית המשפט, שכן עולה מדבריו, כפי שהתובע אף טען, כי ביום שישי התובע עשה קניות לשבת, קם בשעה יחסית מאוחרת, וגם השהייה באתר, לפי תיאור טדסה, לא היתה ארוכה. לזאת יש להוסיף את דברי טדסה, שבני המיעוטים לא היו עובדיו של התובע, שנלקחו על ידו לביתם במסגרת עבודתו". 11. קביעתו של בית המשפט קמא כי אין המדובר בתאונת עבודה נסמכה על מכלול הראיות שהוצגו בפניו ועל דבריהם של העדים אותם שמע ומהם התרשם. נוסיף על כך את מסקנות הבדיקה העצמאית אותה ערך המוסד לביטוח לאומי כי אין המדובר בתאונת עבודה. לאחר כל אלו, אכן, נובעת המסקנה כי התאונה בה נפגע המשיב לא היתה תאונת עבודה. כך קבע המוסד לביטוח לאומי, כך קבע בית המשפט המחוזי ובקביעתו זו אין מקום להתערב. 12. טענת המערערות כי יש לערוך ניכוי רעיוני מסכום הפיצויים שנפסק – דינה להדחות. אך לאחרונה ציינה חברתי השופטת חיות לעניין זה: "ההלכה בעניין ניכוי תגמולים רעיוניים מבוססת על גישת יסוד לפיה אין אמנם הוראה בדין המחייבת נפגע לתבוע גמלה שהוא זכאי לה על פי חוק הביטוח הלאומי, אך כלפי המבטחת ממנה הוא תובע פיצוי בגין נזקי גוף, מוטלת עליו החובה לפעול בסבירות ובתום לב על מנת לנסות ולממש את זכויותיו על פי אותו החוק. לפיכך, היה והנפגע אינו נוקט בכל האמצעים הסבירים למימוש זכויותיו אלה, רואים אותו כמי שהתנהל בחוסר תום לב והתנהלות כזו מעמידה למבטחת זכות לנכות מן הפיצוי שבו חויבה תגמולים רעיוניים... עם זאת, הנטל המוטל על הנפגע בהקשר זה איננו נטל מוחלט (ראו ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 461 (1992)). משפנה למל"ל בתביעה כנה אך תביעתו נדחתה, אין דורשים ממנו כי ימשיך ויתדיין עם המל"ל בערכאות כתנאי לאי ניכוי התגמולים הרעיוניים" (ע"א 9099/02 הפניקס – חברה לביטוח בע"מ נ' רפעאת (טרם פורסם, ניתן ביום 11.5.2006). (ראו גם: ע"א 727/87 שור נ' בן הרוש, פ"ד מד(3) 142, 148 (1990)). 13. המערערות טוענות כי המשיב נהג בחוסר תום לב בכך שמסר למוסד לביטוח לאומי בתחילת הדרך גרסה עובדתית אחת ומאוחר יותר מסר גרסה אחרת. אכן, מוטלת על אדם החובה לנהוג בסבירות ובתום על מנת לממש את זכויותיו על פי חוק אלא שבמקרה זה קבלת תגמולים מהביטוח הלאומי אינה בגדר זכותו של המשיב וזאת בשונה ממקרים בהם אדם אינו מנהל, מטעמיו שלו, את ההליך מול המוסד לביטוח לאומי באופן סביר ובתום לב ומביא בכך להכשלתו. 14. המשיב אינו זכאי לתגמולים מטעם המוסד לביטוח לאומי בגין תאונת עבודה - כך קבע המוסד לביטוח לאומי עצמו וכך קבע בית המשפט המחוזי. הדרך היחידה באמצעותה יכול היה המשיב לנסות ולזכות בתגמולים מהמוסד לביטוח לאומי היתה לדבוק בגרסה שנדחתה על ידי בית המשפט, גרסה שאינה נכונה עובדתית. ואולם, הדין אינו מצפה מאדם לדבוק בשקר וכוונת המערערות וודאי אינה שכך יעשה. טענתן היא שהגרסה הראשונית היא היא האמת. 15. טוענות המערערות עוד לעניין זה כי ההודעה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי, עליה מתנוססת חתימתו של המשיב, היא בבחינת "הודאת בעל דין" ועליו מונח הנטל לשכנע כי הגרסה שמסר במסגרתה אינה נכונה. לטענתן, לא היה ב"הסבריו המתפתלים והבלתי סבירים בחקירה הנגדית" כדי לסתור את הראיות שהביאו המערערות והוא לא עשה דבר כדי לשכנע באמיתות גרסתו הסותרת הודאה זו. אשר על כן, צריך היה בית המשפט, לשיטתן, להעניק משקל מכריע להודאה. 16. אין לקבל טענה זו. ראשית כל, בית המשפט קמא ראה לקבל את גרסתו המאוחרת של המשיב כפי ששמעה מפיו וסבר כי היא נתמכת בראיות אחרות ודי בכך כדי לדחות את טענת המערערות כי המשיב לא עשה דבר על מנת לסתור את הודאתו וכי צריך היה ליתן משקל מכריע לגרסה הראשונה. שנית וחשוב מכך, הלכה פסוקה היא כי אין בעל דין כבול בעבותות להודאת חוץ שמסר: "הודאת בעל-דין שלא לצורך הדיון, כגון הודאה מחוץ לכתלי בית-המשפט, אינה אלא 'ראיה' ('evidence') נגד בעל-הדין, ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות. הודאת בעל-דין יכולה להיות כבדת משקל או פחותת ערך, מהימנה או בלתי מהימנה על בית-המשפט, הכל לפי נסיבות ההודאה ושאר הראיות במשפט. על-כן רשאי בעל-הדין לסתור את הודאתו על-ידי ראיות אחרות" (ע"א 211/63 יחזאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563, 572 (1964)). 17. תפקידו של בית המשפט קמא היה לברר את האמת העובדתית לגבי נסיבות קרות התאונה וכך עשה. במסגרת מלאכתו זו התייחס בית המשפט להודאתו הראשונה של המשיב כבלתי מהימנה והעדיף על פניה את גרסתו המאוחרת ואת עדותו כפי שמסרה במהלך המשפט. בכך אין כל פסול ומשהגיע בית המשפט לכלל דעה כי גרסתו המאוחרת של המשיב היא הגרסה המהימנה המשקפת נכונה את אשר התרחש, רשאי וצריך היה לפסוק על פיה. עמד על כך השופט מצא ב- ע"א 8425/02 בדר נ' פארוק ואח', פ"ד נח(2) 673: "בתיאור שמוסר הנפגע מפרי התרשמותו האובייקטיבית אודות אופן אירוע התאונה אין כדי לחסום את טענתו כי לאמיתו של דבר לא ידע, ולא יכול לדעת, אל נכון, את הנסיבות האמיתיות שבגללן נפגע. הלוא הלכה מיוסדת היא, כי התבטאות של בעל-דין, לרבות עדותו שתוכנה מנוגד לעניינו או תומך בצדקת עמדתו של בעל-הדין היריב, אינה נתפסת כהודאה 'פורמאלית', אלא כ'ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות' (כביטויו של השופט הלוי בע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563, 572). משמעות הדבר היא, כי 'אין מניעה, אם הגיע בית-המשפט לכלל דעה, שגירסת התובע איננה נכונה, שיפסוק אף-על-פי-כן לטובת התובע, באם לפי הראיות האחרות זכאי התובע לכך' (דברי השופט י' כהן בע"א 724/70 חמדאן נ' פחמאווי, פ"ד כה(2) 785, 788; ראו והשוו: ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156, 164-163)". 18. אכן, המשיב מסר תחילה גרסה לא נכונה למוסד לביטוח לאומי במטרה לקבל כספים להם לא היה זכאי. התנהגות זו אינה ראויה. יחד עם זאת, דיני הנזיקין אינם מנגנון עונשי. בקשת המערערות לנכות מסכום הפיצויים שנפסק לטובת המשיב תגמולים רעיוניים משום שהודאתו הראשונית היתה שקרית היא בבחינת עונש ובמקרה זה, בו הסכום המבוקש עולה כדי למעלה ממחצית סכום הפיצויים שנפסקו, אף עונש כבד. התנהלותו של המשיב, בלתי ראויה ככל שתהיה, אין לה דבר עם מנגנון הפיצוי וגריעה מהסכום שנפסק לו מתוך רציונאל חינוכי – עונשי אינה מתיישבת עם מטרת מנגנון הפיצוי ותכלית דיני הנזיקין. בהקשר זה נאמר: "אין לקבוע כלל שעל-פיו בית-המשפט קשור בהצהרות ובדיווחים של הנפגע [לרשות המס – מ.נ], ובכל מקרה לא יהיה רשאי לפסוק פיצויים בהסתמך על הכנסה העולה על הצהרות או על דיווחים כאמור. לחיזוק מסקנתי זו אציין כמה עובדות, שיקולים ונימוקים אשר יש בהם לאשש את מסקנתי זו: א. קביעה כאמור יש בה לפגוע, כמבואר לעיל, בעיקרון השבת המצב לקדמותו כפי שפורש והובהר בפסיקה עד כה. יש בה לקפח את הנפגע או את תלוייו, בהסתמך על התנהגות, אשר ככל שתהיה פסולה, אין בה בהכרח ללמד על שיעור הפיצויים המגיע לנפגע או תלוייו על-פי הדין. ב. כשמבקש נפגע שיפסקו לו פיצויים בהסתמך על הכנסתו האמיתית, בשונה ממה שהצהיר בעבר, אין הוא מבקש להסתמך על מעשה או על הצהרה פסולים שלו. הוא מבקש להסתמך על הכנסתו האמיתית. אלה המבקשים לשלול את זכותו זו הם המבקשים להסתמך על הצהרה פסולה שלו, אשר אינה אמת. קבלת גישתם של האחרונים היא, למעשה, קבלת גישה שעל-פיה ראוי הנפגע ל'עונש': הואיל והצהיר הצהרה שאינה אמת, תופסים אותו על הצהרתו. בדרך זו ניתן יהיה אולי לשפר את מוסר המיסים, על-ידי כך שכל מי שמצהיר הצהרה שאינה אמת בפני שלטונות המס ידע שזו עלולה להזיק לו בענייניו האחרים. אך הדרך להעניש את מי שהצהיר הצהרה שאינה אמת בפני שלטונות המס אינה מחייבת, בהכרח, שלילת מה שמגיע לו מכוח דיני הנזיקין" (ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489, 498). 19. לסיכומה של סוגיה זו, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין המדובר בתאונת עבודה ועל כן נדחות טענות המערערות כי יש לנכות מסכום הפיצויים שנפסק למשיב תגמולים רעיוניים. 20. אשר ליתר טענות המערערות – טענות עובדתיות הן, המשיגות על עניינים לגביהם קבע כבר בית המשפט המחוזי ממצאים עובדתיים או על האמינות והקוהרנטיות של עדויות שנשמעו בפניו. דומה כי מרבית מהטענות מופנות כנגד האמון שנתן בית המשפט המחוזי בגרסת המשיב. בנוסף, עוסק הערעור בהרחבה באספקטים שונים מעדותו של ד"ר טאובר, אורטופד מנתח, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט. בהקשר זה, משיגות המערערות על גובה אחוזי הנכות שנפסקו למשיב בהסתמך על חוות דעתו של דר' טאובר. למשיב נפסקו 20% נכות בגין שבר חוליה בעמוד השדרה ובכך קיבל בית המשפט את חוות דעתו של דר' טאובר כי למשיב היו שינויים ניווניים בעמוד השדרה, אף אם הללו אינם נראים בצילומי הרנטגן. לטענת המערערות, שיעורי הנכות שנפסקו למשיב גבוהים יתר על המידה וכי ראוי היה לערוך למשיב צילום רנטגן נוסף. 21. הספקות אותם העלו המערערות בפנינו לגבי שינויים ארטרוטיים (ניווניים) שחלו בעמוד השדרה של המשיב נדחו על ידי בית המשפט על יסוד עדותו של דר' טאובר: "לא מצאתי הצדקה להורות על עריכת צילום רנטגן נוסף משום שד"ר טאובר העיד (עמוד 6 לפרוט') "אני חוזר ואומר שגם אם אני לא אראה שינויים ניוונים אני טוען שהם קיימים ובהמשך: לא נעלם מעיני כי ד"ר טאובר אישר שלא זכור לו כי ראה שינויים שכאלה בצילומי הרנטגן. יחד עם זאת, משמצאתי, כי ראוי להסתמך על מומחיותו של ד"ר טאובר מקובלת עלי דעתו כי גם אם שינויים ניוונים לא נצפו בצילומי הרנטגן של התובע, לתובע היו שינויים ניוונים בעמוד השדרה כאמור בסעיף 37(8)(ג)". הנה כי כן, אחוזי הנכות שנפסקו למשיב נפסקו על סמך עדותו של דר' טאובר שבית המשפט התרשם ממנה ואף ציין בפסק דינו כי ניתן לסמוך על מומחיותו. לבית המשפט השומע, רואה ומתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים נתונים הכלים הטובים ביותר להעריך, לשקול ולשפוט את העדויות ובמובן זה קיים יתרון לערכאה הראשונה. הוא הדין לעניין הטענות המופנות כנגד האמון שנתן בית המשפט המחוזי בגרסת המשיב חרף העובדה שבית המשפט ציין מפורשות במספר מקומות לאורך פסק דינו כי נתן אמון בעיקרי עדותו. 22. סיכומם של דברים, החומר שהוצג בפנינו ובכלל זה הפרוטוקולים של דיוני בית המשפט המחוזי והמסמכים שהוצגו בפניו אינו חושף טעויות שיש בכוחן להצדיק את התערבותנו בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. לא מצאנו כל פסול או שגיאה בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו ודין טענותיהם של המערערים לעניין אמינותם של עדים שונים שהופיעו בפניו ולגבי משמעות זו אחרת שיש לייחס לדבריו של עד פלוני - להדחות. גם בשאר הטענות לא מצאנו ממש. 23. אשר לסכומי הפיצוי שקבע בית משפט קמא, הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה לא יתערב בהערכותיה של הערכאה הדיונית וימירן בהערכתו שלו אלא אם סכומי הפיצויים שנפסקו הינם בלתי סבירים או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק (ראו: ע"א ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג, פ"ד לז(4) 656, 659 (1983); ע"א 836/03 פדידה נ' עיד (טרם פורסם, ניתן ביום 9.9.2003). אין זה המקרה שבפנינו. 24. אציע, אפוא, לחברי לדחות את הערעור. המערערות תשאנה בשכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך 30,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏י"ג באלול, תשס"ו (6.9.2006). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04082510_C09.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il