מדינת ישראל נ. יוסף שלום

פסק-דין בתיק ע"פ 8250/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8250/05 ע"פ 8530/05 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ד' חשין המערערת בע"פ 8250/05 והמשיבה בע"פ 8530/05: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 8250/05 והמערער בע"פ 8530/05 : יוסף שלום ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.7.05 בת"פ 40262/04 שניתן על ידי כבוד השופט ד' רוזן תאריך הישיבה: ז' בתמוז תשס"ו (3.7.06) בשם המערערת בע"פ 8250/05 והמשיבה בע"פ 8530/05: עו"ד א' פטר בשם המשיב בע"פ 8250/05 והמערער בע"פ 8530/05: עו"ד א' אוחיון פסק-דין השופטת ע' ארבל: ביום סיומה של שנת הלמודים תשס"ד (30.6.04) ארעה בצומת כפר יונה מזרח תאונת דרכים בה קיפדו חייהם שלושה ילדים תלמידי בית ספר: האחיות דקל ולוטם רוזנפלד ז"ל והילד אביב כץ ז"ל. כן נפצעו 55 ילדים תלמידי בית ספר ושני נוסעים בג'יפ צבאי. התאונה ארעה כאשר אוטובוס של המועצה האזורית עמק חפר שהיה נהוג על ידי יוסף שלום, הוא המשיב בע"פ 8250/05 והמערער בע"פ 8530/05 (להלן: שלום), פגע בג'יפ הצבאי שנסע בכביש כפר יונה מדרום לצפון. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' רוזן) זיכה את שלום מעבירת הריגה כהגדרתה בסעיף 298 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) והרשיעו בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה (להלן: הפקודה). כן הורשע בעבירה נלווית של נהיגה בקלות ראש הגורמת חבלה של ממש לפי סעיפים 62(2) ו-38(3) לפקודה. בגין הרשעתו זו נגזר על שלום עונש של 21 חודשי מאסר בפועל; 15 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור במשך 3 שנים עבירה לפי סעיף 64 לפקודה; וכן פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 10 שנים מיום הפקדתו במשטרה. בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שמצאנו לדון בהם במאוחד. המדינה מערערת על זיכויו של שלום מעבירת הריגה וכן על קולת העונש שנגזר עליו. שלום מערער על הרשעתו ועל חומרת העונש. כתב האישום 2. בכתב האישום שהגישה המדינה נטען כי האוטובוס הנהוג על ידי שלום נכנס לצומת כפר יונה (להלן: הצומת) ממערב למזרח בנתיב הימני, כאשר ברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום ותוך התעלמות מהסיכון לעוברי הדרך ואדישות לתוצאות מעשיו ולאפשרות גרימת התאונה. האוטובוס פגע עם חזיתו בצדו השמאלי של ג'יפ צבאי (להלן: הג'יפ) שהיה בתוך הצומת. כתוצאה מכך סטה האוטובוס שמאלה, עלה על אי התנועה, עבר למסלול הנגדי והתהפך על צדו. כאמור, כתוצאה מהתאונה נהרגו האחיות דקל ולוטם רוזנפלד ז"ל (ילידות 1997 ו- 1994, בהתאמה) והילד אביב כץ ז"ל (יליד 1992) שנסעו באוטובוס, וכן נפצעו 55 ילדים שנסעו באוטובוס ושניים מנוסעי הג'יפ. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. קו ההגנה של שלום בהודעותיו (ת/16, ת/17) ובעדותו בבית המשפט היה כי נהג כחוק. לטענתו, עבר את הצומת בחסות האור הירוק שדלק ברמזור. חרף ניסיונו לסטות שמאלה ולמנוע את ההתנגשות עם הג'יפ, ארעה התאונה בגין רשלנותו הבלעדית של נהג הג'יפ שנהג מבלי לשים לב לאוטובוס בצומת. עוד הוסיף וטען כי לא זו בלבד שנהג הג'יפ נכנס לצומת לא פנוי, אלא שעשה כן בחסות האור האדום ברמזור. לשיטתו, לכל היותר היה מקום להאשימו בגרם מוות ברשלנות בגין טעות באבחון המופע ברמזור, מאחר שהשמש סנוורה את מראות הרמזור שהיה חשוף וללא מצחיות הגנה. 4. בית המשפט המחוזי זיכה את שלום מהאישום בהריגה לאחר שמצא כי התנהגותו לא נעשתה מתוך מחשבה פלילית. עם זאת קבע כי הוא התרשל התרשלות רבתי כשלא שם ליבו למופע הרמזור בכוון נסיעתו ונכנס לצומת באור אדום, ועל כן הרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ונהיגה בקלות ראש הגורמת חבלה של ממש. בית המשפט המחוזי ביסס את ההרשעה בגרם מוות ברשלנות על רצף של עדויות עדי ראיה. כל אחד מהעדים תיאר את שהתרחש באירוע לנגד עיניו מנקודת מבטו, מהמקום בו היה. שחר, מנוסעי הג'יפ, סיפר שהג'יפ נכנס לצומת במהירות של 40 – 50 קמ"ש, כאשר המופע ברמזור בכיוון נסיעת הג'יפ היה ירוק. נהג הג'יפ, ירין, מסר כי הוא ראה שהרמזור ירוק כשהג'יפ היה במרחק של 40-30 מטר מהצומת, שאז ראה "תמונה עומדת של אוטובוס" ומאז אינו זוכר כלום. בית המשפט מצא שכל אחד מהם מסר עדות עצמאית ואמינה, לפיה נכנס הג'יפ לצומת באור ירוק. לעדויות נוסעי הג'יפ הצטרפו עדויות של עדים אובייקטיביים שאינם קשורים למעורבים בתאונה: העדה דפנה גניש (להלן: גניש) שנהגה במסלול השמאלי אחרי הג'יפ, מסרה כי הג'יפ היה בתוך הצומת כשהרמזור התחלף מירוק (לא מהבהב) לאדום. כן מסרה כי האוטובוס פגע בג'יפ עת הג'יפ היה באמצע הצומת. רחל קרוואני, עדה אחרת המתגוררת בסמוך לצומת, הבחינה בג'יפ שחצה את הצומת באור ירוק בכוון נסיעתו. לדבריה, נהג הג'יפ ציפצף לאוטובוס שנסע במהירות; העדה ניצה בריסקר נסעה ברכב עם בעלה ועם בתה בכביש 87 מכיוון מערב למזרח – כיוון נסיעתו של שלום. היא מסרה כי מרחוק ראתה שהאור הירוק ברמזור מהבהב, אך כשהאוטובוס חלף על פניהם היה כבר האור ברמזור אדום והם עצרו את מכוניתם. היא הוסיפה כי כיוון שהאוטובוס נכנס לצומת כשהאור ברמזור היה אדום מוחלט, בעלה צעק שהולכת להיות תאונה. בתה, דפנה בריסקר, שנהגה ברכב בו נסעו בני משפחת בריסקר, העידה כי היא הבחינה בהתקרבה לצומת באור הרמזור המתחלף לאדום ועל כן האטה את מהירות הנסיעה, אך לדבריה, האוטובוס המשיך להתקדם. אביה, אופז בריסקר, ישב לידה. הוא זכר כי שוחח במכשיר הטלפון הנייד והבחין ברמזור בצומת המתחלף לאדום. על פי עדותו, האוטובוס נסע בנתיב הימני מבלי לשנות מהירותו, כאשר בין רכבה של משפחת בריסקר ובין האוטובוס לא היה רכב נוסף. בית המשפט מצא את עדויותיהם של בני משפחת בריסקר אמינות; העדה בריג'יט לביא סיפרה כי נסעה בכוון נסיעת האוטובוס. משהתקרבה לרמזור ראתה שהאור בו ירוק מהבהב והחלה להאט את מהירות נסיעתה. ברגע זה הבחינה באוטובוס החולף בנתיב הימני ונכנס לצומת באור אדום; אלעד חזן (להלן: חזן), חייל בשירות סדיר, סיפר כי כשהיה במרחק של כ-20 מטרים מהצומת האור ברמזור התחלף לאדום. הוא עצר, וכשתי שניות לאחר מכן החל לחצות את הצומת ג'יפ. בשלב זה פגע האוטובוס בג'יפ. בית המשפט קבע כי עדותו של חזן, שהינו עד אובייקטיבי, משתלבת בעדויות עדי התביעה האחרים ובממצאים העולים מניתוח תכנית הרמזורים ומצביעה בעליל על קיומו של מופע אור אדום ברמזור בצומת התאונה בכוון נסיעתו של שלום. לאור האמור קבע בית המשפט כי עדויותיהם של עדי התביעה משתלבות זו בזו וכולן כאחת מורות כי מופע הרמזור בכיוון נסיעת האוטובוס היה אדום כאשר נכנס האוטובוס לצומת. עדויות אלה, כך נקבע, מתיישבות גם עם עדויות עובדי מע"צ ועובדי חברת J.P.J שהייתה אחראית על תחזוקת הרמזורים, לפיהן בעת הרלבנטית מערכת הרמזורים הייתה תקינה ולא נרשמו תקלות בצומת. כל אלה הובילו את בית המשפט למסקנה חד משמעית כי על פי תכנית הרמזורים בעת מופע אור אדום לתנועה בכיוון מזרח למערב - כיוון נסיעת האוטובוס, ניתן מופע ירוק לתנועה בכיוון נסיעת הג'יפ. לאלה מצא בית המשפט חיזוק נוסף בעדות המהנדס עוזי רז שגרס כי כדי לדעת מה היה צבעו של מופע הרמזור בעת התאונה "...חייבים להיזקק לעדויות ראיה...". בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של שלום לפיה בהגיעו לצומת המופע ברמזור היה ירוק וציין שעדותו אופיינה בניסיון לערפל את העובדות שהיו במוקד המחלוקת. על בסיס המכלול האמור, בית המשפט הגיע למסקנה כי שלום "התרשל אפוא התרשלות רבתי משלא שם ליבו למופע הרמזור בכיוון נסיעתו ונכנס לצומת התאונה באור אדום". עם זאת הוסיף וקבע כי "לא הוכח כי הנאשם הלך לקראת הסכנה מדעת. הנאשם לא ידע כי התנהגותו עשויה לגרום לתוצאה הקטלנית. הנאשם לא גילה קלות ראש או פזיזות, אי אכפתיות שהיא לגבי התוצאה." שלום הורשע אפוא בגרימת מוות ברשלנות ובעבירות הנוספות שפורטו, ונגזר עליו העונש שצוין לעיל. ערעורה של המדינה (ע"פ 8250/05) 5. ערעורה של המדינה על זיכויו של שלום מן האישום בעבירת הריגה ועל קולת העונש שהושת עליו מבוסס על ארבעה נדבכים עיקריים: האחד – בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא קיימת תשתית מבוססת להרשעה בעבירה של הריגה. לטענת המדינה, הראיות והעדויות שהונחו בפני בית המשפט המחוזי והיו מהימנות עליו – הן של עדי ראיה, הן של עדים מקצועיים - מבססות כולן מסקנה אחת כי מופע הרמזור בצומת בכיוון נסיעתו של שלום היה אדום, אך שלום לא שת לבו למופע הרמזור ונכנס לצומת, שאז פגע בג'יפ, האוטובוס התהפך על צדו ונגרמה התוצאה הקטלנית. תשתית ראייתית זו מהווה, לשיטת המדינה, נדבך חשוב ומרכזי להרשעתו של שלום בעבירת ההריגה, שכל רכיביה התקיימו. השני – עניינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי כי בעת התרחשות התאונה דלק האור האדום בכיוון נסיעתו של שלום משך 14 שניות כפי שטענה המדינה, ועל כן הניח לטובתו כי האור האדום דלק רק "במשך זמן קצר טרם כניסת האוטובוס לצומת". המדינה גורסת, כי מעדויותיהם של עדי הראיה השונים שזכו לאמון בית המשפט, ובפרט מעדויותיהם של שחר, גניש, ירין ואופז בריסקר, עולה שהאוטובוס הנהוג על ידי שלום נכנס אל הצומת מספר רב של שניות לאחר הופעת האור האדום בכיוון נסיעתו. מבדיקת מופעי הרמזורים בצומת ומעדותו של המהנדס בסן עולה, לטענת המדינה, כי קיים פרק זמן של שש שניות בין המופע הירוק בכיוון נסיעת האוטובוס לתחילת המופע הירוק בכיוון נסיעת הג'יפ. בנוסף, חזן העיד כי הג'יפ לא נכנס לצומת בתחילת מופע האור הירוק כיוון שהיו לפניו 3 – 4 רכבים שפנו מכפר יונה לנתניה ורק לאחר השהיה נוספת של כשתי שניות נכנס הג'יפ לצומת. מכאן, טוענת המדינה, על שש השניות שעברו מסיום המופע הירוק ברמזור בכיוון נסיעת האוטובוס ועד לתחילת המופע הירוק בכיוון נסיעת הג'יפ, יש להוסיף את פרק הזמן הנדרש לשלושה עד ארבעה רכבים להיכנס אל הצומת לפני הג'יפ. גם אם כל מכונית נזקקת לשנייה אחת נוספת בלבד בכדי להיכנס אל הצומת, עדיין מדובר בפרק זמן מינימאלי של כ-10 שניות מסיום המופע הירוק בכיוון נסיעת האוטובוס ועד לכניסת האוטובוס לצומת. בהתבסס על כל אלה סבורה המדינה כי קביעת בית המשפט לפיה מדובר "בהערכת זמנים" אינה מדויקת, שכן מדובר בעובדות מבוססות מפי עדים מהימנים. השלישי – המדינה טוענת כי גם אם מניחים לטובתו של שלום, כפי שעשה בית המשפט המחוזי, כי מופע הרמזור היה אור אדום בכיוון האוטובוס משך זמן קצר בלבד עובר לכניסת האוטובוס אל הצומת, עדיין עצם האצת מהירות הנסיעה על ידי שלום בטרם נכנס אל הצומת מצביעה על כך שהוא ניסה ביודעין "לגנוב" את הרמזור הירוק בטרם יתחלף לאדום. מכאן, טוענת המדינה, גם לפי התרחיש המקל שאומץ על ידי בית המשפט ברי כי שלום נטל סיכון מודע בנסותו לחצות הצומת עם אוטובוס צפוף ומסיבי, תוך נסיעה במהירות בלתי סבירה. המדינה מוסיפה בהקשר זה, כי גרסתו של שלום הייתה שברמזור בכיוונו דלק אור ירוק, ומעולם הוא לא טען שטעה בתם לב שמדובר באור ירוק. לפיכך, היא טוענת, משהוכח כי שלום סטה סטייה גסה מסטנדרט הזהירות הסביר וגרסתו נדחתה, הרי שחזקה עליו כי היה מודע לסיכון שבנהיגתו ויש להרשיעו בהריגה. הרביעי – עניינו העונש. המדינה טוענת שהעונש אינו הולם את חומרת התנהגותו של שלום, את האסון הכבד לו גרם ואת נסיבותיו הקשות של המקרה. באירוע טרגי בו קופדו חיי שלושה ילדים תמימים ונפצעו רבים אחרים, יש ליתן לדבריה משקל מכריע לקדושת החיים ולשלמות גופו של האדם כערך יסוד. המדינה סבורה כי העונש שנגזר אינו משקף את גודל חטאו של נהג המסיע עשרות ילדים ומאיץ מהירותו לקראת כניסה לצומת, כמו גם את עוצמתן והיקפן של הפגיעות הטרגיות שגרם למשפחות רבות. ערעורו של שלום (ע"פ 8530/05) 6. שלום מבקש לדחות את ערעור המדינה ולזכותו מההרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות. לחלופין מבקש הוא כי נקל בעונשו. הסנגור טוען, שהראיות שהובאו בפני בית המשפט פעלו לשני הכיוונים, אך הראיות שפועלות לטובת מרשו, ובמיוחד עדויות הילדים באוטובוס, לא קיבלו לדבריו את המשקל הראוי להן. הוא סבור כי עדויותיהם של הילדים, שראו התמונה מנקודת מבט זהה לזו של שלום, היו אמינות. מדובר בעדויות של שלושה ילדים, שניים מהם כבני 11 שנים והשלישי בן שמונה שנים, שמסרו כי הם ראו שהאוטובוס נכנס אל הצומת כשמופע הרמזור הורה אור ירוק. הסנגור סבור כי הפגמים שמצא בית המשפט קמא בעדויותיהם של השלושה לאו פגמים הם. כן הוא סבור כי לא ניתן משקל לטענתו לכך שמעדותה האמינה של העדה בריג'יט לביא, שעמדה ראשונה בקו העצירה בעת התרחשות התאונה, עולה שכאשר האוטובוס היה בתוך הצומת היה מופע הרמזור בכיוון נסיעתה אדום אולם לפני כניסתו לצומת, כשעצרה בקו העצירה, היה מופעל הרמזור בין ירוק מהבהב-לצהוב. מכל מקום, הוא טוען, היא אינה מעידה שהרמזור היה אדום לפני עצירתה ועל כן לכל היותר ניתן לומר כי שלום נכנס לצומת כאשר הרמזור בכיוונו היה צהוב מהבהב. לעומת זאת, טוען הסנגור, בית המשפט התעלם מפגמים בראיות התביעה ומסתירות בין עדויות עדי התביעה. כך הוא טוען, לא ניתן משקל לכך שככל הנראה דווקא נוסעי הג'יפ לקו בחוסר תשומת לב, כעולה מעדויותיהם ומכך שנהג הג'יפ נאלץ לחזור על עקבותיו לאחר ששכח לקחת מפתח מהבסיס. לדבריו, לו היו נוסעי הג'יפ נותנים דעתם לדרך לפני שנכנסו לצומת, היו מבחינים באוטובוס שנכנס לצומת לפני הג'יפ, וזאת ללא קשר למופע הרמזור בכוון נסיעתם. הסנגור מוסיף ומלין כי בית המשפט קמא התעלם מכך שבני משפחת בריסקר לא מסרו גירסה בסמוך לאחר התאונה ושוחחו ביניהם אודותיה קודם מסירת גירסתם, לאחר שהשוטרים דברו על ליבם ושכנעום למסור גירסה. בין הטענות הנוספות שהעלה הסנגור נגד עדי התביעה נטען גם כי עדותו של העד חזן הייתה בלתי אמינה ובלתי הגיונית וכי העדה רחל קרווני סובלת מבעיות ראיה ושמיעה והיא מסרה מספר פעמים את גירסתה תוך ששינתה גירסתה בהתייחס למופע הרמזור בכיוון נסיעתה. הסנגור טוען איפוא שמול עדויותיהם האמינות של עדי ההגנה ניצבות עדויותיהם של עדי התביעה שבהן פגמים העולים לאין ערוך על הפגמים הקלים בעדויות עדי ההגנה. 7. טענתו הנוספת של המערער מרחפת מעל כלל הראיות ולפיה חקירת המשטרה הייתה מגמתית והדרך בה התנהלה השפיעה על גרסאות העדים. עוד הוא סבור, כי תכנית הרמזורים שפעלה בשעת התאונה ועליה הסתמך בית המשפט היתה נכונה למועד הקודם ב-10 חודשים לקרות התאונה וסבור כי קביעותיו של בית המשפט בהקשר זה עומדות בספק, שכן על ליקויים ברמזור מדווחים אזרחים ואם לא דיווחו על הליקוי, הרי שמבחינת המוקד הרמזור תקין, מה שלא בהכרח תואם את המצב בפועל. 8. טענה נוספת בפי שלום הינה כי התאונה נגרמה בתום לב בגין טעות אנוש אופטית. לדבריו, קשה היה להבחין במופע הרמזור מאחר שהתאונה אירעה בשעת צהריים, קרני השמש הפריעו לתאורת הרמזור בכיוון בו נסע האוטובוס, ומכיוון שעל עדשות הרמזור לא הותקנו מצחיות, קשה היה להבחין במופע הרמזור הנכון. לפיכך, הוא טוען שהאמין בתום לב שהיה מופע רמזור ירוק. היעדר המצחיות על הרמזור וסנוור מספקים הסבר סביר לדידו לטעות האופטית, ולטענתו גם אם המופע ברמזור בכיוון נסיעתו של האוטובוס התחלף חלקי שניות קודם לכניסתו לצומת, אין המסקנה המתבקשת מכך רשלנותו. הוא מדגיש כי הוא בן 57, נוהג זה כארבעים שנה ומשמש כנהג אוטובוס מקצועי בהסעות ילדים מזה כ-28 שנים. לא ניתן להעלות על הדעת, לדבריו, שייכנס עם אוטובוס מלא ילדים לצומת, אלא אם כן היה בטוח שהרמזור בכיוון נסיעתו מראה אור ירוק. לאור כל האמור מבקש שלום לזכותו מהרשעתו. 9. בערעור על חומרת העונש טוען שלום כי התאבל על מות הילדים אותם אהב. לדברי סנגורו, הוא הפך שבר כלי וכליאתו מאחורי סורג ובריח תפגע בו פגיעה נפשית נוספת שספק אם תתוקן בעתיד, ועל כן הוא מבקש כי שירות המבחן יכין תסקיר בעניינו שיסייע ללמוד על עצמת הפגיעה שעלולה להיגרם לו. לדבריו, דרגת רשלנותו של שלום לא הייתה גבוהה והוא האמין בתום לב שאינו לוקח סיכון בהיכנסו לצומת. עוד נטען, כי בית המשפט קמא התעלם בגזירת העונש מרשלנותו התורמת של נהג הג'יפ שנכנס לצומת לא פנוי לאחר שהאוטובוס כבר היה מצוי בתוכו ומרשלנות הרשויות האחראיות לתחזוקת הרמזורים, שלא דאגו להתקנות מצחיות למניעת סנוור ברמזור. לפיכך הוא מבקש להקל בעונשו באופן משמעותי. 10. יצוין, כי ביום 9.7.06, עובר לכתיבת פסק הדין, הוגשה לבית המשפט בקשה מוסכמת להשלמת טעוני המערער בנושא תכנית הרמזורים, לפיה תכנית הרמזורים שהייתה בסיס לעדות עדי התביעה אינה התכנית שפעלה ביום התאונה, תוך שהוא מפנה לעדותו של העד אמיר בסן. דיון 11. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת בעיקרו על ממצאים שבעובדה. נחזור ונזכיר מושכלות ראשונים כי בית משפט שלערעור ממעט להתערב בכגון דא, שכן לערכאה הדיונית יתרון ניכר בקביעת ממצאי עובדה וממצאים של מהימנות, עקב יכולתה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים המופיעים בפניה. דברים אלה נכונים בפרט במקרים בהם הערכאה הדיונית השתיתה את קביעותיה העובדתיות על התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית מן העדים (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(6) 625, 634-632 (2004); ע"פ 6124/05 בן נתן נ' מדינת ישראל תק-על 2006(1) 3159 (2006); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (טרם פורסם, 13.9.05)). בית המשפט שלערעור ישים עצמו בנעליה של הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים. יהיו אלה מקרים בהם השתית בית המשפט מסקנתו על שיקולים שבהגיון ובסבירות, או כאשר מדובר בהסקת מסקנות מן העובדות הראשוניות שנקבעו, או כאשר מתגלה טעות בולטת בהערכת מהימנותו של עד (ע"פ 109/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ע"פ 4977/92 גברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)). 12. עיינתי בחומר הראיות, בחוות הדעת המקצועיות, בטעוני הצדדים ובסכומיהם ובפסק דינו המקיף והמעמיק של בית המשפט המחוזי שהפך אבן על אבן ובחן כל ראיה ולא השאיר נקודה או טענה מבלי שלובנה ונבדקה. בית המשפט התרשם ממהימנותם של העדים השונים שהיו עדים אוביקטיביים שנקלעו לארוע התאונה, ולא מצאתי כי יש עילה להתערבותנו בממצאים שנקבעו כהלכה על בסיס חומר הראיות. משכך, אפנה לבחינת הערעור לגופו. 13. כאמור, הנדבך הראשון בערעור המדינה מתבסס על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. ואכן, מעדויות עדי התביעה עולה תמונה חד משמעית לפיה שלום נכנס לצומת שעה שבכיוון נסיעתו דלק ברמזור אור אדום, ואילו בכיוון נסיעת הג'יפ דלק אור ירוק. כניסתו אל הצומת באור אדום היא עובדה המבוססת על עדויות עדי ראיה אובייקטיביים שהיו מהימנים על בית המשפט, כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין. בסופו של יום, בית המשפט העדיף את עדויות עדי התביעה על פני עדויות ההגנה ודחה את השגותיו של הסנגור באשר למהימנות העדים. לא נעלמה מעיניו של בית המשפט העובדה שבני משפחת בריסקר שוחחו ביניהם קודם למסירת הודעותיהם, אך הוא סבר כי אין בכך כדי לפגוע במהימנותם. לגבי הילדים נוסעי האוטובוס שהעידו מטעם ההגנה, פירט בית המשפט בהרחבה ובאופן משכנע מדוע לא ניתן לקבוע ממצא במשפט פלילי על סמך דבריהם. אשר למומחי ההגנה קבע בית המשפט שלא ניתן לחלוק על מיומנותם וניסיונם הרב, אלא שכל אחד מהם ציין בבית המשפט שלא ניתן לקבוע ממצאים לגבי המופע ברמזור בצומת התאונה ללא עדי ראיה וכיוון שכך התבסס פסק דינו על עדותם של עדי הראיה. נשוב ונזכיר, כי מדובר בנסיעה בשעת צהריים, כאשר שדה הראיה רחב ופתוח. העדים השונים ראו את האור שדלק ברמזור בכיוון ממנו הגיע. איש מהם לא ציין סנוור או שהיה קושי להבחין באור ברמזור בכיוון נסיעת האוטובוס. בית המשפט קבע באופן נחרץ כי שלום נהג את האוטובוס לתוך צומת התאונה בשעה שהרמזור היה אדום, ודחה את גרסתו כי נכנס לצומת באור ירוק וכי הג'יפ פגע באוטובוס, שכן טענה אחרונה זו אינה מתיישבת עם ממצאים אובייקטיביים שנמצאו בזירת האירוע ועם עדותו של מומחה ההגנה מטעמו שקבע שהאוטובוס פגע בג'יפ. בית המשפט ציין כי לא ניתן להתבסס על דבריו של שלום בבית המשפט וקבע "עדותו של הנאשם אופיינה במעין ניסיון ערפול של עובדות הנוגעות למוקד המחלוקת. בכל מקרה, העדר עקביות שיטתית. עדותו של הנאשם כולה בכללותה הנה עדות שלא ניתן לבסס על פיה ממצא עובדתי במשפט" (עמ' 22 להכרעת הדין). המכלול שפורט לעיל היווה לטעמי בסיס איתן לדחיית בית המשפט את גרסת המשיב, כפי שאכן עשה. 14. יחד עם זאת, שתיים מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא נגדן מופנה ערעור המדינה מצריכות דיון לשם הכרעה בערעור. הקביעה האחת הינה כי לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי כי בעת כניסתו של שלום אל הצומת דלק כבר האור האדום ברמזור בכיוון נסיעתו משך 14 שניות. הקביעה השניה היא כי על פי תמרורי התנועה רשאי היה שלום לנהוג בקטע הכביש שלפני הצומת במהירות של 60 קמ"ש, כאשר על פי קביעת מומחי התביעה וההגנה הוא נהג במהירות שנעה בין 64 -71 קמ"ש. גם בסוגיות אלה אני סבורה כי קביעותיו של בית המשפט מבוססות ומעוגנות בחומר הראיות. השאלה העיקרית בפנינו היא מהן המסקנות אותן יש להסיק מקביעותיו של בית המשפט. נתייחס לכל אחת מהקביעות להלן: א. משך המופעים ברמזור - המדינה מבססת טענתה כי בעת כניסתו של שלום אל הצומת הראה הרמזור אור אדום בכיוון נסיעתו כבר במשך כ- 14 שניות, על ממצאים אובייקטיביים ועל עדותם של גניש, אופז בריסקר וחזן. מקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי כי מדובר בהערכה בדיעבד של משכי זמן, הערכה סובייקטיבית של בני אנוש שהיו עדים לתאונה קטלנית טראומטית שהתרחשה לנגד עיניהם. העדים לא מדדו זמנים אלא מסרו בבית המשפט הערכת זמנים ולכן לא ניתן לקבוע ממצא וודאי בהקשר זה. ברם, ניתן לטעמי לקבוע על בסיס הראיות שמופע האור האדום ברמזור בכיוון נסיעתו של שלום לא היה קצר, שכן ההערכות השונות שמסרו העדים (גניש, אופז בריסקר וחזן) נעו בין 10 שניות, ל- 15 שניות. בהתבסס על עדויות אלה ניתן לקבוע כי לרשותו של שלום עמד פרק זמן מספיק כדי להביט ברמזור ולקלוט בתודעתו שמופע הרמזור מורה אור אדום. מכאן, גם אם מקובלת עליי קביעת בית המשפט שלא ניתן לקבוע באופן חד משמעי שמדובר בפרק זמן של 14 שניות, עדיין ניתן לומר שמדובר בפרק זמן שאינו קצר מ - 10 שניות, ומכל מקום ניתן לקבוע שהאור ברמזור היה אדום למשך זמן מספיק עובר לכניסתו של שלום לצומת, פרק זמן במהלכו הוא היה יכול וחייב להבחין במופע האדום ברמזור. עוד אוסיף כי השלמת הטיעונים בעניין תכנית הרמזורים אינה יכולה אף היא לסייע בידו של שלום, מאותה הסיבה – הצורך בעדויות עדי ראיה ועל אלה עמדתי לעיל. ב. האצת המהירות וניסיון לעבור-"לגנוב" את הצומת - נראה שלא הייתה מחלוקת בפני בית המשפט קמא ששלום האיץ את מהירות נסיעת האוטובוס עובר לכניסתו לצומת. על פי הראיות המהירות המותרת בכביש המוליך לצומת התאונה הינה עד 50 קמ"ש ובית המשפט קמא לא שלל את האפשרות כי עקב עבודות להרחבת הכביש הוצבו במקום תמרורים המגבילים את המהירות בכביש ל-60 קמ"ש. בהודעתו במשטרה (ת/17) מסר המערער כי לדעתו המהירות המותרת במקום הינה 70 קמ"ש, ובבית המשפט גרס שמותר לנסוע במקום במהירות של 60 קמ"ש והוסיף שנסע לפי החוק. דא עקא, מהראיות עולה כי המערער האיץ מהירות עובר לתאונה - הוא נסע במהירות של כ-64 קמ"ש וסמוך לתאונה האיץ המהירות ל-71 קמ"ש (חוות דעת של ד"ר עוזי אתרוג ס/20 בעמ' 18; חוות דעת רפ"ק קוסטיקה (ת/42)). אציין, כי לא נעלמה מעיני המחלוקת בין המומחים באשר למיקומה המדויק של ההאצה, ועם זאת, אני מאמצת את קביעותיו של בית המשפט קמא לפיהן המשיב נסע במהירות העולה על זו המותרת והאיץ המהירות בהתקרבו לצומת. יחד עם זאת, אין מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה האצת המהירות עם התקרב האוטובוס אל הצומת אינה "בבחינת האצה קרדינלית כשעניין לנו באוטובוס מלא נוסעים הנע במהירות מוסכמת על באי כוח הצדדים...בהאצת מהירות שאינה בהכרח מורגשת, ובוודאי אינה משמעותית לנהג הנוהג את רכבו כשכל מעייניו צריכים להיות נתונים גם לתנאי הדרך שלפניו" (עמ' 40 להכרעת הדין, ההדגשה במקור, ע.א.). אני סבורה כי האצת מהירות לקראת כניסה לצומת כשברמזור אור אדום עשויה להיות משמעותית ויש בה כדי ללמד על הלך הנפש ועל מודעותו של הנהג באשר למצב הכביש שבפניו, כמו גם על התנהלותו ועל הסיכון הצפוי מנהיגתו לנוסעים ברכבו ולמשתמשי הדרך האחרים. 15. המדינה בערעורה טוענת כי מן העובדות כפי שהוכחו נגזרת עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין הקובע לאמור: הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנה. עבירת ההריגה, ככל עברה פלילית, מורכבת מיסוד עובדתי ויסוד נפשי. היסוד העובדתי מתבטא ב"מעשה או מחדל אסורים" שגרמו למותו של אדם. אין ספק כי התנהגותו של שלום, כפי שנקבעה על ידי בית המשפט בהכרעת הדין, מהווה את היסוד העובדתי של עברת ההריגה. המעשה האסור הוא כניסת האוטובוס בו נהג לצומת מרומזר שעה שברמזור דולק אור אדום, תוך האצת מהירות הנסיעה, כשעל האוטובוס עשרות ילדים ורכבים נוספים מתקרבים לצומת או מצויים בתוכה. אין גם חולק כי התאונה גרמה למותם של שלושת המנוחים. 16. השאלה שבמוקד המחלוקת עניינה בהתגבשות "המחשבה הפלילית", קרי היסוד הנפשי של עבירת הריגה. ההבחנה בין עבירת ההריגה לעבירה של גרם מוות ברשלנות מצויה ביסוד הנפשי של העושה: בעוד שבעבירה של גרם מוות ברשלנות נדרש יסוד נפשי של רשלנות (סעיף 21 לחוק העונשין) הרי שבעבירת ההריגה נדרש יסוד נפשי של מחשבה פלילית. היסוד הנפשי של מחשבה פלילית מוגדר בסעיף 20(א) לחוק העונשין, אשר נכנס לתוקף עם חקיקת חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד – 1994 וקובע לאמור: 20. מחשבה פלילית (א) מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה: (1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות; (2) פזיזות שבאחת מאלה: (א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; (ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען. (ב) לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן. מכאן, המחשבה הפלילית משמיעה דרישה משולשת - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאות המעשה. כאשר עסקינן בעבירת ההריגה משמעותו של רכיב אחרון זה הינה כי נדרשת מודעות לאפשרות שהמעשה יגרום למות הקרבן, לאפשרות היגרמה של התוצאה הקטלנית – ועליה אדישות או קלות דעת לאפשרות התקיימותה של תוצאה זו (ע"פ 8103/05 עותמאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4) 3186; ע"פ 4351/00 מדינת ישראל נ' אבו אלהווא, פ"ד נה(3) 327, 331 (2001); ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 86 (2000); ע"פ 11786/04 אבו-טריף נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 3101; ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 3613). 17. האם מארג הראיות כפי שנפרש לפני בית המשפט המחוזי מוביל למסקנה כי נתקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש? בפרט מכוונים הדברים לשאלת התקיימותה של מודעות לאפשרות כי התנהגותו תגרום לתוצאה הקטלנית וקלות דעת ביחס לתוצאה זו. הסנגור שב וטוען כי לא כל אי ציות לאור אדום ברמזור מקים אשמה בהריגה ומפנה לת"פ (ת"א) 547/89 מדינת ישראל נ' יהושע גנון פ"מ נא(1) 284 (כב' השופט מצא). בידוע שהוכחת היסוד הנפשי נעשית ככלל על דרך של הסתמכות על חזקות שבעובדה, הנדרשות למעשה כראיות נסיבתיות (ראו: ע"פ 8827/01 הנ"ל, בעמ' 523). עם זאת, כפי שמציין גם השופט מצא בת"פ (ת"א) 547/89 הנ"ל, החזקה הראייתית הכורכת בין חומרת אי ציות לרמזור אדום לבין קיומה של פזיזות הינה חזקה הניתנת לסתירה. כאשר מדובר בתאונת דרכים קטלנית, עצמת הרשלנות - נהיגה שיש בה סטייה גסה מנורמת ההתנהגות הסבירה - עשויה להקים חזקה בדבר מודעות הנאשם לטיב נהיגתו ולאפשרות שתגרם התוצאה הקטלנית (ע"פ 8827/01 הנ"ל, בעמ' 524). 18. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של שלום לפיה הוא נכנס אל הרמזור כשהאור בו ירוק וקבע באופן חד משמעי שהמשיב נכנס לצומת באור אדום. משנדחתה גרסתו, לא ניתן לקבל את השערותיו והנחותיו של הסנגור כי שלום סונוור משמש הצהריים וטעה טעות אופטית בתום לב. נושא היעדר המצחיות ברמזור עלה כאפשרות בחוות דעתו של מומחה ההגנה רז (ס/21). בעניין זה, ברי כי אל לנו לבסס ההכרעה על השערות שישללו את מודעותו של שלום, אלא שומה עלינו לבחון איזה הסבר נתן הוא עצמו להתנהגותו (ראו: דברי השופט גולדברג, ע"פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 635, 643 (1993)). ראוי לציין בהקשר זה, כי לא זו בלבד שהעדים שבית המשפט סמך על עדותם לא ציינו כי סנוורו ושאלת העדר המצחיות לרמזור כלל לא עלתה, אלא ששלום עצמו, על אף שהעיד על עצמו כמי שמכיר את הצומת היטב ועובר בה מדי יום, לא העלה את הטענות בדבר הסנוור והיעדר המצחיות. בית המשפט תיאר בהכרעת הדין את התאונה: "על פי קביעותי דלעיל, נהג הנאשם את האוטובוס כשהוא מסיע 68 תלמידים, ילדים בגילאי 13-7 שנים. הנאשם נהג את האוטובוס, עובר לתאונה, במהירות נסיעה של 71-64 קמ"ש. בהתקרבו לצומת התאונה לא שת ליבו למופע הרמזור בכיוון נסיעתו, שהורה אדום, ונכנס לצומת שם פגע בג'יפ הצבאי שהגיע מכיוון כפר יונה. כתוצאה מהתאונה סטה האוטובוס שמאלה, עלה על אי התנועה והתהפך על צידו. בתאונת הדרכים הקטלנית נהרגו 3 ילדים ונפצעו נוסעים אחרים" (עמ' 43 לפסק הדין). וממשיך: "הנאשם סטה סטייה גדולה מנורמת התנהגות סבירה בכך שנהג אוטובוס בו נסעו ילדים קטנים לתוך צומת בשעה שהאור ברמזור היה אדום" (עמ' 44 לפסק הדין). אני סבורה כי משנדחתה גרסתו של שלום ולא עלה בידו ליתן הסבר שיניח את הדעת לאופן נהיגתו, לא היה בסיס לבית המשפט לקבוע כי שלום האמין בטעות כי אור הרמזור היה ירוק. נהג אשר חוצה צומת כאשר ברמזור בכיוון נסיעתו דולק אור אדום, לא כל שכן נהג אשר מאיץ את מהירות הנסיעה בהתקרבו אל הצומת בנסיבות אלה, ניתן להניח לגביו כי הוא צפה שייתכן וכלי רכב או הולכי רגל יימצאו בצומת עת שהוא יעבור בה; היה מודע לכך שפגיעתו בנוסעים בכלי הרכב שבצומת או בהולכי הרגל במקום עלולה להיות קטלנית; אך במעשיו נטל על עצמו סיכון בלתי סביר לכך שתיגרם התוצאה הקטלנית, הגם שלא רצה בה. (ע"פ 11786/04 הנ"ל; ע"פ 8103/05 הנ"ל). נכונים הם הדברים גם בהתייחס לשלום, שאם לא די בכך שחצה הצומת כשמופע הרמזור מורה אור אדום, האיץ את מהירות נסיעתו עובר לכניסתו לצומת. מדובר בצומת סואן המוכר לשלום היטב. שלום הינו נהג מנוסה בעל ותק של שנים רבות בנהיגה בכלל ובהסעות ילדים בפרט. שלום התקרב אל הצומת כאשר יש לו קשר עין עם הרמזור. הוא הביט בו וראה כי מופע הרמזור מורה אור אדום. אף על פי כן האיץ את מהירות הנסיעה לקראת הצומת ונכנס אל הצומת במהירות כשעל האוטובוס בו הוא נוהג 68 ילדים הישובים ב- 53 מקומות ישיבה ואינם חגורים. גם אם מקובלת עליי עמדת בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לקבוע שהאור האדום דלק ברמזור משך 14 שניות לפני כניסתו של שלום אל הצומת, הרי עדיין, גם על פי התרחיש המקל ביותר, העדויות שנשמעו בבית המשפט מוליכות אל המסקנה כי שלום רצה "לגנוב", כלשון המדינה, את הצומת. בנהיגתו באופן זה נטל שלום סיכון בלתי סביר תוך שהוא מסכן את חיי הילדים שעל האוטובוס ואת חייהם של נוסעים בכלי רכב אחרים בצומת ועוברי אורח אחרים. התנהגות שכזו מהווה סטייה משמעותית וניכרת מנורמת ההתנהגות הסבירה. מתוך נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה כפי שתוארו, ובהתבסס על ניסיון החיים, אני סבורה כי קמה בענייננו החזקה בדבר מודעותו של שלום לאפשרות התרחשותה של התאונה, על תוצאותיה הקטלניות. המכלול כולו, שפורט בהרחבה מבסס אפוא את המסקנה כי התקיים בשלום היסוד הנפשי של מודעות לטיב המעשה, לנסיבות ולאפשרות גרימתה של התוצאה הקטלנית מתוך פזיזות. 19. בטרם סיום הסנגור טען למגמתיות החקירה ולכך שהבוחן גמר בדעתו מלכתחילה כי שלום הוא שאחראי לתאונה. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה – וקביעתו מקובלת עליי – כי מדובר בתיק שאינו מוכרע על פי עמדת הבוחן ועבודתו, אלא בראש ובראשונה על פי העדויות שנשמעו. איני רואה איפוא כיצד יש בטענות אלה כדי לסייע בידו של שלום בנסיבות המקרה דידן ואיני סבורה כי אכן נגרם לו עוול באופן ניהול החקירה. 20. סיכומו של דבר, לו דעתי תשמע אציע לחברי לקבוע כי בענייננו התגבשו היסוד העובדתי והנפשי של עבירת ההריגה, ועל כן יש להרשיע את שלום בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, בנוסף להרשעתו בעבירה של נהיגה בקלות ראש הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיפים 62(2) ו- 38(3) לפקודת התעבורה, שתיוותר על כנה. מכאן, אני סבורה שיש לדחות את ערעורו של שלום ולקבל את ערעורה של המדינה. עוד אציע כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שייגזר עונשו של המערער. לצורך גזר הדין הנני מורה לשרות המבחן להכין תסקיר לגבי המערער כפי שביקש ולהעבירו לבית המשפט המחוזי לא יאוחר מיום 1.11.06. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. ניתן היום, י"א בתשרי תשס"ז (3.10.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05082500_B06.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il