מדינת ישראל - אגף השיקום נ. פלוני

1 17 בבית המשפט העליון רע"א 825/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת א' שטיין כבוד השופט ש' שוחט המבקש: קצין התגמולים באגף השיקום, משרד הביטחון – מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטים ר' יעקובי, מ' בר-עם וח' מ' לומפ) שניתן ביום 16.12.2021 בע"ו 19668-07-21 בשם המבקש: עו"ד ישראל בלום; עו"ד שרון מן אורין בשם המשיב: עו"ד גיא בית און פסק-דין השופט א' שטיין: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטים ר' יעקובי, מ' בר-עם וח' מ' לומפ) אשר ניתן ביום 16.12.2021 ותוקן ביום 19.1.2022 (קבלת בקשת המבקש לתיקון טעות; קביעה כי פסק הדין לא ניתן במעמד הצדדים) בע"ו 19668-07-21, ואשר קיבל את ערעורו של המשיב על פסק דינה של ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), אשר ניתן בע"נ 48786-07-18 ביום 23.5.2021 (השופט בדימ' י' צור וחברות הוועדה, ד"ר ה' ירדני וגב' ב' דדון). ועדת הערר דחתה את ערעורו של המשיב על החלטת קצין התגמולים לדחות את תביעתו להכרה בזכות לפי חוק הנכים בגין תסמונת בתר-חבלתית (post-traumatic stress disorder) (להלן: PTSD) מחמת התיישנות התביעה. בית המשפט המחוזי ביטל את פסק דינה של ועדת הערר וקבע כי על קצין התגמולים להידרש לטענות המשיב לגופן. מכאן בקשת רשות ערעור מטעמו של קצין התגמולים. עובדות המקרה והליכים קודמים המשיב, יליד 4.1.1975, התגייס לצה"ל ביום 14.12.1993 בפרופיל 72. המשיב עבר טירונות בבסיס חוות השומר ושובץ לשרת כטבח בשטח האימונים במעלה מכמש. החל מיום 24.2.1994 נעדר המשיב מהיחידה לסירוגין בשל חופשות מחלה וסיבות אחרות. ביום 5.10.1994 הופחת הפרופיל הרפואי של המשיב ל-45 בשל סינוסיטיס. לאחר מכן, שב המשיב לבסיס, אולם לא ביצע בו תפקיד כלשהו והיה בטיפול קב"ן. ביום 19.10.1994 הופסק שירותו הפעיל של המשיב והוא סופח לר"מ 2. בחודש אפריל 1995 השתחרר המשיב מצה"ל. ביני לביני, ביום 27.11.1994, הופנה המשיב לניתוח סינוסים (להלן: הניתוח או הניתוח משנת 1995), לנוכח תלונות חוזרות על כאבים בסינוסים, הפרשות מוגלתיות וחום. בהמשך לכך, אושפז המשיב בבית החולים הדסה עין כרם לצורך הניתוח החל מיום 15.1.1995 ועד ליום 30.1.1995. הניתוח בוצע ביום 26.1.1995 בהרדמה כללית. בתום הניתוח התעורר המשיב מההרדמה והועבר להתאוששות. בעקבות דימום לאחר הניתוח, הוחזר המשיב לטיפול משלים להפסקת הדימום, אשר התבצע אף הוא בהרדמה כללית (להלן: הפרוצדורה השנייה), ולאחר מכן הועבר לחדר התאוששות. כחודש לאחר שחרורו של המשיב מאשפוז, נערכה לו ביקורת. במסגרתה, מלבד דם באף וקרישי דם לא מצא הרופא האחראי על הביקורת תסמינים כלשהם אצל המשיב. כחודשיים לאחר הניתוח פנה המשיב לקצין התגמולים בבקשה להכרה בהחמרה במחלת הסינוסיטיס ובתוצאות הניתוח כנכות שנגרמה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי. הבקשה נתמכה בתצהיר בחתימת המשיב מיום 1.6.1995 (להלן: התצהיר מיום 1.6.1995). בתצהיר זה תיאר השיב את הקשיים התפקודיים אותם חווה לאחר הניתוח. קשיים אלה כללו, בין היתר, הסתגרות המשיב וחששותיו מפני נזילת דם פתאומית מהאף, הקושי להירדם והקושי ביצירת קשרים חברתיים לנוכח מראהו. בהחלטת קצין התגמולים מחודש ספטמבר 1995 הוכרו למשיב נכויות בגין צלקות ושינויים בצורת האף שנגרמו לו עקב הניתוח, וכן הוא הוכר כנכה בשיעור של 50% כתוצאה מההחמרה במחלת הסינוסיטיס. הכרה זו ניתנה למשך שנה אחת, ובהמשך הוארך תוקף ההחלטה. נכותו הרפואית המשוקללת של המשיב בגין מצבו הכולל הועמדה על 23%. ביום 31.10.2016 הגיש המשיב תביעה להכרה בזכות לפי חוק הנכים בגין PTSD. לטענת המשיב, הוא לקה בתסמונת זו כתוצאה מאירוע טראומטי: החייאה במכות חשמל שעבר, לדבריו, במסגרת הניתוח משנת 1995. לבקשה זו צורפה חוות דעת של פסיכיאטר מיום 26.6.2016, ובהמשך צורף אף תצהיר בחתימת המשיב מיום 30.1.2017 (להלן: התצהיר מיום 30.1.2017). ביום 25.6.2018 דחה קצין התגמולים את תביעתו של המשיב מחמת התיישנות – זאת, לנוכח העובדה שהתביעה הוגשה למעלה מעשרים שנה לאחר הניתוח, בחלוף תקופת ההתיישנות בת שלוש שנים אשר נקבעה בחוק הנכים; ומאחר שהמשיב אינו סובל מ"חבלה רשומה", כמשמעה בחוק הנכים. בנוסף לכך, בקשת ההכרה נדחתה מאחר שהאיחור בהגשתה עלול להקשות על המדינה – והלכה למעשה, אף למנוע ממנה – לממש את זכויותיה כלפי צד שלישי, מוסד רפואי או רופא, אשר לפי הנטען בבקשה, אחראי, או עשוי להיות אחראי, בנזיקין, במישרין או בעקיפין, לנכות ממנה סובל המשיב. על החלטת קצין התגמולים הגיש המשיב ערר לוועדת ערר לפי חוק הנכים (ע"נ 48786-07-18). ביום 23.5.2021 דחתה הוועדה את עררו של המשיב. פסק דינה של הוועדה ניתן – כפי שהוסכם בין הצדדים – על בסיסם של כתבי-בי-דין והתיק הרפואי של המשיב, ללא הוכחות וללא טיעונים בעל-פה. הוועדה קבעה כי בקשתו של המשיב להכרה התיישנה בהתאם להוראות סעיף 32(א) לחוק הנכים, וכי המשיב אינו עומד בתנאים המצטברים של סעיף 32א לחוק הנכים להארכת המועד להגשתה. בתוך כך, התייחסה הוועדה לתסמינים הנדרשים לאבחון של PTSD על פי מסמך ארגון הבריאות העולמי ICD-10 ועל פי ספר האבחנות האמריקני של ליקויים נפשיים DSM-5 לאבחון אדם כסובל מ-PTSD, וקבעה כי תסמינים אלו אינם קיימים בטענותיו של המשיב ובתיעוד הרפואי שהוצג. בשולי הדברים, ציינה הוועדה כי המשיב עודנו רשאי לפנות לוועדה רפואית ולהעלות טענה של נכות מוסבת בעקבות התסמינים הנפשיים הנטענים שהתעוררו אצלו מחמת הניתוח שעבר. אשר על כן, נדחה ערעורו של המשיב ללא צו להוצאות. על החלטת הוועדה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי ירושלים (ע"ו 19668-07-21). ביום 16.12.2021, לאחר דיון בתיק, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטים ר' יעקובי, מ' בר-עם וח' מ' לומפ) אשר ביטל את פסק דינה של הוועדה. בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר שמדובר בסילוק על הסף וב"חסימה הרמטית" של הדרך להעלות את טענותיו של המשיב, בשים לב לאופי הליקוי הנטען, ובהתחשב בכך שהאירוע שביסוד הבקשה מוכר לקצין התגמולים, על קצין התגמולים להידרש לטענות לגופן. בית המשפט המחוזי ציין כי בנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן, סבור הוא כי יש להעדיף את בירור הטענות לגופן על פני דחייתן על הסף. לאור האמור, ערעורו של המשיב התקבל ללא צו להוצאות. יצוין כי ביום 19.1.2022, לאחר קבלת בקשת המבקש לתיקון טעות מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, תוקן פסק הדין קמא: בניגוד לאמור בפסק הדין המקורי, נקבע כי פסק הדין לא ניתן במעמד הצדדים. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. טענות הצדדים לטענת המבקש, בקשת המשיב להכרה בקשר סיבתי ישיר בין התסמינים הנפשיים בהם הוא לוקה, לטענתו, לבין האירוע הטראומתי אשר התרחש, לדבריו, במסגרת הניתוח משנת 1995, התיישנה לאור הוראתו הברורה של סעיף 32(א) לחוק הנכים. בהמשך לכך נטען כי במקרה דנן הוכח כי אין מתקיימים, לכל הפחות, שלושה מתוך ארבעת התנאים המצטברים להארכת תקופת התיישנות כאמור בסעיף 32א לחוק הנכים. בנוסף, מלין המבקש על כך שפסק הדין קמא הינו לאקוני ביותר ונעדר הנמקה, ואין בו כל התייחסות לגוף הדברים למעט הקביעה כי "בנסיבות העניין" על קצין התגמולים להידרש לטענותיו של המשיב לגופן, ללא הסבר לגבי אותן נסיבות ולגבי השאלה כיצד יידרש קצין התגמולים לטענות המבוססות, לשיטתו, על אירוע שככל הנראה כלל לא התרחש. יתר על כן: טוען המבקש כי מתן רשות ערעור וקבלת הערעור לגופו לא יותירו את המשיב בפני שוקת שבורה, מאחר שהוא מוכר אצל קצין התגמולים משנת 1995 בגין אותו ניתוח; וכפי שציינה הוועדה בפסק דינה, אין מניעה כי המשיב יפנה לוועדה רפואית בטענה לקיומה של נכות נפשית מוסבת מאותו ניתוח, כאמור בתקנה 9 לתקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (התיישנות זכויות), התשי"ז-1956 (להלן: תקנות הנכים). עוד נטען כי העיקרון הכללי שעניינו זכות הגישה לערכאות אינו יכול לגבור על ההוראות הברורות והמפורשות בדבר התיישנות, אשר נקבעו על ידי המחוקק הראשי בחוק הנכים. בהקשר זה, מוסיף המבקש וטוען כי זכות הגישה לערכאות והחריגים להתיישנות אשר נקבעו בחוק הנכים כדי לחזקה הינם רחבים מאד בהשוואה לדין הכללי. לטענת המבקש, פסק דינו של בית משפט קמא גם אינו עולה בקנה אחד עם הצורך בייעול הליכים ובמניעת תביעות סרק. במענה לטענת המשיב לפיה בפגיעות נפשיות בכלל – ובפרט, בפגיעות נפשיות אשר נובעות מרשלנות רפואית – ראוי ליישם את ההתיישנות בצמצום, מדגיש המבקש כי הדבר מנוגד ללשונו המפורשת של חוק הנכים וכי פגיעות נפשיות גם לא הוחרגו מהסדר ההתיישנות הרגיל בתקנות הנכים. בהמשך לכך, מציין המבקש כי בית משפט זה דחה עתירה במסגרתה נתבקש לחייב את שר הביטחון להתקין תקנות להארכת תקופת ההתיישנות בפגיעות נפשיות מסוג PTSD בגין תגובות קרב (בג"ץ 3410/07 העמותה לקידום נפגעי תגובות קרב נ' שר הביטחון (30.7.2008) (להלן: עניין העמותה לקידום נפגעי תגובות קרב)). כמו כן נטען כי גישת המשיב מאיינת את הדרישה הסטטוטורית ל"חבלה רשומה", שכאמור נקבעה בסעיף 32א לחוק הנכים; וכי משמעותה המעשית של גישת המשיב היא ביטול דה-פקטו של סעיף ההתיישנות בחוק הנכים ביחס לבקשות הכרה בעניין פגיעות נפש. מכל המפורט, מבקשנו המבקש כי נקבע שבקשת המשיב להכרה התיישנה, וכי לא התקיימו התנאים שבדין לצורך התגברות על ההתיישנות והארכת מועד להגשת הבקשה להכרה. לחלופין, בית משפט זה מתבקש להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך דיון בטענות הצדדים ומתן פסק דין מנומק. מנגד, טוען המשיב כי השימוש במנגנון ההתיישנות שבדין צריך להיעשות במשורה ובצמצום כאשר מדובר בפגיעות נפשיות, אשר יתכן כי תתגלינה עשרות שנים לאחר תום שירותו הצבאי של הנפגע. לטענתו, האיחור בהגשת התביעה נובע ממהותה של הפגיעה הנפשית ככזאת וכנגרמת על רקע אירועי רשלנות רפואית. לטענת המשיב, בית המשפט המחוזי לא חידש דבר בפסיקתו, אלא "פסע בשביל" שמיועד לתובעים הסובלים מליקוי נפשי עקב שירותם הצבאי, אשר הותווה בפסיקת בתי המשפט – דיננו: לפי העיקרון, לפיו עדיף כי במצבים כגון דא קצין התגמולים יברר את הליקוי הנטען לגופו מאשר ידחה את התביעה מחמת התיישנות, לנוכח אופי הליקוי הנטען, ותוך איזון בין צרכי הפרט, מבקש ההכרה, לבין צרכי המדינה. המשיב מוסיף וטוען כי בית משפט קמא לא סטה מן הדין הקיים אלא קיבע דין שונה באשר לתובעים על רקע פגיעה נפשית, אשר קובע את הרחבת "שביל הבריחה" מההתיישנות במקרים כגון דא. בנוסף, טוען המשיב כי ניתן לדחות על הסף כל תביעה של נפגע PTSD, אולם לשיטתו, על קצין התגמולים, כנאמן הציבור, ומטעמי צדק, מוטלת חובה לא לדחות תביעות כאלה מבלי לבחנן לגופן, בייחוד לנוכח חשיבותה של זכות הגישה לערכאות. עוד מדגיש המשיב כי בית משפט קמא לא קבע מסמרות באשר לתביעתו של המשיב, אלא קבע כי יש לבחנה לגופה, בנסיבות המקרה הפרטניות. כן, נטען כי פסק הדין קמא כולל הנמקה לכל דבר ועניין בדמות החרגת מקרהו הפרטני של המשיב, לנוכח נסיבותיו הייחודיות. כמו כן טוען המשיב כי הוא עומד בתנאים להכרה כנכה במישור הנפשי לפי הדין: קיומו של אירוע טראומטי ואסמכתא כלשהי לקרות האירוע ואבחנה כי התובע לוקה בפוסט טראומה עקב האירוע. בהמשך לכך, טוען המשיב כי עומד הוא גם בתנאים להארכת מועד ההתיישנות לפי סעיף 32א לחוק הנכים. בפרט, טוען המשיב לקיומה של "חבלה רשומה" בדמות האישור הרפואי על אובדן של כ-1,000 cc של דם במהלך הניתוח משנת 1995. בנוסף, טוען המשיב כי ועדת הערר דגלה בתפיסה חשדנית מאד כלפי תובעים על רקע פגיעות נפשיות במהלך שירותם הצבאי, אשר נדמה כי כיום ספק אם יש לה אחיזה במציאות. זאת ועוד: לדברי המשיב, הוועדה נטלה לידיה תפקיד לא לה עת שבחנה את תביעתו לגופה, תוך קביעה כי הוא אינו סובל מ-PTSD – זאת, כאשר לא הונחה בפני הוועדה כל ראיה כי המשיב אינו לוקה ב-PTSD, למעט חוות דעת מטעם המבקש. לאור כל האמור, סומך המשיב את ידיו על פסק הדין קמא ומבקש כי נדחה את הבקשה שלפנינו. דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים שבעלי הדין הניחו לפנינו, הגעתי למסקנה כי להכרעה בסכסוך דנן יש השלכות רוחב אשר מצדיקות מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". אשר על כן, נכון נעשה אם נדון בבקשה דנן כבערעור במסגרת סמכויותינו לפי תקנות 149(2)(ב) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. כמו כן סבורני כי נכון נעשה אם נקבל את הערעור ונקבע כי בקשת המשיב להכרה התיישנה, וכי לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 32א לחוק הנכים לצורך התגברות על ההתיישנות והארכת מועד להגשת הבקשה להכרה. אפרט את טעמיי. סעיף 32(א) לחוק הנכים קובע כי "הזכות להגיש בקשה [להכרה – א.ש.] מתיישנת כתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו, אולם אם הנכות נובעת ממחלה ששר הבטחון קבע לגביה בתקנות תקופת התיישנות ארוכה יותר – תתיישן הזכות כתום אותה תקופה". במקרה דנן, שר הביטחון לא קבע תקופת התיישנות מיוחדת עבור בקשות מן הסוג שבו קא עסקינן (לעניין זה, ראו: תקנות הנכים; עניין העמותה לקידום נפגעי תגובות קרב). המשיב הגיש את בקשת ההכרה בזכות לפי חוק הנכים למעלה מ-20 שנה אחר מועד הניתוח אשר נטען כי כתוצאה מאירוע טראומתי במסגרתו הוא לקה ב-PTSD. אשר על כן, בקשת המשיב נעצרת במחסום ההתיישנות, זולת אם מתקיים החריג להתיישנות הקבוע בסעיף 32א לחוק. סעיף 32א לחוק הנכים מקנה למבקש [קצין התגמולים] את הסמכות להאריך את המועד להגשת תביעות להכרה בזכות כנכה, אם הוא סבור שמן הצדק לעשות כן – וזאת, בהתקיימם של ארבעה תנאים מצטברים אשר נקבעו בסעיף (לעניין זה, ראו: רע"א 9806/03 בן סימון נ' קצין תגמולים, פסקה 2 (8.6.2005)). ואלה הם התנאים שבהתקיימותם תעבור תביעת התובע את מחסום ההתיישנות על אף האמור בסעיף 32(א) לחוק: הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה על ידי "חבלה רשומה"; ההשהיה בהגשת הבקשה אינה מקשה במידה ניכרת על השגת הראיות הנדרשות לשם בירור הבקשה; ההשהיה בהגשת הבקשה לא הביאה להחמרת הנכות הנטענת או להגדלה ניכרת של הנטל על אוצר המדינה בתשלום התגמולים עקב החמרת הנכות; ההשהיה בהגשת הבקשה אינה מקשה על המדינה להיפרע מצד שלישי האחראי לחבלה נושא הבקשה. בטרם אדון בתנאים אלה ואבדוק את התקיימותם במקרה דנן, אעיר כי הסדר ההתיישנות שבו עסקינן הוא בבחינת דין מיוחד וממצה, אשר דוחה מפניו את הסדר ההתיישנות הכללי אשר נקבע בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (ראו: רע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים, פ"ד נו(1) 649, פסקה 11 (2001) (להלן: עניין פלונית)). בית משפט זה, ובעקבותיו המבקש, קצין התגמולים, מפרשים את האמור בסעיף 32א לחוק הנכים בהרחבה כדי להימנע ככל שניתן מחסימת תביעות הכרה מוצדקות של נכי צה"ל. למשל, המונח "חבלה רשומה" הורחב לתביעות נכות שמקורן ב"מחלה" או ב"החמרת מחלה", ובכלל זה "הלם נפשי". כמו כן נקבע כי בהיעדר תיעוד לאירוע החבלה הנטען, אין מניעה, במקרים המצדיקים זאת, כי תוכן הרישום, או עצם קיומו, יוכח בראיות משניות (ראו, למשל: ע"א 203/85 בן ארי נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(4)133, פסקה 10 (1987) (להלן: עניין בן ארי); ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, מב(1) 177, 186, 188 (1988) (להלן: עניין כספי); ע"א 3368/93 ונטורה נ' בולוטין, פ"ד נ(4) 452, פסקה 6 לפסק דינו של השופט ת' אור (כתוארו אז)((1997) . השופט י' אלון היטיב להסביר זאת באלו המילים: "הארכת מועד ההתיישנות אינה תלויה בסוג החבלה או המחלה המהווים את הנכות. התנאי העיקרי הנדרש להארכת תקופת ההתיישנות הינו בהיותה "חבלה רשומה" כאמור בסעיף 32א וכמפורש על דרך ההרחבה בפסיקה. מהמפורט בתגובתו של המשיב [קצין התגמולים – א.ש.] למדנו כי מדיניותו לענין זה מבטאת את ההרחבה הפרשנית שנקבעה בפסיקה, ואף יוצאת כברת דרך מעבר לכך" (ראו: עניין העמותה לקידום נפגעי תגובות קרב, פסקה 4) (ההדגשות הוספו – א.ש.). כפי שאראה להלן, בקשת המשיב אינה מקיימת שלושה מתוך ארבעת התנאים המצטברים להסרת מחסום ההתיישנות בהתאם לסעיף 32א לחוק הנכים. מטעם זה, וחרף הפרשנות הרחבה כאמור, בדין הוחלט על ידי קצין התגמולים, ואחריו על ידי הוועדה, כי בקשת ההכרה של המשיב התיישנה ללא תקנה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקיבל את ערעורו של המשיב וביטל את ההכרעות הללו אינו רק בלתי-מנומק אלא גם שגוי. ראשית, במקרה דנן לא הוכח דבר קיומה של "חבלה רשומה" – התנאי העיקרי להארכת מועד ההתיישנות בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 32א לחוק הנכים. בעניין בן ארי נקבעו שלושה תנאים להתקיימותה של "חבלה רשומה", שהיא כהגדרתה בסעיף 32א לחוק הנכים "חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא- הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לענין זה על ידי שר הבטחון" – רישום המעיד על פגיעה בגוף; אירוע שגרם לפגיעה; סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לפגיעה לבין הרישום (ראו: שם, פסקה 11; וכן עניין פלונית, פסקה 11). כאמור, אין עוררין על כך ש"חבלה" יכול שתהיה גם מחלה, לרבות הפרעה נפשית, ולא רק פציעה גופנית. אולם, במקרה דנן אין ולו ראשית ראיה לקיומו של האירוע הטראומתי, בדמות החייאה במהלך הניתוח משנת 1995, אשר נטען כי המשיב לקה ב-PTSD בעטיה. לא זו אף זו: סבורני כי במקרה דנן ה"הן" מלמד על ה"לאו". כך, הניתוח וכן הפרוצדורה השנייה – אשר בוצעו תחת הרדמה מלאה (ראו: נספח 5 לבקשה – סיכום אשפוז בבית החולים הדסה עין כרם מיום 19.2.1995 (להלן: נספח 5 לבקשה); סעיף 20 לתצהיר מיום 1.6.1995) – מתועדים ברשומות בית החולים הדסה עין כרם (ראו: נספח 5 לבקשה). עם זאת, אין כל תיעוד, עדות או ראיה אחרת לאירוע ההחייאה הנטען – למעט עדותו של המשיב עצמו בתצהיר מיום 30.1.2017, אשר הועלתה על ידו לראשונה למעלה מעשרים שנה לאחר הניתוח. זאת ועוד: סבורני כי טענתו של המשיב, לפיה התיעוד בדבר אובדן כמות דם רבה מהווה ראשית ראיה, אך מחזקת את מסקנה זו, כי אילו התרחשה החייאה במכות חשמל, כפי שטוען המשיב, הרי שהייתה מתועדת אף היא. בנוסף, המבקש רשאי היה לקבוע כי אובדן הדם כאמור אינו מהווה "חבלה רשומה", היות שלא נטען כי מאורע זה לכשעצמו הינו האירוע הטראומתי שהביא להתפתחות פגיעה נפשית מסוג PTSD; ואף לו היה נטען כן, הואיל והמשיב היה מצוי בהרדמה גם במהלך הפרוצדורה השנייה, ולא התייחס לעניין בתצהיר מיום 1.6.1995 או בשני העשורים שלאחר מכן, המסקנה כי חווה אירוע מסכן חיים, או אירוע שנחזה ככזה בעיניו, ולו בדמות אובדן הדם, הינה מוקשית עד מאד. יתר על כן: על פני ציר הזמן שאורכו כעשרים שנה, אין בנמצא כל תיעוד לקיומה של פגיעה נפשית מתמשכת במשיב כתוצאה מהאירוע הטראומתי הנטען, להבדיל מתיעוד של האירוע עצמו – היא ה"חבלה" עצמה (ראו, למשל: נספח 7 לבקשה – בקשה להכרה לקצין התגמולים ותצהיר המשיב מיום 1.6.1995; נספח 9 – פרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 1.9.1995 (להלן: נספח 9 לבקשה); נספח 10 – תיעוד ביקור אצל רופא משפחה מיום 14.5.2004). ואדגיש: התסמינים שהתעוררו בסמוך לאחר מועד הניתוח משנת 1995, על פי התיעוד הקיים (התצהיר מיום 1.6.1995; נספח 9 לבקשה), הם תולדה של תוצאות הניתוח ולא של האירוע הטראומתי הנטען; כמו כן, עד לשנת 2014 לא סבל המשיב מהתמודדות נפשית כרונית. משכך הוא, בצדק קבעה הוועדה כי לא הוכח דבר קיומה של "חבלה רשומה". לא זו אף זו. מקובלת עליי טענת המבקש כי ההשהיה בהגשת הבקשה מקשה במידה ניכרת על השגת ראיות הדרושות לבירור הבקשה. כך, ככל שהאירוע הטראומתי הנטען אכן התרחש, אין לו כל תיעוד בכתובים – והיות שהאירוע התרחש, אם אכן התרחש, לפני למעלה מעשרים שנה, מסופקני אם ימצאו עדים אשר זוכרים את מהלך הדברים או ראיות אחרות אשר בעזרתן יוכל המבקש לבדוק את טענת המשיב באשר לאירוע ההחייאה הנטען (לעניין זה, ראו והשוו: ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, פסקה 30 לפסק דינו של השופט י' עמית והאסמכתאות שם (2010); ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ, פסקה 14 (24.5.2010) (באשר לתכליות מוסד ההתיישנות בהליכים אזרחיים, לרבות הטעם הראייתי)). קושי ראייתי זה מתעצם בשל העדר עדויות בשליטת המדינה, לנוכח העובדה שהניתוח בוצע במסגרת אזרחית בבית החולים הדסה עין כרם. זאת ועוד: ההשהיה בהגשת הבקשה פגעה קשות בזכותה של המדינה לנסות להיפרע מצד שלישי – בית החולים הדסה עין כרם, שהינו תאגיד עצמאי ולא בית חולים ממשלתי – כגורם שבהתקיים הוכחה מספקת של רשלנות רפואית ניתן היה לייחס לו אחריות בנזיקין למצבו הנטען של המשיב. במצב דברים זה, ברי הוא כי המדינה תמצא את עצמה בפני שוקת שבורה באשר לאפשרות לקבלת שיפוי בגין כשל בניתוח אשר הוביל, אם הוביל, לאירוע הטראומתי הנטען. מכל האמור עולה כי אין באפשרות המשיב להיבנות מהחריג לדין ההתיישנות בגדרו של סעיף32א לחוק הנכים. ההסדר הקבוע בסעיף 32א לחוק מאזן "בין שיקולים של עשיית צדק פרטני בנסיבות המקרה, לבין שיקולים של הכבדה על אוצר המדינה" (ראו: ע"א 8172/12 פלוני נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פסקה 32 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר (18.1.2018)). מדובר בהסדר סטטוטורי ברור ומחייב, שבתי המשפט אינם רשאים לשנותו או לסטות ממנו. אשר על כן, אם תישמע דעתי, נדון בבקשה שלפנינו כבערעור; וכן נקבל את הערעור; נבטל את פסק הדין קמא ונקבע כי בקשת המשיב להכרה התיישנה ללא תקנה. לצד זאת, נבהיר כי למשיב שמורה הזכות לפנות לוועדה רפואית בבקשה לבחון את קיומה של נכות נפשית מוסבת מהניתוח – זאת, בהתאם לתקנה 9 לתקנות הנכים. על סיכוייה של בקשה כאמור, אם תוגש, אין אנו מביעים שום דעה לכאן או לכאן. לאור מכלול הנסיבות, לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ש' שוחט: 1. חוקי הנכים, ובכללם חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים), זוכים בפסיקה לפרשנות מקלה. ייעודם של חוקים אלה, כחוקים סוציאליים, הוא להיטיב עם הנכים, בענייננו נכי צבא הגנה לישראל אשר שירתו את המדינה, כל אחד בדרכו, בתחומו ולפי יכולתו, ונפגעו בעת שירותם ובקשר עם שירותם (ראו: דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002)). הפרשנות המקלה בעניינם של נכי צה"ל לא פסחה על הוראת סעיף 32א לחוק הנכים שנועדה לאפשר לנכה להתגבר על טענת התיישנות שמועלית נגדו על ידי קצין התגמולים (ראו: בג"ץ 3410/07 העמותה לקידום נפגעי תגובות קרב נ' שר הבטחון (30.7.2008)). בגדרה של פרשנות מרחיבה זו להוראת סעיף 32א לחוק הנכים ניתן לצפות, כי קצין התגמולים לא יעשה שימוש נרחב בטענת ההתיישנות כעילה לדחיית בקשה להכרה, על הסף. טענת ההתיישנות שמורה לו והוא יהא רשאי להעלותה לאחר שהנכה לא יצליח לעבור בדלת שקצין התגמולים פתח לו ולא יעמוד בהוכחת ארבעת התנאים המצטברים שקבועים בה, עם כל הקושי שבדבר (ראו: ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 177 (1988) (להלן: עניין כספי)). הדברים נאמרים ביתר שאת ביחס לשלושת התנאים הקבועים בסעיף 32א שעניינם הקשיים שההשהיה עלולה ליצור. קשיים אלה טעונים ליבון עובדתי ויש לאפשר לנכה להתמודד עימם. אין מקום לעשות בהם שימוש כנימוק לדחייה על הסף. 2. על רקע דברים אלה לא אוכל להסכים עם התוצאה אליה הגיע חברי השופט שטיין. 3. בהינתן הפרשנות הרחבה שניתנה בפסיקה להוראת סעיף 32א לחוק הנכים ובפרט להיגד "חבלה רשומה", תהיתי, ביני לביני, מה הייתה עמדת המערער לו המשיב היה מכוון, לכתחילה ובאופן מפורש, לפרוצדורה הרפואית הכושלת שעבר כ"חבלה רשומה", להבדיל מפעולת ההחייאה, כפי שעשה בסעיפים 21-20 לתשובה לבקשת רשות הערעור. ארשה לעצמי להשיב ולומר – המערער לא היה דוחה את תביעת המשיב על הסף מחמת התיישנות, לפחות לא מהטעם שהבקשה לא מתייחסת ל"חבלה רשומה". 4. המונח חבלה בסעיף 32א לחוק הנכים בא לתאר את הנזק או הליקוי שנגרמו ולא את הפעולה או האירוע שגרמו אותו. בע"א 3368/93 ונטורה נ' בולוטין, פ"ד נ(4) 542, פסקה 4 (1997) נקבע, כי ההגדרה של "חבלה רשומה" בסעיף 32א לחוק הנכים: "מלמדת בבירור על הבחנה בין האירוע לבין החבלה שהוא גרם לה. היא מלמדת, כי הביטוי 'חבלה' מתייחס לתוצאה המזיקה שנגרמה, אשר ביטויה בנזק או בליקוי פיזי, ולא לאירוע שבו נגרמה אותה תוצאה". כך, בע"א 203/85 בן ארי נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(4)133 (1987) נקבע כי את המילה חבלה בסעיף 32א האמור יש לקרוא במובן של פגיעה בגוף. גם המערער מציין, כי הפרשנות הרחבה להיגד "חבלה רשומה" מסתפקת ברישום של עצם הפגיעה בחייל בהיעדר תיעוד לאירוע הנטען (סעיף 43 לבקשת רשות הערעור). מכאן, קיומו של תיעוד בדמות רישום פעולת ההחייאה לא מעלה ולא מוריד שכן ההחייאה הינה הפעולה, האירוע ולא הנזק או הליקוי הפיזי. 5. לטענת המערער פרשנות מרחיבה זו, לה הוא מסכים, כאמור, לא מסייעת למשיב שכן אי התקיימות התנאי בעניינו לא נובע מחסר בתיעוד אלא מקיומו של תיעוד סותר ממש ממנו עולה, כי אירוע כזה כלל לא התרחש מה גם שאין כל תיעוד בדבר תסמינים פוסט טראומטיים לא בסמיכות לאירוע ולא במהלך שני עשורים מאז האירוע הנטען (סעיף 43 לבקשת רשות הערעור). דא עקא, בדבריו אלה חוזר המערער ומכוון להיעדר תיעוד של מחולל הנזק, האירוע, היא פעולת ההחייאה. ברם, לא ההחייאה היא החבלה הרשומה. הנזק הפיזי שנגרם כתוצאה מהפרוצדורה הרפואית (בין אם הייתה החייאה ובין אם לאו) הוא החבלה ועליה, אין חולקין, יש תיעוד. ככזו היא מהווה חבלה רשומה. אשר לתסמינים הפוסט טראומטיים – אלה יכולים להתעורר, כתוצאה מהחבלה הרשומה, לאחר שנים ארוכות ואי הופעתם בסמיכות לה אינם עילה לדחיית בקשה להכרה על הסף. לכן, העובדה שבתצהיר שהגיש המשיב, בתמיכה לבקשתו הראשונה להכרה, מיום 1.6.1995, צוינו תסמינים אשר מכוונים לתוצאות הפיזיים של הפרוצדורה הרפואית שעבר, לא אמורה לשנות. זאת ועוד, בתיעוד ביקור אצל רופא משפחה מיום 14.5.2004 מצוין, כי המשיב מתלונן על ירידה במצב רוח, עצבנות יתר, חוסר שינה, חוסר יכולת ללכת בבוקר לעבודה. בתיעוד ביקור אצל רופא מיום 13.4.2014 מצוין, כי המשיב נמצא במעקב פסיכיאטרי, מאובחן כדיכאוני ומטופל בציפראלקס. בתיעוד נוסף מיום 17.5.2016, מכתב פנייה למכון לבריאות הנפש, מפורט כי המשיב מתקשה להירדם, מטופל באימובן וזופיקלון ומתלונן על מחשבות טורדניות ודיכאון. 6. אכן, בתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשת ההכרה מושא ענייננו, מיום 30.1.2017, צוין בסעיף 4 "בעקבות ההחייאה והטראומה שעברתי, התחלתי לסבול מתסמינים פוסט טראומטיים". המערער מכוון את חיציו לסעיף זה, שמתמקד באירוע ההחייאה, לאורכה ולרוחבה של בקשת רשות הערעור, וטוען כי מאחר שאין לאירוע ההחייאה תיעוד, אין "חבלה רשומה". אני סבור כי יש לקרוא את סעיף 4 יחד עם הסעיפים שקודמים לו, וכך נרשם: 1. "בשנת 1995 עברתי ניתוח פייס, סניזוטיס. 2. לאחר שהניתוח הסתיים, הועליתי למחלקה, ואז התחלתי להקיא דם, אז הוחזרתי במהירות לחדר הניתוח. 3. בחדר הניתוח, עברתי החייאה עם מכות חשמל. 4. בעקבות ההחייאה והטראומה שעברתי, התחלתי לסבול, מתסמינים פוסט טראומטיים". מקריאת הסעיפים כולם, כמקשה אחת, כל הפרוצדורה הרפואית היוותה טראומה עבור המשיב ולאו דווקא ההחייאה, בין אם הייתה או לא הייתה, והיא, לטענתו, החבלה הרשומה. לגישתי, אין לבוא חשבון עם החייל בכל הנוגע לתפיסתו את האירועים שעברו עליו ומשמעותם מבחינה משפטית כבר בשלב ראשוני של דחייה על הסף. גם בהקשר זה שמורות למערער טענותיו. 7. בית המשפט המחוזי הפנה לאופיו של הליקוי הנטען ולתמונה בכללותה, שעובדותיה ידועות למערער, כדי להצדיק בירור פנייתו של המשיב לגופה תוך שמירת טענת ההתיישנות למערער לאחר שכל טענות המשיב יהיו לפניו לרבות תיעוד רפואי וחוות דעת. פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי, גם אם אינו מנומק, מכוון לכך שזה לא המקרה להנפת הגרזן ולסילוק הבקשה להכרה על הסף. אם נביט על ההליך שלפני מנקודת מבט זו, התוצאה היא שאין מקום למתן רשות ערעור, בגלגול שלישי, במקרה שלפנינו. בהקשר זה, ובשינויים המחויבים, אפנה לעניין כספי. בפרשה זו דחה קצין התגמולים את בקשת המשיב להכיר בו כנכה, בפגימת סכרת עקב טענה להלם קרב, בהסתמך על סעיף 32 לחוק הנכים, ואף סירב להאריך את תקופת ההתיישנות בתוקף סמכותו לפי סעיף 32א לחוק זה. ערעור שהגיש המשיב בעניין כספי לוועדת הערעורים נדחה. המשיב, שם, ערער על החלטת ועדת הערעורים לבית המשפט המחוזי וערעורו התקבל. בית משפט זה דחה את ערעורו של קצין התגמולים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע, כי עם כל הקשיים בהוכחת תנאי סעיף 32א לחוק הנכים, שעומדים לפני המשיב, יש לאפשר לו להוכיח אותם תוך שמירת טענות קצין התגמולים להתיישנות התביעה. כך, לגישתי, ראוי לעשות גם במקרה שלפנינו. 8. בהמשך לחוות דעתי הונחה לפני חוות דעתו של חברי השופט סולברג. טענת התיישנות הינה טענת סף. אין למנוע מקצין התגמולים לעשות בה שימוש. ברם, ראוי ונכון שהשימוש בה לא יעשה באותם מקרים שבהם האירוע שביסוד הבקשה מוכר לקצין התגמולים וכן באותם מקרים שהתנאים שמפורטים בסעיף 32א טעונים ליבון עובדתי. בעניין כספי, החבלה הרשומה הנטענת היא הלם הקרב, והנכות שמבוקש להכיר בה היא הסוכרת. מאחר שלא הונחו, בעניין כספי, ראיות ישירות לקיומו של הלם הקרב בית המשפט התיר לו, שם, להביא ראיות משניות להוכחת קיומו. בענייננו, ולפי גישתי, ככל שהחבלה היא הפרוצדורה הרפואית והכשלים שנפלו בה, התיעוד הרפואי שקיים הופך אותה לחבלה רשומה, והנכות שמבוקש להכיר בה היא הפוסט טראומה ואין למנוע מהמשיב את יומו להוכיח אותה. 9. אציע לחבריי, אפוא, לדחות את בקשת רשות הערעור, להותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו ולאפשר למשיב להוכיח את יתר תנאי סעיף 32א לחוק הנכים תוך שמירת טענותיו של המערער להתיישנות. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: במחלוקת שנפלה בין חברַי, סבורני, כדעתו של חברי, השופט א' שטיין, כי דינו של הערעור – להתקבל. אעיר בקצרה, בהתייחס לאמור בפסקאות 27 ו-28 לחוות דעתו של חברי, השופט א' שטיין, כי כדי לעמוד בתנאי המעוגן בסעיף 32א(1) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים), שלפיו על החבלה להיות "חבלה רשומה", אין צורך ברישומו של האירוע שגרם לחבלה. כל שנדרש התובע להוכיח הוא את רישומה של אותה "תוצאה מזיקה שנגרמה" (ע"א 3368/93 ונטורה נ' בולוטין, פ"ד נ(4) 452, 458 (1997)), אף שאין זה מן הנמנע, כי ברישום זה לא יִפּקד גם זכרו של האירוע שגרם לחבלה; לא רישום האירוע שגרם לחבלה הוא העיקר, אלא רישום התוצאה המזיקה שנגרמה מחמתו. בנדון דידן, בטענה לחבלה בדמות הפרעה פוסט-טראומטית עסקינן. בכגון דא, אם נקביל זאת לנזק פיזי מוחשי, כי אז על התובע להוכיח כי חיווי כלשהו להפרעה נפשית, לאותו 'פצע נפשי מדמם', אכן נרשם "סמוך ליום האירוע" שגרם לו; כזאת לא הוּכח על ידי המשיב בענייננו. אדרבה, גם לדברי חברי השופט שוחט (פסקה 5 לחוות דעתו), תיעוד ראשון למצבו הנפשי הירוד של המשיב, הוא מיום 14.5.2004, כמעט עשור לאחר 'יום האירוע', מועד שאינו נתון במחלוקת – 26.1.1995. בד בבד, אבקש להסתייג מקביעת חברי השופט ש' שוחט, שלפיה "הנזק הפיזי שנגרם כתוצאה מהפרוצדורה הרפואית [...] הוא החבלה". הפרעה נפשית היא "חבלה" העומדת בזכות עצמה, ואינה נלווית בהכרח לנזק פיזי. כך לדוגמה הוא עניינם של הלומי-קרב. במקרים מעין אלו, אין עוררין על כך שאותה הפרעה נפשית פוסט-טראומטית היא היא החבלה עצמה, וככזו, עליה להרשם בזמן אמת, או בסמוך לכך. הוא הדין גם לגבי פוסט-טראומה, או כל הפרעה נפשית אחרת, שמקורן באותו אירוע שגרם לנזק פיזי. 'אירוע' אחד יכול לגרום לשתי חבלות שונות, חבלה פיזית ו'חבלה' נפשית. לפיכך, במקרים הללו, אין די ברישום חבלה פיזית, כזו או אחרת, על מנת לעמוד בתנאי המעוגן בסעיף 32א(1) הנ"ל, אף אם שתי ה'חבלות' נגרמו כתוצאה מאותו אירוע ממש. נדרש רישום של אותה 'חבלה' שבגינה נתבעים התגמולים. מנימוקים דומים, אין להגדיר אותם תסמינים פוסט-טראומטיים כ'נכות' עצמה, אלא כ'חבלה' שתוצאתה היא הנכות, וזאת בדומה לכל חבלה פיזית אחרת (ראו: ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 177, 186 (1988) (להלן: עניין כספי); ע"א (מחוזי חי') 4572/07 עאטף נ' משהב"ט – אגף השיקום – ק.תגמולים, פסקה 5 (14.7.2008)). לגופה של המחלוקת, כאמור, עמדתי היא כעמדת חברי, השופט א' שטיין. אינני שותף לדברי חברי, השופט ש' שוחט, שלפיהם "ניתן לצפות כי קצין התגמולים לא יעשה שימוש נרחב בטענת ההתיישנות כעילה לדחיית בקשה להכרה, על הסף. טענת ההתיישנות שמורה לו והוא יהא רשאי להעלותה לאחר שהנכה לא יצליח לעבור בדלת שקצין התגמולים פתח לו ולא יעמוד בהוכחת ארבעת התנאים המצטברים שקבועים בה, עם כל הקושי שבדבר". כך גם בפסקת הסיכום מציין חברי, כי יש "לאפשר למשיב להוכיח את תנאי סעיף 32 לחוק הנכים תוך שמירת טענותיו של המערער להתיישנות". עיון בנספחים שצורפו לבקשה, מלמד כי דלתו של קצין התגמולים נותרה פתוחה כל העת. המשיב הוא אשר בחר להישאר מחוצה לה, שעה שלא עלה בידו להוכיח, לא את קיומו של האירוע, ולא את רישומה של החבלה. יתרה מזאת, בבקשת ההכרה שאותה הגיש המשיב לקצין התגמולים, וכך גם בתצהיר שצירף בהמשך, התעלם המשיב משאלת ההתיישנות, ולא העלה כל טענה לעמידה בתנאי סעיף 32א. רק בערעורו לפני ועדת הערר, טען המשיב – לראשונה – להתקיימותם של תנאי הסעיף. למרות שהטענות הועלו רק בשלב הערעור, הרי שבתשובה לערעור, שהוגשה מטעם קצין התגמולים, ניתן מענה מפורט ומנומק לכל טענות המשיב. אציין, כי בשלב זה אף הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שלפיה הכרעת ועדת הערר תינתן על יסוד החומר שבכתב, מבלי לקיים הליך הוכחות, וללא שמיעת עדים. בנסיבות אלה, לא ברור מה תועלת תצמח מהחזרת ההליך לפתחו של קצין התגמולים. למשיב היתה הזדמנות נאותה, ואף יותר מכך, להוכיח את עמידתו בתנאי סעיף 32א. משכשל בכך, אין מנוס מלקבוע כי התביעה – התיישנה. אין לכחד: תסמינים פוסט-טראומטיים, "יכולים להתעורר [...] לאחר שנים ארוכות", כדברי חברי השופט ש' שוחט, ומועד ההתיישנות הקשיח שקבוע בחוק הנכים, בן 3 השנים, מעורר קושי רב במקרים אלו. ברם, קושי זה ידוע ומוכר במחוזותינו מזה שנים ארוכות. כפי שציין קצין התגמולים בתגובתו, שצוטטה על-ידי חברי השופט א' שטיין, עתירה שעוררה טענות דומות – נדחתה, תוך שנקבע כי "זוהי במובהק טענה שענינה קביעת מדיניות המסורה למחוקק" (בג"ץ 3410/07 העמותה לקידום נפגעי תגובות קרב נ' שר הבטחון, פסקה 8 (30.7.2008)); 'לא עלינו, השופטים, תלונותיכם, כי על המחוקק'. חברי השופט ש' שוחט, מלמד זכות על ההנמקה החסרה, לפי הנטען, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי: "בית המשפט המחוזי היפנה לאופיו של הליקוי הנטען ולתמונה בכללותה, שעובדותיה ידועות למערער, כדי להצדיק בירור פנייתו של המשיב לגופה תוך שמירת טענת ההתיישנות למערער לאחר שכל טענות המשיב יהיו לפניו לרבות תיעוד רפואי וחוות דעת". את יתדותיו תומך חברי השופט ש' שוחט בפסק הדין בעניין כספי, בציינו כי: "בית משפט זה דחה את ערעורו של קצין התגמולים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע, כי עם כל הקשיים בהוכחת תנאי סעיף 32א לחוק הנכים, שעומדים לפני המשיב, יש לאפשר לו להוכיח אותם תוך שמירת טענות קצין התגמולים להתיישנות התביעה". אינני סבור כי מפסק הדין בעניין כספי ניתן להסיק כדברי חברי השופט ש' שוחט, כי דרך המלך היא בירור פניית מבקש התגמול לגופה, תוך שמירת טענת ההתיישנות של קצין התגמולים, לאחר בחינת מכלול הטענות. עיון בפסק הדין האמור, מלמד, על תמיכה בהקשר זה דווקא בעמדתו של חברי השופט א' שטיין. בעניין כספי נקבע, כי מקום שבו אבדו הרישומים, ניתן לנסות ולהוכיח את התקיימותו של הרישום בעזרת 'ראיות משניות'. כדי להפיג את חששו של קצין התגמולים, מפני הצפה של תביעות בלתי מבוססות, הודגש בעניין כספי, כי "הדרך שעל המשיב לעבור, טרם שיוכר כנכה הזכאי לתגמול, עוד רבה היא מאוד. המשיב יצטרך להוכיח בראיות משניות, כי אכן נערך רישום בפועל של הלם הקרב בו לקה; אם יצליח בכך, יהיה עליו להראות, שמתקיימים שלושת התנאים הנוספים המנויים בסעיף 32א, ורק אז יוכל לבקש מקצין התגמולים להשתמש בסמכותו ולהאריך את מועד ההתיישנות, אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת. בשלב זה, אם אמנם ישתכנע קצין התגמולים, יותר למשיב להביא ראיותיו לגופו של עניין ולנסות ולהוכיח, כי נגרמה לו נכות וכי הנכות נגרמה במהלך שירותו ועקב שירותו" (שם, 188; ההדגשה הוּספה – נ' ס'). הא למדנו, כי כל עוד לא עבר המשיב את מחסום ההתיישנות הניצב בדרכו, אין כל מקום ל"בירור פנייתו של המשיב לגופה". נוכח כל האמור, דעתי היא כאמור כדעתו של חברי השופט א' שטיין, כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה כבערעור, וכי דין הערעור – להתקבל, כפי האמור בפסקאות 34-33 לחוות דעתו. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות, כאמור בפסקי הדין של השופטים א' שטיין ונ' סולברג, כנגד דעתו החולקת של השופט ש' שוחט. ניתן היום, ‏ל' בניסן התשפ"ב (‏1.5.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22008250_F03.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1