סגיב 95 חברה חקלאית בע"מ נ. הרשות הממשלתית למים ולביוב

פסק-דין בתיק רע"א 8248/15 בבית המשפט העליון רע"א 8248/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות המבקשת: סגיב 95 חברה חקלאית בע"מ נ ג ד המשיבה: הרשות הממשלתית למים ולביוב בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט הבית הדין לעניני מים מיום 02.11.2015 בתיק עח"ק 1430-09-15 שניתנה על-ידי כבוד השופט ר' סוקול בשם המבקשת: עו"ד גד שטילמן; עו"ד צביקה גלזר; עו"ד אריאל רוט בשם המשיבה: עו"ד אפי יגל פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין לענייני מים בחיפה (השופט ר' סוקול) בה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו זמני האוסר על המשיבה לסגור את הבארות הידועות כבאר 2126 ובאר 2241 (להלן: הבארות) ולהצהיר כי המבקשת רשאית להמשיך להפיק מים מבארות אלו לצורך השקיית שטחים חקלאיים באזור חדרה. לחלופין עתרה המבקשת להורות למשיבה לספק לה מים בהתאם להוראות סעיף 33(א) לחוק המים, התשי"ט-1959 (להלן: חוק המים). רקע עובדתי 1. המבקשת היא חברה פרטית העוסקת לטענתה בחקלאות ומנהלה הוא מר אהוד רוטמן (להלן: רוטמן). לטענת המבקשת היא נהגה לרכוש מים משני ספקי מים שונים שהחזיקו ברישיונות הפקה לבארות. הספק הראשון - שותפות באר רווה, שאחד משותפיה היה רוטמן (להלן: שותפות רווה) - החזיקה ברישיון הפקת מים מבאר 2126. הספק השני - צימרמן חברה לנכסים והשקעות בע"מ (להלן: צימרמן) - החזיק ברישיון הפקה מבאר 2241 (שותפות רווה וצימרמן ייקראו להלן: בעלות הרישיון). לטענת המבקשת, שותפות רווה חדלה מפעילות בשנת 2000 לערך וחלק מחבריה הלכו לעולמם ומאז, כך נטען, המבקשת מתחזקת את באר 2126 ובמסגרת זו השקיעה במשך השנים בעבודות שימור והחזקה של הבאר. אשר לבאר 2241 טענה המבקשת כי צימרמן חדלה לתחזק את הבאר וכי משנת 1963 הוחזקה הבאר על-ידי חברת סגיב חקלאות ומיכון בע"מ שהמבקשת פועלת בשמה ומשנת 1995 מתחזקת את באר 2241. יצוין כי רוטמן היה גם המנהל ובעל המניות של חברת סגיב חקלאות ומיכון בע"מ. אף שלטענת המבקשת היא זו שהפעילה ותחזקה את הבארות, נותרו רישיונות ההפקה רשומים על שם בעלות הרישיון ובמהלך השנים הצטברו חובות של מאות אלפי שקלים בגין היטלי הפקה שלא שולמו על-ידן כמו גם חובות בשל אי תשלום אגרות. 2. ביום 27.1.2015 קיימו נציגי המשיבה פגישה עם רוטמן ובא-כוחו במהלכה הציגו לו נתונים על החובות ודרשו ממנו להסדיר את תשלום החובות ואת זהות בעלי רישיונות ההפקה. משרוטמן לא פעל בהתאם לנדרש ממנו, שלחה תמי שור, סמנכ"לית אסדרה במשיבה, מכתבים לבעלות הרישיון באמצעות המבקשת בהן הודיעה להן כי נוכח חסרונם של פרטים מהותיים באשר לזהות הבעלים בבארות וכן נוכח אי תשלום היטלי הפקה או אגרות רישיון, רישיון המים לשנת 2015 אשר נשלח בעבר מבוטל עד להסדרת זהות הבעלים הרשומים ברישיון והסדרת החובות (נספחים ו' ו-ז' למב/3) (להלן: הודעות הביטול). למרות הודעות הביטול המשיכה המבקשת להפיק מים מהבארות ועל-כן נשלחו לבעלות הרישיון התראות לפני סגירה. ביום 15.7.2015 נשלחו לבעלות הרישיון, באמצעות המבקשת, הודעות בדבר כוונת המשיבה לסגור את הבארות (להלן: הודעות הסגירה) ובעקבות הודעות אלה הגישה המבקשת תביעה לבית הדין לענייני מים בחיפה למתן צו מניעה ולחלופין צו עשה קבוע, בו עתרה כי בית הדין יורה למשיבה לא לסגור את הבארות ולחלופין כי יורה למשיבה לספק מים למבקשת מהבארות או ממקור מים אחר. בד בבד עם הגשת התביעה הגישה המבקשת בקשה לסעד זמני בה ביקשה את אותם הסעדים שלהם עתרה בהליך העיקרי. בדיון שהתקיים ביום 10.9.2015 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה באר 2241 תיסגר בינתיים ובאר 2126 תישאר פתוחה בכפוף לתשלום חובות בגין היטלי הפקה ואגרות לשנת 2015. 3. בית הדין דחה את בקשת המבקשת למתן צו המניעה הזמני בקובעו כי סעיף 23 לחוק המים אוסר על הפקת מים ללא רישיון או בסטייה מתנאי הרישיון. בענייננו, כך נקבע, רישיונות ההפקה מעולם לא ניתנו למבקשת והיא אף מודה כי במשך שנים רבות הפיקה מים בעצמה ללא רישיון הפקה כדין - בבאר 2126 החל משנת 2000 ובבאר 2241 החל משנת 1995. בית הדין קבע כי בעלות הרישיון נוהלו ונשלטו במעורבותו של רוטמן, דבר המלמד שהמבקשת הפיקה מים בידיעה מלאה כי רישיונות ההפקה אינם על שמה וכי היטלי ההפקה והאגרות אינם משולמים. בית הדין הוסיף וציין כי המבקשת אף ידעה על הקצאות המים שניתנו לבעלות הרישיון וחרגה מהן במשך שנים. התנהלות זו, כך נקבע, היא בחוסר תום לב והגשת בקשה מצד המבקשת למנוע את סגירת הבארות מהווה פנייה לבית הדין "בידיים שאינן נקיות". בית הדין קבע עוד כי למבקשת אין לכאורה עילת תביעה וכי סיכויי הצלחתה בהליך אינם גבוהים, שכן היא אינה טוענת לזכות חוקית כלשהי להמשך הפקת המים או זכות לקבלת רישיון הפקה וכי אף שידעה על ביטול רישיונות ההפקה כבר לפני חודשים ארוכים, היא לא נקטה כל פעולה על מנת לקבל רישיונות על שמה. אשר למאזן הנוחות קבע בית המשפט כי המבקשת לא הביאה בדל ראיה לכך שהיא בעלים של שטחים חקלאיים וכי היא מעבדת אותם והוסיף וקבע כי למבקשת אפשרות לרכוש מים מספקי מים אחרים, אך היא לא פנתה לספקים אלו ואף אישרה כי בשטח קיים חיבור למים מחברת מי חדרה בע"מ, אולם מדובר בצינור קטן שאינו מספיק לצרכיה, וזאת מבלי שתמכה טענה זו בראיה. אשר לטענת המבקשת כי לפי סעיף 33(א) סיפה לחוק המים במקרה של ביטול או שינוי רישיון הפקה מוטל על רשות המים להבטיח אספקת מים לצרכנים, קבע בית המשפט כי החוק אינו מחייב את המשיבה להתיר למבקשת להמשיך ולהפיק מים ונוכח העובדה כי למבקשת אפשרות להתחבר לספק מים אחר, די בכך על מנת למלא את הוראות החוק. אשר על כן, קבע בית המשפט כי באר 2241, שנסגרה כבר בהתאם להסכמת הצדדים, תיסגר לאלתר והוסיף ונתן צו מניעה זמני האוסר על סגירת באר 2126 למשך 30 יום, עד ליום 2.12.2015, על מנת לאפשר למבקשת לנקוט בכל פעולה נדרשת להתחברות לספק מים אחר או לקבלת רישיון הפקה על שמה. 4. מכאן הבקשה שבפניי בה טוענת המבקשת כי הודעות הסגירה שהוציאה המשיבה הן פועל יוצא של התנהלות שרירותית וכוחנית שלה תוך ניצול לרעה של סמכותה השלטונית וכוחה נגד רוטמן באופן אישי במטרה לאלץ את המבקשת ורוטמן לשלם חובות עבר של בעלות הרישיון מבלי שיהיה באפשרותה להשיג על כך. במישור מאזן הנוחות טוענת המבקשת כי סגירת הבארות תגרום לנזק עצום כתוצאה מהפסקת אספקת המים למאות דונמים של חלקות חקלאיות והיא מוסיפה וטוענת כי פנתה לתאגיד מי חדרה ולחברת מקורות על מנת לבדוק אפשרות של קבלת אספקת מים חלופית, ונענתה כי החברות הנ"ל אינן יכולות לספק לחלקות המעובדות חיבור למים, בוודאי שלא בטווח הקרוב וללא השקעה עצומה. אשר לחיבור בקוטר 2 צול שסיפקה מי חדרה, טוענת המבקשת כי מדובר בחיבור המתאים לצריכה ביתית ולא להשקייה של מאות דונמים. המבקשת מדגישה כי בלית ברירה נכנסה בנעליהן של בעלות הרישיון בתור צרכנית מים שהשתמשה במים המופקים מן הבארות בשל אי פעולתן של בעלות הרישיון, ויש לפעול מולה כ"צרכן מים" על פי הכללים המתאימים ולא לנתק לה את המים בגלל סכסוכים על חובות העבר. מכל מקום, כך טוענת המבקשת, מטרת הסעד הזמני היא הקפאת המצב הקיים ובהינתן העובדה שבמשך עשרות שנים הקרקעות החקלאיות הושקו במים מן הבארות, אין כל סיבה שינותקו עד לסיום הבירור המשפטי והיא מתחייבת לשלם מראש עבור צריכת המים העתידית. 5. המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית הדין ומציינת כי על פי סעיף 31 לחוק המים, הרואה עצמו נפגע מביטול של רישיון הפקה, רשאי לערור לבית הדין תוך 21 מיום מסירת ההודעה על כך. המבקשת, כך נטען, לא הגישה ערר על ביטול הרישיונות ולפיכך ההחלטות המנהליות שקיבלה המשיבה בעניין זה הן החלטות חלוטות. לגישת המשיבה קבלת טענות המבקשת לגבי מעמדה כמפיקת מים בלבד שאין לחייבה בתשלום היטלים אינה מתיישבת עם תכלית חוק המים או לשונו ומכל מקום, המבקשת אינה יכולה לאחוז במקל משני קצותיו – מחד גיסא להפיק מים ללא רישיון ולטעון כי יש חיץ בינה ובין בעלות הרישיון ומאידך גיסא לבקש פטור מהיטלי הפקה בשם בעלות הרישיון. המשיבה מוסיפה כי המבקשת פועלת במשך שנים בחוסר תום לב, תוך עשיית דין עצמי ואינה מגלה את כל המידע שעומד לרשותה ביחס לזהות בעלות הרישיון ומוסיפה כי מפסק-דין שניתן על-ידי בית משפט זה לאחרונה (ע"א 7808/13 ליובין נ' חיים סגיב (חקלאות ומיכון) בע"מ (8.12.2015)) עולה כי רוטמן הוא בעל המניות בחברת סגיב (חקלאות ומיכון) בע"מ וכי מראיות אחרות עולה כי רוטמן הוא בעל הזכויות בהקצאת המים שהוקצתה לצימרמן וקשור לבעלות הרישיון. עם זאת, המבקשת אינה חושפת את קשריה עם בעלות הרישיון, למרות שרוטמן התחייב לעשות כן בהודעה למשיבה מיום 27.1.2015. המשיבה מוסיפה וטוענת כי השיהוי בהגשת הבקשה, עשיית הדין העצמי של המבקשת והעובדה כי היא אינה מגלה את כל המידע שיש ברשותה די בהם על מנת לדחות את הבקשה. אשר למאזן הנוחות מפנה המשיבה לתכתובת עם מר אנריקה קלייזר מתאגיד המים "מי חדרה" בה צוין כי השטחים החקלאיים של המבקשת חוברו בחיבור זמני "לפי בקשתו" [של מר רוטמן] בקוטר של 2 צול ומוסיפה כי טענת המבקשת שחיבור כזה אינו מספק את צרכיה נטענה ללא ביסוס. עוד טוענת המשיבה כי בהיעדר רישיון מים הקובע את תקרת הצריכה המקסימאלית עשויה המבקשת, שחרגה בשנת 2014 חריגה ניכרת מתנאי הרישיון, לגרום נזק למקור המים. 6. בד בבד עם הגשת הבקשה דנן הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטתי מיום 2.12.2015 נקבע כי נוכח העובדה כי ההחלטה על סגירת באר 2241 נכנסה לתוקף לפני כחודש ימים, הבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה בכל הנוגע לבאר זו – נדחית, אך ניתן צו ארעי לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין בכל הנוגע לבאר 2126. 7. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, לראות בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. עוד החלטתי לקבל את הערעור. בית הדין לענייני מים הוא בית דין מנהלי מיוחד ועל סמכויותיו וסדרי הדין הנוהגים בו עמדתי בהרחבה בע"א 8234/08 מנהל הרשות הממשלתית למים וביוב נ' תדיר-גן (מתכת)‏, פסקאות 19-15 (2.12.2010)) שם נקבע כי "הכוחות וסמכויות העזר של בית הדין הם בעיקרם כשל בית משפט מחוזי הדן בעניין אזרחי, אך נתונה לו גמישות בכל הנוגע לקבלת ראיות ולסדרי הדין, כמתחייב מתכלית הקמתו ומן הצורך ביעילות" (שם, בפסקה 18). פסקי דין והחלטות של בית הדין ניתנים לערעור כפסקי דין והחלטות של בית משפט מחוזי במשפט אזרחי (סעיף 146 לחוק המים; עניין תדיר-גן, שם) ולפי תקנה 33 לתקנות המים (סדרי הדין לפני בית הדין לעניני מים ובערעורים על החלטותיו), התשכ"ו-1966 (להלן: תקנות המים), בכל הנוגע לערעור על פסקי דין והחלטות של בית הדין יחול פרק כ"ה לתקנות סדרי הדין, התשכ"ג-1963 (סדר הדין בערעור). פרק זה הוחלף כיום בפרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי. סמכותו של בית הדין ליתן סעד זמני בהליך הנדון בפניו, קבועה בסעיף 142(ב) לחוק המים הקובע כי "אב בית הדין רשאי, כדן יחידי, לתת צווי ביניים וצווי עיכוב". עם זאת, תקנות המים אינן קובעות סדרי הדין לדיון בסעדים זמניים ועניין זה מוסדר בחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק בתי דין מינהליים) הקובע בסעיף 20 לחוק כי: "בכל ענין של סדרי דין שאין לגביו הוראות בחוק זה או בחיקוק אחר, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". בעניין זה נוהג בית הדין לדון בבקשות לסעדים בזמניים בהתאם לשיקולים המנחים בעניין זה את בתי המשפט האזרחיים (ראו למשל, עח"ק 35792-05-11‏ ‏מגדל כפר שיתופי להתישבות חקלאית בע"מ נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב (4.7.2011)) (להלן: עניין מגדל כפר שיתופי). 8. כפי שנפסק לא אחת, השיקולים העיקריים אותם שוקל בית המשפט בבואו להכריע האם להיעתר לבקשה למתן סעד זמני הם סיכויי ההליך ומאזן הנוחות וכן שיקולים שביושר ובצדק (עע"מ 3300/14 ‏חג'אר חדית' בוויראת נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון, פסקה 5 (31.7.2014); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, 917-910 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). בענייננו, עתרה המבקשת בהליך העיקרי לשני סעדים חלופיים. הסעד האחד הוא מתן צו מניעה קבוע המורה למשיבה להימנע מלסגור את הבארות ואילו הסעד החלופי הוא כי בית הדין יורה למשיבה לספק למבקשת מים כ"צרכן מים" לפי סעיף 33(א) לחוק המים. אשר לסיכויי התביעה של המבקשת בכל הנוגע לסעד הראשון, קבע בית המשפט המחוזי כי בהינתן העובדה שהמבקשת אינה אחת מבעלות רישיונות ההפקה (שותפות רווה וצימרמן) ואין לה למעשה זכות חוקית כלשהי להמשיך ולהפיק מים או לקבל רישיון הפקה, סיכוייה לזכות בסעד הראשון - נמוכים לכאורה. מסקנות אלו מקובלות עליי ולא ראיתי מקום להתערב בהן. הסעד השני המבוקש הוא, כאמור, חיוב המשיבה לספק מים למבקשת לפי סעיף 33(א) לחוק המים וזו לשון הסעיף: 33.(א) בוטל, הותלה או שונה רשיון הפקה לפי סעיף 30 וכתוצאה מכך נמנע מבעליו של מפעל להספקת מים לספק לצרכניו מלוא כמות המים שהיו מקבלים ממנו, רשאי מנהל הרשות הממשלתית לנהל את המפעל האמור על פי כללים שקבעה מועצת הרשות הממשלתית, ובהעדר כללים כאמור – באישור אותה המועצה, וזאת עד שניתן רשיון הפקה חדש לבעל המפעל לגבי אותו המפעל, או שהמפעל הועבר על ידי בעליו לבעל רשיון הפקה אחר המקיים הספקת מים תקינה לצרכנים הנוגעים בדבר, או שהובטחה לצרכנים הספקת מים בדרך אחרת ובתנאים סבירים. בית הדין קבע כי אף שבענייננו בוטל רישיון ההפקה וכתוצאה מכך נמנעת אספקת המים למבקשת, יש באפשרותה של המבקשת לפנות לספקי מים אחרים בבקשה כי יספקו לה את צרכיה ומכל מקום תאגיד המים מי חדרה סיפק למבקשת חיבור מים, והיא לא הוכיחה כי חיבור זה אינו מספק את צרכיה. משכך, קבע בית הדין, סיכויי התביעה של המבקשת נמוכים לכאורה גם לגבי סעד זה, ומכל מקום מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה. דעתי שונה. 9. השטחים אותם מעבדת המבקשת פורטו בתצהירו של רוטמן והמשיבה אינה חולקת על נתונים אלה. באר 2126 מספקת, כך נטען, מים בסדר גודל של 130,000 קוב בשנה ל-60 דונם של פרדסים, 130 דונם של שדות שלחין וארבעה דונם של מטעי זיתים. באר 2241, כך נטען, מספקת מים בסדר גודל של 120,000 קוב בשנה ל-250 דונם של שדות שלחין המושקים במים במהלך חודשי האביב ובדרך כלל עד סוף חודש אוגוסט. עוד ציין רוטמן כי בשדות השלחין המושקים על-ידי באר 2126 אין כיום גידולים (פסקה 4 לתצהיר רוטמן). המבקשת שבה וטוענת בבקשה דנן כי חיבור המים "הביתי" בקוטר 2 צול שסיפקה לה "מי חדרה" והמשמש כיום מוסך טרקטורים, אינו מספיק להשקיית מאות הדונמים של השטחים החקלאיים שהיא מעבדת. בהינתן היקף השטחים שנסקרו לעיל, טענה זו הגיונה עמה והיא אף לא נסתרה על-ידי המשיבה. טענה זו אף מתחזקת נוכח מכתבה העדכני של מי חדרה בו צוין כי אין באפשרותה לספק את צרכיה של המבקשת בשלב זה (השוו להחלטת בית הדין בעניין מגדל כפר שיתופי). אשר על כן, נראה לי כי בשלב זה ולצורך מתן הסעד הזמני עלה בידי המבקשת להראות שאין באפשרותם של ספקי מים אחרים לספק לה את צרכיה, והדבר משפיע הן על סיכויי תביעתה בהליך העיקרי ככל שהיא מסתמכת כצרכנית על סעיף 33(א) לחוק המים וכן על מאזן הנוחות בבקשה דנן הנוטה לטובתה בהינתן הנזק שעלול להיגרם לגידולים השונים ובפרט לעצי הזית ולפרדסים. 10. לא נעלמו מעיניי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לאי ניקיון כפיה וחוסר תום לבה של המבקשת. אכן אין להקל ראש בהתנהלותה הפסולה של המבקשת המגלה טפח ומכסה טפחיים במטרה ליהנות משני העולמות - מחד גיסא להציג עצמה כבאה בנעליהן של בעלות הרישיון וכמי שזכאית להמשיך ולהחזיק ברישיון ההפקה ומאידך גיסא כ"צרכנית" תמימה, אשר בלית ברירה הפיקה מים בהיקפים ניכרים במשך שנים בשל העדר פעילות של בעלות הרישיון, וזאת מבלי שהיא טורחת להבהיר עד לעת הזו מהו הקשר ביניהן. עוד יש לזכור כי לבעלות הרישיון חובות בגין היטלי ההפקה בסך כ-790 אלף ש"ח (נכון ליום 8.9.2015) בזמנים בהם המבקשת נכנסה בנעליהן וכי רוטמן הודה בכך שהודעות החיוב שנשלחו לבעלות הרישיון הגיעו אליו במשך השנים, אך הוא נמנע מלשלמן (ראו מב/3 בעמ' 59). כמו כן יש לציין את השיהוי הרב שדבק בפעולת המבקשת הן בתקיפת הודעות הביטול שנשלחו אליה כבר בחודש אפריל 2014 והן בהגשת הבקשה דנן, יום אחד בלבד טרם שפקע הצו הזמני שנתן בית המשפט המחוזי. שיקולים אלו בהחלט נושאים משקל לא מבוטל בכל הנוגע להיקף הסעד שזכאית לו המבקשת. 11. בהינתן העובדה כי נכון לעת הזו הוכיחה המבקשת כי אין באפשרותה לקבל אספקת מים מתאימה להשקיית השטחים החקלאיים שהיא מעבדת ונוכח השנים הארוכות בהן הסתמכה המבקשת על אספקת המים מהבארות והעובדה כי המשיבה לא טענה כי ייגרם נזק כלשהו בוודאי לא נזק בלתי הפיך מהמשך אספקת המים עד להכרעה בהליך העיקרי, נראה לי כי מאזן הנוחות נוטה בשלב זה אל עבר מתן הסעד הזמני ולו באופן חלקי. אשר על כן, בכל הנוגע לבאר 2126, בהינתן אופי הגידולים ומאפייני ההשקייה שלהם (פרדסים ומטעי זיתים), ניתן בזאת צו זמני המורה למשיבה להימנע מסגירת באר זו עד להכרעה בהליך העיקרי שהגישה המבקשת. תקרת השימוש שתינתן למבקשת בבאר זו תהיה בהתאם לתנאי רישיון ההפקה לשנת 2015 ולהנחיות המשיבה. אשר לבאר 2241 – בהינתן מהות הגידולים המושקים על-ידי באר זו (שטחי שלחין) וזמני השימוש במים (מחודשי האביב עד חודש אוגוסט), וכן נוכח הסכמתה של המבקשת לסגירת הבאר והשיהוי הרב בהגשת הבקשה דנן, דין הבקשה להידחות בכל הנוגע אליה והיא תיוותר סגורה בשלב זה. כתנאי למתן הסעד הזמני, תפקיד המבקשת עד ליום 3.1.2016 בבית הדין ערבות בנקאית אוטונומית וצמודה למדד המחירים לצרכן בסך 120,000 ש"ח להבטחת נזקי המשיבה ועמידתה בתנאי הרישיון. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ה' בטבת התשע"ו (‏17.12.2015). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15082480_V04.doc אה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il